ביקורת אופרה: "כוחו של גורל" באופרה הישראלית

"כוחו של הגורל" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

לפני שמתחילים- רגע של איטלקית. בספרו המצוין על האופרות של ורדי, מסביר פרופ' יהואש הירשברג כי התרגום המקובל בעברית לאופרה הזו – "כוחו של גורל"- איננו מדויק, מכיוון  שהשם האיטלקי (La Forza del Destino) מדבר במפורש על הגורל, בה"א הידיעה. קשה להכחיד הרגלים ישנים, אבל מה לעשות, הוא צודק. אז מעתה – "כוחו של הגורל".

ורדי מתח ב"כוחו של הגורל" ביקורת קשה על שלושה עקרונות חברתיים מרכזיים באירופה המעמדית של המאה ה- 18: כבוד המשפחה, נקמת הדם, ועליונות הגזע הלבן. הגורל הטראגי המופיע בשם היצירה מוצג כבר במערכה הראשונה. המרקיז קלטראווה הוא אציל ספרדי נשוא פנים, ולו בת ענוגה בשם לאונורה. הבת אוהבת מאוד את אביה, אבל נקרעת בין חובתה אליו לבין אהבתה לאלווארו- אינדיאני צעיר ונאה, שמוצאו מבית המלוכה של האינקה. המרקיז מתנגד לנישואי בתו עם הצעיר הזר, ומאשים את לאונורה במזימה להערים עליו. אלווארו לוקח עליו את האשמה, ומכריז כי ישליך את אקדחו. אבל, אבוי: מהאקדח נפלט כדור שהורג את המרקיז. לפני מותו המרקיז מקלל את בתו, והקללה מתגשמת כאשר אחיה, דון קרלו, רוצח אותה רגע לפני שהוא מת מפצעיו בדו-קרב אותו כפה על אלווארו. בעלילה הסיפור הזה לוקח כעשר שנים, ובאופרה – כשלוש שעות.

הביצוע הנוכחי ל"כוחו של הגורל" באופרה הישראלית, בניגוד לקודמו מלפני שמונה שנים בערך, מומלץ מאוד. התפאורה נהדרת, התזמורת והמקהלה נשמעות טוב מאוד, ורוב הזמרים טובים עד מעולים. אם בביצוע הקודם הייתה תחושה שהעסק לא זז, הרי שהפעם האופרה חולפת ביעף.

שלושה מהזמרים בלטו אמש במיוחד. הראשונה היא זמרת הסופרן אירה ברטמן (Bertman), בתפקיד המרכזי של לאונורה. היא שרה בצורה נוגעת ללב, ששילבה בצורה מושלמת בין דרמטיות ורכות. באמת אמנית גדולה. השני היה ג'ורג'יו ג'וזפיני בתפקיד אב המנזר, עם באס יציב ועמוק באיכות יוצאת דופן. השלישי- והפייבוריט שלי בערב כולו- היה זמר הבאס בוריס סטאטסנקו (Statsenko), בתפקיד החצי-קומי של הנזיר מליטונה (Melitone). יש לו קול נדיר בעוצמתו וגמישותו, ויכולת משחק נפלאה שרלוונטית מאוד לתפקיד. בראבו.

הפתעה נעימה סיפק הפעם גם הטנור יוסף ארידן, בתפקיד הקומי של הרוכל טראבוקו (Trabuco). הוא אמנם נשמע חלש יחסית (כי שר גבוה ו"מעוות" בכוונה), אבל סיפק רגעים קומיים מבדרים מאוד. גוסטאבו פורטה (Porta), בתפקיד דון אלווארו, התחיל את הערב בקול לוחץ ובגישה תיאטרלית מדי, אבל השתפר מאוד בהמשך הערב. בסיכומו של דבר, שמענו אמש צוות זמרים ברמה גבוהה בהרבה מהממוצע הרגיל בהפקות האופרה הישראלית.

שבחים נוספים מגיעים לצד הויזואלי. הבימוי הפעם ריאליסטי ומסורתי, במובן הטוב של המילה. יש בו הרבה משחקי אור וצל, ושימוש נבון בהקרנה כדי ליצור דימויים ויזואליים מורכבים על הבמה. הבמה אמנם אפלה כמעט לאורך הערב כולו, אבל אין מה לעשות: האופרה הזו היא לא "הספר מסביליה".

תזמורת ראשל"צ והמקהלה צילצלו יפה מאוד תחת שרביטו של דניאל אורן, שלשם שינוי לא נהם וזעק הפעם יחד עם המוזיקה (בכל אופן לא שמענו אותו ממקומנו בשורה 13). הפתעה נעימה.

לסיכום: מומלץ מאוד בזכות הסולנים, התפאורה והצד המוזיקלי. ההמלצה נוגעת כמובן לקאסט הראשון: החוויה יכולה להיות שונה באופן משמעותי עם הצוותים האחרים (לרוב התפקידים יש שניים ואפילו שלושה קאסטים שונים).

"כוחו של הגורל" באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 15.5. 

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 17.5.2017