ביקורת קונצרט: היידן ומהלר בפילהרמונית

דמיטרי יורובסקי. צילום: ג'ימי קטס

הפילהרמונית סובלת החודש מגל ביטולים, שהתחיל עם מאריי פרהיה והסתיים עם שני האורחים בסידרה הנוכחית (סולנית ומנצח). אז התכנית אמנם לא השתנתה, אבל האורחים כן: את ולדימיר יורובסקי שביטל החליף אחיו, דמיטרי. את הצ'לנית שביטלה החליף בוריס אנדריאנוב (42). על המנצח המחליף אין לי יותר מדי תלונות, על הצ'לן- יש ויש.

פתיחת הקונצרט, עם הקונצ'רטו לצ'לו מספר 1 של היידן, לא בישרה טובות. יורובסקי הוביל את התצוגה התזמורתית של הנושאים בנגינה נסחבת וחסרת חן, רחוקה מאוד מהסגנון ההיידני הנמרץ ומלא החיים. כניסתו של הצ'לו דירדרה את הביצוע עוד יותר: אנדריאנוב הציג צליל קטן, לא נקי ולא יציב, והמשפטים המוזיקליים שהוא בנה נשמעו מקוטעים וחסרי נשימה. בנוסף ליווה את הנגינה שלו מן רחש רקע מוזר, שנשמע כמו נשימות לא סדירות. זה פשוט לא היה ביצוע מספיק טוב, ובוודאי לא ברמה הרגילה של הפילהרמונית. לזכותם של האורחים יש לציין שהחלפת הסולנים נעשתה ממש ברגע האחרון, וייתכן שהביצוע החלש נובע מהיעדר מספיק זמן לחזרות. בכל מקרה, זה היה אחד הביצועים הפחות מוצלחים ששמעתי לקונצ'רטו המקסים הזה.

החלק השני, בו בוצעה סימפוניה מספר 7 של מהלר, היה סיפור אחר לגמרי. השביעית היא יצירה קשה ומורכבת, שכוללת חמישה פרקים ואורכת כשעה ורבע. האורך, המורכבות והתיזמור העשיר הפכו אותה לאחת מהסימפוניות הפחות-מבוצעות של מהלר, וחבל.

השביעית אמנם ארכנית וגולשת בין רעיונות, אבל יש בה הרבה רגעים נפלאים. הפרק הראשון משלב קרן טנור, כלי יוצא דופן שזוכה לסולו מקסים. בפרק השני משלב מהלר פעמוני פרות מאחורי הקלעים, שלמאזין בן-זמננו נשמעים ברגע הראשון כמו צילצול סלולרי שמישהו שכח לכבות. לפרקים השני והרביעי הוא קרא "מוזיקת לילה", שנעה החל מחלום בלהות מסויט וכלה בסרנדה מעודנת עם מנדולינה וגיטרה. בפרק החמישי הוא שילב קליידוסקופ מטורף של נושאים מוזיקליים, החל מה"מייסטרזינגר" של וגנר וכלה במוזיקה הטורקית של מוצרט. בקיצור, לא משעמם.

יש לשמוח שיורובסקי לא החליף את השביעית ביצירה קלה יותר, אלא בחר בדרך הקשה והחליט להתמודד. הביצוע שלו אמנם לא היה מושלם, אבל איפשר לפילהרמונית לתת "תצוגת תכלית" של עוצמה, תחושת אנסמבל מצוינת וברק צלילי. זאת, בשילוב הנראטיב המהלרי המרתק ומגוון הכלים המסחרר, הפכו את הערב לחוויה יוצאת דופן.

כמנצח, יורובסקי נראה כמו התכה של שני מנצחים גדולים: ג'וזפה סינופולי ז"ל וריקרדו שאיי יבדל"א. התנועות שלו ברורות וחסכוניות, והניצוח מדויק ונקי ממניירות. מבחינה פרשנית היו לי לא מעט הסתייגויות מניצוחו: בפרק הראשון הטמפי שלו נשמעו ללא נשימה, והתזמורת נשמעה לא מספיק ממוקדת. בפרק השלישי חסרה "הליכה עד הסוף" בתיאור המוזיקלי השטני של סיוט הלילה, וכך הלאה. אך הביצוע הלך והשתפר בהמשך, והגיע לשיא בפרק האחרון המלהיב. בהחלט חוויה מומלצת, בעיקר אם מגיעים רק אחרי ההפסקה ומוותרים על החוויה המפוקפקת עם הסולן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת יצירות מאת היידן (הקונצ'רטו מספר 1 לצ'לו) ומהלר (סימפוניה מספר 7). מנצח: דמיטרי יורובסקי. צ'לו: בוריס אנדריאנוב. היכל התרבות ת"א, 13.1.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית