ביקורת אופרה: "הספר מסוויליה" מאת רוסיני באופרה הישראלית

"הספר מסוויליה" היא אופרה קומית וחמודה, שכדי להפיק ממנה את המיטב צריך בימוי צבעוני וקליל שימקד את תשומת הלב ב"קולורטורות" המאתגרות שכתב רוסיני לסולנים. באופרה הישראלית, לעומת זאת, בחרו הפעם בהפקה של במאי התיאטרון הדני מרטין לינגבו (Lyngbo). הבימוי של לינגבו נעשה בהשראת הקומדיות של באסטר קיטון, ולוקח את הקהל לעולם הסרט האילם של ראשית המאה העשרים. הרעיון נחמד, אבל עיצוב התפאורה מקלקל הרבה מהכיף. כמתבקש מז'אנר הסרט האילם, התפאורה כאן כולה בגווני שחור לבן. לאורך זמן המונוכרומטיות הזו מגבילה ומעיקה, ונותנת תחושה של פוטנציאל לא ממומש. אין מה לעשות: ההומור והחינניות של "הספר" דורשים צבעים עזים כדי לעבור במלואם. דוגמא בולטת היתה בדואט של רוזינה עם פיגארו במערכה הראשונה, שהזכיר יותר אופרה טראגית מאשר קומדיה קלילה.

למען ההגינות יש לציין שלבימוי היתה גם הברקה: התרגום העברי, בפונט מיושן בכוונה, מוקרן באמצע הבמה ולא מעליה ומצדדיה. זה הרבה יותר נוח לצפייה ומעקב, והייתי מאמץ את הרעיון בשמחה לכל הפקות האופרה העתידיות.

בכל הנוגע לצד המוזיקלי (קאסט ראשון): הסולנים ברובם טובים ומעלה. אין עילויים, אין נפילות. כולם גם משחקים טוב, עניין חשוב למדי באופרה כזו. מבין הסולנים בתפקידים הראשיים, זמרת המצו-סופרן הרוסייה אייגול אחמטשינה (Aigul Akhmetshina), בתפקיד רוזינה, היתה הטובה ביותר מבחינה טכנית. בניגוד לחלק מעמיתיה היא התמודדה בלי קושי עם הדרישות הקוליות הקשות של רוסיני, וחבל רק שעקב הבימוי האפרורי אבדו הרבה מהחן והשובבות שאמורה הדמות לגלם. שני הישראלים בתפקידי המשנה – טל ברגמן (בתפקיד המשרתת ברטה) ופניני גרובנר (בתפקיד כפול של הנוטריון והקצין)- עשו עבודה טובה מאוד. אהבתי גם את השילוב של פסנתר לליווי הרצ'יטטיבים, בנגינתה הקשובה של יעל קרת.

הגיבור העיקרי של הביצוע היה עבורי המנצח, אלסנדרו דה-מארקי (De Marchi), שזו לו הופעה ראשונה באופרה הישראלית. את שמו הכרתי היטב מהקלטות מעולות, בעיקר למוזיקה קולית מהבארוק, ושמחתי לראות אותו כאן ב"לייב". מסתבר שהוא נהדר גם בביצוע חי: אלגנטי, מדויק, משדר נעימות אך גם ביטחון, שר עם הזמרים במקומות הנדרשים וגם נותן להם "ספייס" כשצריך. גם תזמורת האופרה נשמעה בטוחה ומבריקה תחת שרביטו. מנהלי האופרה הישראלית: אנא, הזמינו אותו לכאן שוב.

ציון לשבח נוסף, כתמיד, מגיע למתרגם ישראל אובל. הוא סיפק תרגום קולח ורהוט, ולמרבה השמחה- ללא שטויות אקטואליות שניתן למצוא לפעמים בתרגומי אופרה שמנסים להיות "מגניבים". אחד מסימני ההיכר של אובל הוא תרגום של מילים איטלקיות למילים עבריות בעלות צילצול דומה, וגם הפעם אפשר היה ליהנות מהברקות כמו תרגום הצירוף si vedrà ("נחיה ונראה") ל"משהו רע".

לסיכום: הבימוי מלא כוונות טובות, אבל לא מצליח להפיק את החן והצבעוניות שהאופרה הזו יכולה לספק. הסולנים בסדר פלוס, התזמורת טובה מאוד, והמנצח מקסים. זו לא תירשם כהפקת המאה של האופרה הישראלית, אבל אפשר ליהנות ממנה בקלות. בעיקר אם אתם עיוורי צבעים.  

ואגב- למי שמחפש את "הספר מסוויליה" בביצוע מושלם, אני ממליץ בחום על ביצוע מצולם שהופק בשנת 2009 באופרה המלכותית באנגליה (במאים: משה לייזר ופטריס קורייר). זהו ביצוע משעשע, צבעוני ומלא חיים, שממצה עד תום את הפוטנציאל הקומי של היצירה. תורמים לכך גם הניצוח הנפלא של אנטוניו פפאנו ואיכותם החלומית של הסולנים (חואן דיאגו פלורז, ג'ויס די-דונאטו, פייטרו ספניולי ועוד).

"הספר מסוויליה" מאת רוסיני באופרה הישראלית. מנצח: אלסנדרו דה מארקי. בית האופרה, 23.2.2020. קרדיט צילום: יוסי צבקר