Skip to content

ביקורת אופרה: "מעגנון ועד לוין" באופרה הישראלית

5 ביולי 2015
יעל לויטה ונח בריגר ב

יעל לויטה ונח בריגר ב"שיץ". צילום: Yossi Zwecker

האופרה הישראלית מעלה בימים אלה הפקה מקורית בשם "מעגנון עד לוין",  שכוללת בכורה עולמית לשתי אופרות ישראליות חדשות. הראשונה היא "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט (Permont), על פי סיפורו של ש"י עגנון.  השנייה היא "שיץ", אותה הלחין יוני רכטר על פי מחזהו של חנוך לוין. החוויה שמספקות שתי האופרות שונה מאוד, כש"שיץ" עולה על רעותה באופן מובהק.

"האדונית והרוכל", שפתחה את הערב, מציגה התפתחות של מערכת יחסים חולנית בין רוכל יהודי לבין גבירה נוצרייה. האופרה מבוססת על סיפור קצר של ש"י עגנון, אותה ערכה לליברטו אופראי צרויה להב. פרמונט חיבר לסיפור מוזיקה נסערת ודרמטית, בה ניתן לשמוע השפעות מובהקות של ווגנר ושל ברטוק (ובמיוחד האופרה "טירתו של כחול הזקן", שמזכירה את העלילה בהיפוך תפקידים).

נקודת האור העיקרית באופרה היתה שירתו של זמר הטנור גיא מנהיים, שייזכר כאחד מכוכבי הערב כולו. מנהיים פועל בשנים האחרונות בעיקר בחו"ל, והפך ל"טנור ווגנריאני" נפלא. יש לו קול עשיר ומלא צבע, יכולת משחק פנטסטית, ונוכחות בימתית מרשימה. ממש שיבוץ מושלם לתפקיד.

למרבה הצער, שירתו של מנהיים ואיכות הנגינה של התזמורת הם שני המרכיבים היחידים שיזכרו לטובה מההפקה הזו. היתר ייזכר כחוויה די מעיקה. ראשית בגלל הבימוי האפל והסטטי, ושנית בגלל הכתיבה הבעייתית של פרמונט לקולות. במיוחד סבלה מכך זמרת הסופרן (עידית זמיר), שנאלצה לחרוך את קולה בצלילים נמוכים ואז לעלות ולצווח בגבוהים. ללא הכתוביות, היה קשה אפילו להבין מה היא שרה.

"שיץ", בחלק השני של המופע, סיפקה חוויה מתקנת. האופרה חוברה ע"י יוני רכטר, לפי המחזה של חנוך לוין (בעריכת מולי מלצר). המחזה מאת לוין נכתב בשנת 1974, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונשאר רלוונטי להפליא גם היום. המשפחה הישראלית הטיפוסית מוצגת בו במלוא עליבותה: הזוג הקונפורמיסטי שרק רוצה שבתו תתחתן כבר, הבת שמייחלת לבעל ובינתיים מטביעה את יגונה באוכל, החתן המיוחל שרק לוטש עיניו לרכושו של אבי הכלה, והמדינה שבסוף לוקחת הכול. האופרה מתחילה כקומדיה גרוטסקית ומשעשעת, וסוחטת מהקהל צחוקים לבביים; אבל לקראת הסוף היא הופכת לטרגדיה מצמררת, לאחר שהבעל הטרי מת במלחמה. חלק זה של האופרה מעביר מסר אנטי-מלחמתי ואנטי-ממסדי חריף, המציג גם את כאבם הנורא של קרובי קורבנות המלחמה אך גם את אלו שמרוויחים ממנה. הרגע המצמרר בו מתבשרת הבת (בגילומה של יעל לויטה הנפלאה) על מות בעלה, כשפניה מצולמות בתקריב על מסך, היה רגע אופראי חזק מאין כמותו. לא יכולתי להתאפק מלחשוב מה היתה אומרת מירי רגב על מה שקורה על הבמה.

בניגוד לפרמונט, שהמוזיקה שלו נשענת על המסורת הפוסט-רומנטית הגרמנית, אצל רכטר ניתן לשמוע השפעות של מוזיקה ישראלית קלה ומחזות זמר. בחלק האחרון, הטראגי, ניתן לשמוע גם הדים למוזיקה של יום הזיכרון. ניכר שלא מדובר במלחין אופרה "קלאסי", אבל ברוב המקרים חוסר היומרה הזה דווקא פועל לטובת המוזיקה. במקומות ספציפיים רכטר לא מפחד אפילו לשלב משפטים מדוברים ולא מושרים, שבאופן פרדוקסלי דווקא מחזקים את המסר.

"שיץ" זכתה לביצוע נפלא, עם צוות זמרים מעולה (יעל לוויטה, נח בריגר, עודד רייך ואירה ברטמן) וליווי תזמורתי מצוין (בניצוחו של איתן שמייסר). הבעיה היחידה היתה דווקא בבימוי. הבמאי, עידו ריקלין, השאיר על הבמה את אותה הקונסטרוקציה של "האדונית והרוכל", ושמר על במה אפלה וקודרת לאורך כל האופרה. לטעמי, היה היגיון בימתי מובהק להתחיל את האופרה עם במה מוארת, ולהאפיל אותה בהדרגה עם המעבר לחלק הטראגי. בכל מקרה מדובר בהפקה מרשימה מאוד, שעושה כבוד גדול לגאונותו של לוין.

"מעגנון עד לוין" באופרה הישראלית. מנצח: איתן שמייסר. יום ו' 3.7.

פורסם ב"גלובס", 5.7.2015

From → Uncategorized

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: