חוויה סטטית: "מקבת" מאת ורדי באופרה הישראלית
לוצ'יו גאלו ומאריה פיסצ'יטלי ב"מקבת". צילום: Yossi Zwecker
סיפור העלילה של "מקבת" מספר על אשה חסרת מעצורים ותאבת שלטון, שדוחפת את בעלה לכס המלוכה דרך שיכנועו לרצוח את המלך המכהן. לאחר מכן זוממים השניים מעשי רצח נוספים כדי לבסס את שלטונם, והשורה האחרונה שמושרת לפני ההפסקה היא "לאן הידרדרה הארץ הזו" (תרגום: ישראל אובל). בהמשך, הבעל מאבד בהדרגה את שפיותו ובסוף גם את חייו. האשה מבינה בסופו של דבר את פשעיה, ומשתגעת גם היא. הסוף דווקא טוב, כאשר בנו של המלך המקורי (זה שחוסל) מומלך תחת מקבת והסדר חוזר על כנו.
ההפקה הנוכחית של "מקבת" באופרה הישראלית סובלת מהרבה בעיות. היא לא גרועה, אבל ההמלצה עליה מסויגת מאוד. תקציר מנהלים תחילה: הסולנים (קאסט ראשון) ככה-ככה. המקהלה והתזמורת טובות. הצד הויזואלי חלש מאוד, עם במה כהה וסטטית והעמדות חסרות מעוף. זו בהחלט לא תירשם כאחת ההפקות המובילות של האופרה בשנים האחרונות.
ולחדשות בהרחבה. באתי להפקה עם הרבה ציפיות בזכות זמר הבריטון האיטלקי לוצ'יו גאלו (Gallo), ששר את התפקיד הראשי של מקבת. הציפיות התעוררו בזכות תפקידים קודמים שמילא, הן באופרה הישראלית והן בהפקות מצולמות. הפעם, הוא די איכזב. יש לו אמנם קול יפה והופעה נאה, אבל הוא לא היה מספיק משכנע לתפקיד כה דרמטי, לא בימתית ולא קולית.
הליהוק לתפקיד ליידי מקבת, שהוא אולי החשוב ביותר באופרה, היה מוצלח מעט יותר. את התפקיד שרה האיטלקיה מאריה פישיטלי (Piscitelli), שהציגה קול עשיר ויפה אבל לא באמת נוגע. בסיפרו המצוין על האופרות של ורדי ("קסם האופרות של ורדי", 2014) מצטט פרופ' יהואש הירשברג מכתב של המלחין לאחד המפיקים של האופרה, בו הוא מנחה במפורש שליידי מקבת תשיר במקומות המרכזיים בקול צורם ושטני, ובקטעי הדיקלום- בקול חלול. מכאן, שקשה לדעת עד כמה היתה פישיטלי נאמנה לרוח המלחין לעומת יכולתה האמיתית. הירשברג טוען שאת הקול הלא נעים צריכה ליידי מקבת לשמור רק לשתי אריות, ונראה שלכך באמת כיוונה פישיטלי. בכל מקרה, במערכה האחרונה היא שרה נפלא ואפילו הצליחה קצת לרגש (באריה בה היא מבינה את מה שעשתה, ומשתגעת).
מבין הסולנים, היחיד שהיה מעולה באמת היה הטנור גסטון ריברו (Rivero) בתפקיד מקדאף. הוא היה גם היחיד שקיבל מחיאות כפיים סוערות בעת ההשתחוויה. יתר הסולנים, בתפקידים הקטנים יותר, היו בסדר גמור אך לא התעלו לרמה דומה. התזמורת (הסימפונית ראשל"צ) והמקהלה (מקהלת האופרה) נשמעו טוב מאוד, למעט בעיות תיאום ובלאנס קלות שמן הסתם ילכו וישתפרו עם הזמן.
עיקר הביקורת בהפקה הזו מופנית לבימוי הפושר של ז'אן-קלוד אובריי (Auvray). התפאורה מתבססת על במה סטטית, הנוטה כלפי מעלה. הבמה הזו מהווה את התשתית לבימוי לאורך האופרה כולה, וזה משמים כמו שזה נשמע. בחלק מהסצינות יש באמצע הבמה פתח גדול, ממנו יוצאות ונכנסות דמויות שונות. בקידמת הבמה ובאחוריה יש שני אגדים של מוטות, שמגדירים מחדש את המושג "רב-תכליתי": בהתחלה הם מהווים את הבסיס עליו נתלה הוילון שמאחוריו לן המלך, אחר כך מדמים עצים ביער. החוויה הכללית היא של במה כהה, סטטית ולא מעניינת, שניצלת איכשהו רק בזכות עבודת התאורה היפה של אבי בואנו (במבי).
לסיכום: המוזיקה יפה, הסולנים בסדר ומעלה, אבל המכלול קטן מסכום מרכיביו. "מקבת" היא אופרה קצרה יחסית (קצת פחות משלוש שעות), אבל בהפקה הזו – ובמיוחד במערכה האחרונה- היתה תחושה שהיא לא זזה. למרות הכול, יש בה מסר חשוב ורלוונטי שחשוב לזכור תמיד: שלטון שהושג באלימות, דרך רצח, עשוי להסתיים באלימות לא פחותה.
"מקבת" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: עמנואל ז'ואל-הורנאק. בית האופרה תל-אביב, 17.5.2016.
בעיקר מוזיקה 