ביקורת קונצרט: מוצרט, דלפיקולה, מהלר ובאך בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים

הצ'לן טים פארק אמש בירושלים. צילום: דן פורגס

אחד המאפיינים הבולטים של הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים הוא בחירת רפרטואר יוצא דופן, שנבחר תוך מינימום התחשבות במה שנקרא "דעת הקהל". היתרון- למאזינים סקרנים זה מצוין, כי כך אפשר להיחשף ליצירות שבדרך כלל לא מבוצעות בארץ. החיסרון- לא תמיד היצירות המבוצעות הן מהטובות ביותר שיש.

הקונצרט אמש (שישי בערב) הדגים את הדואליות הזו היטב. הוא התחיל עם סונטה לבסון וצ'לו של מוצרט, שלהערכתי אינה מוכרת גם לחובבי מוצרט מושבעים. לטעמי, זו היתה בחירה לא מוצלחת לפתיחת קונצרט. שילוב הכלים לא הפיק נפח צלילי מספק, והיצירה עצמה לא מאוד מעניינת. מה שכן, רמת הביצוע של קלאוס טונמן (בסון) וטים פארק (צ'לו) היתה מצוינת. ההערכה הזו, יש לציין, נכונה גם לכל יתר הביצועים במהלך הערב.

לאור הנטייה של הנהלת הפסטיבל לבחור יצירות משולי הרפרטואר, השילוב של "מוזיקת לילה זעירה" של מוצרט בקונצרט היה כמעט חתרני. הסרנדה הגלאנטית הזו היא אמנם פנינה קומפוזיטורית, אבל גם אחת היצירות הכי שחוקות ברפרטואר הקלאסי. הצידוק היחיד לבצע אותה בקונצרט חי הוא אם יש למבצעים משהו חדש לומר. לתזמורת המיתרים של הפסטיבל, שניגנה ללא מנצח, לא היה. מצד אחד זה היה ביצוע מהוקצע וברמה גבוהה מאוד, אבל מצד שני נשמע כמו מישהו שהולך על ביצים: זהיר, מאופק וחסר "פלפל". רק בפינאלה הגאוני יצא סוף-סוף קצת מהקסם המוצרטי לאור. אולי מנצח נלהב היה מצליח ליצור כאן משהו יותר מרומם נפש.

השיא הראשון של הערב נרשם מיד לאחר מכן, עם "מוזיקת לילה זעירה" של האיטלקי לואיג'י דלפיקולה. זהו בדיוק סוג היצירות שהופכות את הפסטיבל הירושלמי למה שהוא: אפשרות להתוודע למוזיקה לא מוכרת אך יפהפייה, שהתזמורות ה"רגילות" לא מעזות לבצע מחשש שהקהל לא יבוא. היצירה כתובה להרכב קאמרי לא גדול, שכולל צ'לסטה, נבל, מיתרים וכלי נשיפה מעץ. אין בה מלודיה מוגדרת שאפשר לזמזם בדרך הביתה, אלא שילוב מרתק של מצלולים וצבעים. המוזיקה עצמה סטטית, חלומית, מהורהרת ומסתורית. זוהי אולי אחת היצירות הנגישות ביותר שנכתבו בטכניקת 12 הטונים, וכדאי מאוד להכיר אותה. הביצוע היה מעולה, והמנצח דניאל כהן הוביל אותו בצורה מעוררת הערכה. גילוי מרתק.

את החלק הראשון חתם המחזור "שירי שוליה נודד" מאת מהלר, בתזמורו של ארנולד שנברג לתזמורת קאמרית. התיזמור של שנברג נאמן יחסית למקור, אבל מהלר המקורי מוצלח לדעתי בהרבה. זה לא פלא, בהתחשב בכך שהעיבוד של שנברג נעשה מאילוצים כלכליים ולא מתוך גאונות יצירתית. הוא כתוב להרכב קאמרי מוגבל, ואין בו כלי נשיפה ממתכת, נבל או טימפני. במקומם העשיר שנברג את צבעי הליווי באמצעות הרמוניום ופסנתר. למי שמכיר היטב את המקור, זה נשמע קצת צולע.

לגבי הביצוע: לבריטון גיולה אורנדט (Gyula Orendt) יש קול יפה, והוא הגיע לצלילים הגבוהים בקלות. עם זאת, ההיבט הריגשי של השירים הוחמץ במידה רבה. אורנדט שר בארטיקולציה מוזרה, ובהבעה שעבורי חסרה הרבה מהכאב והעומק של מהלר. אולי גם לתיזמור המוגבל היתה יד בתוצאה הסופית הלא משכנעת.

את הערב חתם עוד עיבוד מסקרן- "וריאציות גולדברג" של באך, בעיבוד של דמיטרי סיטקוביצקי לשלישיית מיתרים. "וריאציות גולדברג" חוברה במקור לצ'מבלו, ומוכרת בעיקר בביצועים בפסנתר (סיטקוביצקי כתב את העיבוד לזיכרו של הפסנתרן גלן גולד, שביצועיו ליצירה זכו למעמד מיתולוגי). עיקר העניין הפעם היה סביב סוגיית הצבע, כלומר- כיצד נשמעת היצירה, על המורכבות הרב-קולית שלה, בכלי מיתר במקום בצ'מבלו. התשובה: מעניינת, אבל גם קצת חסרת ברק. כצפוי, שיא הביצוע היה בפרק ה"סרבאנד", שהיה ממש עוצר נשימה. חלק מהפרקים האחרים, יש להודות, היו די משעממים. הניסיון להעביר את היצירה למיתרים מעניין ללא ספק, אבל קצת ארוך לשעה פלוס. בכל מקרה, הביצוע היה פנטסטי: קוליה בלאכר (כינור), אורי קם (ויולה) וטים פארק (צ'לו) נשמעו כאן כמו הרכב שמנגן יחד שנים, ולא כמו שלושה סולנים שנפגשו אד-הוק לצורך הפרויקט. שאפו.

לסיכום: ערב מעניין, עם שני שיאים בולטים ("מוזיקת לילה זעירה" של דלפיקולה והסרבאנד מ"וריאציות גולדברג"). את היתר אפשר לסכם כביצועים מעולים אך לא נוגעים במיוחד.

ועוד הערה. בשנים קודמות, היו הקונצרטים בפסטיבל הקאמרי בירושלים ארוכים מאוד (לעיתים למעלה משלוש שעות). אלנה בשקירובה, המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, הסבירה בעבר שמדובר במדיניות מכוונת. הפעם, אולי בגלל שמדובר בערב שישי, הקונצרט ארך שעתיים וחצי "בלבד". ובכן: זה מספיק לגמרי, ולטעמי גם הרבה יותר נכון. קונצרט לא צריך להיות מרתון, וכשיש ביצועים טובים כמו בירושלים עדיף לתת לקהל מוזיקה בכמויות שניתן להכיל. בקיצור, לפעמים פחות זה יותר. לתשומת ליבה של אלנה בשקירובה לשנים הבאות.

מוצרט, דלפיקולה, מהלר ובאך בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים. אולם ימק"א, יום שישי 7.9 בשעה 20:30.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית