ביקורת אופרה: "כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית

"כרמן" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

משרדי הכרטיסים של בתי האופרה בכל העולם אוהבים מאוד את השילוב "כרמן" ו"זפירלי". השילוב הזה גורם אולי לפיהוק אצל חובבי אופרה "מקצועיים", אבל הקהל הרחב מצביע ברגליים ומגיע בהמוניו. אם לשפוט לפי ההצגה של אתמול (קאסט ראשון), מי שיבוא לשמוע את "כרמן" באופרה הישראלית לא יצטער. זו הפקה יפה ועשירה, עם איכות נגינה סבירה וכמה סולנים טובים מאוד. המכלול אמנם רחוק משלמות, אבל זהו עדיין מופע שקל ליהנות ממנו.

ההפקה מבוססת על הבימוי של פרנקו זפירלי, שהועלה ב"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק בשנת 1996 וכבר הוצג גם בארץ. לאחר שנים של צפייה בהפקות אופרה מודרניות, בעיקר אירופאיות, אני חייב להודות שפיתחתי סימפטיה מחודשת לזפירלי. הבימוי שלו אולי מיושן ומוגזם, אבל הוא מהווה משב רוח מרענן לעומת הרבה מהזוועות המודרניסטיות שרואים היום על הבמות. זה גם המצב ב"כרמן" הנוכחית: בימוי היפר-ריאליסטי, צבעוני ועשיר מאוד, שמציג את העלילה כמו שהיתה אמורה להיראות בתקופה ובמקום בו היא מבוצעת. אין סאב-טקסט, אין משמעויות נסתרות שצריך לפענח ואין סימבוליזציה. מה שאתה רואה זה מה שיש, ואפשר לשחרר את הראש ופשוט לזרום עם המוזיקה. איזה כיף.

לגבי הביצוע- צפינו אמש בקאסט הראשון, עם אלנה מקסימובה בתפקיד כרמן ונג'מדין מבליאנוב (Mavlyanov) בתפקיד דון ז'וזה. שניהם היו טובים מאוד, הן מבחינה קולית והן מבחינה בימתית. זה לא מובן מאליו: תפקיד "כרמן" הוא מאתגר למדי, כיוון שהוא דורש מזמרת אופרה "קלאסית" – שלמדה כל חייה לשיר בצורה נקייה ו"מחונכת"- לשיר בסגנון צועני ומחוספס. אצל מקסימובה, בניגוד לזמרות רבות שחלקן אפילו מהצמרת העולמית, זה עבד היטב ועם הרבה אופי. בין היתר, לטעמי, בזכות צבע נהדר של הצלילים הנמוכים. גם למבליאנוב יש טנור חזק ומבריק, והחיבור ביניהם היה מצוין.

מבין הישראלים הרבים שהשתתפו בהפקה בלטו במיוחד שלושה. הראשונה היא זמרת הסופרן הנפלאה הילה באג'יו, שריגשה ממש בתפקיד מיכאלה (המייצגת את העולם הכפרי ה"מהוגן", בניגוד לכרמן הפרועה). השני הוא ולדימיר בראון הוותיק, שהיה מרשים כתמיד בתפקיד הקצין זוניגה. השלישי היה הטנור גיא מנהיים בתפקיד המבריח דנקאירו, שהופעתו המובחנת האירה היטב את האופי הקומי של התפקיד. מי שאיכזב מבין הסולנים היה דריו סולארי מאורוגוואי, בתפקיד לוחם השוורים אסקמיו. הוא הציג קול חלש וחסר נוכחות, ההיפך הגמור ממה שנדרש מהתפקיד. מי שעוד איכזבה יחסית היתה מקהלת האופרה הישראלית, בשירה שלא היתה מספיק מדויקת ומלוטשת. יש לקוות שהדברים יסתדרו קצת ככל שההופעות יתקדמו.

נקודה מעניינת נוספת היא שהדיקציה הצרפתית של הרבה מהזמרים הישראלים לא נשמעת מספיק מדויקת, בעיה שכמעט ואינה קיימת בשירה של איטלקית או גרמנית. זה נכון גם למקהלות (מקהלת האופרה ומקהלת הילדים החמודה "בת-קול"), וגם לחלק מהסולנים. ההבדל נשמע משמעותי במיוחד בהשוואה לסולנים מחו"ל, שהצרפתית שלהם דווקא נשמעה הרבה יותר משכנעת. זה לא קריטי כמובן, אבל למי שיש אוזן רגישה למבטאים זה עשוי להפריע.

לגבי הצד התזמורתי- המנצחת האמריקאית קרן קמנסק (Kamensek) הפתיעה פה ושם עם בחירות מעניינות (כמו טמפו מהיר מהמקובל בפתיחה), אבל בדרך כלל זה היה ביצוע קורקטי ונטול ניצוצות. גם את תזמורת ראשל"צ שמעתי כבר בהפקות מרשימות ומעודנות יותר מבחינת המצלול. אבל תלונות של ממש אין.

לסיכום: ההפקה אמנם ארוכה (קרוב לארבע שעות ברוטו) ואינה מושלמת מבחינה מוזיקלית, אבל מהנה בהחלט. אם יש לכם מכרים שאתם רוצים לחשוף לעולם האופרה בפעם הראשונה, זוהי הזדמנות פז.

"כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית. מנצחת: קרן קמנסק. בית האופרה, 16.7.2018. פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית