ביקורת אופרה: "לה צ'נרנטולה" (La Cenerentola) באופרה הישראלית

נעמה  גולדמן ב"לה צ'נרנטולה". צילום: Yossi Zwecker

נתחיל בשורה תחתונה: יש בהפקה הזו של "לה צ'נרנטולה" באופרה הישראלית לא מעט נקודות אור, ועם קצת רצון טוב אפשר ליהנות ממנה. מצד שני, היא רחוקה מלהיות מושלמת. בעידן בו רבים מהצופים רגילים לסטנדרט של הפקות די.וי.די מוקלטות, נדרשת רמה גבוהה יותר כדי לשכנע.

נתחיל מהצד המוזיקלי. אילוצי לוח זמנים הביאו אותי לצפות בהצגה הראשונה, בה הופיע ה"קאסט" (צוות הזמרים) השני. מבין שבעת הזמרים בתפקידים הראשיים קל היה לסמן מצטיין אחד: האיטלקי דומניקו בלצאני (Balzani), בתפקיד המשרת דאנדיני. מבחינה קולית הוא היה הטוב מכולם, עם קול באס גמיש ועשיר ודיקציה מתנגנת של איטלקי "אמיתי". גם הסולנים האחרים שרו באיטלקית מושלמת, אבל – בניגוד אליו- אצל רובם היה ברור שזוהי לא שפת אימם. בלצאני היה גם היחיד שהצטיין מיד כשפתח את הפה, בעוד שלרוב האחרים לקח זמן לא מועט להתחמם.

מצטיינת נוספת היתה הישראלית נעמה גולדמן, בתפקיד המרכזי של אנג'לינה (לכלוכית). היא הציגה נוכחות בימתית מקסימה, קול יפהפה, ושירה רגישה ונוגעת ללב. גם לה לקח זמן להתחמם, אבל כשזה קרה- התגלתה על הבמה זמרת נהדרת. האריה האחרונה שלה, "נולדתי למצוקה ולבכי", היתה אחד משיאי הערב. רגעים יפים רבים נרשמו גם לזמרים הישראליים האחרים, נוח בריגר (בתפקיד אלידורו) וטלי קצף ושחר לביא בתפקיד האחיות החורגות הנלעגות.

מי שהרבה פחות הרשימו בקאסט ששמעתי היו הזמרים בתפקידי דון מניפיקו (האב החורג) ודון רמירו (הנסיך). את מניפיקו גילם הבאס הרומני ראדו פינטיליה (Pintillie), זמר בעל קול לא מעניין ויכולת קומית מוגבלת. את הטנור דניאל זנפארדינו (Zanfardino), בתפקיד רמירו, היו רגעים שבקושי שמעו. גם הוא אמנם איטלקי ויש לו צבע קולי נעים, אבל לתפקיד כה מרכזי צריך זמר עם נוכחות משמעותית בהרבה. יתכן שבקאסט הראשון המצב יותר טוב.

אל המנצח דניאל כהן ואל התזמורת והמקהלה יש הפעם בעיקר שבחים, למעט מספר בעיות ניקיון ותיאום שנרשמו במהלך הערב. יש להניח שאלו ייפתרו, או לפחות ישתפרו, ככל שההצגה תעלה פעמים נוספות (כאמור, צפיתי בהצגה הראשונה).

את הבימוי, ברובו, לא אהבתי. הוא מבוסס על בית מסתובב במרכז הבמה, שמשנה את הפונקציה שלו לפי העלילה. לאורך רוב האופרה הבמה לא מספיק מוארת, והתפאורה אפורה וחסרת ברק. למען ההגינות יש לציין גם מספר הברקות, מהן זכורה במיוחד הסצינה בה דון מניפיקו מייצר באופן פילאי בקבוקי יין, תוך שימוש ב"קסם" שלא הצלחתי לפצח עד עכשיו. במהלך האופרה יש תפקיד מרכזי גם לשישה רקדנים/שחקנים, שמגלמים את ליצני החצר (ככה זה נראה בכל אופן). לא תמיד ברור מה הם עושים, אבל תענוג (וקינאה) לראות את היכולת התנועתית שלהם.

טענה מרכזית לבימוי היא לקיחת תשומת הלב מהזמרים בנקודות קריטיות. במאי טוב אמור לשים במרכז את הזמרים ולא את עצמו, ולא תמיד זה מה שקרה. קשה להתרכז בשירה של הסולנים כאשר הרקדנים עסוקים בהוצאת יונים (חיות) מכלוב, או בשחיטת ברבור לסעודה בעוד זה משיב מלחמה (הפעם מדובר בבובה, למרבה המזל). מעצבן גם לראות זמר שצריך לשיר בעודו מנסה (ללא הצלחה) שלא ליפול ממדרגות. בשישייה הווירטואוזית הבעיה הגיעה לשיא, כאשר במקביל לשירה ניסו הרקדנים לקשור בחבל את הזמרים זה לזו (גם פה, ללא הצלחה). איך אפשר להתרכז ככה במוזיקה?!

לסיכום: הפקה מהנה בסך הכול, במיוחד בזכות כמה מהסולנים. עם זאת, למי שרגיל לסטנדרט של הפקות די.וי.די מוקלטות – ובראשן ההקלטה המושלמת בניצוחו של אבאדו, עם פרדריקה פון שטאדה בתפקיד אנג'לינה- צפויה ככל הנראה אכזבה קלה.

האופרה "לה צ'נרנטולה" מאת רוסיני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה תל-אביב, 19.3.2016.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 20.3.2016