ביקורת אופרה: "חליל הקסם" באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר

גילוי נאות: הביקורת הזו מתייחסת לחלק הראשון של "חליל הקסם" בלבד. בתום המערכה הראשונה לא היה לנו שום רצון או חשק להמשיך לצפות בהפקה המקושקשת הזו, וחתכנו בהפסקה. זה די נדיר שאני יוצא באמצע מופע, אבל הפעם זה באמת היה יותר מדי.

עקב אילוצי לוח זמנים הגעתי למופע רק היום (שישי), כך שהביקורת מתייחסת לצוות הזמרים ששר בקאסט השני. אני לא יודע אם זה משנה, מכיוון שהבעייתיות של ההפקה לא נובעת מאיכות הזמרים (שהיו דווקא טובים ברובם) אלא מהבימוי. התחושה היתה שהזמרים היו שבויים של קונספט בימוי הזוי, שממש פגע ביכולתם לשיר בצורה מיטבית. לדוגמא: העמדות סטטיות לגמרי, שמנעו תנועה חופשית ו"תקעו" את הזרימה הפיזית; מיקום חלק מהזמרים על מעין מדף גבוה בקיר, באופן שפגע בבלאנס עם התזמורת וביכולת הקרנת הצליל; לבוש ואיפור מוזרים, שלא איפשרו שום הזדהות עם הדמות; מיקום חלק מהזמרים (כולל המקהלה) באופן כזה שלא רואים אותם, אלא רק שומעים; ומעל הכל- הקרנה בלתי פוסקת של אנימציה מודרניסטית, שלקחה את כל תשומת הלב וגזלה ממוצרט את כל היופי והעידון שלו. ממש הרגשתי לא בנוח עבור הזמרים, שחלקם מכרים אהובים שלי, על שנאלצו לשתף פעולה עם הזיה כזו.

הבימוי של בארי קוסקי לוקח את "חליל הקסם" לעולם הסרט האילם. את המונולוגים המדוברים בגירסה המקורית של מוצרט מחליפות כתוביות בסגנון סרטי באסטר קיטון, שמוצגות בליווי יצירות של מוצרט לפסנתר (בנגינתו של המנצח, נמרוד דוד פפר). פפר ניגן יפה מאוד, אבל אם מוצרט היה שומע את התוצאה יש להניח שהיה מתהפך בקבר האחים שלו: כל הקצב והרצף של האופרה הולך כך לאיבוד, ומה שמתקבל הוא אוסף של אריות ודואטים עם קטעי ביניים בפסנתר. ברקע לכל זה יש כל הזמן עומס ויזואלי עצום, שמזכיר קצת את עולם האימוג'ים בווטסאפ. הכל נורא יצירתי ו"מגניב", אבל בא על חשבון הדברים החשובים באמת: עומק הבעה, הזדהות רגשית, ביטוי עשיר- או, במילה אחת- המוזיקה.

בנוגע לביצוע: ככה-ככה. תזמורת ראשל"צ תחת שרביטו של נמרוד דוד פפר נשמעה סביר (בעיקר חטיבות המיתרים), אבל חסרו לי יותר זרימה ו"פלפל" בפרשנות. רוב הזמרים היו טובים ומעלה, למעט מלכת הלילה שהאריה הראשונה שלה לא "ישבה" טוב מבחינה קולית ולא היתה בסינק עם התזמורת. כאמור, לאריה השנייה והמפורסמת שלה במערכה השנייה כבר לא נשארתי. מבחינה קולית בלטו יעל לויטה (פאמינה) ואלסדיר קנט (טאמינו), אבל הבימוי לא עשה עם אף אחד מהם חסד. דווקא המקהלה, שבחלק הראשון נשמעה רק מאחורי הקלעים לצערי, היתה אחת הכוכבות הבולטות של הערב.

לסיכום: ההפקה הזו מציעה קשקשת ויזואלית מתישה, שמעקרת את המוזיקה המופלאה של מוצרט מהזרימה הטבעית שלה ומעומק ההבעה המוזיקלית. וזה דווקא חבל, כי יש בה הרבה מאוד יצירתיות וברור שהושקעה בה עבודה עצומה ומורכבת של אנימציה. אבל גם ברור שה"קונספט" שלה שם במקום הראשון את הצד הויזואלי ולא המוזיקלי, והתוצאה בהתאם. אלי, לפחות, זה לא דיבר. ושוב, כאמור- כל הנאמר פה מתייחס למערכה הראשונה בלבד. אם נשארתם למערכה השנייה אתם מוזמנים לכתוב חוויות בתגובות, וכמובן לשתף גם בדעתכם על ההפקה.