ביקורת קונצרט: צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ' בפילהרמונית

וסילי פטרנקו. צילום: יח"צ

הפילהרמונית פתחה אמש (חמישי) סידרת קונצרטים בניצוחו של וסילי פטרנקו, ובה שתי יצירות רוסיות שונות מאוד באופיין. הראשונה- הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי, יצירה מוכרת מאוד ומבוצעת לעייפה. השנייה- הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ' ("לנינגראד"), מהיצירות המטלטלות של מחצית המאה העשרים. החוויה – בהתאם: אוהבי מוזיקה קלאסית פופולארית יתענגו מן הסתם על החלק הראשון, ומיטיבי הלכת על השני. לגבי שני החלקים היו לי הסתייגויות קלות, אבל בסך הכל זהו קונצרט מרשים מאוד ומומלץ.

צ'ייקובסקי חיבר שלושה קונצ'רטי לפסנתר, והראשון הוא המוכר והמבוצע מהם (בצדק). הסולן הפעם היה בזוד אבדוריימוב (Behzod Abduraimov), יליד אוזבקיסטן בן 32, שכבר הופיע עם הפילהרמונית בהצלחה לפני שש שנים. אני לא נמנה על חובבי הקונצ'רטו הזה, אבל הערכתי מאוד את הביצוע. אבדוריימוב הציג לא רק שליטה טכנית מושלמת, אלא גם עומק פרשני ועושר הבעה וגוונים. תחילת הפרק השני היתה יפה במיוחד, עם רגעי "פיאנו" מדהימים בפסנתר. פטרנקו ליווה היטב, ובסך הכל זה היה ביצוע שקל ליהנות ממנו. ההסתייגות העיקרית שלי בחלק זה היתה דווקא מהאווירה באולם, שהיתה לא שקטה ומנעה אפשרות להתרכז לעומק במוזיקה. זה כלל צילצול טלפון במהלך הפרק הראשון, רעשים מוזרים מבחוץ, ותחושה כללית של חוסר שלווה. שום דבר שקשור לנגינה, לסולן או לתזמורת. יש לקוות שהסיטואציה הזו לא תחזור בקונצרטים הבאים בסידרה.

כהדרן ניגן אבדוריימוב את הפרלוד המופלא אופוס 28 מספר 4 מאת שופן, בביצוע שהיה בעיני אחד מרגעי השיא של הערב. הייתי שמח מאוד לשמוע את אבדוריימוב ברסיטל סולני, ולמי שיכול כדאי לבדוק את הקונצרט הקאמרי בו ישתתף במסגרת הסידרה הקאמרית של הפילהרמונית באולם צוקר.

בחלק השני של הערב בוצעה, כאמור, הסימפוניה מספר 7 של שוסטקוביץ' ("לנינגראד"). זוהי סימפוניה כבירה לא רק מבחינת האורך (כשעה ועשרים דקות), אלא גם מבחינה העוצמה הרגשית הגלומה בה. היא חוברה בשנת 1942 בלנינגרד הנצורה, והפכה לסמל מוזיקלי של ההתנגדות לכיבוש הנאצי. פטרנקו, בדברי הסבר קצרים, עמד על הרלוונטיות שלה לימינו ועל הצורך העולמי בשלום. מצד שני, הוגן להזכיר גם את הפגמים בסימפוניה: היא ארוכה מדי, מלאת פאתוס, מציגה מסר דיכוטומי של טוב מול רע (לדוגמא הנושא הלירי הפותח מול "נושא הפלישה"  בפרק הראשון), וכוללת רעיונות מוזיקליים שהוצגו כבר בסימפוניות קודמות של המלחין. בהתחשב בנסיבות חיבורה- שום דבר מזה לא מפתיע. ועדיין, אם מאזינים לה בצורה חסרת שיפוטיות ונותנים לה להלום בכם, זו יצירה שיכולה לרגש מאוד.

הביצוע אמש  (חמישי) בפילהרמונית היה מרשים ומבריק, וזכה בצדק לתשואות ממושכות. וסילי פטרנקו הוביל את התזמורת ביד בטוחה, עם ניצוח מדויק ונטול כל מניירות או אגו. בפרפראזה על דברי בטהובן על ה"מיסה סולמניס", היה ברור לגמרי שהמוזיקה הזו יוצאת לו מהלב במטרה להיכנס אל הלב של המאזינים. פה ושם היו מקומות בהם הרגשתי שה"תפירה" בין החטיבות השונות יכלה להיות חלקה יותר, אך יש להניח שככל שיבוצעו יותר קונצרטים בסידרה העניין ישתפר. התזמורת, בכל מקרה, נשמעת מצוין, ובמיוחד נהניתי מהביצועים המעולים לרגעי הסולו הרבים שכתב שוסטקוביץ' לכלים שונים (חליל, באסון ואחרים). בסיכומו של דבר הביצוע הזה סיפק חוויה עמוקה, והוא מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סולן: בזוד אבדוריימוב. מנצח: וסילי פטרנקו. היכל התרבות ת"א, יום חמישי 9.6.22.