ביקורת קונצרט: ליסט וברטוק בפילהרמונית

אילן וולקוב. צילום: ג'יימס מוליסון

הפילהרמונית מעלה בימים אלו קונצרט מיוחד, שבחלקו השני מבוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק בשיתוף להקת מחול. חלק זה עורר בי תגובה מעורבת, ואליו נגיע מיד. החלק הראשון, לעומתו, סטנדרטי הרבה יותר. בוצעו בו שתי יצירות סימפוניות יפות של ליסט- "ולס מפיסטו" ו"הפרלודים". "ולס מפיסטו" מזכיר קצת את הרביעית של מהלר, כולל סולו של הכינור הראשון שמדמה את השטן המנגן בכינור. יש בו גם רגעי סולו נהדרים, מלאי פיוט, של חליל ונבל. הפואמה הסימפונית "הפרלודים", שבוצעה אחריו, היא משיאי יצירתו הסימפונית של ליסט. זו יצירה יפה ומרשימה, שמשקפת היטב את רוח הרומנטיות (היא הושלמה בשנת 1855). שתי היצירות זכו לביצוע טוב מאוד תחת שרביטו הנמרץ של אילן וולקוב, והציגו היטב את היכולת הגבוהה של הפילהרמונית על חטיבותיה השונות.

הבעיה היחידה בחלק הראשון היתה טכנית: בחזית הבמה הוקמה במת ריקוד עבור הבלט בחלק השני, ולכן התזמורת היתה קצת רחוקה מהרגיל מהקהל (בעיקר ממי שישב במעלה האולם כמונו). עובדה זו השפיעה מעט על עוצמת הסאונד והנוכחות והתזמורתית, אבל לא פגמה בחוויה המוזיקלית הכוללת. בסיכומו של דבר נהניתי מהחלק הראשון מאוד.

החלק השני, כאמור, עורר בי תגובה מעורבת. בחלק זה בוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק, בשילוב להקת מחול מעולה (שכללה, אם ספרתי נכון, שבע רקדניות ורקדן אחד). את הכוריאוגרפיה יצרו נועה צוק ואהד פישוף, הקשורים קשר עמוק ללהקת "בת שבע" ולשפת התנועה "גאגא" שפיתח אוהד נהרין. עוד יש בבלט הופעת אורח קצרה של מקהלה (מקהלת ברתיני אם זיהיתי נכון, הם לא מופיעים בתכנייה). חברי המקהלה עולים לבמה בבגדים רגילים (בניגוד לבגדי הופעה), שרים ווקאליזות, ויוצאים כלעומת שבאו. זה דווקא נחמד, כי האפקט שנוצר מוזר ומפתיע כמו הבלט עצמו.

"המנדרין המופלא" חוברה לפי מאה שנה בקירוב, והוגדרה במקור כ"בלט-פנטומימה". היא מבוססת על סיפור אגדה אפל, על אישה שאולצה לעסוק בזנות על ידי שלושה סרסורים. לשני המבקרים הראשונים שמגיעים אליה מסתבר שאין כסף, והסרסורים זורקים אותם לכל הרוחות. המבקר השלישי הוא מנדרין סיני עשיר ומוזר, שהגיע לעיר הגדולה. בסוף הסיפור המנדרין נשדד ונרצח על ידי הסרסורים, אבל נופח את נשמתו רק אחרי שהגשים את תשוקתו לחבק את הנערה בזרועותיו ולקבל ממנה חיבוק בחזרה.

המוזיקה של ברטוק מתאימה מאוד לסיפור: אינטנסיבית, מטרידה, לעיתים צורמנית ודיסוננטית ולעיתים מלאת אנושיות. אני מניח שמי ששומע את היצירה בפעם הראשונה, ללא היכרות עם הסיפור וללא הבלט, יחווה אותה כמנותקת ומוזרה; הפעם, עם המרכיב הויזואלי, החוויה הרבה יותר שלמה.

אז למה תחושה מעורבת? שתי סיבות. ראשית, התרשמתי שרמת הכוריאוגרפיה אינה מתעלה לרמה של המוזיקה. הרקדניות אמנם מדהימות, אבל הכוריאוגרפיה מעט פשטנית ולא מצליחה להעביר את הסיפור בצורה משכנעת. התחושה הזו התעצמה מול הבחירה המשונה להסיע על הבמה פח אשפה ירוק, וכן מול הרקדנית ששלפה אות אחרי אות עד שיצרה את המשפט The mandarin is dead. לא נראה לי שברטוק היה מתחבר לאף אחת מההחלטות האלו.

שנית, הקשר בין הכוריאוגרפיה לבין הרצף העלילתי של הסיפור מאוד לא ברור. זהו אמנם מחול מודרני שלא אמורים "להבין" אלא "להרגיש", אבל בשלב די מוקדם שיחררתי את הניסיון לעקוב אחרי העלילה ופשוט התמקדתי במוזיקה המסחררת וביכולות הריקוד מעוררות ההשתאות של המשתתפות. בסיכומו של דבר, ההרגשה היתה שהפוטנציאל האדיר של הרקדניות לא מוצה עד תום ושהצד הויזואלי היה קצת מפוספס. מה שכן, הביצוע של הפילהרמונית היה מעולה גם כאן. במיוחד בלטו כלי הנשיפה ממתכת, שתפקידם ביצירה מרכזי מאוד.

המלצה חמה: אם אתם הולכים לקונצרט, כדאי להכיר מראש גם את המוזיקה של "המנדרין המופלא" (ביצוע לדוגמא אפשר למצוא כאן) וגם את עלילתה (אפשר למצוא אותה כאן). ביו-טיוב אפשר למצוא את היצירה גם בגירסה מצולמת עם כוריאוגרפיה (כאן).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ליסט וברטוק. בהשתתפות רקדנים ומקהלה. מנצח: אילן וולקוב. כוריאוגרפיה: נועה צוק ואהד פישוף. היכל התרבות ת"א, 16.5.2022.