ביקורת קונצרט: ז'אנאנדראה נוזדה ויוליאן רחלין בפילהרמונית

ז'אנאנדראה נוזדה. צילום: סוזי אלבורג
מנויי הפילהרמונית פונקו עד כה בעונה מעולה. במיוחד דברים אמורים בפסטיבל ה- 80 של התזמורת, שהסתיים ממש לא מזמן וסיפק כמה חוויות מוזיקליות בלתי נשכחות. אי לכך, תנאי הפתיחה של המנצח ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) ושל הכנר הסולן יוליאן רחלין היו קשים מהרגיל. נתחיל מהשורה התחתונה: נוזדה, לטעמי, הצליח לספק את תחושת ההתעלות שהעניקו קודמיו בתקופה האחרונה. רחלין- הרבה פחות.
הקונצרט התחיל עם הסימפוניה ה"קלאסית" של פרוקופייב, יצירה קצרה ומקסימה שחוזרת אל המסורת הקלאסית של היידן ומוצרט עם "טוויסט" מודרני. הסימפוניה הזו היא ממתק אמיתי, ונגני הפילהרמונית בהובלת נוזדה הצליחו להוציא ממנה את כל החן שיש בה. פשוט כיף.
הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, שבוצע מיד אחר כך, היה החלק הפחות מעניין של הערב. קשה להבין מה מביא את הפילהרמונית לבצע שוב- בפעם המיליון ככל הנראה- את הקונצ'רטו השחוק הזה. כשבוצע לראשונה בשנת 1845 הוא היה חדשני ונועז, עם שורת חידושים מבניים שבוודאי זקפו בהפתעה את האוזניים של בני התקופה. אבל מאז 1845 חלפו הרבה שנים ואינסוף ביצועים ליצירה הזו, וכיום צריך ביצוע שיהיה באמת יוצא דופן כדי לחדש בה משהו.
אצל רחלין זה לא קרה. הוא הציג צליל אנמי, מאופק מדי ובלי "בשר". ומה שיותר חשוב, ללא הקרנה מספיקה של הצליל מהבמה לאולם. התזמורת בהובלת נוזדה נשמעה נמרצת ומשכנעת, אבל במקומות רבים כיסתה על הסולן. בהחלט לא ביצוע שייכנס לפנתיאון. עם זאת, גם פה היה ממה ליהנות, כמו לדוגמא הרגעים היפים שעיצבו נוזדה ורחלין לפני סופי משפטים.
את שיא הערב סיפקה המוזיקה לבלט "ציפור האש" של סטרווינסקי. עלילת הבלט מבוססת על אגדה רוסית עממית, המספרת את סיפורו של נסיך שמצליח לחסל קוסם רשע בעזרת ציפור אש קסומה. המוזיקה שכתב סטרווינסקי לבלט מגוונת מאוד, ומחולקת ל- 23 קטעים שמבוצעים ללא הפסקה. היא נעה בין חלקים טונאליים, שמתארים את בני האנוש, לבין קטעים דיסוננסטיים יותר (שמתארים את היצורים הדמיוניים). מומלץ להקשיב ליצירה לעומק לפני שבאים, כדי לדעת לשייך את הנושאים השונים ל"נאמברים" המוזיקליים לאורך היצירה. עם זאת, אפשר ליהנות כאן לגמרי גם בלי להכיר את העלילה. התזמורת- בהרכב ענק- צילצלה מעולה, והמוזיקה החושנית והצבעונית של סטרווינסקי שילהבה לאורך כל היצירה. כפי שנאמר פה לא אחת, הפילהרמונית נמצאת כעת ברמה גבוהה מאוד, ומצליחה לספק לקהל שלה חוויות מוזיקליות משמעותיות כמעט מדי סידרה. זה קרה גם הפעם.
נוזדה, כתמיד, הציג סגנון ניצוח שמזכיר מאוד את ה"מנטור" שלו, ואלרי גרגייב. הוא אולי קצת פחות כריזמטי מגרגייב, אבל תנועות הידיים שלו יותר ממוקדות וברורות. ביצירה מסובכת כמו "ציפור האש"- עם מקצביה המטורפים והמשתנים תדיר- זה ממש קריטי. הבדל נוסף שעומד לטובתו של נוזדה הוא שבניגוד לקיסם השיניים המגוחך של גרגייב הוא מנצח עם שרביט רגיל. גם זה משהו.
לסיכום- ערב מהנה מאוד ברובו, במיוחד בזכות פרוקופייב וסטרווינסקי. מומלץ.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ז'אנאנדראה נוזדה. היכל התרבות ת"א, 13.2.2017.
פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית
מסכימה עם כל מילה שכתבת. רוצה להדגיש עוד יותר את האכזבה שלי מרחלין. הקונצרט של מנדלסון הוא הקונצרט לכינור הראשון ששמעתי עוד בילדותי בנגינתו של יהודי מנוחין.אהבתי במיוחד את הביצוע של פרלמן. אתה ודאי מבין עד כמה התאכזבתי. ניצה שטרן.
הייתי בקונצרט האחרון במוצ"ש ה-18.2. מסכימה עם רוב הביקורת שלך, אבל לפחות בקונצרט שלנו גם רחלין נשמע מצוין בקונצ'רטו המוכר והאהוב של מנדלסון. שעה קודם לכך הוא היה הקסים בקונצרט קאמרי במוזיאון תל אביב, שבו השתתף ככנר בשישייה של צ'יקובסקי שהוביל ובשמיניה של מנדלסון שהובילה יבגניה פיקובסקי (במחווה של כנר וירטואוז שמנגן אחת מהיצירות בקונצרט קאמרי בהובלה של כנר מהתזמורת פגשתי גם לפני חודשיים עם גיל שחם). הוא אתגר את הקהל בהדרן ארוך של יצירה א-טונלית (לא זהיתי) וזכה גם עליו בתשואות. לגבי בחירת היצירות – בקונצרט שחציו 'ציפור האש' הנהדרת ראוי לדעתי לאזן ביצירות מוכרות ואהובות כמו הקונצרטו של מנדלסון, והסימפוניה 'הקלאסית' של פרוקופייב.
גולת הכותרת של הקונצרט ,לדעתי , היתה יצירתו של סטראווינסקי.ציפור האש.
המנצח והתיזמורת חשו יחדיו בהרמוניה פנטסטית את ההתרחשות המוסיקאלית למן ההתחלה ועד הסוף.לא היה רגע אחד מפוספס. כולם דיברו באותה שפה בשלמות מענגת.איזה יופי של תיזמורת יש לנו!!