ביקורת אופרה: "חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית

צילום: Yossi Zwecker

דרושה מידה ניכרת של תעוזה כדי להעלות בארץ אופרה כמו "חלום ליל קיץ" של בנג'מין בריטן. זוהי אופרה מטורפת ומרובת-דמויות, שלמרות אופייה הקומי דורשת מהקהל מאמץ ניכר. גם כדי להבין את דקויות העלילה, וגם כדי להתמודד עם המוזיקה המרתקת של בריטן. לא פלא שעלתה עד כה באופרה הישראלית רק פעם אחת (בשנת 1994). ואכן, גם הפעם רבים בקהל נהרו החוצה בהפסקה. כמה חבל: למי שהיה מוכן למשהו שחורג קצת מהגבולות המוכרים של מוצרט-ורדי-פוצ'יני, הערב הזה סיפק חוויה מענגת.

הליברטו של "חלום ליל קיץ" נכתב ע"י בריטן ובן-זוגו, פיטר פירס, על בסיס המחזה המפורסם של שייקספיר. זהו טקסט פרוע על ממלכה של פיות ושדונים, שמפעילים את כוחות הקסם שלהם על בני האדם וגורמים להם לפעול בצורה שונה מאוד מהצפוי. הוא כתוב באנגלית של המאה ה- 16, וההתמודדות איתו מאתגרת למדי. גם התרגום המעולה לעברית (של דורי פרנס) נעזר פעמים רבות בניקוד כדי להבהיר את הטקסט. זו החלטה נבונה, כיוון שהטקסט בעברית שומר על הרוח השייקספירית והניקוד נדרש מאוד.

המוזיקה של בריטן לא קלה ולא טונאלית, אבל יש בה המון יופי ויצירתיות. כבר במערכה הראשונה תופס בריטן את האוזן עם אפקט "גליסנדו" בלתי נשכח, ובמערכה השלישית הוא מלחין באופן מופלא את ה"מחזה בתוך מחזה" על פיראמוס ותיסבי. זהו מחזה שמועלה ע"י קבוצת שחקנים חובבים לא-יוצלחים, בעוד הגיבורים של המחזה ה"אמיתי" משמשים כקהל ומעבירים על השחקנים הגרוטסקיים ביקורת לעגנית. התמונה הזו  משוחקת ומושרת להפליא, ויוצאת ממש מצחיק.

ההפקה נשענת ברובה על כוחות מקומיים, החל מהמנצח (דניאל כהן) והמשך במרבית הסולנים. רמת הזמרים היתה גבוהה מאוד ברוב המקרים, וזה נוגע לא רק לכישורי השירה אלא גם לכישורי המשחק (שנדרשים מאוד בהפקה הזו). מבין הישראלים בתפקידים הראשיים בלטו במיוחד הילה באג'יו (טיטניה), יעל לוויטה (הלנה), ענת צ'רני (הרמיה) ואיתן דרורי, שגילם בצורה נפלאה את התפקיד הקומי של פרנסיס פלוט. מבין האורחים אהבתי מאוד את ג'ושוע בלום (בוטום) ואת ג'ייסון ברידג'ס (לייסנדר). גם היתר היו בסדר גמור, למרות שלא את כולם שמעו בצורה מספיק חדה.

השיבוץ היחידי שהיה גרוע היה של השחקן יוסי צברי, בתפקיד השדון פאק (Puck). השירה שלו באנגלית היתה עם מבטא ישראלי בולט, דבר שאף זמר מקצועי לא היה מרשה לעצמו. לי זה ממש צרם באוזן. ליהוק תמוה, שראוי היה לבחון מחדש כבר בשלב החזרות.

מהניצוח של דניאל כהן התרשמתי באופן מעורב. מצד אחד הוא מנצח בצורה מדויקת, מעורבת ונעימה, וניכר שהזמרים והתזמורת סומכים עליו מאוד. מצד שני, הסאונד התזמורתי היה די חיוור וחסר "פלפל", וחלק מהאפקטים המוזיקליים של בריטן לא נשמעו מספיק משכנעים.

הבימוי (של עידו ריקלין) הופך את ההפקה לסרט קולנוע מהוליווד של שנות השלושים. הרעיון הזה קצת מסבך את הבנת העניינים (שמורכבים גם ככה), אבל יש בו היגיון פנימי והוא מכבד את המוזיקה ואת הטקסט. מה שכן, בפרסומות לאופרה הודגש האלמנט של הסרט, ולטעמי זה קצת לא הוגן. מי שיבוא לאופרה בגלל שיחשוב שהוא הולך לראות גירסה אופראית לסרט הוליוודי, ויקבל את המוזיקה של בריטן לפנים ללא הכנה, עשוי להיות מופתע מאוד.

כאמור, רבים בקהל עזבו בהפסקה (אחרי המערכה השנייה). טעות מרה. המערכה השלישית היא הנגישה ביותר, בעיקר בזכות ה"מחזה בתוך מחזה" שהוזכר קודם. גם מי שהמוזיקה קשה לו ישאב מהתמונה הזו הנאה שלמה, בין היתר בזכות הופעה קומית בלתי נשכחת של איתן דרורי לבוש כדורות'י מ"הקוסם מארץ עוץ". תענוג.

לסיכום: בראבו לאופרה הישראלית על הבחירה באופרה מאתגרת ולא ידידותית לקופות, ובראבו לרוב הסולנים על הביצוע. אם אתם מתכננים לבוא, המלצה חמה: תקשיבו לאופרה ביו-טיוב לפני שאתם מגיעים. המוזיקה לא קלה, והיכרות מוקדמת איתה תעשה לכם את החוויה הרבה יותר מהנה.

"חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה, 4.1.2018. 

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית