ביקורת קונצרט: מרתה ארחריץ' ואחרים בפסטיבל הקאמרי בירושלים

מרתה ארחריץ' בירושלים. צילום: דן פורגס

הפסטיבל הבינלאומי הקאמרי בירושלים, שמתקיים בימים אלו, מזמן לקהל הישראלי אפשרות לצפות בכמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. באופן פלאי, כל האורחים האלו מסכימים לנגן בפסטיבל בהתנדבות. כתוצאה, הפסטיבל מקבל מרווח נשימה כלכלי ויכול להרשות לעצמו לשלב רפרטואר נועז ומודרני בהרבה מהמקובל כאן. ואכן, עיון קצר בתכנית הפסטיבל מגלה יצירות של שניטקה, אוליברו, שולהוף, מרטינו, בריו, מסייאן, בולז ואחרים. אלו מלחינים שכמעט ואין סיכוי לשמוע בתכניות של גופים מוזיקליים שקיומם נשען על חסדי הקהל הרחב, ולכן נאלצים להתמקד במוכר והאהוב.

את הקונצרט במוצ"ש פיארו מספר שמות שכל חובב מוזיקה קלאסית מכיר היטב. ביניהם בלטו הפסנתרנית האגדית מרתה ארחריץ' (Argerich), הכנרים קוליה בלאכר, גיא בראונשטיין וטטיאנה סמואיל, זמר הבריטון דיטריך הנשל (Henschel) ואחרים. זו נבחרת שכל פסטיבל בינלאומי היה חולם שתופיע אצלו, ולהערכתי שמה של ארחריץ' לבדו הספיק כדי למלא את האולם עד אפס מקום.

עבורי, שיאו הריגשי של הערב היה עם "שירי ריקרט" מאת מהלר, בביצועו של הבריטון דיטריך הנשל ובליוויו המעולה של הפסנתרן שי ווזנר. המחזור הזה לא קל לשירה: חלק מהשירים כתוב קשה וגבוה, וכדי לשיר אותם בצורה חלקה נדרשים טכניקה מצוינת וקול משוחרר. להנשל אין לא את זה ולא את זה, אבל דווקא הקושי והמאמץ שלו הצליחו לנגוע ללב. השיא היה במשפט "לא עמד לי כוחי בחצות הלילה", שם התחברה השירה המאומצת לאווירה הריגשית שמעביר השיר. עבורי זה היה ביצוע בלתי נשכח, שמראה שמוזיקליות גדולה חשובה לא פחות- ואולי יותר – מטכניקה מושלמת. אולי כי יותר קל לנו להזדהות עם זמר אנושי, שמעביר חווייה של קושי, מאשר עם מכונת שירה מיומנת אך חסרת נשמה.

הנאה מלאה סיפקה גם רביעיית הפסנתר של מהלר, יצירת נעורים רומנטית ומלאת הבעה שמושפעת מאוד משומאן וברהמס. הרביעייה הזו כוללת פרק אחד בלבד, ולמרבה הצער לא הושלמה. היא בוצעה בצורה מרשימה מאוד, עם צוות מצוין שרובו ישראלי (הפסנתרנית עינב ירדן, הכנר גיא בראונשטיין והוויולנית שירה מיוני, ואיתם הצ'לן הספרדי פאבלו פרנדז).

שתי היצירות הפחות מוכרות בקונצרט הדגימו היטב את הדואליות שבביצוע יצירות משולי הרפרטואר. התשיעייה של מרטינו, שפתחה את הערב, היתה בחירה מוצלחת. היא לא אחידה ברמתה, אבל יש בה פרקים מהנים וזו בהחלט מוזיקה שראוי להכיר (בוודאי בהינתן רמת הביצוע הגבוהה לו זכתה). לעומתה, על שישיית כלי הקשת של ארווין שולהוף הייתי מוותר בשמחה. זו מוזיקה שמושפעת מכל-כך הרבה מקורות שונים, עד שהיא יוצרת רושם של היעדר חוט שידרה עצמאי. מעבר לכך, לטעמי היא לא מאוד מעניינת או יפה. מצד שני, זוהי העיסקה בפסטיבל הירושלמי: גם אם לא תאהב חלק מהיצירות, לפחות תתוודע לרפרטואר חדש בביצוע מצוין. למי שרוצה לשמוע רק מוצרט ובטהובן יש מספיק אופציות במקומות אחרים.

היצירה האחרונה בקונצרט, שלישיית הפסנתר מספר 2 של שוסטקוביץ', יצרה אצלי תחושה מעורבת. מצד אחד, היא הציגה שלושה סולנים חלומיים: מרתה ארחריץ' (פסנתר), גיא בראונשטיין (כינור) וקיריל זלוטניקוב (צ'לו). כולם ניגנו מעולה, אבל הרושם שהתקבל הוא של שלושה סולנים שמנגנים כל אחד לעצמו וללא תחושת חיבור מספקת. חסרה לי כאן תחושת האנסמבל, שמן הסתם היתה מושגת אם השלושה היו עובדים יותר יחד או לפחות עושים יותר חזרות. ובכל זאת, לשמוע את מרתה ארחריץ' בביצוע חי היתה חוויה גדולה.

הפסטיבל יימשך עד מוצ"ש ה- 9 בספטמבר, וגם בהמשכו צפויים לנגן אמנים מהשורה הראשונה בעולם. כדאי מאוד.

כמה הערות:

1. הרעיון לשים קהל על הבמה הוא רעיון רע. תשאירו את הבמה לאמנים.
2. מבחינה לוגיסטית, אולם ימק"א סובל מבעיות רבות. השירותים נמצאים בקומת המרתף (עם תור אינסופי לנשים), אין באולם מזנון, הכניסה והיציאה צפופים, והאולם עצמו מהוה ומיושן. האם אין מישהו בעיריית ירושלים שיכול לעשות משהו?
3. כפי שכתבתי לא פעם, רוב הקונצרטים בפסטיבל ארוכים מדי. זוהי מדיניות מוצהרת של המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, אלנה בשקירובה, אבל אולי הגיע הזמן לחשוב עליה מחדש. ובינתיים, טיפ קטן: הגעה לקונצרט במוצ"ש היא פתרון נחמד. עקב מגבלות השבת הקונצרטים מתחילים ב- 20:15 (במקום 19:30), והאורך שלהם נשאר בגבול הסביר.

יצירות מאת מרטינו, מהלר, שולהוף ושוסטקוביץ' בפסטיבל הקאמרי בירושלים. מוצ"ש 2 בספטמבר 2017. פורסם ב"אופוס", 4.9.2017