ביקורת דיסק- החדש של אנדראס שול
שנת 2008 עדיין לא נגמרה, אבל אם לא יהיו הפתעות נראה שאת דיסק השנה שלי כבר מצאתי. זהו הדיסק החדש והיפהפה של זמר הקונטרה-טנור הגרמני אנדראס שול (Scholl), שכבר הוגדר כאן כעבר כ"רולס-רויס" של הקונטרה-טנורים בעולם. קונטרה-טנור, להזכיר, הוא גבר ששר בקול אלט, שמזוהה בדרך כלל עם נשים. השירה הזו נעשית בעזרת טכניקה הפקה מיוחדת, שמדמה באופן מלאכותי את אמנות שירת הסריסים באירופה של תקופת הרנסנס והבארוק. בעולם יש היום עשרות קונטרה-טנורים מצוינים, אבל עבורי שול היה ונשאר הטוב מכולם.
אנדראס שול (41) עשה את מרבית הקלטותיו עד שנת 1998 בחברת "הרמוניה מונדי צרפת", המזוהה כקטנה ואליטיסטית. עקב הצלחתו הגדולה שם החתימה אותו חברת "דקה" הגדולה והמבוססת, בה הקליט באופן בלעדי עד השנה שעברה. דווקא בתקופתו ב"דקה" הוא פחות הלהיב, בעיקר בגלל האופי המסחרי של חלק מהאלבומים שהקליט. למרבה השמחה הוא חזר בשנה שעברה הביתה ל"הרמוניה מונדי", והדיסק החדש מוכיח שזו היתה חזרה מבורכת.
שמו של הדיסק הוא Crystal Tears (דמעות בדולח), שם הנגזר משמו של השיר הראשון באלבום. האלבום מורכב ברובו משירים של ג'ון דאולנד (Dowland), גדול מלחיני השירים האמנותיים באנגליה של תקופת הרנסנס. רובם דווקא לא מהמפורסמים ביותר, מה שמאפשר היכרות עם רפרטואר יפהפה ופחות מוכר. בנוסף לדאולנד יש כאן גם שירים של מלחינים אחרים מהתקופה, וכן קטעים כליים ספורים ללאוטה סולנית. ההרכב המלווה הוא אנסמבל "Concerto di Viole", הרכב בן ארבעה נגנים המנגנים במגוון כלי תקופה. בנוסף להם משתתף נגן הלאוטה יוליאן בהר (Behr), שמנגן מספר קטעי סולו. לאלבום מצורף גם סרט די.וי.די קצר, בו מתואר תהליך הכנת הדיסק עם שול ונגני ההרכב המלווה.
בכל הנוגע לרמת הביצוע, זהו אלבום מושלם. אין מה לומר: מבחינה פרשנית וטכנית, שול נמצא באלבום הזה בשיאו. השירה שלו מעודנת ונוגעת ללב כתמיד, והרגישות הסגנונית המפורסמת שלו מגיעה לשיאים חדשים. כבר בשיר הראשון, Go Crystal Tears, אפשר להבין שמדובר בהקלטת מופת. רצועה 4 (השיר Go nightly cares) מהווה שיא נוסף: זהו שיר עצוב ויפהפה, והביצוע של שול מרגש עד דמעות. תשומת לב מיוחדת מגיעה גם לרצועה 11: יש שם את השיר המתוק ביותר באלבום, בו חוזר שול על הפזמון בשריקה. בדיסק כולו יש 21 קטעים שרובם מוצלחים, כך שאלו רק דוגמאות בולטות. הבעיה היחידה היא שלקראת הסוף הכובד הריגשי מתחיל להיות תובעני, כיוון שהאופי העגמומי נשמר לאורך רוב השירים. ניכר שהחשיבה מאחורי האלבום לא היתה מסחרית-פופולארית, אלא הופנתה בעיקר לקהל אליטיסטי שלא מפחד ממוזיקה רצינית ונוגעת ללב. למי שבכל זאת זה יותר מדי, מומלץ פשוט להאזין במנות קטנות.
לסיכום: אלבום נוגע ללב, שיסב הנאה מובטחת לכל מי שאוהב מוזיקה מוקדמת ושירה אמנותית. לשול מגיעות הרבה ברכות על החזרה הביתה. ורק הערת אזהרה: כאמור, האופי הכללי של הדיסק עצוב ומהורהר. שול אמנם שר באופן מעורר התפעלות, אבל אין מה לחפש פה וירטואוזיות לשמה. הדגש הוא על הבעה מעודנת, רגישות ושירה אינטימית ומופנמת. אם מי שעושים לכם את זה הם מהלר וצ'ייקובסקי, סביר להניח שהוא לא בשבילכם.
Crystal Tears. אנדראס שול, אנסמבל "קונצ'רטו די ויול". דיסק "הרמוניה מונדי".
בעיקר מוזיקה 
יש משהו שמכה בך שורשים וגורם לך להתמכר אליו.
תודה על ההמלצה: )