בעיקר מוזיקה

שלום לכולם,
שמח לעדכן על הקורסים שאעביר בסמסטר ב' 2024:

1. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות // מהלר- "על הסימפוניה לחבוק הכול" (קורס חדש)

מפגש שיטתי ומעמיק עם יצירתו של גוסטב מהלר (1911-1860), מהמלחינים החשובים ביותר של סוף תקופת הרומנטיקה. במפגשים משולבות דוגמאות מביצועי מופת של מיטב התזמורות, המנצחים והסולנים. 

קורס זה יתקיים בשני אולמות שונים:

 🌺 סינמטק תל-אביב, ימי רביעי מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב-6 במרץ 2024.

🌺 קמפוס האוניברסיטה הפתוחה רעננה, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב–10 במרץ 2024.

פרטים מלאים כאן.

=================================

2. זמן אשכול // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה)

קורס זה יועבר בשני אולמות שונים:

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, במטרה להעמיק את ההיכרות איתן ואת ההבנה של המבנים והצורות המוזיקליות שלהן. הקורס משולב בדוגמאות מביצועים מעולים. אין צורך בידע מוזיקלי מוקדם.

 🌺 סינמה סיטי גלילות, ימי שני בשעה 11:00, החל ב-1 באפריל 2024. 

פרטים מלאים כאן.

🌺 סינמה סיטי ראשל"צ, ימי שלישי בשעה 11:00, החל ב-2 באפריל 2024. 

פרטים מלאים כאן.

אשמח לראותכם!

צילום: Yossi Zwecker

בסרט "לרומא באהבה" של וודי אלן יש קטע נהדר שבו אלן עצמו, שמגלם במאי אמריקאי נוירוטי, מגיע לרומא עם אשתו כדי לפגוש את משפחת הארוס האיטלקי של בתם. הוא מגלה שאבי המשפחה, קברן שהוא גם זמר טנור חובב, שר במקלחת בצורה פנומנלית. אלן מעודד אותו לשיר באופרה, אך למרבה הצער מתגלה שהטנור מצליח לשיר כראוי רק כשהוא מתקלח. אלן לא אומר נואש, ומביים את כל התפקיד הראשי באופרה "הליצנים" כשהגיבור שר מתחת למקלחת. השירה זוכה לביקורות נלהבות, הבימוי – פחות.

נזכרתי בתמונה המשעשעת הזו אמש ב"רוסלקה", בה נאלצו הזמרים לשיר חלק ניכר מהאופרה כשהם משכשכים/ צוללים/ הולכים במים. בניגוד ל"הליצנים" המים דווקא רלוונטיים לעלילה, אבל הבימוי וההעמדות (או בהרבה מקרים- ההשכבות) נעשו באופן שאינו מיטבי להקרנה הקולית של הזמרים, וגם לא תמיד אסתטי.

"רוסלקה" עלתה לראשונה באופרה הישראלית בשנת 2004, בבימוי ריאליסטי יפהפה שזכור לי עד היום. עשרים שנה חלפו מאז, וכעת עולה האופרה בבימוי של סטפנו פודה (Poda) ובניצוחו של דן אטינגר.

מבחינה מוזיקלית – מדובר בהצלחה כבירה. ראשית הסולנים בתפקידים הראשיים, שהיו מעולים אחד אחד. אלה וסיליביצקי היתה מרגשת ממש בתפקיד רוסלקה האומללה; זמר הבאס מקסים קוזמין-קרוואב (Kuzmin-Karavaev), בתפקיד ה"וודניק" (שד המים), הציג קול עשיר ומרשים; עדנה פרוחניק (Prochnick) היתה מעולה כיז'יבבה המכשפה, וכך גם אלכסיי דולגוב (Dolgov) בתפקיד הנסיך. השלימו אותם שורת זמרים ישראלים מצוינים בתפקידים המשניים. המקהלה מאחורי הקלעים נשמעה מעולה, והתזמורת צילצלה בסאונד עשיר ומלא גוונים. דן אטינגר הוביל – כדרכו- בניצוח אנרגטי ומדויק מאוד, וניכר היה שהוא יודע בדיוק למה הזמרים והנגנים זקוקים ממנו ומעניק אותו ביד רחבה. פשוט ניצוח מעולה.

הבימוי, למרבה הצער, היה סיפור אחר לגמרי. את סיפור האגדה של "רוסלקה" אפשר לביים בצורה מלאת צבע וחיים, עם הבדלים משמעותיים בין המערכות. אלא שכאן קיבלנו במה די זהה לאורך כל האופרה, כשהמשתנה העיקרי הוא האם יש מים בקונסטרוקציה שהוקמה על הבמה (כדי לדמות אגם) או שאין (כדי לדמות טירה). הבמה גם די מונוכרומטית, כך שלאורך זמן הצד הויזואלי די משעמם.

המערכה הראשונה מתרחשת באגם, שכאן הפך למעין בריכה מרובעת שהזמרים שרים מתוכה או מצידה. זה אומר שבקטעים מסוימים בקושי אפשר לראות אותם, וגם מבחינה אקוסטית מעמיד בפניהם אתגר גדול (מה שמעלה עוד יותר את ההערכה לזמרים ולבלאנס שיצר אטינגר). בנוסף לזמרים יש באגם קבוצת רקדנים, שאמורים לדמות את בנות ובני המים. הרקדנים מתפלשים במים או שוכבים בהם בלבוש אפור צמוד, והדימוי הראשון שקפץ לי לראש היה של עופות קפואים שהוצאו להפשרה. מקווה שלא יקומו מחר עם דלקת ריאות. עוד בולטות בתפאורה לאורך האופרה כפות ידיים ענקיות, שבחלק מהזמן תלויות מהתקרה ובחלק אחר מוצבות על הבמה. לא יודע מה תפקידן ולא דחוף לי לברר.

המערכה השנייה מתרחשת בארמון, כשברקע יש לוח שחור מהבהב שמזכיר לוח אם של מחשב. לתפאורה הזו יש שני יתרונות- ראשית, היא קצת יותר חיה, ושנית, סוף סוף אפשר לשיר ולרקוד על יבשה. במערכה השלישית שוב רובצים הרקדנים בתוך המים, ושמלת החתונה של רוסלקה הופכת לשקיות ניילון שמזהמות את האגם ונשלות ממנו על-ידי שניים מהזמרים. זה קסום בדיוק כמו שזה נשמע, למרות שהיו במערכה הזו גם כמה רגעים יפים שבהם הבימוי המינימלי דווקא הדגיש את התפקיד המרגש שכתב דבוז'אק לרוסלקה ולנסיך.

לסיכום- כל מה שקשור בצד המוזיקלי מעורר התפעלות (מנצח, סולנים, תזמורת, מקהלה- שאפו לכולם!). הצד הויזואלי- הרבה פחות, וחבל. זה היה יכול להיות ערב אדיר לו היתה האופרה חוזרת על הבימוי המקסים מ-2004.

והערת אגב למי שמצפה למחוא כפיים אחרי ה"אריה לירח" המפורסמת מהמערכה הראשונה- קחו בחשבון שאטינגר לא נותן מרווח למחיאות כפיים אחרי האריה, וממשיך מיד את המוזיקה כדי ליצור רצף אורגני. כך או כך, אלה וסיליביצקי שרה את האריה מעולה. האופרה הישראלית זכתה שיש לה זמרות בקנה מידה כזה.

שלום לכולם,

אני שמח לעדכן כי השבוע פורסם הסמינר המוזיקלי שאדריך לפסטיבל וורביה בקיץ הקרוב (26 ביולי עד 2 באוגוסט).

התכנית המוזיקלית של הסמינר כוללת 13 קונצרטים מעולים, מהם ניתן לבחור על פי ההעדפה האישית. בין המוזיקאים שבהם נצפה נמנים הפסנתרנים יוג'ה וואנג ומיכאיל פלטנייב, הכנרים מיכאל ברנבוים ובומסורי קים, רביעיית EBENE, זמר הבריטון תומאס קווסטהוף (בהופעת ג'אז!), המנצחים קלאוס מקלה, להב שני, דניאל הרדינג ואנטוניו פפאנו, ורבים אחרים.

את כל הפרטים על הסמינר אפשר למצוא כאן. 

סמינר זה מתווסף לסמינר שאדריך לברלין בפסח הקרוב, שגם בו נבקר בשורת מופעים מעולים: הפילהרמונית של ברלין בניצוח יון סון קים, תזמורת ה-RSO בניצוח פיליפ הרווגה עם מקהלת "קולגיום ווקאל גנט", האופרה "טוסקה" מאת פוצ'יני עם סוניה יונצ'בה, רסיטל של יאמן סעדי, הקונצ'רטו לכינור של ברהמס עם פרנק-פטר צימרמן ועוד.

כל הפרטים על הסמינר לברלין בפסח- כאן. 

בספטמבר השנה מתוכנן סמינר נוסף לפסטיבל לוצרן, ופרטים לגביו יפורסמו בהמשך.

מאחל אביב נעים,

עומר

זובין מהטה. צילום: עודד אנטמן

זה היה מסוג הקונצרטים שהולכים אליהם לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם (ואולי בעיקר) בגלל ההקשר האנושי והריגשי. ואכן, היה מרגש מאוד אמש לראות את זובין מהטה חוזר לפילהרמונית. הליכתו עדיין זהירה ואיטית והוא מנצח בישיבה, אבל שמחתי לראות שהוא כבר לא נעזר במקל הליכה. והכי חשוב- היה נהדר להיווכח שהגיל והקושי הפיזי לא השפיעו כהוא זה על יכולת ההובלה המוזיקלית שלו.

למי שציפה (כמוני) שמהטה יישא דברים בשלב כלשהו של הערב נכונה אכזבה. אין ספק שהוא היה מודע להתרגשות סביב שובו, אבל ככל הנראה העדיף שלא לעשות מזה עניין. ואכן, מבחינה טכנית זה היה קונצרט רגיל לגמרי: פתיחה ואריות מאת ורדי בחלק הראשון, הסימפוניה מספר 7 של דבוז'אק בחלק השני. את האריות ביצעה זמרת הסופרן זארינה אבייבה (Abaeva), שהתגלתה כסופרן ורדיאנית מעולה. רגעי ה"פיאנו" שלה היו קסומים ממש, ולולא הפריעו לה קולות בכי של תינוק מהגלריה העליונה אפשר היה ליהנות ממנה מאוד. בינתיים אפשר לחלום על ועדת חקירה שתבדוק איך יתכן שנותנים לאנשים עם תינוק להיכנס לקונצרט, ולמה לקח כל כך הרבה זמן עד שהם התעשתו ויצאו מהאולם. החלק הראשון של הערב היה משופע בהפרעות נוספות, ביניהן של אחד מיושבי השורות הראשונות שהטלפון שלו התחיל להקריא את החדשות בקולי קולות. מי אמר שמשעמם בפילהרמונית.

בחלק השני, כאמור, ניצח מהטה על הסימפוניה מספר 7 של דבוז'אק. לאחרונה קראתי ביקורת מחו"ל שדיברה על כך שהניצוח שלו הפך להיות חסכוני יותר באנרגיה, ודווקא לכן עמוק ומרגש יותר. זהו טיעון מעניין: מהטה כאמור מנצח בישיבה, ולכן התנועה הפיזית שלו על הפודיום מצומצמת ו"שקופה" יותר. עם זאת, ההובלה שלו לא השתנתה כלל: אותה ספירה ברורה, אותם סימני כניסה אלגנטיים, אותו קשר מעולה עם הנגנים. התוצאה היא ניצוח שממוקד במוזיקה ולא ב"איך זה נראה", והתוצאה בהתאם. לזה מתווספת העובדה שמהטה חזר לנצח אחרי שעבר תלאות רפואיות קשות בשנים האחרונות, וזו כבר ממש השראה. חוויה גדולה לראות אותו.

לאונרד ברנשטיין היה אחד מגיבורי שנות הנעורים שלי. כמי שמוזיקה בכלל- וניצוח בפרט- היו העניין המרכזי בחייו מגיל צעיר, דמותו של ברנשטיין היתה עבורי השראה גדולה. ההתלהבות האקסטטית שלו על דוכן המנצחים, החום האנושי, החיבור הריגשי למוזיקה- כל אלו השתקפו בדמותו ובביצועיו, והפכו אותו לדמות להערצה ולחיקוי בעיני רבים.

ל"המאסטרו" של בראדלי קופר ציפיתי בסקרנות, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. צפיתי בסרט באיחור (הוא זמין לצפייה בנטפליקס ובקולנוע כבר מספר חודשים), אבל הפיספוס פה כל כך משמעותי שרציתי להתייחס אליו בכל זאת. מנקודת מבט של אנשי מוזיקה מקצועיים, ובוודאי אלו שאוהבים את ברנשטיין, "המאסטרו" הוא אכזבה מכל כיוון אפשרי. ברנשטיין היה מוזיקאי-על: מנצח, פסנתרן, מלחין, מגיש קונצרטים מוסברים ועוד. הסרט אמנם נוגע בכל אלו, אבל לא בצורה רצינית. הפוקוס בסרט הוא על יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, השחקנית פלישה מונטאלגרה, והמתח ביניהם סביב היותו הומוסקסואל. באחד מרגעי השיא של הסרט ברנשטיין נותן יד לאחד מאהוביו הגברים במהלך קונצרט, בעוד אשתו צופה בהם בעיניים כלות. רגע אחר מציג אותו עוֹגֵב במסיבה על תלמיד ניצוח, שרק דקה קודם השתתף בכיתת אמן בהובלתו. עם זאת, בסוף בוחר ברנשטיין להיות לצידה של אשתו החולה בסרטן, גם במחיר ביטול התחייבות מקצועית חשובה. מדובר פה באחד המנצחים והמוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, וההתמקדות דווקא ברכילות ובדרמה המומצאת, ולא במוזיקה, ממש מקוממת.

מעבר לפוקוס על הצד האישי והרכילותי, בעיה נוספת עם הסרט היא האותנטיות. ברנשטיין היה אחד מהמנצחים המצולמים ביותר בהסטוריה של המאה העשרים. אפשר לראות תיעוד שלו מאינספור קונצרטים, חזרות, הרצאות, מופעים מוסברים ועוד. הצפייה בחיקוי שעושה לו ברדלי קופר יוצרת תחושת החמצה גדולה. הדבר בולט במיוחד בסצינה בה רואים את ברנשטיין מנצח על הפינאלה של הסימפוניה השנייה של מהלר ("התחייה"), בקתדרלת איליי בלונדון. ה"ניצוח" של קופר הוא אחרי הפעמה ולא לפניה, כלומר מגיב לנגינה של התזמורת במקום להוביל אותה. ביצוע שהיה נסמך על "ניצוח" כזה היה מתפרק מיד. מה שנשאר היא רק כוריאוגרפיה שמחקה באופן מגוחך את המקור, עם מחוות הגוף המוגזמות וההתלהבות האקסטטית. לא פחות מעצבנת היא העובדה שבסרט רץ ברנשטיין מיד אחרי התו האחרון לחבק את אשתו, אפילו לפני שהרים את התזמורת להשתחוויה. שוב, הנרטיב הדרמטי המומצא מנצח את המציאות, את המוזיקה ואת האפשרות להתרגש ממוזיקה "נטו".

את הביצוע המצולם האמיתי של ברנשטיין לסימפוניה השנייה של מהלר אפשר לראות בלחיצה קצרה ביוטיוב, והוא באמת פנומנלי. כאמור, יש גם עוד אינספור הקלטות בהן אפשר לראות את הדבר האמיתי. מכאן עולה שאלה גדולה: האם באמת אפשר להיכנס לדמות אם מחקים את התנועות שלה, את הדיבור שלה, את העישון האינסופי, את הבעות הפנים שלה, את הבגדים שהיא לובשת ואפילו את גודל האף שלה (שהוארך במיוחד בהסכמת המשפחה)?

עבורי, הדבר המרכזי שלא הודגש בסרט הוא החדשנות הגדולה שהביא ברנשטיין לעולם המוזיקה כמנצח. סגנון הניצוח שלו, במיוחד בשנותיו הבשלות, היה משהו שלא נראה עד אז: התנועות המוגזמות, הריקוד על הדוכן, הבעות הפנים ששיקפו התמסרות טוטאלית למוזיקה, החינניות הנפלאה בקטעים הקלילים. בראדלי קופר – אולי בגלל שאינו מוזיקאי- מחקה בסך הכל את המניירות, לא את עשיית המוזיקה עצמה. עבור מי שבאמת מתעניין בברנשטיין כמנצח שיא הסרט מופיע במהלך הקרדיטים, שם רואים (סוף סוף) את ברנשטיין האמיתי בקטע ניצוח משנותיו האחרונות. ואפילו כאן, מודבקת על הקטע המצולם מוזיקת "סיום" שאינה קשורה לקטע המנוגן.

ושתי הערות טכניות. אחת, הצילום של הסרט הוא בפורמט 4:3, שהיה מקובל עד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. אפשר להבין את ההיגיון, אך התוצאה הוויזואלית לא משהו. שנייה, האירועים בחייהם של ברנשטיין ופלישה הצעירים מצולמים בשחור לבן, וגם לגבי סעיף זה ההערכה דומה.

לסיכום: מנקודת מבט של איש מוזיקה ש"גדל" על ברנשטיין, הסרט הזה הוא החמצה. הדרמה המרכזית ב"המאסטרו" היא סביב יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, ואם אכן היה הסרט מוצג בצורה זו ייתכן שגם אוהבי מוזיקה היו יכולים לחיות איתו בשלום. אבל נראה שבדרך להשיג סרט "ראוי" מבחינה הוליוודית עבר הפוקוס מברנשטיין המוזיקאי אל הדרמה האנושית סביבו, וככזה הפך למוצר הוליוודי ממוסחר – ויש להודות שבחלקים רבים שלו גם מעייף.

שלום לכולם,

אני שמח לעדכן על טיולי המוזיקה בחו"ל בהם אדריך במהלך השנה. כל הסיורים יהיו בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל" המצוינת.

אלו הם הטיולים המתוכננים:

ברלין- 19 עד 26 באפריל 2024. סמינר תרבות, אמנות ומוזיקה, שיכלול ביקור בחמישה מופעי מוזיקה מעולים (כולל קונצרט של הפילהרמונית של ברלין, האופרה "טוסקה" ועוד). כל הפרטים כאן. 

שוויץ- פסטיבל ורביה (Verbier), 26 ביולי עד 2 באוגוסט. חופשה מוזיקלית באלפים השוויצריים, עם קונצרטים בביצוע גדולי המוזיקאים. פרטים יפורסמו בקרוב.

שוויץ- פסטיבל לוצרן (Lucerne), 7 עד 14 בספטמבר. אחד משני הפסטיבלים החשובים בעולם למוזיקה סימפונית, הנערך באולם בעל אקוסטיקה נפלאה. פרטים יפורסמו בקרוב.

מאחל רק טוב לכולנו,

עומר

צילום: יוסי צבקר

איזו הפקה נהדרת. "חנוך לוין- האופרה" היא אחד מההישגים הגדולים של האופרה הישראלית בשנים האחרונות, האחות הצעירה והבועטת של "תיאודור" המצוינת שעלתה כאן בשנה שעברה.

בהפקה משתתפים עשרה סולנים, שאותם מלווה תזמורת קטנה שיושבת על הבמה. הליברטו מבוסס על קטעים קצרים מיצירותיו של חנוך לוין, שנערכו על ידי עידו ריקלין. הקטעים מוצגים ללא רצף עלילתי, אך בנויים לפי סדר הגיוני שיוצר מעין גל ריגשי: החל מגרוטסקי שקורע מצחוק, המשך בטראגי שקורע את הלב, ובסוף קתרזיס שבו שרים כל עשרת הזמרים- הפעם, ללא תחפושות ותלבושות- את הקלאסיקה "מה אכפת לציפור". את 16 הקטעים באופרה הלחינו חמישה מלחינים ישראלים שונים, ביניהם דודי זבה (שגם מנצח על ההפקה). לא כל ההלחנות מוצלחות באותה מידה, אך רובן אפקטיביות מאוד וחלקן מצוינות ממש.

ההפקה הזו מרגשת קודם כל בזכות העובדה שהיא הדגימה- שוב – שיש בארץ ריכוז יוצא דופן של כשרונות שבחרו לעבוד וליצור כאן. הראשון הוא כמובן חנוך לוין, שהטקסטים שלו – חלקם גרוטסקיים וחלקם הופכי קרביים- מצליחים לנגוע בעצבים החשופים של הישראלים גם היום. כך לדוגמא הדואט "את ואני והמלחמה הבאה", עם תום כהן ועדי עזרא, בביצוע שנתן לקהל בוקס ריגשי בבטן. כך גם ב"שחמט" עם ענת צ'רני, בו נראה היה שצ'רני נכנסה לגמרי לעומק המילים המזעזעות וזה היה רגע אנושי מרגש מאוד. השנייה היא הבמאית שירית-לי וייס, שיחד עם אנשי התפאורה והתלבושות יצרה במה גאונית שהשתנתה תדיר לפי אופי הקטעים. המרכיב השלישי היו הסולנים, שהיו ברובם מעולים. בלטו במיוחד יעל לויטה (זמרת ושחקנית קומית אדירה, שכאילו נולדה לגלם תפקידים של חנוך לוין), דניאלה סקורקה (שתיזכר בין היתר בזכות ביצוע פנטסטי ל"אני חיה לי מיום ליום" של רמי קליינשטיין), ענת צ'רני שהוזכרה קודם, עדי עזרא, יאיר פולישוק ועודד רייך. גם היתר היו טובים מאוד, לא רק כזמרים אלא גם כשחקנים.

חנוך לוין נפטר לפני 25 שנים. חלק מהטקסטים שלו עוברים היום בקושי- לדוגמא, הקטע מתוך "רווקים ורווקות" שנשמע היום צורם בעידן הפוסט מי-טו. מצד שני, הטקסטים הפוליטיים והאנטי מלחמתיים שלו נשמעים רלוונטיים כאילו נכתבו אתמול. אני די בטוח שלרוב הצופים באולם חלפו מחשבות דומות לשמע המילים שנכתבו ב- 1968 ב"שחמט": "לא יחזור אבי, אבי לא יחזור, ואין חייל לבן ואין שחור; בכי בחדרים ובגנים שתיקה, על לוח ריק רק מלך ומלכה".

לסיכום: לא כל הקטעים באותה רמה, אבל ככלל מדובר בהפקה מעולה מכל בחינה – בימוי, תפאורה, נגינה, שירה ומשחק. בלי טיפת ציניות, אני יכול לומר שהייתי גאה להיות ישראלי בערב הזה. מומלץ בחום.

ג'יימס אהנס. צילום: B Ealovega

סיכום קצר לקונצרט הפילהרמונית הערב: נהדר ומומלץ בחום. הגילוי המרכזי הפעם היה הכנר הקנדי ג'יימס אהנס (Ehnes), שניגן להפליא את הקונצ'רטו לכינור של סמואל ברבר. הקונצ'רטו הזה (שחובר ב- 1939) אינו מבוצע באופן תדיר, וחבל: זו יצירה יפה מאוד, בעיקר שני פרקיה הראשונים. הפרק השני מרגש במיוחד, הן בזכות שירתיות רבה והן בזכות תפקידים יפהפיים לכינור הסולן ולאבוב (בביצוע עילאי של האבובן דודו כרמל). אהנס הפיק מהכינור צליל נקי, יציב ומעודן, שבעייתו היחידה היתה נפח צלילי לא גדול שכוסה לעיתים על ידי התזמורת. לשמחתנו ישבנו קרוב כך שזה לא היה קריטי, אך לא יפתיע אותי לשמוע שיושבי השורות העליונות שמעו אותו חלש מדי. בכל מקרה, הפרק השני של הקונצ'רטו היה בעיני שיא הערב- הן בזכות המוזיקה היפהפיה של ברבר, הן בזכות הנגינה הרגישה של אהנס, והן בזכות נגינת האבוב המופלאה של דודו כרמל. ממש רגעים של חסד, מלאים רגש ויופי.

בחלקו השני של הערב בוצעה הסימפוניה הרביעית של מהלר. המנצח ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) הוביל ביצוע שהתחיל בפרשנות כמעט קאמרית, עם שקיפות נהדרת של הקווים השונים וגמישות קפיצית. הביצוע לא היה מושלם מבחינה טכנית ולא אחיד מבחינת המתח שיצר, אבל עדיין מהנה מאוד. הפעם, בנוסף לנשפנים, בלט הכנר הראשון דומיטרו פוצ'יטרי- במיוחד בפרק השני, בו הוא מנגן לחלופין בשני כינורות (אחד בכיוון רגיל ואחד בכיוון "סקורדטורה", שגבוה בטון מיתר הכלים ונועד לתת צליל צורמני שמזכיר את "החבר מוות"). זמרת הסופרן בפרק הרביעי, הרוסייה אנה דניסובה, היתה ככה ככה: יש לה קול יפה והגשה נעימה, אבל לא שמעתי אצלה הבנה עמוקה של האירוניה המהלרית שמשתקפת בפרק. מצד שני, הפרק הזה "הפיל" רבות וטובות לפניה אז אין יותר מדי מה להתלונן. מה שעוד טיפה הפריע לי היתה היצמדותו של נוזדה לתווים – ועוד במהדורה קטנה, שלעיתים נראה שהוא קצת מתקשה לדפדף בה.

סיום הסימפוניה היה דוגמא חיה מדוע אסור למחוא כפיים לפני הזמן: היצירה נגמרת בשקט רב, ונוזדה החזיק את הידיים למעלה עד שהצליל גווע לחלוטין. זהו בדיוק האפקט הרצוי כאן, אך רבים בקהל התחילו למחוא כפיים ברגע שהצליל נפסק וכל הקסם התנפץ ברגע. למרבה המזל נוזדה לא נכנע והשאיר את הידיים למעלה, הקהל הבין וחדל מהמחיאות, ורק אחרי כמה שניות הידיים ירדו ואפשר היה למחוא כפיים באמת.

לסיכום: כנר נהדר (בעיקר אם יושבים קרוב), קונצ'רטו נפלא שכדאי להכיר, וביצוע יפה מאוד למהלר. התכנית תבוצע שוב בימים הקרובים והיא מומלצת בחום.

בשורות טובות לאוהבי המוזיקה הקלאסית: חברת "היפריון" הבריטית המעולה, שעד כה התעקשה להוציא את אלבומיה במדיה פיזית בלבד, החליטה בשעה טובה להעלות את הקטלוג שלה גם לאתרי הסטרימינג (ספוטיפיי, יוטיוב, טיידאל וכדומה). ההחלטה התקבלה על-ידי קבוצת המוזיקה "אוניברסל", שרכשה את היפריון לא מזמן. כבר כעת ניתן לשמוע בסטרימינג מאות אלבומים שהקליטו אמני "היפריון" לאורך השנים, ועד האביב של 2024 אמורים לעלות לשם כל אלבומי החברה (למעלה מאלפיים).

בקטלוג אפשר להאזין למבחר עצום של מבצעים מעולים: אנסמבל "ארכאנג'לו", הצ'מבליסט מהאן אספהאני, זמרי קוריידון, קונסורט "אורלנדו", הפסנתרנים מארק אנדרה-המלין, אנג'לה יואיט וסטיבן אוסבורן, הצ'לן סטיבן איסרליס, הכנרת אלינה איברגימובה, רביעיית טקאץ', אנסמבל "פוליפוני" ועוד רבים. כל זאת – בעלות חודשית זניחה לאחד משירותי הסטרימינג.

הלינק המצורף יוביל אתכם לקטלוג החברה, ולאחר לחיצה על האלבום הרצוי תתבקשו לבחור את שירות הסטרימינג המועדף עליכם להאזנה. מאחל הנאה מלאה!

לכניסה לקטלוג החברה – הקליקו כאן.

שלום לכולם, מבקש לשתף אתכם בתשובות הנהדרות שהתקבלו לפוסט שהעליתי בקבוצת פייסבוק המוקדשת למוזיקה קלאסית לסוגיה. בפוסט ביקשתי מחברי הפורום לשתף קטע מוזיקלי ש"מפרק" אותם מבחינה רגשית, כלומר מביא לדמעות או התרגשות יתרה מבחינה פיזית. נכון לעכשיו יש לפוסט 376 תגובות, ובהן אוצר בלום של קטעי מוזיקה נפלאים. מוזמנים ליהנות, וכמובן גם לצרף לינקים לקטעים שמרגשים אתכם במיוחד.

שימו לב- הבקשה היא לא לצרף יצירות שלמות, אלא קטעים ספציפיים שגורמים לכם לתגובה רגשית חזקה. וכמובן, אם מתאים לכם לשתף מה יש בקטע שכל-כך נוגע בכם- זה יכול להוסיף מאוד לחוויה.

הלינק לפוסט- כאן.