רשמים וחוויות – פסטיבל באך בלייפציג

פסלו של י.ס. באך בכניסה לכנסיית סט. תומאס, לייפציג

אמש (ראשון) הסתיים בלייפציג "פסטיבל באך", הנערך בעיר מדי שנה. אירועי הפסטיבל מתקיימים במגוון אתרים בעיר וסביבותיה, כולל שתי הכנסיות המזוהות עם באך יותר מכל (סט. תומאס וסט. ניקולאי).

הפעם נסעתי לפסטיבל לא כמבקר, אלא כמדריך מוזיקלי של קבוצה נפלאה של אוהבי מוזיקה מהארץ. מההיצע המוזיקלי העצום של הפסטיבל דגמנו חמישה מופעים. הראשון היה רסיטל של אנדרס שיף, מפרשני באך הבולטים בדורנו. שיף הופיע עם מכלול הפרטיטות של באך, תכנית זהה לזו שניגן בתל-אביב לפני מספר שבועות. כמו בתל אביב, גם כאן הפך שיף את סדר הפרטיטות, וניגן אותן לפי סדר סולמות עולה (במקום הסדר המקורי של באך, שמבוסס על עלייה וירידה במרווחים גדלים והולכים).

בניגוד לתל אביב, בוצע הרסיטל באולם לא ממוזג (לבקשת שיף עצמו, כיוון שרעש המזגן הפריע לו). התוצאה היתה ערב מאתגר בן קרוב לשלוש שעות, בו שיחק מזג האוויר החם תפקיד לא מבוטל. החוויה היתה לא רק מוזיקלית, אלא כזו של השתתפות ב"עבודת קודש" שאינה מתמקדת בהנאה חושית אלא בחוויה רוחנית כוללת. הפרשנות, כדרכו של שיף, היתה נקייה, מדויקת, ונטולת כל מוחצנות רגשית. הוא לא עשה שום ניסיון להתחנף לקהל, ואם לדייק- נראה שהקהל כלל לא מעניין אותו. מבחינה פרשנית, שוב כדרכו, שמר שיף כמעט לכל האורך על איזון בין הקולות השונים, בלי ניסיונות  להדגיש את קו הבאס או קולות פנימיים בסגנון גלן גולד. התוצאה היתה חוויה מוזיקלית טוטאלית, מעין גירסה ייחודית של אוהבי מוזיקה לריצת מרתון. הפעם לא ניגן הדרנים, אולי כי חלק מהקהל רץ כדי להספיק לביצוע של "יוהאנס פסיון" מיד אחרי הרסיטל. 

בערב השני ביקרנו באופרה של לייפציג, שהעלתה גירסה מודרנית לבלט "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת. לטעמי, זו היתה הפקה מדהימה. בפרשנות של הכוריאוגרף מריו שרדר הנסיך זיגפריד הוא בכלל נסיכה, שצריכה לבחור בין שתי אהובות שונות (לבנה או שחורה). הטוויסט הזה לוקח את העלילה לכיוון לסבי וטרנסג'נדרי מפתיע, עם כוריאוגרפיה מודרנית שמוותרת לחלוטין על אלמנטים קלאסיים (כולל ויתור על סיבובי ה"פואטה" המפורסמים). הסוף מרתק במיוחד: לרגע הוא רומז על אופציה פוליאמורית, אך בסופו הנסיכה נשארת לבדה. האם מבחירה או לא? את זה צריך לפרש לבד.

גוטהולד שוורץ. צילום באדיבות פסטיבל באך

את שני הערבים הבאים הקדשנו לקנטטות של באך. הפסטיבל העלה השנה על נס את הקנטטות המעולות שחיבר באך בתקופת עבודתו בויימאר, כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו. מתוך ארבעת הקונצרטים שהוקדשו ל"קנטטות ויימאר" דגמנו שניים. הראשון התקיים בכנסיית "תומאס",  עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת של לייפציג ומקהלת הילדים "תומאס". על הקונצרט ניצח גוטהולד שוורץ, מנהלה המוזיקלי של המקהלה, שביקר איתה גם בארץ לפני ארבע שנים. הם ביצעו את קנטטות 31, 172 ו- 21, כולן מתקופת ויימאר וכולן מהשורה הראשונה של הקנטטות שחיבר באך.

למרות שמדובר בתזמורת "מודרנית" ובמקהלת ילדים, ולמרות שמדובר באקוסטיקה של כנסייה, הפרשנות היתה נמרצת ובהירה בצורה מפתיעה. כשחזרתי לקרוא את הראיון שערכתי עם שוורץ לקראת ביקורו בארץ בעבר, הכול התברר: שוורץ הסביר שם שלמרות שהוא מנצח על מקהלת ילדים ועל תזמורת "מודרנית", הוא שואף להגיע להבעה רטורית מדויקת של הטקסטים ולביטוי מוזיקלי אינטנסיבי ובהיר כפי שאפשר לשמוע בביצועים של אנשי תנועת הביצוע ההסטורי (כלומר בכלי תקופה ופרשנות תקופתית). וזה בדיוק מה שאכן ששמענו. לטעמי, זה היה אחד משיאי הביקור.

רינלדו אלסנדריני. צילום: יח"צ

ערב הקנטטות השני, בכנסיית סט. ניקולאי, הציג פרשנות אחרת לביצועי באך. השתתפו בו הרכב מעולה של כלי תקופה (האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין) ומקהלת RIAS, גם היא מברלין. על הקונצרט ניצח רינאלדו אלסנדריני, והפעם בוצעו בו קנטטות 70a ,147a ,61 ו- 63. ה- "a" מסמן את העובדה שהן חוברו בויימאר, ולכן שונות במעט מהגירסאות המוכרות יותר שחיבר להן באך בלייפציג מספר שנים מאוחר יותר. ההבדל בולט במיוחד בקנטטה 147a, שבה אין את פרק המקהלה המפורסם החותם את קנטטה 147 ה"רגילה". פרק זה בוצע כהדרן, שנדרש מאוד לאור ההתלהבות של הקהל.

להפתעתי, נהניתי יותר דווקא ממקהלת הילדים בערב הקודם. התזמורת והמקהלה היו אמנם נפלאות, וזמרת האלט הסולנית (איגנבורג דאנץ) היתה נהדרת, אבל הפרשנות של אלסנדריני לא הבליטה מספיק את הניואנסים שאפשר להוציא מהקנטטות האלו. במיוחד דברים אמורים בקנטטה 63 הנפלאה, שאת הניואנסים שאפשר להפיק ממנה מדגימה היטב ההקלטה המושלמת של ג'ון אליוט גרדינר. ועדיין, איכות הנגינה והשירה המקהלתית הספיקו כדי ליצור ערב ברמה ביצועית פנטסטית.

דוד שטרן מנצח על מקהלת נערי טלץ במיסה הגדולה של באך. צילום באדיבות פסטיבל באך

הערב האחרון, כצפוי, היווה שיא נוסף לביקור. המסורת של פסטיבל באך היא לסיים אותו עם המיסה בסי-מינור של באך ("הגדולה"), בכל שנה בביצוע אחר. הפעם נמסר הביצוע למנצח דוד שטרן ולהרכב שלו, "אופרה פואוקו", המנגן בכלי תקופה. איתם שרו מקהלת נערי טלץ וחמישה סולנים, שרובם היו מצוינים. שטרן, כזכור, כיהן תקופה קצרה כמנהל מוזיקלי של האופרה הישראלית, ומאז סיום כהונתו לא חזר לנצח בארץ. אם לשפוט מהופעתו בלייפציג- זה דווקא חבל. הוא הוביל ביצוע מרשים מאוד, שהדגים היטב הן את הצליל המבריק של "אופרה פואוקו" והן את הצליל המקהלתי הנפלא של מקהלת הנערים מטלץ. לטעמי, הם נשמעו טוב יותר אפילו ממקהלת תומאס. יש להם צליל בשל, מגובש ומלוטש, שזהר ממש באקוסטיקה המצוינת של הכנסייה.

בין הסולנים בלט כצפוי זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול, כולל ביצוע עוצר נשימה לפרק ה"Agnus Dei" המפורסם. עוד ראוי לציון זמר הבאס לורן נאורי, שהלך לגמרי לאיבוד באריה הראשונה שלו (Quoniam)  אבל חזר לעצמו בגדול באריה השנייה, Et in Spiritus Sanctus. שטרן עצמו נקט בכמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת- לדוגמא, הדגשה מופרזת של המילה "Pax" בתחילת פרק הגלוריה- אבל בסיכומו של דבר זה היה אחד הביצועים החיים המרשימים ביותר של המיסה ששמעתי.

למי ששוקל להגיע לפסטיבל בעתיד כדי לקחת בחשבון כמה המלצות. ראשית, לקחת בחשבון שהראות בכנסיות מוגבלת, למעט המקומות היקרים ביותר. אם רוצים לראות היטב- שווה להשקיע בכרטיסים היקרים.  שנית- הכנסיות לא ממוזגות, ואם נופלים על ימים חמים זה יכול להיות מאתגר. מצד שני, זה לגמרי חלק מהחוויה.