ביקורת אופרה: "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית

הילה באג'יו ב"לה טרוויאטה". צילום: לילי סגל

בניכוי המערכה הראשונה, ההפקה הזו של "לה טרוויאטה" מוצלחת מאוד. המערכה הראשונה, הקצרה למדי, היתה בעייתית מכמה סיבות. קודם כל, הבימוי. בסצינת הנשף שילב הבמאי אלסנדרו טאלבי (Talevi) רקדנים עם מסיכות פנים כסופות, שילוב שהיה פשוט בלתי נסבל. לא בגלל שהם רקדו רע חלילה, אלא כי לקחו לגמרי את תשומת הלב מהמוזיקה. וזאת עוד במהלך ה"ברינדיזי", שיר היין המפורסם, שהוא אולי הקטע הכי מוכר באופרה. מה בדיוק הרעיון לתת לקבוצת רקדנים לעשות תנועות חדות במהלך השירה, ולקטוע בכך לגמרי את החיבור אל הקו המוזיקלי? אלוהים יודע. לקראת סוף המערכה הראשונה שילוב הרקדנים התבהר, כשהם התפשטו (חלקית) והתכנסו למעין אורגיה עדינה באמצע הבמה. אולי כדי לסמל את עולמה הפנימי של ויולטה, שמתלבטת בין נאמנות לנהנתנות. הפעם, לשם שינוי, זה לא הפריע לשירה.

סיבה נוספת להסתייגות מהמערכה הראשונה היתה זמר הטנור האיטלקי אורסטה קוזימו (Oreste Cosimo), בתפקיד אלפרדו. קוזימו הוקפץ לביצוע ברגע האחרון, והוא אפילו לא מופיע בתכנייה. הוא פתח בצורה סתמית וחלשה, ועורר חששות להמשך.

אלא שהחל מהמערכה השנייה הדברים נראו אחרת. קוזימו השתפר פלאים, וגם הבימוי הפך להיות רלוונטי ולעיתים אפילו מהנה (או כפי שאמרה מישהי לידינו לחבריה- "מה אתם רוצים, ב'אאידה' היה על הבמה רק סלע לכל אורך ההצגה!"). בתנאים המשופרים האלו, אפשר היה ליהנות בלי הפרעות מהזמרים.

"לה טרוויאטה" קמה ונופלת על הזמרים בשלושת התפקידים הראשיים: ויולטה, אלפרדו ופאפא ז'רמון. על אלפרדו דיברנו. את ויולטה, התפקיד החשוב ביותר באופרה, שרה הפעם הילה באג'יו הישראלית. התפקיד של ויולטה הוא מבחן קשה מאוד לזמרת: הוא דורש קולורטורות מטורפות בסוף המערכה הראשונה, יכולת דרמטית לכל אורך האופרה, והפגנת פגיעות וחשיפות שתביא לקתרזיס הריגשי הטראגי בסוף. באג'יו, כרגיל, עמדה בכל אלו בכבוד רב. יש לה קול יציב ומלא גוונים, נוכחות בימתית משכנעת, ויכולת משחק מצוינת שמציגה היטב את שני הקצוות באישיותה של ויולטה (לכאורה שוחרת תענוגות, אך בעצם רק רוצה אהבת אמת). הביצוע שלה לשני הקטעים קורעי הלב במערכה השלישית (addio del passato ו- Prendi, quest'è l'immagine) אולי לא הגיע לעוצמות הריגוש של הביצועים המוקלטים הגדולים ביותר, אבל מי שמסוגל לשים את ההשוואות בצד ייהנה ממנה מאוד.

הזמר שאהבתי אמש יותר מכל היה הבריטון הרומני יונוץ פאסקו (Pascu), בתפקיד ז'רמון האב. היה תענוג לשמוע אותו- קול חזק, עמוק, שגם מצלצל מעולה בנמוכים וגם מגיע ללא קושי לצלילים הגבוהים (כמו לדוגמא באריה היפהפייה Di Provenza il mar, il suol). שבחים נוספים מגיעים למקהלה, בניצוחו של אסף בנרף (Benraf). זו הפעם השנייה ברציפות, אחרי "אאידה", שהמקהלה הזו מוכיחה את עצמה כגוף מלוטש ומלא עוצמה. כל הכבוד.

על ההפקה מנצח הפעם דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית. אטינגר הציג כרגיל ניצוח מדויק, נמרץ ומעורב, והיה מרתק לראות את המיקרו-ניצוח שלו על זמר הטנור שהוצנח לתפקיד ברגע האחרון. סביר להניח שבהופעות הבאות, אחרי שהטנור ייכנס לעניינים, הצורך הזה כבר ייחסך. לגבי הפרשנות- בחלק מהמקומות לאורך האופרה בחר אטינגר בטמפי איטיים מאוד ובפרמאטות ארוכות, בחירה שאינה מובנת מאליה. לעיתים זה היה אפקטיבי ומרגש, לעיתים קצת איטי ונסחב (במיוחד במערכה השנייה). ועם זאת, בשורה התחתונה היה ברור שהביצוע נמצא בידיים הטובות ביותר שהאופרה הישראלית יכולה לחלום עליהן.

ראויים לציון גם שניים מהזמרים בתפקידים המשניים. הראשון הוא זמר הבריטון עודד רייך, שהיה מעולה בתפקיד המרקיז ד'אוביניי. בשנים האחרונות הקול של רייך התעבה, התבגר והתייצב, והפך מרשים ממש. אשמח מאוד לשמוע אותו בתפקיד מרכזי יותר בעתיד הקרוב. השני הוא זמר הבאס הותיק והנהדר ולדימיר בראון, הפעם בתפקיד ד"ר גרנוויל. זוהי ההפקה האחרונה בה ישתתף בראון באופרה הישראלית, ובסיום ההצגה הוא זכה למילות פרידה מרגשות מפיו של דן אטינגר. בראון הוא דמות נערצת על זמרים ואוהבי אופרה רבים, ואני ביניהם. זו הזדמנות טובה לומר לו תודה גם כאן על עשרות התפקידים ששמעתי אותו שר, תמיד בקול יציב ויפה ובהופעה מלאת נוכחות. כל הכבוד שידע לפרוש בשיא (קשה להאמין, אבל הוא בן 75!). נתגעגע אליו ממש.

שתי הערות לסיום:

– המופע מחולק הפעם בצורה די מוזרה: מערכה ראשונה (כחצי שעה), הפסקה (עשרים דקות), ואז שתי המערכות האחרונות ברצף ללא הפסקה (כשעה ו-45 דקות). כדאי לקחת בחשבון לענייני ניהול נוזלים.

– אחד הדברים הכי מעצבנים באופרה הישראלית הוא שעדיין יש אנשים בקהל ששולפים טלפונים ומצלמים במהלך המופע כשפתאום בא להם. אם זה קורה לידכם- אנא, בקשו מהמצלמים להפסיק. קשה מאוד ליהנות מהופעה כשטלפון מסנוור אותך בשורה מלפנים, והגיע הזמן להפסיק לקבל זאת כגזירת גורל.