ביקורת אופרה: "נשף מסיכות" באופרה הישראלית

"נשף מסכות". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית סימנה סטנדרט גבוה מאוד עם ההפקה הקודמת שלה, "סלומה" של ריכרד שטראוס. ההפקה הנוכחית- "נשף מסיכות" של ורדי- אינה מתעלה אמנם לאותה רמת הריגוש, אך גם היא מהנה ומומלצת.

עלילת האופרה בקצרה: ריקרדו הוא מושל בוסטון, אי שם במאה ה- 18. רנאטו הוא המזכיר שלו, וגם חברו הנאמן והקרוב ביותר. את האידיליה הזו מפרה העובדה שריקרדו (המושל) מאוהב באמליה, אשתו של רנאטו (המזכיר). אמליה מאוהבת בו בחזרה, אך שומרת אמונים לבעלה. רנאטו טועה לחשוב שאמליה בוגדת בו עם ריקרדו, וברוב קינאתו מחליט לרצוח אותו. הוא, יחד עם שני קושרים אחרים, מנצלים את נשף המסכות שעורך המושל כדי להסתיר את זהותם ולרצוח את ריקרדו ביתר קלות. כמקובל באופרות דרמטיות, מגלה רנאטו שחשדו היה מוטעה רק אחרי שדקר את חברו היקר למוות. מסך.

על ההפקה הנוכחית מנצח דניאל אורן, מנהלה המוזיקלי היוצא של האופרה הישראלית. אורן הוא מאסטר אמיתי ברפרטואר האיטלקי הרומנטי, והיה ניכר שהוא שוחה באופרה הזו כמו דג במים. הוא הוביל כדרכו ביצוע דרמטי, עשיר ונמרץ, וחבל רק שלא נמנע מהנהמות האופייניות לו בזמן הביצוע. הנהמות האלו בלטו במיוחד בקטע המקהלה בו לועגים הקושרים לרנאטו על כך שלא ידע את זהותה של אשתו. כשהזמרים שרו חלש את המילה Citta ("עיר"), ניתן היה לשמוע את ה"לחישה" התומכת של דניאל אורן חזק לא פחות מהשירה שלהם. זה כיף לראות מנצח שכל-כך מושקע במוזיקה, אבל הנהמות האלו די מפריעות למי שיושב מקדימה.

בכל הנוגע למבצעים, היה כאן הרבה ממה להתפעל. ראשית, זה היה ערב מפואר של מקהלת האופרה הישראלית. היא נשמעה מצוין, עם צליל מקהלתי מגובש וחזק כפי שכבר הרבה זמן לא שמעתי. שאפו. גם תזמורת האופרה נשמעה היטב.

מבין הסולנים בלטו שניים. הראשון היה הטנור האוקראיני ולנטין דיטיוק (Dytiuk), בתפקיד המושל ריקרדו. לטעמי הוא היה מסמר הערב, עם טנור עשיר, חם ומלא הבעה. הנוכחות הבימתית שלו מעט עצית, אבל מבחינה קולית הוא נפלא. הכוכבת השנייה היתה אירה ברטמן הישראלית, בתפקיד המרכזי של אמליה (Amelia). כדרכה, היא הציגה קול מרגש, הופעה נוגעת ללב ושליטה קולית מרשימה. אריית התחנונים הגדולה שלה לבעלה, המבקש להרוג אותה בגלל שהוא טועה לחשוב שבגדה בו, היתה אחד הרגעים החזקים באופרה. גם הדואטים שלה עם דיטיוק סימנו כמה משיאי הערב.

הבריטון הרומני יונוץ פסקו (Pascu), בתפקיד רנאטו, היה השלמה מעניינת לדיטיוק: הנוכחות והמשחק שלו מרשימים מאוד, הקול- קצת פחות. ועדיין, זו היתה שלישייה ברמה גבוהה מאוד. הזמרים בתפקידים המשניים יותר, כמו בדרך כלל, נעו בין "טוב מאוד" ל"סביר מינוס". בין המוצלחים יותר בלטה זמרת המצו-סופרן הרוסייה אגונדה קולאבה (Agunda Kulaeva) בתפקיד מגדת העתידות אולריקה, בעיקר אחרי שהתחממה קצת.

האזהרה הקבועה לאופרה הישראלית רלוונטית כאן כמו תמיד- הביצוע ששמענו ביום חמישי היה של הקאסט הראשון, ומובן מאליו שתיתכן חוויה שונה לגמרי עם הקאסט השני.

הבימוי הפעם הוא של מיכאל זנאנייצקי, שמוכר היטב מעבודותיו הקודמות באופרה הישראלית. זהו בימוי ריאליסטי יחסית, אסתטי ואפקטיבי. המרכיב הזכור ביותר בו הוא הרגע בו מופיע פסלו של המושל ללא ראש- מעין רמז לסוף ידוע מראש.

לסיכום: מקהלה מצוינת, סולנים טובים מאוד בתפקידים הראשיים, בימוי מוצלח, וניצוח נלהב (שלא לומר נלהב מדי) של דניאל אורן. מומלץ מאוד.

****

והערה לסיום:

היה מרתק לראות את קרב המוחות בין דניאל אורן לבין הקהל בשלב ההשתחוויה. אורן מנסה בקביעות לחנך את הקהל הישראלי להתנהג כמו בני אדם- כלומר, להישאר למחוא כפיים ולא לברוח החוצה אחרי שנדם הצליל האחרון. כדי להשיג זאת, הוא מחזיק את שורת הזמרים ואת התזמורת בעמידה לאורך זמן ולא נותן להם לרדת. לרבים בקהל זה לא ממש מזיז, והם נוהרים בהמוניהם אל הדלתות כדי להיות הראשונים בחנייה. הזמרים עומדים נבוכים ומתים לרדת מהבמה, אבל אורן מחזיק אותם שם עד שהאולם כבר חצי ריק. למרבה הצער, רבים בקהל מסרבים להבין את הרמז.

"נשף המסכות" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. יום חמישי, 7.2.2019. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית