ביקורת אופרה- "דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית

"דון קרלו" היא לא מהאופרות הפופולאריות ביותר של ורדי. מבחינת היקפה היא אמנם מונומנטלית, אך ההלחנה שלה אינה מעודנת כמו האופרות הגדולות שלו. לעיתים ממש מתקבל רושם של קטעים תפורים ביד גסה, כדי להכניס את כל הדרמה ההיסטורית לתוך המסגרת האופראית. ובכל זאת, ההפקה הנוכחית באופרה מומלצת. הנקודה העיקרית העומדת לזכותה היא איכות הנגינה התזמורתית תחת ידו של דניאל אורן. רק לפני שבועות מספר ניצח אורן על "דון ג'ובאני" של מוצרט, ולטעמי זה היה חלש מאוד. הפעם, עם ורדי, זה היה סיפור אחר לגמרי. כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שאורן מרגיש ברפרטואר הזה כמו דג במים. במוזיקה של ורדי, תנועות הידיים הרחבות שלו, הפראזות הרומנטיות ובניית המשפטים המוזיקליים נשמעו נכון ובסגנון. כן, היו פה ושם בעיות בלאנס, וכן, לא תמיד הכל היה מדויק במאה אחוז. אז מה. בסיכומו של דבר הצד המוזיקלי היה מהנה מאוד. אולי גם כי הפעם, בניגוד לדרכו, אורן לא שאג ולא נהם עם התזמורת והזמרים. זה שידרוג משמעותי עבור מי שיושב בשורות הקדמיות.

לגבי הזמרים (קאסט ראשון): אין גילויים מסעירים, אבל כמעט גם אין נפילות. הבולטים בעיני היו קטבאן קמוקלידזה (Ketevan Kemoklidze) בתפקיד הנסיכה אבולי, עם יכולת ווקאלית מרשימה שהלכה והשתפרה עם הזמן; אירה ברטמן בתפקיד אליזבת, ששרה יפה כתמיד; ויונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד האציל רודריגו בקול מהוקצע ובנוכחות מאופקת. לקוריאני סימון לים (בתפקיד פיליפ) יש קול גדול ומרשים, אבל משהו בנוכחות הבימתית שלו היה לטעמי "תקוע". במידה מסוימת זו היתה גם ההתרשמות מאיבגן אורלוב (Ievgen Orlov) בתפקיד האינקוויזיטור הגדול. שבחים מיוחדים מגיעים למקהלה, שנשמעה מדויקת ומלאת נפח. הבימוי היה שמרני במובן הטוב של המילה, ואפקטיבי למדי. כך גם התפאורה והתלבושות.

ההפקה הזו של "דון קרלו" היא בגירסה האיטלקית, וכוללת ארבע מערכות (במקום החמש המקוריות בגירסה הצרפתית המקורית). לטעמי האופרה ארוכה מדי גם בגירסה השנייה, והיתה נשכרת אם ורדי היה מקצץ קצת משתי המערכות האחרונות. אבל בסך הכל אין תלונות. מומלץ כמעט מכל בחינה.

"דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 11.3.2018