"המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה"- ראיון עם ליאונידס קבאקוס

לאונידס קבקוס. צילום: Marco Borggreve

הכנר היווני לאונידס קבאקוס (51), שסיים השבוע סידרת קונצרטים עם הפילהרמונית הישראלית, נחשב בשנים האחרונות לאחד מחשובי הכנרים הפועלים כיום בעולם. הוא מופיע בקביעות עם טובי המנצחים והתזמורות, וכן מרבה לנגן מוזיקה קאמרית. הפעם ניגן בארץ את הקונצ'רטו הראשון לכינור של שוסטקוביץ' תחת שרביטו של להב שני, בביצוע שזכה לביקורות נלהבות.

קבאקוס מתגלה בראיון כמוזיקאי רחב אופקים ומלא בתובנות מרתקות, שחלקן מפתיעות וחורגות מהמקובל. לאחר ניתוח מקיף של הקונצ'רטו של שוסטקוביץ', מסביר קבאקוס כי יצירה זו מהווה דוגמא טובה לטענתו הבסיסית לגבי מוזיקה. "תווים הם כמו אנרגיה", הוא אומר. "וכמו בחיים, יש כל הזמן שינויים. יש טעות בסיסית של מורים למוזיקה, שאומרת שבזמן שמנגנים 'לגאטו' הצליל צריך להישאר דומה לכל האורך. אלו שטויות. הרי בטבע זה לא קורה. הכל זז כל הזמן, גם כשהוא לכאורה סטאטי. אני זוכר שפעם ניגשתי לאודישן אצל מנצח מפורסם מאוד. כל מה שעניין אותו היה שאשמור על 'לגאטו' אחיד. אמרתי לו 'סליחה, אבל לדעתי זו לא מוזיקה', והלכתי משם".

קבאקוס מספר כי אביו וסבו היו מוזיקאים, שביצעו מוזיקה יוונית עממית שמקורה באיזור אפירוס בצפון יוון. לדבריו, הרקע היווני משפיע מאוד על תפיסת המוזיקה הקלאסית שלו.

"יש במוזיקה מילה חזקה- ריתמוס. תלמידים לומדים לנגן נכון בתוך ביט מטרונומי. אבל זו טעות בסיסית. למעשה, המילה הזו מגיעה מהמקדשים העתיקים ביוון. במקדשים האלו הוגדרו שלושה סוגי ריתמוס- דורי, איאוני וקורינתי (להבדיל מהמודוסים, שלחלקם יש שם דומה). במשמעות המילונית שלה, למילה ריתמוס אין קשר לביט. כן יש לה קשר לשלושה מרכיבים: זרימה (או תנועה קבועה), פרופורציה ואופי. את זה בתי הספר למוזיקה לא מלמדים. דורות על גבי דורות של תלמידים חושבים ששמירה על ביט היא הדרך הנכונה לנגן מוזיקה. אבל במקור הריתמוס עוזר לך להבין את הקשר בין המוזיקה לחיים. אם תיקח לדוגמא נגינת לגאטו, אז בעזרת ההבנה של מושג הריתמוס תבין שגם לצליל ארוך יש קצב משלו. רק שצריך למצוא אותו. כך שהחוכמה היא לא ללמוד 'להחזיק לגאטו' דרך שמירת מתח זהה על הקשת לאורך זמן, אלא למצוא את הזרימה בתוך הלגאטו הזה. איך ליצור קשת בין הרבה צלילים. אחרת זו לא מוזיקה".

נקודה נוספת שהוא מציין בהקשר למוזיקה היוונית העממית קשורה לשמיעה. "שים לב שמוזיקאים שעוסקים במוזיקה עממית כמעט תמיד מנגנים ללא זיופים", הוא אומר. "הסיבה לכך היא שהם מנגנים משמיעה. הרבה פעמים מדובר באנשים שאינם יודעים איך נראה תו, אבל הם לומדים משמיעה ולכן מדייקים".

=========

לפני שנתיים החליף קבאקוס את כינור הסטרדיווריוס שהיה ברשותו, "Abergavenny" משנת 1724, לסטרדיווריוס אחר, "Willemotte", שיוצר בשנת 1734. "ראיתי את הכינור הזה לפני שלושים שנה, ואז הוא לא היה למכירה", הוא מספר. "מאז זה היה החלום שלי להשיג אותו. לפני שלוש שנים ראיתי אותו בלונדון אצל חבר, וברגע שהבנתי שיש אפשרות להחליף את הכלי שלי בו- עשיתי זאת מיד".

"בניית כינורות היא אמנות אדירה", הוא אומר. "כינורות הסטרדיווריוס לא היה מוערכים כל-כך בזמנו. הכלים של אמאטי, שהיה המורה שלו, היו בשלים יותר ולכן אנשים העדיפו אותם. לכינור לוקח זמן להבשיל. ככל שמנגנים יותר, הכלי נעשה טוב יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"זה קורה בגלל שהכלי רוטט כשמנגנים עליו. כל הפעולות שנעשות כדי להפיק צליל 'מעירות' את הכלי וגורמות לו להישמע יותר טוב. אם אקח כינור שלא ניגנו בו עשרים שנה, ואנגן עליו במשך ארבעה חודשים, הצליל שלו יהיה שונה מאוד לפני ואחרי. שאלה נוספת היא מי מנגן. ככל שהכנר טוב יותר- הכלי יהפוך לטוב יותר".

זה נשמע לגמרי ניו-אייג'י.

"אולי, אבל זו המציאות. הבעיה היא שכנרים רבים לא שומרים על הכלי מספיק טוב, אז ברור שאחרי עשרים שנה של שימוש לרעה הכלי יישחק".

ואיך שומרים על כלי כזה?

"צריך לשמור שיהיה נקי, לשים לב לזיעה, ולתקן אצל הרסטורטור הכי טוב שיש. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה שבמקצוע הזה יש הרבה נסיעות, והטמפרטורות בין המקומת השונים משתנות מאוד. הרי היום אני בתל-אביב ומחר במינכן, ובשתיהן יש טמפרטורות שונות לגמרי. זה משהו שלא היה קורה בתקופה בה הכלים האלו נבנו".

מה דעתך על המחירים של כינורות הסטראדיווריוס במונחי עלות-תועלת? זה שווה את זה?

"כן, לגמרי. את העוצמה של הצליל אפשר להשיג גם בכלים מודרניים, אבל מגוון כזה של צבעים אפשר רק בסטראדיווריוס. בכלי אחר הם פשוט הולכים לאיבוד".

ואתה חושב שאנשים בקהל שומעים זאת?

"אני מצטער אם הם לא שומעים. נכון שאפשר לומר 'למי אכפת'. הרי היצירה היא אותה יצירה. אבל לדעתי זו תפיסה שגויה. האמנות פונה למקום הכי מעודן בנפש האדם, והמקום הזה הוא מקום של ניואנסים. מי שלא רגיש לניואנסים האלו- צריך לעשות עבודה. אבל המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה".

"היום יש נטייה להתמקד רק במה שהכרחי", הוא מוסיף. "אבל מה שעושה את ההבדל זה הפרטים הקטנים. הרי אפשר לשאול גם למה לקרוא פילוסופיה. הרי לא תשתמש בזה בחיי היומיום שלך. אבל זו דרך מבישה להתייחס למתנה שקיבלנו. יש פה משהו שהוא יותר גדול מאיתנו, וכך גם צריך להתייחס אליו".

"הטיעון הזה תקף גם לעולם המוזיקה כיום", הוא מוסיף. "יש הרבה מוזיקאים ששמים את עצמם במרכז, ושוכחים שיש דברים שהם יותר גדולים מאיתנו. קח לדוגמא את העובדה שכמעט כל הפראזות בתקופה הקלאסית בנויות מארבע תיבות. למה? כי פראזה כזו מדברת אל ארכיטיפ מסוים, שקשור לתיאוריה הפיתגוראית. המוזיקה פונה פנימה, לא רק החוצה. היא הרבה יותר מאשר תופעה אקוסטית".

========

בוא נחזור רגע לקונצ'רטו של שוסטקוביץ'. נהוג לדבר על המוזיקה של שוסטקוביץ' בהקשר לרקע ההסטורי בו פעל, כלומר תחת מגף הברזל של השלטון הסטליניסטי. עד כמה צריך המבצע לקחת בחשבון את ההקשר ההסטורי כשהוא בא לפרש את היצירה?

"אי אפשר לנטרל את הרקע ההסטורי גם אם רוצים", אומר קבאקוס. "זה כמו כביש אספלט, שפתאום יוצא ממנו פרח. אנחנו מעריצים את העצים הגדולים, אבל הפרח הקטן הזה מייצג בצורה הרבה יותר חזקה את הרצון לחיות. כך גם שוסטקוביץ'- הוא שואב אותך לתוך העולם שלו בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה. הקונצ'רטו הזה מלא אינטנסיביות, כעס וכוח רצון".

"לקהל זה לעיתים קשה", הוא מוסיף. "אנשים באים לקונצרט כדי 'ליהנות', ואז אתה רואה מהבמה איך הם נשאבים לתוך העולם של שוסטקוביץ'. זו חוויה מאתגרת גם למבצעים וגם לקהל, כי זו יצירה כל כך חזקה מבחינה רגשית. בסוף, לדוגמא, הסולן ממש נאבק על חייו מול התזמורת. הוא צריך לעשות מאמץ גדול כדי שישמעו אותו מול התזמורת המלאה".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 7.5.2019