אמנות הניצוח: קיריל פטרנקו עם הפילהרמונית הישראלית

 קיריל פטרנקו. צילום: כריס כריסטודולו

איזה קונצרט נהדר. קיריל פטרנקו מכהן בשנים האחרונות כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ברלין, אולי המשרה היוקרתית ביותר בעולם הניצוח. צריך לצפות בו בעבודה רק כמה דקות כדי להבין את הבחירה של הברלינאים. האיש פשוט מנצח גדול: קפיצי, אנרגטי מאד אבל גם חסכוני בתנועות, אלגנטי, ומוזיקלי להפליא. אחד המאפיינים הבולטים בניצוח שלו הוא טווח קצר של "גירוי-תגובה"- כלומר, הוא מסמן לנגנים כניסות קרוב מאוד למועד הכניסה בפועל, עובדה שיוצרת תחושה של ספונטניות ומיידיות. וכשזה קורה עם תזמורת סופר-רספונסיבית כמו הפילהרמונית, שהיתה כולה דרוכה וקשובה, התוצאה מבריקה. ממש שיעור באמנות הניצוח.

את הקונצרט פתחו ה"וריאציות על נושא של היידן" מאת ברהמס. פטרנקו הוביל את התזמורת לביצוע מאופק, עמוק, ולא ראוותני בשום שלב. זו אולי לא יצירת מופת בהשוואה ליצירות המונומנטליות של ברהמס, אבל זה היה ביצוע מהנה מאוד לשמיעה (ובמקרה של פטרנקו, גם לצפייה).

גם היצירה השנייה בקונצרט היא מחזור של וריאציות, אך הפעם הרבה יותר קשה לעיכול. אלו הן ה"וריאציות לתזמורת" של שנברג, יצירה א-טונאלית שנכתבה לפני כמאה שנים. לרבים המוזיקה הזו נשמעת לא נגישה גם היום, ויפה עשתה הפילהרמונית כשבחרה להקדים לביצוע הסבר קצר ומצוין מפיו של הכנר אסף מעוז. מעוז, בליווי הדגמות של חבריו מהתזמורת, הציג את ההגיון מאחורי היצירה (בלשונו- "מחשבות מתימטיות" או "אלגוריתם שזורם בין חלקי התזמורת"), את הנושא העיקרי המנוגן בחטיבת הצ'לו, את הוריאציה המנוגנת במנדולינה, ואת הנושא B-A-C-H המופיע לאורך היצירה כולה. זה היה הסבר נעים מאוד שהוגש בגובה העיניים, וניתן היה להבין ממנו שגם התזמורת מרגישה חשש מסוים להגיש לקהל מוזיקה כזו. חבל ששנברג עדיין זקוק לאפולוגטיקה, אבל כנראה שזה אכן המצב: ואם כבר הסברים, אז ככה בדיוק נכון שיוגשו.

הביצוע עצמו, מיד לאחר מכן, היה מעולה. ה"וריאציות לתזמורת" היא בוודאי לא יצירה "יפה" מבחינה מלודית או הרמונית, ויכולה להיות אפילו מטרידה למי שלא מכיר את השפה של שנברג. מצד שני, מי שינסה להאזין לה בצורה חסרת שיפוטיות יגלה שהיא מעניינת מאוד, ולדעתי פחות קשה לשמיעה מהחשש הראשוני. יש קסם מסוים ברעיון שאין במה להיאחז, ואי אפשר לנבא מה יהיה המהלך ההרמוני, המלודי או התיזמורי הבא. אין ספק גם שזו יצירה שעדיף לשמוע באולם קונצרטים מאשר בהקלטה, בזכות האפשרות לראות את הכלים השונים (ולהיווכח, לדוגמא, שהמנדולינה שהוצגה בהסבר כמעט ולא נשמעת על רקע התזמורת הגדולה). שמחתי להיווכח שהקהל הגיב בסוף בתשואות ולא בהלם או מחאה. כנראה שהתבגרנו.

עם כל הכבוד לשנברג, שיא הקונצרט היה ללא ספק עם היצירה האחרונה- הסימפוניה השמינית של בטהובן. זוהי האופטימית והמחויכת מכל הסימפוניות של בטהובן, וגם הקצרה ביותר (כ- 25 דקות). היה פשוט תענוג לצפות בקיריל פטרנקו מוביל את התזמורת לביצוע זורם, אנרגטי, מלא חן ושמחת חיים. הפרק השני, בו שילב בטהובן מקצב המדמה תיקתוק של מטרונום, בוצע בטמפו מהיר והדגים בצורה מושלמת את התגובתיות המהירה של התזמורת לניצוח הקפיצי של פטרנקו. הפרק השלישי זכה לביצוע אדיר, בין היתר בזכות נגינה נהדרת של נגני כלי הנשיפה הסולניים בחטיבת הטריו. בפרק הרביעי עבר פטרנקו בצורה מופלאה בין נמרצות קיצבית לליריות, באחד ממפגני הניצוח המרהיבים שנראו כאן לאחרונה.

לסיכום: ערב מקסים עם מנצח גדול, במיוחד בחלק השני (בטהובן). אל תחמיצו.

נ.ב.

מאוד שמחתי להיווכח שנגן החצוצרה, שנהג לתקוע את מארש הניצחון מ"אאידה" ביציאה מכל קונצרט, עבר למכור בייגלה ליד כניסת האמנים. הוא מכריז על מרכולתו בקול עדין (בניגוד לקודמו שנהג לצעוק בקולי קולות), כך שבמידה רבה נראה שיש כאן זכייה כפולה (גם בלי חצוצרה, גם בלי צעקות). אם אתם בעניין של שני בייגלה בעשרה שקלים זה הזמן לתמוך בו, בתקווה שילך לו טוב ושיחליט להמשיך בתפקיד החדש.