על פיסגת העולם: רשמים מפסטיבלי המוזיקה בגשטאד (Gstaad) ולוצרן

חודשי הקיץ מהווים את תקופת השיא של פסטיבלי המוזיקה הקלאסית החשובים באירופה. בין הפסטיבלים האלו מתקיימת היררכיה אכזרית, שמתבטאת במספר השמות הגדולים של הסולנים והמנצחים שמופיעים בהם. בפסטיבלים היוקרתיים אפשר לשמוע כמעט מדי ערב סולנים, תזמורות ומנצחים גדולי עולם, שמוכרים בארץ בעיקר בזכות ערוצי "מצו" או הופעות אורח עם הפילהרמונית. המחירים כמובן בהתאם, אבל עבור חובבי מוזיקה מושבעים זוהי האפשרות היחידה לשמוע ריכוז כה גבוה של מוזיקאים מעולים בשבוע אחד.

בשבועות האחרונים ביקרתי, יחד עם קבוצת אוהבי מוזיקה מישראל, בשניים מהפסטיבלים המובילים של שוויץ. הראשון הוא פסטיבל מנוחין בגשטאד (Gstaad), כפר יפהפה באלפים השוויצריים. פסטיבל זה מתמקד במוזיקה קאמרית, ונחשב לאחד המובילים בתחומו. השני הוא פסטיבל לוצרן, שנחשב- לצידו של פסטיבל זלצבורג- לאחד משני הפסטיבלים היוקרתיים ביותר בעולם למוזיקה סימפונית. שניהם סיפקו חוויות מוזיקליות נפלאות, וגם מספר לקחים למי שמעוניין לנסוע אליהם בעתיד.

פסטיבל גשטאד- מוזיקה קאמרית באלפים השוויצריים

הקונצרט הראשון בו ביקרנו במסגרת פסטיבל גשטאד התקיים בכנסייה של הכפר לאואנן (Lauenen), מרחק של כרבע שעה נסיעה מגשטאד עצמה. הקונצרט הציג שלישיית פסנתר שחבריה הם הפסנתרן אלכסנדר מלניקוב (Melnikov), הכנרת איזבל פאוסט (Faust) והצ'לן ז'אן-גין קייראס (Queyras). השלישייה הזו זכתה בשנה האחרונה לחשיפה רבה, בזכות שלושה אלבומים בהם הקליטו בכלי תקופה את מכלול הקונצ'רטי של שומאן ואת שלישיות הפסנתר שלו.

הפעם ניגנו חברי ההרכב בכלים מודרניים, בתכנית שכללה שלישיות פסנתר מאת היידן (מספר 38), שומאן (מספר 3) ושוברט (מספר 2 האהובה). מבחינה מוזיקלית זה היה ביצוע מעולה, שנתן תחושה של שיחה משפחתית אינטימית בין הכלים. את שיאו הריגשי של הקונצרט העניקה השלישייה של שומאן: זו יצירה עוכרת שלווה, שמשקפת לכל אורכה את נפשו המיוסרת של המלחין. אפילו בפרק האחרון שלה, בה מבקש המלחין לנגן "עם הומור", אין טיפת מנוחה.

הבעיה העיקרית של הקונצרט היתה לגמרי לא מוזיקלית, והיא החום. אירופה עדיין לא הפנימה את בעיית ההתחממות הגלובלית, ומקומות רבים אינם ממוזגים. נפלנו על ימים חמים מאוד, כך שהישיבה בכנסייה ללא מיזוג לאורך הקונצרט כולו סיפקה חוויה מאתגרת למדי מבחינה פיזית. בהחלט נקודה למחשבה למי שמתכנן ביקור בפסטיבל בעתיד.

כדי לשמוע את השלישייה מבצעת קטע מהטריו מספר 1 של שומאן (מקונצרט באמסטרדם)- הקליקו כאן

*************

לאנג לאנג ברסיטל

לאנג לאנג בגשטאד. צילום: Raphael Faux

שני הקונצרטים הבאים בגשטאד התקיימו ב"אוהל הפסטיבל", אוהל זמני שהוקם בצמוד לאולם הספורט של הכפר. גם הוא אינו ממוזג, אבל עקב גודלו הבעיה מורגשת פחות. באוהל זה חווינו את אחד השיאים של הסיור כולו: רסיטל של הפסנתרן לאנג לאנג. זה היה קונצרט פנומנלי, שהשרה אווירת קסם החל מהרגע הראשון. לאנג לאנג ניגן את התכנית איתה הוא רץ ברחבי העולם בשנה האחרונה: "העונות" של צ'ייקובסקי (מחזור שמהווה תיאור מוזיקלי ל-12 חודשי השנה), ארבעת הסקרצי של שופן, וכתוספת- "קונצ'רטו איטלקי" של באך.

הבשורה הגדולה מהערב הזה היא שלאנג לאנג התבגר. זוכרים את המניירות, גלגולי העיניים והפרצופים שנהג לעשות בעבר? זה היה חמוד ומקסים, אבל בגיל 34 זה כבר פחות רלוונטי. ומסתבר שלאנג לאנג הבין זאת היטב. עדיין נשאר בו משהו מהדמות של הפסנתרן הווירטואוז המלהטט על המקלדת, אבל ברור שמבחינת עומק הבעה ואישיות מוזיקלית הוא כבר במקום אחר לגמרי. ב"העונות" הוא נראה כמו מי שמספר סיפור באמצעות הפסנתר, וריגש במיוחד בפרקים האיטיים ("יוני" ו"אוקטובר"). גם שופן זכה לביצוע מהמם, עם פרשנות מהודקת, סאונד יפהפה ועומק הבעה. הסקרצו השני, עם המוטיב השטני החוזר בו, עורר התפעמות גדולה במיוחד.

החוויה התעצמה גם בזכות מסכי צד בהם ניתן היה לראות את הידיים המנגנות, וכן אקוסטיקה נהדרת (עובדה מפתיעה, לנוכח העובדה שמדובר באולם זמני). אפילו הביצוע לבאך, שהיה רחוק מאוד מהסגנון ה"תקופתי" המקובל כיום, היה משכנע בדרכו. מעניין לציין שדווקא במוזיקה של באך, שרחוקה מהרפרטואר ה"רגיל" של לאנג לאנג, הוא חזר קצת יותר לפרצופים ולמניירות. יתכן שהרגיש שם על קרקע פחות יציבה מבחינה פרשנית, ונזקק לתמיכה ויזואלית. כך או כך, זה היה ערב אדיר.

**********

ערב גאלה עם טרפל וגיאורגיו

הערב האחרון בגשטאד הציע קונצרט גאלה אופראי, עם קטעים נבחרים מ"אותלו" (ורדי) ו"טוסקה" (פוצ'יני). התזמורת היתה הסימפונית של לונדון בניצוחו של ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda), המוכר היטב למנויי הפילהרמונית הישראלית. על פניו מדובר היה בהבטחה גדולה, בזכות שני הזמרים בתפקידים הראשיים: הבריטון ברין טרפל (Terfel) והסופרן אנג'לה גיאורגיו, שהחליפה ברגע האחרון את אניה הרטרוס (Harteros) שביטלה. בפועל, התגלה שגיאורגיו קוראת מהדף את האריות היפות של דזדמונה מ"אותלו" ("שיר הערבה" ו"אווה מאריה"). היא שרה צמודה לתווים ונעזרה מאוד במנצח, ולא הצליחה לעבור את המשוכה הנדרשת כדי ליצור ביצוע נוגע באמת. "טוסקה" כבר זכתה לביצוע מרשים בהרבה. טרפל וגיאורגיו הקליטו את האופרה הזו לא מזמן בהקלטת די.וי.די מצוינת, והפעם היא שרה בעל-פה ובצורה הרבה יותר משוחררת. זו אמנם לא היתה חוויה מטלטלת, אבל יחסית לביצוע קונצרטי זו היתה "טוסקה" מהנה למדי.

מה שהפתיע בקונצרט – ולרעה- היא האקוסטיקה. בניגוד לסאונד המהמם ברסיטל של לאנג לאנג, הפעם נשמעו קולות הזמרים "חסומים" ומכוסים. הסבר אפשרי: בבית אופרה רגיל התזמורת נמצאת ב"בור", והפעם היא חלקה עם הזמרים את הבמה. כתוצאה, הסולנים נאלצו להתחרות עם תזמורת גדולה וחזקה – ובהצלחה חלקית בלבד. מסקנה: אם אתם מתכננים בעתיד ביקור באוהל הפסטיבל בגשטאד, כדאי להעדיף קונצרטים כליים ולא אופראיים (או לחלופין להזמין מקומות בשורות העליונות, משם שומעים יותר טוב).

*********

חוויות סימפוניות בפסטיבל לוצרן

התחנה הבאה בסיור היתה פסטיבל לוצרן, אחד הפסטיבלים הקלאסיים המובילים והיוקרתיים בעולם. הקונצרטים הסימפוניים מתקיימים באולם ה- KKL ("אולם הקונגרסים והקונצרטים"), השוכן על שפת אגם לוצרן ומאופיין באקוסטיקה מצוינת.

כותרת הפסטיבל השנה היתה "פרימה דונה" ("אישה ראשונה"). המטרה המוצהרת- להעלות על נס את הנשים המנצחות שפועלות כיום בעולם, במקצוע שנתפס לאורך השנים גברי במובהק. לא פחות מ- 12 נשים הופיעו השנה כמנצחות בפסטיבל, במה שנראה כמו יוזמה מבורכת לשינוי סטריאוטיפים מגדריים. מנצחת ישראלית עדיין לא היתה שם, אבל יש לקוות שגם זה רק עניין של זמן.

*******

גאבטה וגאטי עם הקונצרטחבאו

דניאלה גאטי מנצח בלוצרן. צילום: Priska Ketterer

בלוצרן שמענו שני קונצרטים, שניהם ברמה אדירה. הראשון הציג את תזמורת ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי הנכנס דניאלה גאטי (Danielle Gatti). בניגוד  לרבים מהמנצחים הצעירים והמתלהבים, גאטי השיג תוצאה מוזיקלית מופלאה בעזרת תנועות ידיים חסכוניות ומדויקות. הביצוע שלו לסימפוניה הרביעית של ברוקנר היה אולי המרשים ביותר ששמעתי אי פעם. הוא הצליח להשיג עוצמה תזמורתית בלי שום מאמץ פיזי נראה לעין, והרגעים השקטים שהפיק היו מדהימים בעוצמתם הרגשית. חוויה גדולה.

בעבר הייתי מסוייג מאוד מהניצוח של גאטי, שנראה לי לא מספיק מעורב ומעניין; מבחינתי, הקונצרט הזה צירף אותו לרשימת המנצחים הגדולים של זמננו.

בחלק הראשון הופיעה לצד התזמורת הצ'לנית הארגנטינאית-גרמנייה המקסימה סול גאבטה (Gabetta), עם הקונצ'רטו לצ'לו של שומאן. הביצוע שלה נטה לכיוון המעודן והמאופק, רחוק מאוד מביצועים "רומנטיים" ותיקים כמו אלו של מישה מאיסקי ובני דורו.

שני ההדרנים של גאבטה ראויים לאיזכור מיוחד. הראשון היה "שירת הציפורים" של פאבלו קזאלס, שחובר על בסיס שיר עם קטלאני עתיק. גאבטה ביצעה אותו בליווי שישה נגני צ'לו מהתזמורת, במה שפירשתי כמחווה של כבוד גם לנגנים וגם לכלי.

ההדרן השני היה מעניין במיוחד. זה היה "דולצ'יסימו", הפרק האיטי מתוך יצירה שחיבר עבור גאבטה המלחין הלאטבי בן-זמננו פטריס ואסקס (Peteris Vasks). הפרק משלב מגוון טכניקות נגינה יוצאות דופן, וכן שירת ווקאליזות (מסתבר שגאבטה היא גם זמרת סופרן לא רעה). ליצירה יש אופי מעט ניו-אייג'י, אבל בקונצרט חי היא יצרה אפקט חזק מאוד. כדאי להכיר.

לצפייה בסול גאבטה מבצעת את הפרק (בקונצרט אחר)- הקליקו כאן.

*****

סיימון ראטל מנצח על הפילהרמונית של ברלין

סיימון ראטל עם הפילהרמונית של ברלין בלוצרן. צילום: פטר פישלי

בערב האחרון שמענו קונצרט שעורר ציפיות גבוהות, ואכן לא הכזיב. הוא הציג את התזמורת הפילהרמונית של ברלין, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי סיימון ראטל.

ראטל והברלינאים פתחו עם Eclat של בולז, יצירה ל- 15 כלים שהיא מעין ניסוי מעניין בפסיכולוגיה של האקוסטיקה. היצירה מבחינה בין כלים "מהדהדים" (שצלילם נמשך לאחר ה"אטאק" ללא שליטת הנגן) לבין כלים "לא מהדהדים" (בהם יש לנגן יש שליטה על הצליל גם אחרי ה"אטאק"). בולז בוחן כאן את החוויה האקוסטית שיוצרות שתי משפחות הכלים האלו, תוך שהוא משאיר למנצח דרגת חופש גדולה במהלך היצירה. ברגע שמבינים מה הוא מנסה לעשות, התוצאה מרתקת.

אחרי בולז בוצעה המנה העיקרית של הערב- הסימפוניה השביעית של מהלר. הפילהרמונית הברלינאית התגלתה כאן, כתמיד, כתזמורת מבריקה ומשוחררת, כשראטל מוביל אותה בניצוח מלא אנרגיה. השביעית של מהלר יכולה להיות ארכנית מאוד בביצועים מסוימים, אך ראטל הצליח לשמור על מתח לכל אורכה וסיים אותה בקליימקס נפלא. הלוואי עלינו ביצועים ברמה הזו בהיכל התרבות.