דילוג לתוכן

האזנה מומלצת: מזורקה אופוס 17 מספר 4 מאת שופן

"זה מאוד אינטימי עכשיו, שששש!!!!" כך אומר הפסנתרן ולדימיר הורוביץ לפני שהוא מתחיל לנגן את המזורקה אופוס 17 מספר 4 מאת שופן (הביצוע מופיע כאן בהמשך). המשפט של הורוביץ אומר הכל: אלו הן ארבע דקות של יופי טהור, נוגע ללב בצורה שקשה לתאר, שמציף את המאזין בתחושת געגוע ועצב.

ליחס המיוחד שחש הורוביץ כלפי היצירה יש גם קשר משפחתי. אביה של אשתו של הורוביץ, המנצח ארתורו טוסקניני, התבטא עליה כך: "יש לי אובססיה למזורקה הזו. העצב שגלום בה מהדהד עם העצב שלי. באמצעה יש מעט שמחה שמואפלת על ידי מעט חרטה, ואז חוזר העצב האינסופי". הציטוט הזה של טוסקניני נפלא בעיני, כי גם עלי עבר תהליך דומה של התאהבות ביצירה כאשר שמעתי אותה לראשונה.

המזורקה אופוס 17 מספר 4 ב-לה מינור היא הרביעית והאחרונה בקובץ המזורקות אופוס 17 של שופן. הוא חיבר את הקובץ בין השנים 1833 – 1832, תקופה קצרה אחרי שעזב את מולדתו פולין ועבר לצרפת. מקובל לייחס את אופייה העצוב ומלא הגעגועים למצבו של שופן באותן שנים, בהן עקב בדאגה אחרי המתרחש במולדתו (במיוחד אחרי ההתקוממות הכושלת ב- 1831 כנגד הכיבוש הרוסי). תיאוריה אחרת טוענת ששופן כתב מזורקות לאחר הגעתו לפריז כדי להציג בפני הצרפתים צורה מוזיקלית "אקזוטית" מפולין, ואולי גם כדי לשמר את הגחלת הפטריוטית בקרב חבריו הפולנים שהיו גולים כמותו בפאריז. כך או כך, הבחירה בצורת המזורקה משקפת את הקשר העמוק של שופן למולדתו.

היצירה כתובה במשקל ובמבנה המקובלים של מזורקה: המשקל הוא 3/4, והמבנה הוא א-ב-א. החטיבה הראשונה (שחוזרת בסוף) כתובה בסולם לה מינור. חטיבה זו מציגה נושא יפהפה, בו משלב שופן משחקי מקצב שגורמים לתחושת חוסר יציבות משקלית ושבירת ציפיות ריתמיות. החטיבה האמצעית הקצרה כתובה בסולם המז'ורי ההומונימי, לה מז'ור. המעבר לסולם המז'ורי פתאומי ומאיר, אך גם הנושא השני – השמח לכאורה- מואפל על-ידי מה שטוסקניני הגדיר כ"חרטה". לאחר מכן חוזרת חטיבה א', של הנושא הראשון העצוב ומלא הגעגועים. בתיבות האחרונות כתב שופן את הנחיית הביצוע Perdendosi ("גווע").

זהו הביצוע של הורוביץ בן ה- 81 (עם התווים למטה). הוא הוקלט בביתו במנהטן, במסגרת סרט תיעודי עליו:

וזהו הביצוע המיתולוגי של ארתור רובינשטיין, עם התווים:

וכאן עם הפסנתרנית היפנית הצעירה איימי קוביאשי (Aimi Kobayashi):

ובעיבוד לדואו גיטרות:

המלחין הפולני הנריק גורצקי (2010 – 1933) השתמש בחלק ממוטיב הליווי של המזורקה בפרק השלישי של סימפוניה מספר 3 שלו, "שירי יגון". לטעמי התוצאה סנטימנטלית להחריד, אבל בכל זאת כדאי להכיר:

                                                                      

ולסיום- פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה מנגן את המזורקה עם אילתורי ג'אז, תוך שהוא משתף את הקהל בשירת התפקיד של יד ימין. זה אמנם לוקח את היצירה לכיוון קצת קיטשי, אבל התוצאה מרגשת:

שנה טובה לכולם!!!

עידכונים לגבי קורסים שאעביר בשנת הלימודים הקרובה

שלום לכולם ואיחולי שנה טובה,
המצב שנקלענו אליו קשה ומאתגר, והחשש מהקורונה ומתוצאותיה מעסיק את כולנו. באופן אישי, מעבר לדאגה הכללית מהמצב, אני מתגעגע מאוד למפגשי המוזיקה הפיזיים שנפסקו אי שם בחודש מרץ ולחוויות המשותפות שחווינו בהם. לשמחתי, כל המוסדות שבהם אני מרצה התארגנו להמשיך את הפעילות באמצעים דיגיטליים גם בשנה הבאה. בחלק מהמקומות מדובר במפגשי זום, ובחלק אחר בהקלטות אולפן. אני מקווה שהפתרונות הדיגיטליים השונים יאפשרו לנו להמשיך ליהנות יחד ממוזיקה עד החזרה המיוחלת לשיגרה.

את פירוט הקורסים השונים שאעביר בשנה הקרובה ניתן למצוא כאן.

ובינתיים- מאחל לכולנו שנה טובה ומלאת בריאות!

שלכם, עומר שומרוני

דודאמל במסיכה

התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס העלתה אתמול לרשת קליפ קצר בן כחמש דקות, שמשקף היטב את רוח התקופה. התזמורת מנגנת בו את "גן הפיות", הפרק האחרון מתוך הסוויטה "אמא אווזה" של ראוול. על הביצוע מנצח גוסטבו דודאמל, המנהל המוזיקלי של התזמורת מזה עשור, והוא מצולם באמפיתיאטרון הפתוח Hollywood Bowl.
כאמור, הביצוע משקף היטב את רוחה המטורפת של התקופה. דודאמל עולה לבמה במסיכה, ומסיר אותה רק לפני תחילת היצירה. נגני המיתרים עוטים מסיכות לכל אורך הביצוע, ונגני כלי הנשיפה מופרדים באמצעות מחיצות. הנגנים יושבים במרחק ניכר זה מזה, ומספרם מצומצם יחסית (ממש כמו תזמורת קאמרית). קהל אין בכלל. בימים כתיקונם האמפיתיאטרון יכול להכיל עד 17,500 איש, והצפייה במושבים הריקים נראית כמו קטע מסרט אימה עתידני.
המוזיקה יפהפיה, אבל מה שבאמת מרגש זה לראות את הפנים של הנגנים (ובמיוחד אחת הצ'לניות) ואת עוצמת הרגשות שלהם דרך המסיכות. אפשר רק לדמיין מה עובר עליהם בזמן ביצוע כזה. לצפייה בקליפ ניתן ללחוץ כאן.

עידכון על הרצאות זום בשבועות הקרובים

שלום לכולם, אני שמח לעדכן כי בהמשך להצלחת מפגשי הזום האחרונים אקיים בשבועות הקרובים עוד שתי הרצאות:

  • בטהובן (לכבוד שנת ה-250 להולדתו)
    יום שני 24.8 בשעה 11:00.
    הרישום להרצאה הוא דרך מרכז לימודי הפנאי "זמן אשכול".
    כל הפרטים כאן.
  • שופן והפסנתר – חלק 2
    יום רביעי 9.9 בשעה 11:30.
    מפגש שני בסידרה שלי על שופן, בדגש על יצירות בעלות תוכן נרטיבי. היצירות שבהן נדון שונות מאלו שהוצגו במפגש הראשון, כך שההרצאה מתאימה גם למי שהשתתפו בו וגם לחדשים.
    עלות המפגש 49 שקלים.
    הרישום אצלי במייל: shomrony@gmail.com

    נתראה!

עידכון על הרצאת זום – 10 באוגוסט

שלום לכולם, ברוח התקופה אתחיל בקרוב לתת הרצאות אונליין דרך תוכנת "זום". זו תהיה הזדמנות להיפגש דרך מסך המחשב וליהנות יחד ממוזיקה נפלאה, בביטחון מלא וללא מסיכות…

המפגש הראשון יתקיים ביום שני, 10 באוגוסט, בשעה 11:30 בבוקר. משך ההרצאה כשעה ורבע, והעלות למשתתף היא 35 שקלים. כדי לקבל את פרטי ההתחברות ודרכי התשלום אנא שלחו לי מייל לכתובת הבאה: shomrony@gmail.com

נושא ההרצאה: שופן והפסנתר
במפגש זה נעסוק ביצירות נבחרות של פרדריק שופן, וירטואוז הפסנתר הפולני-צרפתי שהפך לאחד מהמלחינים האהובים ביותר של התקופה הרומנטית. ההרצאה תתמקד ביצירות מופת בעלות תוכן נרטיבי או ריגשי, תוך היכרות עם הסיפור שמאחוריהן.  במהלך המפגש ניצפה בדוגמאות מביצועים מרהיבים של מיטב הפסנתרנים, ביניהם ארתור רובינשטיין, לאנג לאנג, דניל טריפונוב ואחרים. 

נתראה ב- ZOOM!

באך במסיכה

כשהתחילה הסטריית הקורונה פורסם ברשתות החברתיות פוסט של בחורה צ'כית נחמדה, שהסבירה שאחוזי ההדבקה במולדתה נמוכים כיוון שהצ'כים מקפידים לעטות מסיכות כדי להגן זה על זה. זמן לא רב אחר כך, החליט גם משרד הבריאות הישראלי לאמץ את הרעיון; אך בישראל כמו בישראל הפכה עטיית המסיכות לעניין פרוצדורלי, ורוב הציבור עוטה אותן על הסנטר או כלל לא.

בצ'כיה, לעומת זאת, מסתבר שבאמת לוקחים את העניין ברצינות. בסרטון המצורף, שצולם אתמול בפראג, ניתן לראות את ההרכב הצ'כי "קולגיום 1704" בניצוחו של מנהלו המוזיקלי וצלאב לוקס (Luks). ההרכב מבצע את המוטט "בוא, ישו, בוא" מאת באך- כשכל המבצעים עוטים מסיכות! איכות הביצוע מצוינת, למרות המגבלה והמראה ההזוי. מעניין לקרוא גם את התגובות לסרטון ביו-טיוב, שנעות בין הערכה גדולה לביצוע לבין רתיעה (ואפילו סלידה) מהרעיון לבצע יצירה מוזיקלית בצורה כזו, עם "סורדינו" ובלי שאפשר לראות הבעות פנים. ממש מיקרוקוסמוס לקשת הרגשות שעוררה הקורונה בכולנו. תיהנו!

האזנה מומלצת: Via Crucis ("דרך הצלב") מאת פרנץ ליסט

שלום לכולם, מקווה שהתקופה המוזרה הזו עוברת עליכם בשלום ככל הניתן. למרבה הצער אין לנו בימים אלו אפשרות להיפגש באולמות ההרצאות, ואני מתגעגע לכך מאוד. הלוואי שניפגש בקרוב!  

הפעם רציתי לחלוק איתכם את אהבתי ליצירה יפהפיה אך לא מוכרת יחסית, והיא Via Crucis ("דרך הצלב") מאת פרנץ ליסט. הרשימה להלן מציעה האזנה מודרכת ליצירה, כולל לינק לביצוע מומלץ ביו-טיוב שמאפשר גם מעקב אחרי התווים. אורך היצירה כ-47 דקות. אציין רק שמדובר ביצירה "כבדה" למדי ועם תכנים נוצריים מובהקים (סיפור הפסיון), כך שהיא לא תתאים לכל אחד. אפשר לפרוש בכל עת- לא איעלב! (ואל דאגה, גם לא אדע).

ליסט ו"דרך הצלב"

פרנץ ליסט מזוהה בעיקר כמלחין לפסנתר. הסטריאוטיפ שלו הוא של מלחין וירטואוזי מבריק, אך גם חסר עומק או "נשמה יתרה". עם זאת, מי שמגיע ליצירותיו הדתיות המאוחרות מגלה מלחין בעל עומק רגשי והבעתי רב. לטעמי, Via Crucis היא אחד משיאי יצירתו בתקופה זו.

"דרך הצלב" מ- 1879 היא יצירה דתית מרגשת, שמתארת את מסעו של ישו הנושא את הצלב לאורך ה"ויה דולורוזה". היא מחולקת ל-14 תחנות, המסודרות לפי סיפור הפסיון. התחנה האחרונה מסתיימת באפילוג קצר, המציין את הגאולה דרך הצלב ומסיים את היצירה במסר של תקווה ואמונה. במהלך העבודה כתב ליסט כי היצירה לא תהיה "מתוחכמת או ראוותנית", אלא תציג "השתקפות פשוטה של רגשותיי כנער, שנותרו על כנם למרות כל השנים".

ליצירה שלוש גירסאות: אחת למקהלה מעורבת, סולנים ועוגב, שנייה לעוגב סולו, והאחרונה לפסנתר סולו. הביצוע המצורף הוא בגירסה הראשונה, המועדפת לטעמי, בניצוחו של אנדרו פארוט.

במהלך היצירה משתמש ליסט במגוון אמצעי ביטוי מוזיקליים המתקשרים לטקסט. אחד מהם הוא מוטיב מוזיקלי המסמל את הצלב דרך שלושה צלילים: צליל יסוד + צליל עולה + טרצה מינורית (סול-לה-דו). אפשר למצוא אותו, לדוגמא, במבוא המופיע מיד לפני התחנה הראשונה, על המילים O crux, Ave.

בנוסף ל"מוטיב הצלב" ניתן למצוא ביצירה אלמנטים מוזיקליים נוספים המתארים את הטקסט. טכניקה זו, הנקראת "ציור בצלילים", מוכרת מאוד מהיצירות הדתיות של באך, ומופיעה באופן ברור גם כאן. כך לדוגמא מתוארת תקיעת המסמרים בגופו של ישו באקורדים צורמים המנוגנים בסטקטו חודר; נשיאת הצלב מתוארת בקו "נמרח" איטי וכבד; וכך הלאה.

כמה מהרגעים המרגשים ביותר ביצירה מופיעים על המילים Jesus Cadit ("ישו נפל"), המופיעות שלוש פעמים במהלך היצירה. ליסט מלחין אותן למקהלה, השרה בליווי הרמוניות כואבות ומפלחות לב בעוגב. אחרי כל נפילה משבץ ליסט את הבית הראשון מתוך המזמור המוכר "סטאבאט מאטר" ("עמדה האם בוכיה"). מי שמכיר את הרפרטואר הליטורגי מזהה מיד את הרפרנס. מאזינים מתקדמים יוכלו לשים לב שבכל אחת מהפעמים מופיע המזמור בסולם אחר.

ההפתעה הגדולה ביותר למאזינים יודעי ח"ן היא בשיבוץ שני כוראלים גרמניים.  המוכר שבהם הוא O Haupt voll Blut und Wunden, המוכר היטב מה"מתיאוס פסיון" של באך. הכוראל מופיע באותן מילים ואותה מנגינה כפי שהוא מופיע אצל באך, אך בהרמוניה מקורית שחיבר ליסט. כך הוא יוצר קישור מיידי ליצירת המופת של באך העוסקת באותו נושא בדיוק, אך מוסיף גם חתימה אישית.

מבנה היצירה:

"דרך הצלב" נפתחת בשירת מקהלה מרגשת של המזמור הלטיני Vexilla Regis ("דגלי המלך קרבים"), המכניסה את המאזין מיד לאווירה של יראת קודש כנסייתית. אחרי המקהלה שרים ארבעת הסולנים את המזמור "הו צלב, הענק לנו מחסדך", בהלחנה שעוברת בין מרקם פוליפוני להומופוני. אחרי המבוא מופיעות 14 התחנות:

1. ישו נדון למוות: סולו דרמטי לעוגב, שאחריו שר פונטיוס פילאטוס (הנציב הרומי שדן את ישו למוות) את המילים הידועות: "חף אני מדמו של איש זה".

2. ישו נושא את הצלב: סולו עוגב איטי ו"נמרח" המתאר את סחיבת הצלב (הנחיית הביצוע היא Sotto Voce, "מתחת לקול", כלומר בשקט). אחריו שר זמר הבריטון הסולן את השורה Ave, ave crux ("הלל, הלל לצלב").

3. ישו נופל בפעם הראשונה: אקורדים מוחזקים בעוגב, שאחריהם שרה המקהלה בפעם הראשונה את השורה המצמררת Jesus cadit (ישו נפל"). את השירה מלווה הרמוניה דיסוננטית, מפלחת לב, בעוגב. אחריה שרות נשות המקהלה את הבית הראשון מתוך המזמור "סטאבאט מאטר" ("עמדה האם מלאת יגון"). ליסט מציין בתווים במפורש שהנשים ישירו ללא ליווי של העוגב, וכך מתקבל אפקט אינטימי ומרגש מאוד.

4. ישו פוגש את אמו המבורכת: סולו עוגב, שמתחיל במהלך מלודי והרמוני שמזכיר מאוד את מוטיב הכיסופים מתוך "טריסטאן ואיזולדה" של וגנר.

5. שמעון מקירנה עוזר לישו לשאת את הצלב: סולו עוגב שמדמה את גרירת הצלב, במוטיב שמזכיר את פרק ה"קרוצ'יפיקסוס" מהמיסה בסי-מינור של באך.

6. ורוניקה מוחה את פניו של ישו: לפי האמונה הנוצרית, ורוניקה (או ברניקה) היתה אשה שסבלו של ישו נגע לליבה, ולכן מחתה את פניו בצעיפה. כשישו החזיר לה את הצעיף, גילתה שדמות פניו חתומה בו. בתחנה זו העוגב מנגן באוניסון מלא הבעה, אותו מבקש ליסט לנגן "פיאנו דולורוזו" (שקט ומלא סבל). אחריו שרה המקהלה את הכוראל "הו ראש מוכה וזב דם", המוכר היטב מ"מתיאוס פסיון" של באך, בהירמון של ליסט. לסיום התחנה חוזר העוגב לנגן תשע תיבות ללא המקהלה.

7. ישו נופל בפעם השנייה: דומה לתחנה III, אך בסולם אחר: המקהלה שרה שוב את השורה Jesus cadit (ישו נפל"), בליווי אקורדים מוחצים בעוגב. אחריה, שרות הנשים את הבית הראשון של ה"סטאבאט מאטר".

8. נשות ירושלים בוכות על ישו: פסאז'ים יורדים ומלאי יגון בעוגב. אחריהם שר ישו עצמו, בקול בריטון, את המילים "אל תבכו עלי, אלא עליכם ועל בניכם".

9. ישו נופל בפעם השלישית: דומה לתחנות III ו- VII, אך גם כאן בסולם אחר.

10. ישו מופשט מבגדיו: סולו עוגב כרומטי. בכתב היד ציין ליסט בפרק זה את המשפט "ידע באמצעות חמלה", המופיע באופרה "פרסיפל" מאת וגנר.

11. ישו ממוסמר לצלב: את אפקט המיסמור משיג ליסט דרך אקורדים דיסוננטיים בעוגב, אותם הוא מבקש לנגן בסטקטו ופורטיסימו. במקביל, שרה המקהלה באלימות "ייצלב, ייצלב".

12. ישו מת על הצלב: בתחנה זו, בדיוק כמו ב"מתיאוס פסיון" של באך, שר ישו בעברית – וללא ליווי כלשהו- את השורה "אלי, אלי, למה שבקתני". אחריה הוא שר שורות נוספות המוכרות היטב מהפסיון של באך, רק שהפעם בלטינית: "בידך אפקיד רוחי" ו"תם ונשלם". קולות הנשים במקהלה עונים לו "תם ונשלם", ואחריהם משאיר ליסט תיבה ריקה עם פרמאטה ומציין שעל ההפסקה להיות ארוכה מאוד. התחנה מסתיימת בכוראל לותראני יפהפה בגרמנית- "הו עצב, הו כאב מפלח לב".

13. ישו מורד מהצלב: סולו עוגב שחוזר, בין היתר, על המוטיב מ"טריסטאן" (אופרה שבבסיסה הרעיון של הגעה לאהבה הנכספת דרך מוות).

14. ישו מונח בקברו: המזמור "הלל לצלב" חוזר. הפעם הוא כתוב בסולם רה מז'ור- בחירה משמעותית לאור העובדה שהיצירה מבוססת על רה מינור. מילות ההמנון המסיים נוטעות במאמין תקווה מחודשת:

"הלל לצלב, התקווה היחידה, גאולתו ותפארתו של העולם. עשה צדק לצדיקים, ותן חנינה לחוטאים. אמן. הלל לצלב".

לסיום מופיע מוטיב הצלב בפיאניסימו בעוגב (לה- סי-רה).

מקווה שנהניתם (למרות שלא בטוח ש"הנאה" היא מילת המפתח ביצירה הזו), ומקווה להתראות בקרוב!

מוזיקה (בבית) בימי קורונה

שלום לכולם, אני מקווה ששלומכם טוב בימים טרופים אלו. הלוואי שנחזור לשיגרת השיעורים והקונצרטים בקרוב. המצב מחייב את כולנו להישאר בבית ככל האפשר, וגופי מוזיקה ותרבות רבים ברחבי העולם התגייסו לסייע כדי לספק תכנים לצפייה בבית. רובם בחינם, וחלקם בעלות זניחה. המבחר עצום, ולכן חשבתי שיכול להיות מועיל לעשות רשימת אופציות לשימוש אוהבי המוזיקה הקלאסית. הרשימה פה כמובן חלקית מאוד. אם מצאתם משהו מעניין נוסף שתרצו לשתף- אנא עשו זאת בתגובות!

_________________________________

  • "האולם הדיגיטלי" של הפילהרמונית של ברלין

התזמורת הפילהרמונית של ברלין מספקת כעת אפשרות לצפייה בחינם בקונצרטים הרבים שמופיעים באתר "האולם הדיגיטלי" שלה. רשימת הקונצרטים ארוכה מאוד, וכוללת את טובי המנצחים והסולנים.

אתר ה"אולם הדיגיטלי": https://www.digitalconcerthall.com/en/news

_________________________________

  • ערוץ ARIA – אופרות ומופעי מוזיקה בספריית ה- VOD של "יס" ו"הוט"

שתי חברות הכבלים הישראליות השיקו בימים אלו ערוץ VOD חדש בשם ARIA, המציג אופרות וקונצרטים נבחרים בביצועים עדכניים. הערוץ צפוי להתעדכן מדי חודש ולכלול גם הפקות נוספות. כיום אפשר למצוא בערוץ, בין היתר, הפקות של אופרות כמו "ריגולטו", "לה טרוויאטה", "חליל הקסם", "טורנדוט" ועוד, וכן קונצרטים מעולים בניצוחם של גוסטבו דודאמל, תיאודור קורנציס ואחרים. היתרון הגדול של הערוץ הוא בכך שכל האופרות מופיעות בתרגום לעברית- נקודה משמעותית מאוד למי שמבקש לעקוב אחרי העלילה. לעומת זאת, הקונצרטים הקוליים בערוץ (לדוגמא, הרקוויאם של מוצרט) אינם מתורגמים. עלות המנוי היא 24.90 שקלים לחודש.

_________________________________

  • האופרה של וינה

האופרה הממלכתית של וינה מציעה באתר הבית שלה צפייה חינם במספר אופרות שהועלו בשנים האחרונות. האופרות מופיעות ללא כתוביות וללא תרגום לאנגלית.

אתר האופרה הוינאית: https://www.staatsoperlive.com/

_________________________________

  • ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק

ה"מט" של ניו-יורק משדרת מדי ערב את אחת מהפקות האופרה שעלו בה בשנים האחרונות, באיכות שידור מעולה. השבוע מתחיל שם "שבוע וגנר", במסגרתו יעלו שידורים של "טריסטאן ואיזולדה" (היום, 23 במרץ), מחזור "טבעת הניבלונג" (אופרה בכל ערב, החל ממחר),  "אמני הזמר מנירנברג" (28 במרץ), ו- "טנהויזר" (29 במרץ).

אתר ה"מט": https://www.metopera.org/

_________________________________

  • "אולם פייר בולז" בברלין

אולם פייר בולז החדש בברלין מעלה לצפייה מדי יום – בחינם- את אחד הקונצרטים שהוקלטו בו. הקונצרט זמין עד השעה 18:00, שבה הוא מתחלף עם מופע אחר. כרגע מופיע שם קונצרט קאמרי נהדר שמוקדש כולו לדביסי, בהשתתפות דניאל ברנבוים, עמנואל פאהו ואחרים. החל מהערב יופיע באתר קונצרט של רביעיית Balcea.

אתר: https://boulezsaal.de/intermission

אתם מוזמנים להוסיף בתגובות אופציות מומלצות נוספות לצפייה או האזנה!

נאחל לכולנו בריאות טובה וחזרה מהירה לשפיות.

בצילום: פלאסידו דומינגו ואנה נטרבקו ב"מקבת" מהאופרה הממלכתית של ברלין, אחת מההפקות בערוץ ARIA החדש. צילום: יח"צ

ביקורת אופרה: "הספר מסוויליה" מאת רוסיני באופרה הישראלית

"הספר מסוויליה" היא אופרה קומית וחמודה, שכדי להפיק ממנה את המיטב צריך בימוי צבעוני וקליל שימקד את תשומת הלב ב"קולורטורות" המאתגרות שכתב רוסיני לסולנים. באופרה הישראלית, לעומת זאת, בחרו הפעם בהפקה של במאי התיאטרון הדני מרטין לינגבו (Lyngbo). הבימוי של לינגבו נעשה בהשראת הקומדיות של באסטר קיטון, ולוקח את הקהל לעולם הסרט האילם של ראשית המאה העשרים. הרעיון נחמד, אבל עיצוב התפאורה מקלקל הרבה מהכיף. כמתבקש מז'אנר הסרט האילם, התפאורה כאן כולה בגווני שחור לבן. לאורך זמן המונוכרומטיות הזו מגבילה ומעיקה, ונותנת תחושה של פוטנציאל לא ממומש. אין מה לעשות: ההומור והחינניות של "הספר" דורשים צבעים עזים כדי לעבור במלואם. דוגמא בולטת היתה בדואט של רוזינה עם פיגארו במערכה הראשונה, שהזכיר יותר אופרה טראגית מאשר קומדיה קלילה.

למען ההגינות יש לציין שלבימוי היתה גם הברקה: התרגום העברי, בפונט מיושן בכוונה, מוקרן באמצע הבמה ולא מעליה ומצדדיה. זה הרבה יותר נוח לצפייה ומעקב, והייתי מאמץ את הרעיון בשמחה לכל הפקות האופרה העתידיות.

בכל הנוגע לצד המוזיקלי (קאסט ראשון): הסולנים ברובם טובים ומעלה. אין עילויים, אין נפילות. כולם גם משחקים טוב, עניין חשוב למדי באופרה כזו. מבין הסולנים בתפקידים הראשיים, זמרת המצו-סופרן הרוסייה אייגול אחמטשינה (Aigul Akhmetshina), בתפקיד רוזינה, היתה הטובה ביותר מבחינה טכנית. בניגוד לחלק מעמיתיה היא התמודדה בלי קושי עם הדרישות הקוליות הקשות של רוסיני, וחבל רק שעקב הבימוי האפרורי אבדו הרבה מהחן והשובבות שאמורה הדמות לגלם. שני הישראלים בתפקידי המשנה – טל ברגמן (בתפקיד המשרתת ברטה) ופניני גרובנר (בתפקיד כפול של הנוטריון והקצין)- עשו עבודה טובה מאוד. אהבתי גם את השילוב של פסנתר לליווי הרצ'יטטיבים, בנגינתה הקשובה של יעל קרת.

הגיבור העיקרי של הביצוע היה עבורי המנצח, אלסנדרו דה-מארקי (De Marchi), שזו לו הופעה ראשונה באופרה הישראלית. את שמו הכרתי היטב מהקלטות מעולות, בעיקר למוזיקה קולית מהבארוק, ושמחתי לראות אותו כאן ב"לייב". מסתבר שהוא נהדר גם בביצוע חי: אלגנטי, מדויק, משדר נעימות אך גם ביטחון, שר עם הזמרים במקומות הנדרשים וגם נותן להם "ספייס" כשצריך. גם תזמורת האופרה נשמעה בטוחה ומבריקה תחת שרביטו. מנהלי האופרה הישראלית: אנא, הזמינו אותו לכאן שוב.

ציון לשבח נוסף, כתמיד, מגיע למתרגם ישראל אובל. הוא סיפק תרגום קולח ורהוט, ולמרבה השמחה- ללא שטויות אקטואליות שניתן למצוא לפעמים בתרגומי אופרה שמנסים להיות "מגניבים". אחד מסימני ההיכר של אובל הוא תרגום של מילים איטלקיות למילים עבריות בעלות צילצול דומה, וגם הפעם אפשר היה ליהנות מהברקות כמו תרגום הצירוף si vedrà ("נחיה ונראה") ל"משהו רע".

לסיכום: הבימוי מלא כוונות טובות, אבל לא מצליח להפיק את החן והצבעוניות שהאופרה הזו יכולה לספק. הסולנים בסדר פלוס, התזמורת טובה מאוד, והמנצח מקסים. זו לא תירשם כהפקת המאה של האופרה הישראלית, אבל אפשר ליהנות ממנה בקלות. בעיקר אם אתם עיוורי צבעים.  

ואגב- למי שמחפש את "הספר מסוויליה" בביצוע מושלם, אני ממליץ בחום על ביצוע מצולם שהופק בשנת 2009 באופרה המלכותית באנגליה (במאים: משה לייזר ופטריס קורייר). זהו ביצוע משעשע, צבעוני ומלא חיים, שממצה עד תום את הפוטנציאל הקומי של היצירה. תורמים לכך גם הניצוח הנפלא של אנטוניו פפאנו ואיכותם החלומית של הסולנים (חואן דיאגו פלורז, ג'ויס די-דונאטו, פייטרו ספניולי ועוד).

"הספר מסוויליה" מאת רוסיני באופרה הישראלית. מנצח: אלסנדרו דה מארקי. בית האופרה, 23.2.2020. קרדיט צילום: יוסי צבקר

סרטים דוקומנטריים על מנצחים בפסטיבל "אפוס"

מירגה גרז'יניטה-טילה. צילום: דניאלה שמידט-לנגלס

בשבוע השני של מרץ יתקיים בת"א פסטיבל "אפוס", המתמקד בסרטים דוקומנטריים בתחומי התרבות השונים. בין סרטי המוזיקה שיוצגו בפסטיבל בולטים שניים העוסקים במנצחים. הראשון מציג את המנצח ההולנדי הותיק ברנרד הייטינק (Haitink), שמציין השנה את יום הולדתו התשעים. השני- את המנצחת הליטאית הצעירה מירגה גרז'יניטה-טילה (Gražinytė-Tyla), בת 34, מהמטאורים הבולטים של עולם הניצוח כיום.

שני הסרטים שונים מאוד בדינמיקה ובאנרגיה הנושבות מהם. הסרט על ברנרד הייטינק מתמקד בראיון עומק (בהולנדית), שנערך איתו בבית הכפר שלו בדרום צרפת. הייטינק היה בן 87 בעת קיום הראיון, ועדיין הופיע אז כמנצח (הוא פרש מניצוח רק בשנה שעברה). הסרט מציג אותו כמוזיקאי צנוע, מעמיק וביישן, שמספר כי למד להקיף את עצמו במעין "מעגל קסמים" כדי להתנתק מתשואות הקהל ולהיות מרוכז במוזיקה עצמה. הוא מודע מאוד לגילו ולאפשרות שיצטרך לפרוש מניצוח, ומדבר על כך בצורה מאופקת ונוגעת ללב. "המוזיקה זה הסיבה היחידה שבזכותה אני עדיין מתפקד", הוא אומר למראיין. "זה לא מובן מאליו לנצח על מהלר בגיל 87. ברור לי שמתישהו אצטרך לפרוש. אני סומך על אשתי שתגיד לי מתי הזמן הזה יגיע".

בתקופה בה צולם הראיון היה הייטינק עסוק בהכנות לקונצרטים של "השיר על הארץ" מאת מהלר, יצירה עליה ניצח פעמים רבות בעבר. הוא מראה למראיין את הדרך שלו לשמור על פרשנות רעננה: הוא לומד את היצירה עם פרטיטורה חדשה, נקייה, ללא הסימונים שאותם עשה בביצועים קודמים. הפעם הוא עובד עם הפרטיטורה שהיתה בשימושו של המנצח ההולנדי וילם מנגלברג, שהכיר את מהלר אישית וסימן בפרטיטורה הערות חשובות על הביצוע הרצוי.

הסרט עמוס בתובנות מעניינות שנותן הייטינק על מקצוע הניצוח. לדוגמא- כמה חשוב להקשיב למוזיקאים, ולהבין שאתה לא תמיד צודק. בין היתר הוא מספר שתזמורות תמיד מופתעות מהמנהג שלו להתחיל לעבוד רק אחרי שנתן להן לנגן פרק שלם בלי הערות, כדי לשמוע אותן ולהכיר את יכולתן. מצד שני, הוא מסביר גם על החשיבות של שמירת טמפו אחיד על ידי המנצח, גם אם הוא לא מושלם ("עדיף טמפו אחד רע מאשר מאה טובים").

נגני תזמורות רבים אמרו בעבר שהתזמורת שלהם "נשמעת אחרת" כשהייטינק מנצח עליה. כשהוא מתבקש להסביר כיצד הוא משיג את הצליל הייחודי שלו הייטינק מצחקק במבוכה, ואומר בפשטות שהוא לא יודע.

===============================

הסרט השני, על המנצחת הליטאית מירגה גרז'יניטה-טילה, שונה מאוד באופיו. הפעם מדובר במנצחת אישה, צעירה למדי (בת 34 כיום, בת 30 כשצולם הסרט). הסרט מלווה את כניסתה לתפקיד המנהלת המוזיקלית של התזמורת הסימפונית של בירמינגהם, תפקיד אותו מילאו לפניה שמות גדולים כמו סיימון ראטל ואנדריס נלסונס.

הסרט מציג תמונה רחבה מחייה: ילדותה כזמרת במשפחה מוזיקלית, הקשר ההדוק שלה למשפחתה ולליטא מולדתה, העבודה שלה עם מנצחים ומוזיקאים צעירים, החזרות שלה עם תזמורות, ההתמודדות עם עומס ההזמנות לנצח ברחבי העולם ועוד.  

לעומת הייטינק המאופק והביישן, גרז'יניטה-טילה מלאת אנרגיה וקסם אישי. "אני מרגישה שזו כמו תזמורת נוער", היא אומרת לנגנים מבירמינגהם. לרגע הם נראים נעלבים, אבל אז היא מסבירה שהתכוונה לרוח הנעורים המפעמת בתזמורת וכולם מחייכים. כשהנגנים באים ללחוץ לה יד היא מחבקת אותם, ובאופן כללי משרה על סביבותיה הרגשה של פתיחות ונעימות.

מרתק במיוחד לצפות בה עורכת חזרות: מצד אחד היא משתפת את הנגנים ומנהלת את החזרה ברוח חברית, אך מצד שני היא גם מדויקת וחדה להפליא. השמיעה שלה פנומנלית, ושפת הגוף שלה חסכנית ונמנעת ממניירות מיותרות. "תקשורת מוזיקלית רחוקה מאוד מתקשורת ורבלית", היא אומרת. "כבר אין 'אני' ברגע הזה. זה מאמץ קולקטיבי לקראת מטרה משותפת". ברוב הסרט היא משוחחת עם המראיינים בגרמנית, אותה היא דוברת ממש כשפת אם.

גם מהסרט הזה יוכלו מנצחים צעירים להפיק תובנות מעניינות. אחת מהן מופיעה בשיעור ניצוח שהיא נותנת למנצחת ליטאית צעירה על "חליל הקסם" של מוצרט. "התנועות שלך גדולות מדי", היא מסבירה לה. "את מנצחת על קטע שקוף ומהיר, ולכן עדיף לנצח בתנועות קטנות". דימוי נוסף שהיא מציעה לקוח מעולם הכדורגל: לסמן לנגנים כניסה, ואז לתת להם לנגן בלי להתערב יותר מדי. "זה כמו לתת לשחקנים כדור, ולאפשר להם לשחק איתו".

אחד הדברים היפים בסרט הוא שכמעט ואין בו דיון על כך שמדובר במנצחת אישה.  נשים מנצחות היו תופעה נדירה רק לפני עשרים שנה, וגם כיום הרוב המכריע של המנצחים הגדולים הם גברים. כאן, לעומת זאת, העבודה שמדובר במנצחת נתפסת כמציאות שאין אפילו צורך להרחיב עליה את הדיבור. כך נחסכות מהצופים סוגיות עבשות כמו "האם יש ניצוח נשי" או "האם יש הבדלי פרשנות בין נשים וגברים". מבחינת הסרט הזה לפחות, העולם כבר התקדם משם הלאה. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בבחורה נאה מאוד, ולתהות האם המראה החיצוני שלה לא מסייע לקריירה מעבר לכישרון המוזיקלי. הסרט, כאמור, לא מתייחס לשאלה זו כלל, אבל זו סוגייה שבוודאי תעלה לדיון אחרי הצפייה.

הערה חשובה למי ששוקל לבוא לראות- חשוב לציין שמדובר בסרטים דוקומנטריים, שלא מנסים להתחנף לצופים אלא פונים לחובבי מוזיקה "כבדים" שלא מצפים לזיקוקי דינור הוליוודיים. אם אתם שוקלים לבוא, כדאי לצפות בטריילרים ולראות אם הם מדברים אליכם.

הטריילר לסרט על ברנרד הייטינק:

הטריילר לסרט על מירגה גרז'יניטה-טילה:

שני הסרטים יוקרנו ברצף ב- 12 במרץ. הסרט על הייטינק בשעה 16:30, הסרט על גרז'יניטה-טילה בשעה 18:00. 

אתר פסטיבל אפוס:

https://www.filmart.co.il