חמישים גוונים של אפור: "נישואי פיגארו" באופרה הישראלית

"נישואי פיגארו" עם בית האופרה הלאומי של ליטא. צילום יחצ

הביקורת הזו תפורסם רק באתר שלי ולא ב"גלובס", ולכן היא קצרה יחסית. היא מיועדת בעיקר למתלבטים אם ללכת ל"נישואי פיגארו", שרצה עכשיו באופרה הישראלית בביצוע אורח של בית האופרה הלאומי של ליטא. אז הנה התשובה: לא.

"נישואי פיגארו" של מוצרט היא אופרה מושלמת. משעשעת, עוקצנית, צבעונית. שום דבר מזה לא היה בביצוע של האורחים הליטאים. התזמורת היתה אפורה, עם מנצח קורקטי שעשה את תפקידו ותו לא. הסולנים היו סבירים לכל היותר, למעט זמר מדהים אחד בתפקיד שולי (אנטוניו הגנן). סוזנה, שאמורה להיות פצצה של שנינות וקסם, היתה אפורה. לפיגארו היתה טכניקת שירה טובה, אבל שם הסתיימו מעלותיו. הזמרת ב"תפקיד המכנסיים" של הנער כרובינו היתה סבירה, ללא שמץ מחן הנעורים הנדרש לתפקיד הזה. לרוזנת היה קול גדול אבל הבעה משעממת. אחרי Dove Sono, האריה ש*אמורה להיות* נפלאה שלה, הסתכלנו זה על זו ויצאנו בשקט מהאולם. יתכן שמרגע זה ואילך ההפקה התעלתה לגבהים נשגבים, אך לנו הספיק מה שראינו.

לכל השיממון הזה תרם בימוי סטטי עם תפאורה בצבע אובך, שהיתה אמנם ריאליסטית (בימינו זה דבר חיובי) אבל חסרת כל ברק או עניין.

לסיכום: אי אפשר לומר שזו היתה אכזבה,  כי גם הביקור הקודם של בית האופרה הליטאי בארץ הניב ביקורות פושרות מאוד (עם "סאלומה" של ריכרד שטראוס, בשנת 2008). השאלה היא למה הביאו את בית האופרה הזה שוב, בעוד שבארץ יש כוחות שלהערכתי היו יכולים להרים את הביצוע לרמות גבוהות בהרבה.