וילדה פראנג בפילהרמונית: חוויה שלא כדאי להחמיץ

וילדה פראנג. צילום: Marco Borggreve

בימים אלו מתארחת בארץ לראשונה הכנרת הנורבגית הנהדרת וילדה פראנג (Vilde Frang), לטעמי מאמניות הכינור הבולטות של הדור הצעיר בעולם. היא מנגנת עם הפילהרמונית את הקונצ'רטו לכינור של אדוארד אלגר, בניצוחו של אילן וולקוב. במוצ"ש ובראשון יהיו הזדמנויות אחרונות לשמוע את הקסם הזה קורה, ואני ממליץ בחום לעשות זאת.

הייתי בקונצרט אתמול (חמישי), בגירסה מקוצרת של סדרת הג'ינס. הנחה את הערב איש הטלוויזיה רוני קובן (Kuban), שעשה עבודה טובה מאוד: הנחייה לא מתחנפת, ראיון מעניין עם המנצח, והכי חשוב- אישיות ישירה ואותנטית שהצליחה להתחבר מיד עם הקהל.

כמקובל, קונצרט הג'ינס היה קצר יותר משאר הקונצרטים בסידרה זו. לא בוצעה בו  הפתיחה "הליוס" של נילסן (דווקא חבל), ונוגנו ארבעה פרקים בלבד מתוך הסוויטה התזמורתית שהתקין אוסמו וונסקה מ"פר גינט" של גריג. הפרקים האלו אמנם בוצעו יפה מאוד, אבל לא לשם כך התכנסנו: מה שבאמת עניין היה הקונצ'רטו של אלגר, וכאן סיפקו וולקוב, פראנג והפילהרמונית חוויה עמוקה.

הקונצ'רטו לכינור של אלגר מ- 1910 הוא יצירה אפית כבירה בת כחמישים דקות, שאינה מבוצעת תדיר וחבל. אמנם אין בה המון מנגינות קליטות שאפשר לזמזם בדרך הביתה, אבל יש בה דרמטיות טעונה ומתח מוזיקלי אדיר. הביצוע של וילדה פראנג היה, במילה אחת, מהפנט. פראנג היא כנרת טוטאלית, שנמצאת לגמרי בתוך המוזיקה. אין לה אפילו טיפה של שטיקים מנייריסטיים או נסיונות חיצוניים להתחבב על הקהל. מה שכן יש לה הם טכניקה מרשימה מאוד, אישיות מוזיקלית עמוקה, ונגינה אינטנסיבית ומרוכזת. לא הרגשתי אפילו שנייה אחת של נפילת מתח לאורך כל אורך הקונצ'רטו, שהוא כאמור ארוך ולא קל. אהבתי מאוד גם לראות איך הסתכלה פראנג מדי פעם בחיוך עדין אל עמיתיה הקשתנים בתזמורת: זו נראתה כמו מחווה של שיתוף והערכה שבאה מתוך הלב. הרגע המופלא ביותר ביצירה, כצפוי, היה לקראת הסוף. זהו  מקום שבו נגני כלי המיתר מנגנים דיוויזי (כלומר מחולקים לקבוצות בתוך החטיבה), כשחצי מהם מנגנים פיציקאטו והחצי השני עם הקשת. מעליהם מנגנת הסולנית מעין קדנצה מלווה, והאפקט נשמע כמעט על-ארצי. ממש רגע עוצר נשימה.

הרבה מהקרדיט על הקונצרט מגיע גם למנצח אילן וולקוב, שהחליף את המנצח המקורי אוסמו וונסקה (שביטל מטעמי בריאות). וולקוב הוא מה שנקרא "מנצח של מוזיקאים": ענייני, ברור מאוד, וכפי שזה נראה- גם בלי אגו גדול. פשוט מקצוען שאוהב מוזיקה ויודע לעבוד. נראה שהתזמורת מעריכה ומחבבת אותו מאוד, והתוצאה ניכרת. ערב שלא כדאי להחמיץ.