Skip to content

מפגש ענקים: מהטה ופרלמן עם הפילהרמונית הישראלית

13 באפריל 2016
זובין מהטה בחגיגות השמונים. צילום שי סקיף

זובין מהטה אמש בהיכל התרבות. צילום: שי סקיף

קצת קשה, אולי אפילו טיפשי, לנסות לבקר את הקונצרט אמש בכלים של ביקורת מוזיקה מקצועית. כל אחת משלוש היצירות בתכנית נוגנו בפילהרמונית אינספור פעמים בעבר, ולכול השלוש אני זוכר ביצועים טובים יותר. אבל האבחנה הזו חסרת משמעות. הקונצרט הזה סיפק חוויה אדירה לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא גם חברתית. בימים בהם נדמה שגיבורי התרבות היחידים כיום בארץ הם אלו שמספק ערוץ 2, יש משהו מרגש מאוד לראות אלפי אנשים בהיכל התרבות מריעים לגיבורי תרבות מסוג אחר לגמרי. ובערב הזה היו שני גיבורים כאלו: יצחק פרלמן (71), בהופעה נדירה בארץ ככנר, ו"ילד היום הולדת" זובין מהטה (80), שניהם בהופעה בלתי נשכחת.

להערכתי, רבים בקהל באו עקב ה"הייפ" הגדול סביב יום ההולדת למהטה, או כדי לשמוע את פרלמן מנגן עם הפילהרמונית אחרי שנים ארוכות בהן הופיע כאן רק כמנצח. אין לי הסבר אחר לשאלה מדוע היו מי שמחאו כפיים לא רק בין פרקים, אלא אפילו באמצע פרק (במהלך הסימפוניה של מהלר). זו תופעה נדירה, שבדרך כלל מעידה על קהל שאין לו מושג מה הוא שומע ומהם כללי המשחק. מילא, העיקר שאנשים עדיין באים לקונצרטים קלאסיים.

למי שהגיע בגלל ה"הייפ" נכונה אכזבה, כיוון שכמעט ולא היה בקונצרט כול סממן חיצוני של יום הולדת (למעט פרחים לכל אורך הבמה ותחושת התרגשות כללית). אבל נשיא המדינה ועוגת יום ההולדת התארחו כבר בקונצרט ביום שני, כך שהפעם, למעט מילים ספורות של מהטה לפני ביצוע הסימפוניה, נותרה בעיקר המוזיקה. את המילים האלו הוא בחר להקדיש לא לעצמו, אלא כדי לציין את שבעת תלמידי ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה שתיגברו את התזמורת לצורך ביצוע הסימפוניה של מהלר. את כל יתר המילים ביטאה המוזיקה עצמה.

את הערב פתחה הפתיחה ל"עטלף" של יוהאן שטראוס, שסיפקה "תצוגת תכלית" צלילית מרשימה של התזמורת אך זכתה לפרשנות מעט כבדה מדי. את עיקר העניין בקונצרט משך באופן טבעי יצחק פרלמן, כסולן בקונצ'רטו לכינור של מקס ברוך (Bruch). פרלמן לא הופיע בארץ ככנר שנים ארוכות, והסקרנות לשמוע אותו בביצוע חי היתה בהתאם.

עוד לפני היותו כנר גדול, פרלמן הוא "אחד משלנו". אני בטוח שבקהל ישבו לא מעט אנשים שהכירו את פרלמן מילדותו בת"א, ואפילו עוד יותר אנשים שזכרו לו את אינספור הקונצרטים שנתן כאן עם הפילהרמונית בהתנדבות. ואכן- קשה לתאר את ההתרגשות, הפירגון והחום ששידר לו הקהל בעודו מנתב את עצמו על הקביים מהקלנועית אל הפודיום הסולני. קשה גם לתאר את עוצמת התשואות להן זכה בסוף היצירה. לטעמי- בצדק גמור. הוא ניגן נפלא, בטכניקה מושלמת, ובאותה פרשנות רומנטית שמוכרת כל כך טוב מההקלטות שלו. נכון, יש כיום כנרים צעירים עם פרשנות נועזת וחדה יותר. אבל פרלמן- כמו מותג אמיתי- נשאר נאמן לדרכו המוזיקלית, ומשאיר את החדשנות לאחרים. במקרה שלו, זה משכנע לגמרי.

בסיום הקונצ'רטו ניסה הקהל לחלץ מפרלמן הדרן, אך לשווא. לי היה חסר, הרבה יותר מהדרן, שיאמר בפני הקהל כמה מילות ברכה למהטה. אני בטוח שהקהל היה משתולל מהתרגשות. אבל זו היתה בחירתו, ולנו לא נותר אלא לכבד אותה.

את הקונצרט חתמה סימפוניה מספר 1 של מהלר, שבוצעה כאן בשנים האחרונות עם טובי המנצחים (זכורים במיוחד גוסטבו דודאמל ולהב שני). החידוש הפעם היה ששולב בביצוע גם  פרק ה"בלומינה" (Blumine), שבדרך כלל אינו מבוצע בקונצרטים. זו היתה בחירה נבונה, כי הפרק הזה יפהפה וראוי מאוד להישמע. הביצוע לסימפוניה כולה היה יפה ומרשים, אך עם זוויות פחות חדות מאשר אלו של המנצחים הצעירים יותר. טיפולו של מהטה בפרק השלישי (כאן- רביעי), זה עם השיר "אחינו יעקב" ומנגינת הכלייזמר, הראה את היכרותו הקרובה עם המוזיקה היהודית של מזרח אירופה- היכרות לה זכה מן הסתם במסגרת עבודה של עשרות שנים עם נגניה הוותיקים של הפילהרמונית. עם זאת, שיא הביצוע נרשם לטעמי בפרק האחרון, עם רגעים חרישיים נפלאים ולצידם רגעים עוצרי נשימה של עוצמה סימפונית.

לסיום, כמה מילים על מהטה עצמו. אומרים על מקצוע הניצוח שהוא טוב לבריאות, כי הוא דורש מגוון יכולות: גם פיזיות (לנצח בעמידה שלוש שעות ברציפות), גם קוגניטיביות (ללמוד פרטיטורות, לנהל קריירה), וגם חברתיות (לתקשר עם תזמורות וסולנים). לראיה, מספרם הניכר של המנצחים הגדולים שהמשיכו לעבוד עד גיל מופלג. במקרה של מהטה, הסטטיסטיקה הזו מוכחת היטב. הלוואי על כולנו בגיל שמונים כזו אנרגיה פיזית, כזו שליטה בפרטים, כזה צ'ארם אישי, וכזו אהבה סוחפת למה שאנו עושים. עם כל הביקורת על כהונתו האינסופית בפילהרמונית, דומה שבשבוע הזה הדבר היחיד הנכון שיש לומר לו הוא מזל טוב, ועד 120 – לפחות.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות יוהאן שטראוס, מקס ברוך וגוסטב מהלר. מנצח: זובין מהטה. כנר: יצחק פרלמן. היכל התרבות תל-אביב, 12.4.2016

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 13.4.2016

From → Uncategorized

2 תגובות
  1. חבל שהחבר השלישי ל״מאפיה הישראלית״ לא הגיע ,בארנבוים ,כנראה שהוא מוחרם בארץ

  2. אשר שמש permalink

    למר Baruch Coral,

    ההפך הוא הנכון. בארנבוים החרים את ישראל בכך שהאשים אותה כאחראית הבלבדית לאי הגעה לשלום.

    בשנת 2010, נסעתי עם קבוצת ישראלים למזרח גרמניה במסגרת סיור מוסיקלי שאירגן מר עומר שומרוני.
    בסיום קונצרט שהתקיים בפילהרמונית של ברלין, בו ניצח בארנבוים על השישית של ברוקנר , ניגשתי לקרבת הבמה
    וכאשר הוא ירד במדרגות, ממרחק של 2-3 מטרים, אמרתי לו : "כול הכבוד מאסטרו, ברכות מישראל" .
    הוא שמע אותי היטב ולא הגיב ואפילו לא הביט לכיווני והמשיך בדרכו. ובכן מי מחרים את מי? אולי גם האגו משחק אצלו תפקיד?

    ורק כדי להדגיש את הניגודיות:
    באותה נסיעה, בסיום קונצרט בכנסיית תומאס בלייפציג, עומר שומרוני הציג אותנו הישראלים בפני המנצח המופלא ריקארדו שאיי, המנהל המוסיקלי של הגוואנדהאוס. המאסטרו לחץ את ידי כולם בחמימות האופיינית לו והתעניין במטרת ביקורנו.
    אותי זה ריגש עד מאוד.

    שני האישים הם גאוני מוסיקה ולי אין ספק את מי אני מעדיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: