ביקורת קונצרט: סידרת "סולנים בסערה" במוזיאון ת"א

אורי סגל. צילום: גלעד ומזל צלמים

סידרת "סולנים בסערה" של מוזיאון ת"א מבוססת על מספר עקרונות ייחודיים, שאמורים לשבור קצת את המסורת הקלאסית המאובנת. כך, לדוגמא, בקונצרטים לא מחולקת תכנייה, אלא נשלחת לקהל במייל. רוב הקהל לא טורח להדפיס אותה, וכך נמנעים במהלך הקונצרט דיפדופים מעצבנים. חידושים נוספים נוגעים לשימוש בהקרנות וידאו: שמות היצירות והפרקים המבוצעים מוקרנים על מסך מאחורי המבצעים, ובמהלך הערב מוקרנים גם קטעי וידאו קצרים עם המוזיקאים המשתתפים. בקטעים אלו המבצעים מציגים את עצמם על בסיס שאלות מנחות, רעיון שמזכיר פורמט דומה בערוץ "מצו". בעולם הקלאסי, שבו המבצעים מתקשרים בדרך כלל עם הקהל רק דרך המוזיקה, ההיכרות המילולית הזו היא דבר מקרב ונעים.

הציפיות לקונצרט בסידרת "סולנים בסערה" במוצ"ש היו גבוהות. הן בזכות הפורמט, והן מכיוון שהתזמורת שנבחרה ללוות את הערב היתה הקאמרטה ירושלים- התזמורת הקאמרית הטובה בארץ בתחומה. אולם, למרות הפורמט החביב ואיכות התזמורת, הערב לא השאיר רושם מיוחד. הסיבה הראשונה- הרפרטואר. הקונצרט התבסס כולו על עיבודים קאמריים שביצע המוזיקאי הוותיק מרדכי רכטמן, כיום בן 90, ליצירות סימפוניות גדולות לסולן ותזמורת. הפעם כללה התכנית את ה"האבנרה" של סן-סנס (לכינור לתזמורת), את הקונצ'רטו לפסנתר של גריג, ואת הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. העיבודים האלו נובעים בעיקר מאילוץ, שמטרתו לאפשר לתזמורת קאמרית לבצע רפרטואר סימפוני. הרעיון של העשרת הרפרטואר של תזמורות קאמריות מבורך, ויש להודות שרכטמן עשה בכל היצירות עבודה מצוינת. ובכל זאת, מדובר בעיבודים ולא ביצירות מקוריות של המאסטרים הגדולים. לכן, ההיגיון שמאחורי ביסוס קונצרט שלם על עיבודים לא לגמרי ברור.

אם הסולנים היו נפלאים, אולי היה הרושם משתפר. אבל זה לא היה המצב. הסולנית בקונצ'רטו של גריג היתה הפסנתרנית יעל וייס, ישראלית לשעבר שחיה שנים ארוכות בארה"ב. היא ניגנה היטב ועיצבה משפטים מוזיקליים מעניינים, אבל בעיני היתה לעיתים אגרסיבית מדי ולא תמיד מדויקת. הכנר, מארק קפלן, הציג טכניקה מרשימה ונגינה יפה, אך הנוכחות הסולנית שלו שידרה משהו מיכני מדי. מבחינה טכנית שניהם סולנים מצוינים ללא ספק, אבל אצל שניהם חסרו לי חום, התמסרות וחיבור ריגשי לקהל.

באופן מפתיע, כוכבת הערב היתה דווקא התזמורת. הקאמרטה ירושלים ניגנה בצליל אחיד וחם, ותמכה בסולנים בצורה מרשימה מאוד. המנצח אורי סגל הוביל אותה בצורה עניינית ונעימה, והקפיד שלא לקחת את הפוקוס מהסולנים. חבל רק שעקב העובדה שכל התכנית מבוססת על עיבודים נאלץ סגל לנצח כשהוא צמוד לתווים; אין ספק שאם היה מנצח על הנוסחים המקוריים היה מרגיש חופשי יותר.

קונצרט בסידרת "סולנים בסערה". פסנתר: יעל וייס, כינור: מארק קפלן. תזמורת הקאמרטה ירושלים. מנצח: אורי סגל. מוזיאון ת"א, 30.1.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 31.1.2016