ביקורת קונצרט: זובין מהטה מנצח על הרקוויאם של ורדי
זובין מהטה. צילום: שי סקיף
הפילהרמונית מסיימת את עונת המנויים שלה בימים אלו עם ה"רקוויאם" הכביר של ורדי, בניצוחו של זובין מהטה. זוהי העונה האחרונה של מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת, ולכן יש להופעתו חשיבות רגשית וסמלית מיוחדת. שמחתי להיווכח שמהטה נראה מצוין יחסית לשנה שעברה: הוא אמנם נעזר במקל הליכה ומנצח בישיבה, אבל נראה מאושש ושלט בביצוע בעל-פה וביד בוטחת. עם כניסתו לאולם רבים בקהל קמו במחיאות כפיים נרגשות, אך מהטה קטע את ההתלהבות והתחיל מיד בביצוע.
הרקוויאם של ורדי כתוב לארבעה סולנים ומקהלה גדולה, שהפעם מנתה כ- 120 זמרים משלוש מקהלות שונות (המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני, המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה בירושלים ומקהלת באך ממינכן). המאסה העצומה הזו השיגה צליל חזק ומדויק, אבל העובדה שלא מדובר במקהלה אורגנית שעובדת יחד ביומיום נשמעה היטב בכל מה שנוגע לגיבוש או ליטוש מקהלתיים.
לגבי הסולנים: ככה-ככה. זמרת המצו-סופרן הרוסייה אולסיה פטרובה (Olesya Petrova) היתה ללא ספק החזקה בצוות, עם קול עשיר, גמיש וחם. זמרת הסופרן מרי אליזבת ויליאמס הציגה שירה יפה והבעה עמוקה ומופנמת, אבל בפרק האחרון המופלא שמעתי כבר סופרניות יותר מרגשות. מהסולנים הגברים התלהבתי פחות, ובמיוחד איכזב זמר הבאס החיוור אולג ציבולקו (Tsibulko). הכוכבת העיקרית של הערב היתה התזמורת עצמה, שנשמעה מבריקה ומלאת גוונים.
מבחינה פרשנית לא היה פה ביצוע מסעיר, אבל היה מרגש לראות את זובין מהטה מוביל את כל המאסה הזו בביטחון ובמיקוד מושלם למרות הקושי הפיזי. האיש פשוט אריה, ומהווה מקור השראה עצום. אין לי ספק שנתגעגע אליו מאוד בשנים שלאחר פרישתו.
נ.ב.
בניגוד לאופרות של ורדי, בהן התזמורת נמצאת ב"פיט", הרי שברקוויאם שלו התזמורת יושבת על הבמה באור הזרקורים. העובדה הזו מאפשר לראות כלי נדיר יחסית- ה"צ'ימבאסו" (Cimbasso), מעין טרומבון באס מוארך בו השתמש ורדי במקום טובה. הצ'ימבאסו מופיע באופרות רבות של ורדי (מ"אוברטו" ועד "אאידה"), ואחריו גם אצל פוצ'יני (ב- "Le Villi") ורספיגי (ב"אורני רומא"). כאן יש הזדמנות לראות אותו במלוא הדרו, יושב בקצה חטיבת הטרומבונים.
נ.ב. 2
הרבה מהאפקט הריגשי של סיום הרקוויאם של ורדי מושג בזכות רגע קצר של שקט אחרי הצליל האחרון, אחרי המילים Libera me. נראה היה שלזובין מהטה היתה כוונה מלאה לעשות את ההשהייה הזו, אבל מחיאות כפיים נחפזות של הקהל קטעו את הקסם באיבו. כמה חבל. הגיע הזמן שאנשים יכירו בעובדה שיצירה מסתיימת רק כשהמנצח הוריד את הידיים, ולא כשהמוזיקה מפסיקה להישמע…
בעיקר מוזיקה 
מסכימה עם כל מילה. אותי אכזבה הסופרן בפרק האחרון שחכיתי בו לצלילים הגבוהים הארוכים השמיימים שהשמיעה בזמנו בארץ הסופרן הנפלאה מונסרה קבאייה. הסופרן הנוכחית שהיתה לא רעה בשאר החלקים פשוט חתכה צלילים אלה לפני זמנם ופגעה מאוד בתחושת התפילה והקסם של הקטע….
קונצרט נפלא, בזכות ורדי, מהטה, המקהלות, התזמורת, הסולניות (אכן המצו הייתה נהדרת) והטנור. בקונצרט בסדרת מוצש הקהל (לפחות רובו) נתן לרגע השקט את הכבוד, ולא התפרץ במחיאות כפים.
על הנ.ב.2 – כל הכבוד על ההערה.
הקהל הישראלי ידוע כמתפרץ דרך קבע במחיאות כפיים לפני סיום האקורד האחרון, שלא לדבר על סיום השמעת הצליל האחרון-וזו ממש בושה. חוסר סבלנות המעיד על חוסר נימוס בסיסי.
אולי חזרה על כך שוב ושוב בפירסומים ישפר את המצב.
נ.ב
אני האזנתי לביצוע במוצ"ש-זה היה, במקרה, די בסדר…
נ.ב.2 זכיתי לשמוע עשרות ביצועים חיים של הרקוויאם , חלק מהם ממש מופלאים.
הביצוע הנוכחי בהחלט משביע רצון.
על הנ.ב. 2 שלך באמת מוכרחים להתעכב. למה זה קורה.. מה קורה לכל המאזינים האלה אחרי מסע ארוך לרקוויאם מטלטל כזה. הרי לנשימה האחרונה יש ערך וגם לדקת הדומיה…
זה מתסכל כל כך… כשאני רואה הקלטות במצו באולמות בחול זה לא קורה לעולם.