שירים ללא מילים: תומאס המפסון (בריטון) ומאצ'יי פיקולסקי (פסנתר) באולם צוקר בת"א

תומס המפסון. צילום: Jiyang Chen

הרסיטל הזה השאיר אותי ברגשות מעורבים: תשואות לאמן, הסתייגות עמוקה משיקולי המארגנים. מבחינה מוזיקלית, הרגש היה של הודיה והתפעלות. תומאס המפסון הוא זמר נהדר ואמן במה מהמעלה הראשונה, וההאזנה לו סיפקה חוויה אמנותית עמוקה. כלפי המארגנים, לעומת זאת, התחושה היתה בעיקר של כעס. הסיבה: הדף היחיד שחולק בקונצרט היה של שמות המלחינים והשירים. בלי מילות השירים, בלי תרגומים. התוצאה: מי שאינו מכיר את השירים, או שאינו דובר גרמנית, היה צריך לנחש במה מדובר. איך אפשר לשלוח ככה אמן לבמה?

מסתבר שאפשר. כדי לשמור על קשב של קהל עם טקסט שהוא לא מבין צריך זמר קוסם, והמפסון היה אכן כזה. הוא אמנם כבר לא ילד (הוא בן 63), אבל עדיין שר בקול מלא עוצמה והבעה. ולא פחות חשוב, יש לו יכולת מופלאה ליצור אווירה חמה ואינטימית עם הקהל. כבר בפתיחת הרסיטל הצליח לשבור את הקרח בעזרת הערה מחויכת על הטלפונים, ולאורך הערב כולו יצר דינמיקה של קשב מתוך אהבה למוזיקה. פשוט אמן גדול.

הרסיטל כלל שירים מאת שוברט, ליסט ומהלר. הפתיחה, עם שישה שירים מתוך "שירת הברבור" של שוברט, היתה לטעמי החלק הפחות מסעיר של הערב. בין היתר, בגלל זימזום מטריד ובלתי פוסק באולם (מכשיר שמיעה סורר? רעש מאחורי הקלעים? כנראה שלא נדע לעולם). למרות זאת, הצליח המפסון להפיק רגעים עוצרי נשימה בשיר "תמונתה" (Ihr Bild), שביצועו היה אחד משיאי הערב.

את החלק הראשון המשיכו שלושה שירים מאת ליסט, שהשירים האמנותיים שחיבר אינם מבוצעים תדיר. בלט ביניהם השיר "בריין, הנהר הקדוש", לטקסט של היינריך היינה. השיר הזה מוכר היטב בזכות המוזיקה שהלחין לו שומאן, שמופיעה במסגרת המחזור "אהבת משורר". אצל ליסט הוא שיר נפרד, ולטעמי לא פחות מוצלח מזה המפורסם של שומאן. כדאי מאוד להכיר. עוד בלט השיר "שלושה צוענים" של ליסט, על-פי פואמה של ניקולאוס לנאו (Lenau). היעדרו של טקסט מתורגם היה פה בולט מאוד, כיוון שמדובר בפואמה ארוכה ולא מוכרת והצורך לנחש את הסיפור היה ממש מעצבן.

החלק השני של הרסיטל היה כולו מהלר, רובו ככולו מתוך המחזור "קרן הפלא של הנער". המפסון מחובר לשירים של מהלר כבר מתחילת הקריירה שלו, וגם הפעם הביצוע שלו סיפק חוויה עמוקה. מצד אחד הוא שר באופן מעורב ודרמטי מאוד, אבל מצד שני הגיש את השירים בצורה אישית וב"גובה העיניים". התחושה המתקבלת היא של זמר שמשתף אותך בחוויה האישית שמעבירה המוזיקה, ולא מנסה "לחנך" אותך. וכשמישהו משתף אותי בחוויה שהוא מרגיש בכל ליבו, אני שמח מאוד להקשיב.

בניית השירים בחלק השני הביאה לשיא אחרי שיא. אחד מהם היה הביצוע לשיר "חיי שמיים", שמוכר יותר בגירסה לזמרת סופרן מהסימפוניה הרביעית. שיא נוסף היה בשיר האחרון, "אור קדמון", שגם הוא מוכר יותר בגירסה למצו-סופרן (מסימפוניה מספר 2). הפעם הוא בוצע בבריטון הלירי של המפסון, בשירה והגשה נפלאות. כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה בקונצרט.

את הרסיטל חתמו שני הדרנים, "אגדת ריין" של מהלר והשיר האמריקאי "שננדואו", שהשאירו את הקהל נרגש ונלהב. מילה טובה מגיעה גם לפסנתרן מאצ'יי פיקולסקי (Maciej Pikulski), שליווה ברגישות ובלי לקחת לעצמו את הפוקוס מהזמר שלשמו התכנסנו. יופי של רסיטל.

הערה אחרונה לגבי התרגום: בקונצרט זה לא חולק תרגום כלל, וכאמור זה מעצבן מאוד. אבל חשוב לציין שבדרך כלל מחולקים לקהל בקונצרטי "לידר" התרגומים מספרה הוותיק של עדה ברודסקי, וזה מעצבן לא פחות. אלו תרגומים מיושנים ונמלצים, שהמאזין צריך לנסות לפענח לעברית מודרנית בזמן הקונצרט. בקיצור, קיים צורך אמיתי בתרגומים חדשים ועדכניים, שידברו בשפתו של דובר עברית בן-ימינו. דוגמא נהדרת היא התרגומים שעשה בזמנו זמר הבריטון אסף לויטין ל"אהבת משורר" של שומאן: כשקראתי אותם הבנתי לראשונה על מה השירים האלו מדברים. מישהו/י מרימ/ה את הכפפה?

רסיטל של תומאס המפסון (בריטון) עם הפסנתרן מאצ'י פיקולסקי. אולם צוקר, היכל התרבות ת"א, יום שני 10.12.2018.