המלצה חמה: הפילהרמונית מבצעת את "השעה הספרדית" של מוריס ראוול

קארל היינץ שטפנס. צילום: סטפן וילדהירט

הפילהרמונית הישראלית מבצעת השבוע סידרת קונצרטים חדשה, שבמרכזה האופרה "השעה הספרדית" של מוריס ראוול (שלמרבה ההפתעה עולה בפילהרמונית לראשונה). האופרה מבוצעת בבימוי חלקי, תחת שרביטו של המנצח הגרמני קרל-היינץ שטפנס ובהשתתפות חמישה זמרים סולנים.

"השעה הספרדית" (L'heure espagnole) היא אופרה במערכה אחת, שאורכה כחמישים דקות. העלילה עוסקת במעלליה של קונספסיון, אשתו של השען טורקמדה (Torquemada), במהלך אחר צהריים בעיר ספרדית קטנה. קונספסיון מנצלת את היעדרו של השען מהבית כדי לארח את מאהביה, גונזאלבה המשורר ודון גומז הבנקאי. הגעתם הופכת את היצירה לקומדיית מצבים פרועה, שבסופה בוחרת קונספסיון לבלות דווקא עם נהג הפרדות ראמירו. כאשר הבעל חוזר הביתה נאלצים המאהבים לקנות ממנו שעוני ענק כדי להצדיק את נוכחותם בבית, והאופרה מסתיימת ברוח משועשעת.

בתמצית: זה נהדר. מצחיק, קולח וכיפי, עם מוזיקה מצוינת, טקסט שנון ותירגום עדכני מעולה (של ישראל אובל). הכתיבה הווקאלית של ראוול באופרה הזו מתרחקת מהמסורת הקלאסית-רומנטית, ובמקום לשלב אריות סולניות הוא מלחין עלילה שוטפת ללא עצירות. אלמנט מרכזי נוסף בהלחנה הוא השימוש בטכניקה ווקאלית שמשלבת בין דיבור ושירה, טכניקה שמתאימה מאוד לאופי הקומי והכמעט סלפסטיקי של האופרה.

חמשת הזמרים שהשתתפו בביצוע נעו בין "טוב מאוד" ל"מעולה". בלט במיוחד זמר הבריטון הצרפתי כריסטוף גה (Gay) בתפקיד ראמירו נהג הפרדות, בזכות קול יפה וגמיש ונוכחות בימתית כובשת. גם כל היתר היו מהנים מאוד, הן כיחידים והן כחלק מהאנסמבל.

האופרה עולה בבימוי חלקי של מיכל גרובר-פרידלנדר וכולל רקדנים, הקרנת וידאו, תפאורה ותאורה. הבימוי הזה נעשה בהרבה מחשבה ועדינות: כל האלמנטים הויזואליים היו ברקע ולא תפסו את קידמת הבמה, כך שניתן היה להפנות את מלוא תשומת הלב לשירה ולמוזיקה. התוצאה הסופית היתה שעה מענגת ומלאת הומור, בביצוע מעולה.

בחלקו הראשון של הערב בוצע הבלט "אמא אווזה" (la mere l'oye), שחובר בשנת 1908. ראוול חיבר את היצירה כמתנה לילדיהם של זוג חברים קרובים שלו, ואופייה בהתאם: משחקי, תמים ומלא דמיון. היצירה כתובה בשבעה פרקים, שמבוססים על אגדות ילדים שונות. היא אורכת כחצי שעה, ותיזמורה כולל בין היתר כלי הקשה כמו צ'לסטה וגלוקנשפיל שנותנים למוזיקה צבע ייחודי. גם כאן הוקרנו מאחור קטעי וידאו, הפעם בשחור לבן, שנראו לקוחים ממסורת הסרט האילם של ראשית המאה העשרים. קטעי הוידאו קשורים לאגדות שמוצגות ביצירה, ומומלץ מאוד לקרוא את התכנייה לפני הקונצרט כדי להבין את ההקשר שלהם (בזמן החלק הראשון האולם מוחשך, כך שלא ניתן לקרוא).

לגבי הביצוע התזמורתי: קרל-היינץ שטפנס הוא מסוג המנצחים שניתן להגדיר כ"מנצח של מוזיקאים". הוא מתאפיין בניצוח נקי, שפת גוף עניינית וחסרת מניירות, ומה שנראה כהיעדר מוחלט של אגו. ואכן, הפילהרמונית תחת שרביטו נשמעה נהדר: מבריקה, גמישה, זורמת ומדויקת. תענוג של ערב. התכנית תעלה עוד מספר פעמים בימים הקרובים, והיא מומלצת בחום.