ביקורת קונצרט: כריסטוף אשנבאך מנצח על הפילהרמונית

אילוצי הקורונה הביאו את הפילהרמונית לשנות את תכנית הקונצרט הזה לחלוטין, וכך קיבלנו אמש ערב שבמרכזו שלוש יצירות בעלות אופי "קלאסי" יותר מאלו שבתכנית המקורית. הסיבה לא היתה אומנותית חלילה אלא פרקטית: בתקופה בה יש בתזמורת חשש למצב בו יהיו הרבה חולים ומבודדים אין ברירה אלא לבצע יצירות שדורשות הרכב קטן יחסית. לאילוץ הזה יש כמובן גם מחיר: בעיני, המנצח הנפלא כריסטוף אשנבאך נמצא בשיאו במוזיקה רומנטית, ואין לי ספק שהיה יכול להעביר חוויה מרוממת נפש עם החמישית של מהלר שהופיעה בתכנית המקורית. אבל אלו החיים, וצריך לומר תודה על מה שיש.

הערב נפתח עם הפתיחה הקצרה לבלט "יצורי פרומתיאוס" של בטהובן. אשנבאך הוביל את התזמורת לביצוע מלא עוצמה, אם כי לטעמי מעט כבד מדי. גם הביצוע לקונצ'רטו הפופולרי לפסנתר מספר 21 של מוצרט, שנוגן מיד אחריה, עורר אצלי תחושה מעורבת. הסולן היה היפני הצעיר מאו פוג'יטה (Mao Fujita), בן 23, בהופעת בכורה עם התזמורת. מצד אחד – פוג'יטה הוא וירטואוז פנומנלי, ומבחינה טכנית התמודד עם היצירה בצורה מושלמת. מצד שני- הנגינה שלו היתה עדינה מדי יחסית לליווי התזמורתי. ההרגשה היתה שחסר בין השניים בלאנס, לאו דווקא מבחינה אקוסטית אלא יותר מבחינת נוכחות והקרנת צליל. גם הקדנצות שניגן – במיוחד בפרק הראשון – היו ארוכות יחסית ולא מהודקות. נראה לי שיהיה הרבה יותר מעניין לשמוע את פוג'יטה באולם קאמרי, עם הרכב קטן או לבדו: בתנאים קאמריים שכאלו העדינות והקסם שלו יוכלו לזהור הרבה יותר.

כהדרן ניגן פוג'יטה את הפרק הראשון מהסונטה בדו מז'ור של מוצרט ("הקלה"), פרק שמוכר היטב לכל פסנתרן מתחיל. זה היה ביצוע מהיר מאוד ומרהיב מבחינה טכנית, אבל הייתי מעדיף לשמוע אותו מנגן משהו עם יותר "בשר" או עוצמה רגשית. אשמח מאוד לחוות את נגינתו עוד עשרים שנה: מבחינה טכנית הוא פסנתרן נפלא כבר כעת, אבל מבחינה אמנותית נראה שהוא עדיין זקוק לזמן כדי להבשיל.

שיא הערב, כצפוי, היה עם הסימפוניה הראשונה של בטהובן. מבחינה סגנונית זו סימפוניה קלאסית במהותה, עם השפעות מובהקות של היידן. עם זאת, יש בה גם מאפיינים שמנבאים את שפתו הסימפונית המאוחרת יותר של בטהובן. אשנבאך לקח את היצירה  לכיוון עמוק כבר מהצלילים הראשונים, בפרשנות שנשמעה יותר "רומנטית" ו"בטהובנית" מאשר "קלאסית" ו"היידנית". לאורך רוב הביצוע, זה היה מרשים מאוד. במיוחד אהבתי את הבלטת המרקם הפוגאלי בתחילת הפרק השני, את הדגשת הבדלי האופי בין החלקים השונים בפרק השלישי (מינואט שהוא בעצם סקרצו), ואת הסיום המוחץ של הפרק האחרון. מצד שני, הרצינות הזו כיסתה קצת על ההומור והקלילות שהכניס בטהובן ליצירה, כמו לדוגמא בתחילת הפרק הרביעי (מהלך משעשע שבו הכינורות נשמעים כמי שמחפשים את הסולם). בסיכומו של דבר זה היה ביצוע מהנה מאוד, במיוחד למי שאינו אוהד אדוק של ביצועים בפרשנות תקופתית.

נ.ב 1

בקרוב נציין שנתיים לכניסת הקורונה לחיינו, והביקור בקונצרט הזה העלה בי גל של עצב ונוסטלגיה למה שהיה אולם הקונצרטים לפני פרוץ המגפה. עצוב לראות את הקהל ואת הנגנים עם מסיכות, עצוב לראות את את לוח הפרספקס שמפריד בין נגני כלי הנשיפה לקשתנים כדי לעצור את הרסס הטיפתי (מי בכלל הכיר את המושג הזה לפני שנתיים?), עצוב לראות את נגני התזמורת יושבים במרחק ניכר זה מזה כדי להשיג "ריחוק חברתי". הלוואי שכל זה ייגמר כבר.

נ.ב. 2

בתכניית הקונצרט יש פונט חדש לכותרות, והוא קשה מאוד לקריאה. בעיקר באנגלית. יהיה ממש נחמד לחזור לפונט הקודם והנוח.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות מוצרט ובטהובן. מנצח: כריסטוף אשנבאך. פסנתרן: מאו פוג'יטה (Mao Fujita). היכל התרבות ת"א, 7.2.2022.