ביקורת אופרה: "מאנון" מאת מאסנה באופרה הישראלית

האופרה הישראלית מעלה בימים אלו, לראשונה בתולדותיה, את האופרה "מאנון" של ז'יל מאסנה. שורה תחתונה תחילה: זה לא מושלם, אבל החוויה הכללית מומלצת מאוד.

"מאנון" של מאסנה חוברה בשנת 1884, על פי רומן של אבה פרבו (Prevost). על בסיסו של אותו רומן הולחנה מאוחר יותר גם "מאנון לסקו" (Manon Lescaut) של פוצ'יני, המפורסמת בהרבה. העלילה בשתי האופרות שונה באופן משמעותי, אך הדמויות המרכזיות וסיפור המסגרת ניתנים לזיהוי בקלות. העובדה הזו דורשת תיאום ציפיות: המוזיקה של פוצ'יני טובה ומהודקת יותר מזו של מאסנה, וללא ספק גם יותר מרגשת. "מאנון" של מאסנה, לעומתה, ארוכה מדי (כמעט ארבע שעות ברוטו), ויש בה לא מעט רגעים מייגעים מבחינה מוזיקלית. מצד שני היא מלאה גם במוזיקה עשירה ורומנטית, עם מהלכים הרמוניים מעניינים ומלודיות מתוקות. הפנינה הבוהקת ביותר לטעמי היא "אריית השולחן" היפהפייה של מאנון במערכה השנייה, בה היא נפרדת מהשולחן שלידו חלקה רגעי אהבה עם הרוזן דה-גרייה. רק עבור הארייה הזו שווה לבוא.

ההערכה הכללית לביצוע אמש נטתה באופן מובהק לצד החיוב. הכוכב הראשון של הערב היה המנצח, דן אטינגר. האנרגיה והשליטה של אטינגר במתרחש בלטו כבר מהתיבות הראשונות, וניכר היה שהזמרים והנגנים סומכים עליו לגמרי. הניצוח שלו היה מדויק, נמרץ ובהיר, והצליח לשמור על מתח דרמטי גם בקטעים הפחות "חזקים" בפרטיטורה. תענוג לראות מקצוענות כזו. שמחתי גם לראות שנגמל קצת מתנועות הניצוח בידיים ישרות בסגנון דניאל ברנבוים, שאיפיינו אותו מאוד בעבר. מילים חמות מגיעות גם לתזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) ומקהלת האופרה, שעשו אמש עבודה מצוינת.

הסולנים בתפקידים המרכזיים המשיכו את החוויה החיובית. זמרת הסופרן הרוסייה יקטרינה בקנובה (Bakanova), בתפקיד מאנון, היתה נהדרת. היא הציגה קול יפה, שליטה טכנית מעולה, רגישות ושבריריות במקומות המתאימים, ונוכחות בימתית שמתאימה מאוד לתפקיד. הטנור האיטלקי לאונרדו קאיימי (Caimi), בתפקיד דה גרייה, השלים אותה מצוין. מעבר לעובדה הנוסטלגית שהוא מזכיר קצת את טוני דאנצה מימיו היפים ב"מי הבוס", קאיימי התגלה גם כזמר מרשים. יש לו קול יפה, חזק ומלא גוונים, שהצליח לשמור על גמישות גם בצלילים הגבוהים. השילוב של זוג הסולנים היה משכנע מבחינה בימתית ויפה מאוד מבחינה מוזיקלית.

אהבתי מאוד גם את יורי קיסין, בתפקיד בעל הפונדק. לטעמי קיסין הוא אחד מזמרי הבאס-בופו הבולטים שיש כיום, ואשמח לראות אותו כאן שוב בתפקיד יותר גדול. כוכב נוסף היה הבאס הישראלי הנהדר ולדימיר בראון, בתפקיד המרקיז דה-גרייה. בראון הוא ליהוק מושלם לתפקיד- הן מבחינת הגיל, והן מבחינת הנוכחות המרשימה והקול הסמכותי ומלא העומק. נהניתי גם מטריו השחקניות (בגילומן של יעל לויטה, שי בלוך וטל ברגמן), שהיה חביב וצבעוני כנדרש.

על יתר הסולנים לא היה ממש מה לכתוב הביתה, לא לטובה ולא לרעה. חריגה יחידה מכך היתה ליהוקו של איתן דרורי לתפקיד גיו, מחזרה העשיר והנכלולי של מאנון. דרורי הוא זמר טוב ושחקן קומי בחסד עליון, אבל הדיקציה הצרפתית שלו – אומר זאת בזהירות, יונית- פשוט לא מספיק טובה. וכשיש סולנים עמיתים ברמה כה גבוהה, זה בולט מאוד.

לגבי הצד הויזואלי- הבימוי והתלבושות נמצאים איפשהו על קו האמצע בין ריאליסטי ומודרני, עם הגיון פנימי ברור שמשרת היטב את העלילה. ראינו כבר במות יותר מרשימות באופרה הישראלית, אבל בסך הכל התפאורה יפה ואפקטיבית. מה שכן, הציקה לי קצת העובדה שהבמה נטויה. אני לא אוהב לשבת בהרגשה שצריך לדאוג כל הזמן שהסולנים לא ייפלו (זה לא קרה כמובן). אותה הערה נכונה גם לרגע בו מאנון שרה מהמעקה המוגבה ושולחת רגליים קדימה, כאילו מתגרה בגורל. אז נכון שברור שכלום לא יקרה, אבל הלב מחסיר פעימה בכל זאת. בכל זאת, זמרת נהדרת וחבל עליה.

לסיכום: רמות הריגוש לא תמיד מגיעות לאלו של "מאנון לסקו" של פוצ'יני, ואפשר היה לקצץ בכיף חצי שעה לפחות מהקטעים הפחות חזקים. אבל יש פה רגעים יפים למכביר, וביצוע ברמה שרובה גבוהה מאוד. שאפו לאטינגר, לסולנים בתפקידים הראשיים, למקהלה ולתזמורת. מומלץ.

וכמובן, זהו המקום לאזהרה הקבועה בנוגע לאופרה הישראלית: הביקורת נוגעת לקאסט הראשון, ואין לי מושג איזו חוויה יעבירו זמרי הקאסט השני. אם שמעתם אותם ותרצו לשתף- אתם מוזמנים לעשות זאת כאן בתגובות.