דילוג לתוכן

"תפקידנו כמנצחים הוא לעזור לתזמורת לנגן כמה שיותר קרוב למה שהמלחין רצה": ראיון עם וסילי פטרנקו

19 ביוני 2018
Petrenko_Vasily_2013a_PC_Mark_McNulty

וסילי פטרנקו. צילום: מארק מק'נולטי

בשבועות הקרובים מתארח בפילהרמונית המנצח וסילי פטרנקו (Petrenko), שהופעותיו הקודמות בארץ זכו לביקורות נלהבות. פטרנקו (42) מכהן כיום כמנצח ראשי של התזמורות הפילהרמוניות של ליברפול ושל אוסלו, ומופיע כמנצח-אורח עם התזמורות החשובות בעולם.

פטרנקו מתגלה בראיון כמוזיקאי מרתק ועמוק, שמקרין יושרה מקצועית וכנות. הוא מספר שהתחיל את דרכו המוזיקלית ברוסיה הסובייטית בגיל שש, כזמר במקהלת ילדים. "למדתי בלנינגראד בבית ספר מיוחד להכשרת זמרים ומנצחי מקהלה", הוא משחזר. "בתקופה הסובייטית היו ברוסיה קרוב ל- 400 מקהלות, שכל חבריהן קיבלו שכר מלא מהשלטון. לכל עיר בגודל בינוני ומעלה היתה מקהלה מקצועית משלה. המנגנון הזה הצריך משהו כמו 25 מנצחי מקהלות חדשים כל שנה, ולכן פעלו ברוסיה שני בתי ספר להכשרת מנצחי מקהלות".

"ב- 1992 האימפריה הזו התחילה לקרוס. מאותן 400 מקהלות מקצועיות שרדו בערך חמישים. כל הזמרים שקיבלו בעבר שכר מלא היו צריכים לעבור לשיר בכנסיות או למצוא מקצוע חדש. גם אני הבנתי שלא תהיה לי עבודה כמנצח מקהלות מקצועי, ועברתי לנצח על תזמורות ועל אופרות".

פטרנקו מציין שכמה מבני דורו, מנצחים בני 40+ שחונכו ברוסיה הסובייטית או בגרורותיה, זכו להצלחה רבה במערב. דוגמאות בולטות הם  ולדימיר יורובסקי, קיריל פטרנקו, אנדריס נלסונס (הלטבי) ואחרים. "זה דור של מנצחים טובים, כי החינוך הסובייטי היה קפדני ותיגמל לפי מצוינות", אומר פטרנקו. "לאחר מכן מסך הברזל עלה, ויכולנו לגדול במערב עם היתרונות שהציע".

איך הסתדרת עם שינוי המנטליות בין רוסיה לבין המערב?

"המנטליות אכן מאוד שונה, במיוחד במערכת היחסים בין המנצח לתזמורת. ברוסיה מערכת היחסים הזו היתה מבוססת על פחד ושליטה, והמנצח יכול היה לעשות מה שהוא רוצה. לדוגמא, לפטר נגן בהתראה של שבועיים, או לשנות זמני חזרות לפי רצונו. במערב, לעומת זאת, למנצח יש מגבלות. מערכת היחסים בינו לבין התזמורת מבוססת על כבוד הדדי, ויש הרבה יותר עבודה קולקטיבית ומקום לנגנים להתבטא. מצד שני, יש לזה גם חסרונות. לדוגמא, ברוסיה הרבה יותר קל לפטר נגן שכבר לא מנגן טוב, או לקבל החלטות לגבי רפרטואר. כך שאף אחת מהשיטות אינה אידאלית. צריך לציין שברוסיה, בעיקר במוסקווה, הדברים מתחילים להשתנות לתפיסה יותר מערבית בשנים האחרונות".

ב"הנסיך" של מקיאוולי עולה השאלה מה עדיף למנהיג, שיפחדו מפניו או שיאהבו אותו. על מה מהשניים היית ממליץ למנצח?

"פחד יכול להיות כלי יעיל, אבל רק לטווח קצר. צריך שתהיה לנגנים מחשבה חופשית, כי אי אפשר לעשות מוזיקה מלאת השראה כשאתה מפחד. הרבה יותר חשובים הם כבוד למלחין, כבוד לקהל, וכבוד הדדי בין הנגנים לבין המנצח. הרי כל אחד מהם מנגן בכלי שלו טוב יותר ממני, ורבים מהם יותר מבוגרים ומנוסים ממני. אז איך יכול להיות שלא יהיה לי כבוד אליהם?".

מי היו המנצחים שהשפיעו עליך יותר מכל?

"הראשון היה יבגני מרבינסקי. זכיתי להיות בקונצרט חי שלו כשהייתי בן שבע, ואחר כך צפיתי בו באדיקות בהקלטות. החוויה הגדולה השנייה היתה בגיל 12, בקונצרט של הפילהרמונית של ניו-יורק עם ליאונרד ברנשטיין. הקונצרט הזה היה עבורי בגדר התגלות: הנגנים בלנינגראד התייחסו למוזיקה בחרדת קודש, ונראו תמיד רציניים. בקונצרט עם לני ראיתי את הנגנים האמריקאיים, וזה היה שונה לגמרי ממה שהכרתי. הבנתי אז לראשונה שעשיית מוזיקה יכולה להיות גם כיף!"

=========

בסידרת הקונצרטים הראשונה שלו עם הפילהרמונית ינצח פטרנקו על תכנית שכולה בטהובן: הפתיחה "קוריאולן", הקונצ'רטו המשולש, והסימפוניה החמישית. "זו הפעם הראשונה שאני מבצע בטהובן עם הפילהרמונית הישראלית", הוא אומר. "זה חשוב, כי בטהובן הוא הבסיס של המוזיקה הסימפונית. המוזיקה שלו דורשת עבודה על כל המרכיבים התזמורתיים המרכזיים: ארטיקולציה, לחץ על המיתרים, עוצמת צליל, ויבראטו וכדומה. אלו דברים בסיסיים שעוזרים מאוד גם ליצירות מאוחרות יותר".

צריך הרבה אומץ כדי לבצע את החמישית של בטהובן בפעם המיליון ולנסות לומר בה משהו חדש.

"זה נכון שמבצעים את החמישית יותר מדי, אבל הרבה פעמים היא פשוט מבוצעת ללא מספיק הכנה. זו מוזיקה נפלאה, שמתייחסים אליה כאל יצירה פופולארית שהלחין טיפוס חירש ועצבני. אבל בטהובן היה הרבה יותר מזה. הוא היה מלחין פרקטי, שהיה מעורה מאוד במתרחש בזמנו וידע איך לכתוב לקהל שלו בצורה שתתאים לרוח התקופה. הוא הכניס לסימפוניות שלו חידושים מפליגים מבחינת הבעה, והפך אותן למוזיקה שתתאים לקהל הרחב ולא רק לאריסטוקרטים. לכן, חשוב להבין את המסר של החמישית ולראות איך הוא רלוונטי גם לימינו. קל לומר שמדובר במוטיב של "הגורל שדופק בדלת". אבל יש דברים אחרים שאנחנו צריכים לחשוב עליהם כבני אדם: האם עלינו להוריד ראש בפני הגורל, או אולי לצאת נגדו? הרי הסימפוניה הזו מתארת מסע, שמתחיל בצורה אפלה ומסתיים בהצהרת ניצחון. המאבק של האדם עם הגורל רלוונטי תמיד. בזמננו, לדוגמא, אפשר לחשוב על הפליטים שיוצאים למסע כדי למצוא מקום חדש בעולם".

ואיך כל זה בא ליד ביטוי בפרשנות?

"לחלק מהסוגיות האלו יש הרבה היבטים טכניים: כמה זמן להחזיק ספורצאטו (הדגשה פתאומית של צליל, ע.ש), איזה קו מלודי להדגיש בנקודות זמן שונות, מה אורך הפרמאטות וכדומה".

יכול לקרות שהפרשנות שלך תהיה שונה בין ערב לערב?

"זו אחת השאלות המרכזיות בביצוע", זוהרים פניו של פטרנקו כשהוא שומע את השאלה. "במוזיקה קלאסית, בניגוד לפופ, קורים הרבה דברים במקביל ולכן התוצאה עשויה להיות שונה בכל ביצוע. אני שומע את היצירה בשמיעה פנימית, ויודע איך היא צריכה להישמע באותו הרגע. ואז אני צריך לתרגם זאת לתזמורת. נדיר שאשמע בדיוק את מה ששמעתי בשמיעה הפנימית".

איך זה קורה?

"כמנצח אני חי בעולם תלת-מימדי של שמיעה. קודם יש את התפיסה הפנימית של היצירה שיש בתוכי. את התפיסה הזו אני מתרגם לתזמורת, והתזמורת מגיבה. כעת, אני צריך להתאים את עצמי למה שהם עושים. יש שבריר שניה בין השלבים, וכאמור, נדיר שאני אקבל בדיוק את מה ששמעתי בשמיעה הפנימית".

ומה קורה כשאתה שומע תוצאה שאינה זהה לאידאל שלך?

"מתוך 120 קונצרטים שעליהם אני מנצח בשנה אני מרוצה אולי מחמישה. כך גם לגבי ההקלטות שלי, כולל כאלו שזכו בפרסים. כמו רוב המנצחים, אני פרפקציוניסט. אני כל הזמן שואל את עצמי איך אפשר להשתפר ואיך אפשר לעודד את התזמורת לנגן טוב יותר. זה תהליך אינסופי".

אתה מאזין להקלטות של יצירות לפני שאתה מנצח עליהן?

"כן. אבל לא כדי לשחזר את מה ששמעתי, אלא כדי לקחת מהן את מה שהכי טוב בשבילי. לפעמים החוכמה זה גם לדעת מה לא לקחת מהקלטות שאתה שומע".

יש מנצחים מהדור שלך, בלי להזכיר שמות, שהדגש בביצוע שלהם הוא להישמע שונה וחדשני בכל מחיר. אצלך נראה שזה שונה.

"אני, אישית, מכבד את המלחין הרבה יותר מאשר את המנצח. תפקידנו כמנצחים הוא לעזור לתזמורת לנגן כמה שיותר קרוב למה שהמלחין רצה. יש בפרטיטורה הרבה קודים שנותנים כיוון לכך, כמו סימוני ספורצאטו, סטקאטו, פלז'ולט ועוד. אף פעם לא אעשה משהו שמנוגד לדעת המלחין רק כדי להיות חדשני. הצניעות היא תכונה חשובה מאוד למנצח".

מהו מנצח טוב בעיניך?

פטרנקו חושב קצת, ובסוף מחייך שוב: "מנצח טוב הוא זה שגורם לתזמורת להישמע טוב יותר מאשר מה שהיא".

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 19.6.2018

 

From → Uncategorized

One Comment
  1. Ruth Soferman permalink

    מאמר מעניין מאוד!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: