דילוג לתוכן

ביקורת אופרה: "מאנון" מאת מאסנה באופרה הישראלית

"מאנון" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית מעלה בימים אלו, לראשונה בתולדותיה, את האופרה "מאנון" של ז'יל מאסנה. שורה תחתונה תחילה: זה לא מושלם, אבל החוויה הכללית מומלצת מאוד.

"מאנון" של מאסנה חוברה בשנת 1884, על פי רומן של אבה פרבו (Prevost). על בסיסו של אותו רומן הולחנה מאוחר יותר גם "מאנון לסקו" (Manon Lescaut) של פוצ'יני, המפורסמת בהרבה. העלילה בשתי האופרות שונה באופן משמעותי, אך הדמויות המרכזיות וסיפור המסגרת ניתנים לזיהוי בקלות. העובדה הזו דורשת תיאום ציפיות: המוזיקה של פוצ'יני טובה ומהודקת יותר מזו של מאסנה, וללא ספק גם יותר מרגשת. "מאנון" של מאסנה, לעומתה, ארוכה מדי (כמעט ארבע שעות ברוטו), ויש בה לא מעט רגעים מייגעים מבחינה מוזיקלית. מצד שני היא מלאה גם במוזיקה עשירה ורומנטית, עם מהלכים הרמוניים מעניינים ומלודיות מתוקות. הפנינה הבוהקת ביותר לטעמי היא "אריית השולחן" היפהפייה של מאנון במערכה השנייה, בה היא נפרדת מהשולחן שלידו חלקה רגעי אהבה עם הרוזן דה-גרייה. רק עבור הארייה הזו שווה לבוא.

ההערכה הכללית לביצוע אמש נטתה באופן מובהק לצד החיוב. הכוכב הראשון של הערב היה המנצח, דן אטינגר. האנרגיה והשליטה של אטינגר במתרחש בלטו כבר מהתיבות הראשונות, וניכר היה שהזמרים והנגנים סומכים עליו לגמרי. הניצוח שלו היה מדויק, נמרץ ובהיר, והצליח לשמור על מתח דרמטי גם בקטעים הפחות "חזקים" בפרטיטורה. תענוג לראות מקצוענות כזו. שמחתי גם לראות שנגמל קצת מתנועות הניצוח בידיים ישרות בסגנון דניאל ברנבוים, שאיפיינו אותו מאוד בעבר. מילים חמות מגיעות גם לתזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) ומקהלת האופרה, שעשו אמש עבודה מצוינת.

הסולנים בתפקידים המרכזיים המשיכו את החוויה החיובית. זמרת הסופרן הרוסייה יקטרינה בקנובה (Bakanova), בתפקיד מאנון, היתה נהדרת. היא הציגה קול יפה, שליטה טכנית מעולה, רגישות ושבריריות במקומות המתאימים, ונוכחות בימתית שמתאימה מאוד לתפקיד. הטנור האיטלקי לאונרדו קאיימי (Caimi), בתפקיד דה גרייה, השלים אותה מצוין. מעבר לעובדה הנוסטלגית שהוא מזכיר קצת את טוני דאנצה מימיו היפים ב"מי הבוס", קאיימי התגלה גם כזמר מרשים. יש לו קול יפה, חזק ומלא גוונים, שהצליח לשמור על גמישות גם בצלילים הגבוהים. השילוב של זוג הסולנים היה משכנע מבחינה בימתית ויפה מאוד מבחינה מוזיקלית.

אהבתי מאוד גם את יורי קיסין, בתפקיד בעל הפונדק. לטעמי קיסין הוא אחד מזמרי הבאס-בופו הבולטים שיש כיום, ואשמח לראות אותו כאן שוב בתפקיד יותר גדול. כוכב נוסף היה הבאס הישראלי הנהדר ולדימיר בראון, בתפקיד המרקיז דה-גרייה. בראון הוא ליהוק מושלם לתפקיד- הן מבחינת הגיל, והן מבחינת הנוכחות המרשימה והקול הסמכותי ומלא העומק. נהניתי גם מטריו השחקניות (בגילומן של יעל לויטה, שי בלוך וטל ברגמן), שהיה חביב וצבעוני כנדרש.

על יתר הסולנים לא היה ממש מה לכתוב הביתה, לא לטובה ולא לרעה. חריגה יחידה מכך היתה ליהוקו של איתן דרורי לתפקיד גיו, מחזרה העשיר והנכלולי של מאנון. דרורי הוא זמר טוב ושחקן קומי בחסד עליון, אבל הדיקציה הצרפתית שלו – אומר זאת בזהירות, יונית- פשוט לא מספיק טובה. וכשיש סולנים עמיתים ברמה כה גבוהה, זה בולט מאוד.

לגבי הצד הויזואלי- הבימוי והתלבושות נמצאים איפשהו על קו האמצע בין ריאליסטי ומודרני, עם הגיון פנימי ברור שמשרת היטב את העלילה. ראינו כבר במות יותר מרשימות באופרה הישראלית, אבל בסך הכל התפאורה יפה ואפקטיבית. מה שכן, הציקה לי קצת העובדה שהבמה נטויה. אני לא אוהב לשבת בהרגשה שצריך לדאוג כל הזמן שהסולנים לא ייפלו (זה לא קרה כמובן). אותה הערה נכונה גם לרגע בו מאנון שרה מהמעקה המוגבה ושולחת רגליים קדימה, כאילו מתגרה בגורל. אז נכון שברור שכלום לא יקרה, אבל הלב מחסיר פעימה בכל זאת. בכל זאת, זמרת נהדרת וחבל עליה.

לסיכום: רמות הריגוש לא תמיד מגיעות לאלו של "מאנון לסקו" של פוצ'יני, ואפשר היה לקצץ בכיף חצי שעה לפחות מהקטעים הפחות חזקים. אבל יש פה רגעים יפים למכביר, וביצוע ברמה שרובה גבוהה מאוד. שאפו לאטינגר, לסולנים בתפקידים הראשיים, למקהלה ולתזמורת. מומלץ.

וכמובן, זהו המקום לאזהרה הקבועה בנוגע לאופרה הישראלית: הביקורת נוגעת לקאסט הראשון, ואין לי מושג איזו חוויה יעבירו זמרי הקאסט השני. אם שמעתם אותם ותרצו לשתף- אתם מוזמנים לעשות זאת כאן בתגובות.

ביקורת קונצרט: זובין מהטה נפרד מהפילהרמונית הישראלית

זובין מהטה, אתמול בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

הפילהרמונית נפרדה אתמול מזובין מהטה, אחרי חמישים שנה בה כיהן כמנהלה המוזיקלי. וכצפוי, קשה לתאר במילים את עוצמת ההתרגשות, החום וההערכה שאיפיינו את הקונצרט הזה.

את הרגע המרגש ביותר בקונצרט יכול היה לראות רק מי שישב בצד שמאל של הבמה. זה קרה אחרי סוף הסימפוניה השנייה של מהלר, כשהקהל כולו עומד על רגליו בתשואות נרגשות. בסבב האחרון של התשואות נשארו הנגנים לשבת, כדי שמחיאות הכפיים ימוענו למנצח בלבד. יש להניח שהמחווה הזו תוכננה מראש, אבל מה שקרה אילץ את התזמורת לחרוג ממנה: מהטה כל כך התרגש מהמעמד, עד שהתחנן בעיניים דומעות לנגנים שיקומו גם הם. "פליז" ניתן היה לראות את שפתיו לוחשות בתחינה לכנר הראשי, איליה קונובלוב. קונובלוב נשאר בהתחלה לשבת, אבל ב"פליז" השני הבין שהמנצח הדומע שעומד מולו באמת זקוק לתמיכה מהנגנים כדי לא להרגיש לבד מול עוצמה כזו של רגש. קונובלוב אכן קם, ואחריו יתר התזמורת. הפעם לא כדי לקבל כבוד מהקהל כמו בדרך כלל, אלא כדי לתמוך רגשית במנצח האהוב שעומד מולם בפעם האחרונה כמנהל מוזיקלי ואולי אחרונה בכלל. איזה רגע מרגש ועצוב של פרידה.

והיתה גם מוזיקה בקונצרט הזה, ובאיכות מעולה. בחלק הראשון בוצע הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של ליסט, עם יפים (Yefim) ברונפמן כסולן. הקונצ'רטו הזה הוא יוצא דופן לזמנו מבחינה מבנית, כיוון שהוא בנוי מפרק רצוף אחד במקום שלושת הפרקים המסורתיים. זוהי יצירה שאינה מבוצעת בתדירות גבוהה, ואודה שעד אתמול היא לא היתה ברשימת המועדפים שלי. אחרי הביצוע של אתמול- היא נוספה לשם. ברונפמן, בתצוגת תכלית מרשימה, נע בין נגינה שירתית יפהפייה לתצוגת תכלית וירטואוזית, ששיאה ב"גליסנדי" העולים והיורדים לקראת סוף היצירה. בקטעים הליריים הציג ברונפמן רגעי "פיאנו" נהדרים, ובקטעי הבראבורה נראה בכושר שיא וניגן ללא כל מאמץ ניכר לעין. התוצאה היתה ביצוע עמוק ורב רבדים, כשמהטה- כדרכו- מלווה בהקשבה וברגישות. השיא הרגשי של היצירה היה כצפוי באפיזודה המקסימה עם הצ'לו הסולן, שמנגן בדו-שיח עם הפסנתר כאילו מדובר בקונצרט קאמרי. נפלא.

להדרן עלה ברונפמן עם להב שני, המנהל המוזיקלי הנכנס של התזמורת, לביצוע בארבע ידיים של אחד מהמחולות הסלאביים של דבוז'אק. היצירה חביבה ולא יותר, וכך היה גם הביצוע. הדבר שיישאר חרוט בזיכרוני מההדרן הזה הוא דווקא פניו האוהדות של מהטה כלפי השניים, כשהוא עוקב אחרי הנגינה מדוכן המנצח בחיבה מופגנת.

בחלק השני של הקונצרט בוצעה הסימפוניה השנייה של מהלר, "התחייה". בחירתה של היצירה לקונצרט הזה היא הרבה יותר מסימבולית: מהלר מתאר בה את המעבר מחיי העולם הזה- שכולו סבל וקושי- אל חיי הנצח המבורכים של העולם הבא. מעבר לנושא הטעון, "התחייה" היא גם אחת הסימפוניות המזוהות עם מהטה ביותר. הוא ניצח עליה פעמים רבות, באיכות כזו או אחרת, בקונצרטים חיים ובהקלטות. הפעם הזו, לטעמי, היתה יוצאת דופן באיכותה. מהטה הציע ביצוע מופנם, מרתק ובשל, שהלך ונבנה לקראת השיא ונמנע בקפדנות מהתלהמות גם במקומות שבהם מנצחים אחרים נוטים "ליפול" בה. נראה היה שמהטה נותן בתזמורת אמון מלא: הוא נתן כניסות רק איפה שממש צריך, וגם כאן העדיף כניסות עדינות ומרומזות ולא דרמטיות מדי. התוצאה יכולה ללמד את השיעור הכי חשוב בניצוח: כשמאמינים בנגנים ו"מזמינים" אותם לנגן במקום "להכניס" אותם מתוך תחושת צורך בשליטה, מאפשרים למוזיקה לזרום באופן הרבה יותר אורגני. כתוצאה, מצאתי את עצמי יושב רכון קדימה בהקשבה טוטאלית לאורך היצירה כולה.

לגבי הסולניות- זמרת המצו-סופרן אוקה פון דר דמראו הציגה קול מלא נוכחות ועומק, ושרה יפה מאוד. אבל הקסם האמיתי החל כאשר נכנסה לתמונה זמרת הסופרן חן רייס, ששרה בפשטות מקסימה וכובשת לב. איזו זמרת נהדרת. המקהלה הכפולה (מקהלת ברתיני והמקהלה הקאמרית של האקדמיה מירושלים) השלימה את התמונה בשירה מרשימה, שהיתה מלאת עוצמה מאופקת בלי לגלוש לצעקנות. אי אפשר היה לאחל למהטה אקורד סיום יפה יותר. בסיכומו של דבר זה היה קונצרט בלתי נשכח, אולי אחד המרגשים בהם ביקרתי בחיי.

ובנימה אישית, אני מנצל את הבמה הזו כדי למסור למהטה תודה אישית מעומק הלב. זובין אחראי להרבה מאבני הדרך המוזיקליות שלי, כולל כמה חוויות מכוננות שלא אשכח לעולם. אודה ואתוודה שמעולם לא מצאתי עניין גדול בפרשנותו לבאך, מוצרט ואפילו בטהובן. אבל בכל הנוגע למוזיקה שחוברה במחצית השנייה של המאה ה- 19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים – זו של וגנר, ברוקנר, מהלר, ורדי, ריכרד שטראוס, פוצ'יני ובני זמנם- הוא לטעמי אחד המנצחים הגדולים שיש. נוכחותו המבורכת תחסר כאן מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ליסט ומהלר. עם יפים ברונפמן (פסנתר), חן רייס (סופרן), אוקה פון דר דמראו (מצו-סופרן), המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 20.10.2019.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 21.10.2019

עידכון לגבי קורסים וסיורי מוזיקה לחו"ל בהנחייתי בשנת הלימודים הקרובה

שלום לכולם ואיחולי שנה טובה,

לקראת שנת הלימודים החדשה אני מצרף עידכון לגבי קורסים לקהל הרחב בהנחייתי שבהם עדיין נשארו מקומות להרשמה. בהמשך המייל מופיעים גם פרטים על סיורי המוזיקה לחו"ל אותם אדריך בשנה הקרובה.

קורסים שעדיין פתוחים להרשמה:

  1. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "שיאי המוזיקה הווקאלית" (קורס ערב- חדש)

14 מפגשים, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 19:30, החל ב- 3.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. 

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן.

—————————————————————————————————————————————–

2. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "לגלות את מהלר" (קורס ערב)

14 מפגשים, סמסטר א' (בלבד), ימי שני אחת לשבוע בשעה 19:30, החל ב- 4.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. 

פירוט המפגשים- כאן.

—————————————————————————————————————————————–

3. מכללת השחר – מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב // "בחירת המבקר- היצירות הגדולות והסולנים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

סמסטר א' + ב' (ניתן לקחת גם בנפרד), 10 מפגשים בכל סמסטר. ימי א' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 3.11.2019.

פירוט המפגשים כאן.  —————————————————————————————————————————————–

4. זמן אשכול – סינמה סיטי גלילות //  "הסימפוניות הגדולות והמנצחים הגדולים" (קורס בוקר – חדש)

סמסטר א', 8 מפגשים, ימי שני אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 4.11.2019.

את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן. 

—————————————————————————————————————————————–

5.  זמן אשכול – סינמה סיטי ראשון-לציון // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

ססמטר א', 8 מפגשים, ימי ג' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 5.11.2019.

פירוט המפגשים – כאן. 

—————————————————————————————————————————————–

6. גני תקווה- מרכז הבמה // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס ערב – חדש)

7 מפגשים אחת לחודש, ימי ה' בשעה 18:30, החל ב- 24.10.2019. טלפון לפרטים: 03-7375777.

פירוט המפגשים- כאן.

—————————————————————————————————————————————–

סיורי מוזיקה לחו"ל

השנה מתוכננים שני סיורי מוזיקה לאירופה- שימרו את התאריכים 🙂

  1. פסטיבל הפסחא בבאדן-באדן (גרמניה), כולל חמישה קונצרטים מעולים עם נגני הפילהרמונית של ברלין. 14 – 9 באפריל 2020. הסיור בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל". להורדת תכנית הסיור הקליקו כאן.
  2. פסטיבל זלצבורג (אוסטריה)- בסוף חודש אוגוסט 2020 ניסע להצטרף לחגיגות 100 שנים לפסטיבל זלצבורג. תאריכים מדויקים ותוכנית יתפרסמו בחודשים הקרובים.

    מאחל לכולנו שנה טובה ומלאת חוויות מוזיקליות מעשירות!

סוף לערוצי "מצו" בהוט?! (פרק 2)

לפני שלוש שנים בדיוק (ספטמבר 2016) הודיעה חברת "הוט" למנוייה כי שני ערוצי "מצו" (הרגיל וה- HD) יפסיקו את שידוריהם. בסופו של דבר זה לא קרה, והערוצים המשיכו כרגיל. אך לא לעולם חוסן: השבוע שוב הודיעה "הוט" כי שידורי שני ערוצי "מצו" יסתיימו ב- 18 בספטמבר. החלופה המתוכננת היא ערוץ "קלאסיקה" (המשודר כבר כעת ב"יס"), שאיכותו ירודה בהרבה.

נציגות "מצו" בארץ מסרה היום שהעניין במו"מ, כך שנראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה. כך שאם אתם מנויים של הוט, והעניין חשוב לכם, אנא הפציצו את "הוט" במיילים, בפייסבוק ובטלפון כדי למחות על ההחלטה. צריך שיהיה להם ברור שיש הרבה אוהבי מוזיקה שיעזבו את החברה אם יבוטלו ערוצי "מצו".

"אני מנסה ממש לגלם את היצירה בגוף": ראיון עם ברברה הניגן

ברברה הניגן. צילום: Elmer De Haas

לפני ארבע שנים חרך את הרשת סרטון ויראלי, שהציג אריה מתוך האופרה Le Grand Macabre של גיירגי ליגטי בניצוחו של סיימון ראטל. את האריה ביצעה זמרת לבושה כנערה שובבה ופתיינית, שהציגה איכויות שירה ומשחק פנטסטיות. כך הגיעה לתודעתם של רבים זמרת הסופרן הקנדית ברברה הניגן (Hannigan), שחובבי המוזיקה ה"כבדים" מכירים כבר שנים כמי שמנהלת קריירה מסחררת כזמרת סולנית וכמנצחת.

הניגן (48) מופיעה בקביעות כמנצחת וזמרת עם התזמורות ובתי האופרה המובילים בעולם. בין היתר הופיעה עם הפילהרמוניות של ברלין ושל מינכן, ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, האופרה של פריז, בית האופרה "קובנט גארדן" ורבים אחרים. אחד מהמאפיינים הבולטים של עבודתה הוא ביצוע שיטתי של מוזיקה מודרנית, החל מליגטי, נונו ובריו והמשך במלחינים בני-זמננו שכותבים יצירות עבורה.

את הראיון אנחנו מתחילים עם הביצוע המדהים שלה לאריה מהאופרה של ליגטי, ששותף באינטרנט על ידי המונים והביא לה חשיפה ענקית.

"מה שהעלו לאינטרנט היה שיתוף לא חוקי מערוץ מצו, והייתי בטוחה שאנשי הסימפונית של לונדון יפעלו כדי להוריד אותו", אומרת הניגן. "אבל לשמחתי הם לא עשו זאת, וזה הביא פרסום נהדר. כולם דיברו על הסרטון הזה וכולם רצו לראות אותו. כשאני מגיעה היום לתזמורת חדשה אני מגלה שהרוב המכריע של הנגנים ראו את הקליפ הזה וכבר יודעים מי אני".

מעבר לארייה הזו את מזוהה עם כמה תפקידים "כבדים" בהרבה, כמו לולו של ברג או אופליה ב"המלט" של ברט דין. את יכולה לתאר את תהליך העבודה שלך כשאת מתכוננת לתפקיד כזה?

"לולו היא באמת הדמות שמזוהה איתי יותר מכל. אני שרה אותה כבר שמונה שנים, והיא ממש שינתה את החיים שלי. השאלה על תהליך העבודה היא שאלה מעניינת מאוד, ומשתנה בין אמנים שונים. באופן אישי, אני לא מבודדת אספקטים שונים של עבודה, אלא מתייחסת להכל יחד כל הזמן. כלומר- לא לעבוד בנפרד על טכניקה, סגנון, רגש, טקסט וכדומה, אלא לנסות לראות איך כולם משתלבים יחד בזמן תהליך העבודה. כך המוח יוצר קשרים כל הזמן, ואת הקשרים האלו אני כותבת כהערות בפרטיטורה ומתייחסת אליהם בביצוע".

מה לגבי ביצוע של תפקידים טראגיים? איך את מצליחה שלא להתרגש 'מדי' על הבמה ברגעים קריטיים?

"אין ספק שאני מאוד מעורבת מבחינה רגשית עם דמויות טראגיות שאני מגלמת. זה משהו שמשפיע על החיים גם מעבר לבמה. מה שקורה להן הוא מאוד עצוב, וצריך להיזהר שלא לשקוע עמוק מדי בטרגדיה. אחד הדברים שאני מקפידה עליו הוא לא לשיר דמות שאני לא אוהבת. את הדמויות של לולו ואופליה אני מעריצה, ואני מנסה להכניס להן כוח דרך השירה שלי גם אם זה לא כתוב. זה כוח שרק אני יודעת ומעריכה, ואני מנסה להעביר אותו הלאה".

את חושבת שמבצעים של מוזיקה מודרנית צריכים לבצע רק יצירות שהם מתחברים אליהן באופן עמוק?

"באופן חד משמעי- כן. אם אתה מבצע משהו שאתה לא אוהב זה יעשה אותך חולה, בדיוק כמו אוכל. וגם כאן, כל אחד אוהב משהו אחר. אני באופן אישי אוהבת יצירות מורכבות שדורשות קול מעניין. אם אבצע משהו שאני לא מתחברת אליו הקהל ירגיש בזה מיד".

מה ההמלצה שלך למוזיקאי שניגש לבצע יצירה חדשה ורוצה שהיא תעבור לקהל בצורה הטובה ביותר?

"לכל אחד יש דרך משלו להגיע ליצירה. יש מי שיעדיפו ניתוח אנליטי, ויש מי שיעדיפו למצוא בה סיפור דרמטי או דימויים. אני עובדת יותר עם האופציה השנייה, של סיפור ודימויים. הדרך להביא מוזיקה בת-זמננו לקהל היא להפוך אותו לחלק ממה שקורה על הבמה, ממש לגלם את היצירה בגוף שלך. כדי לקדם מוזיקה מודרנית חייבים להיות מחוייבים לה לגמרי, ולכן אני מקפידה לאהוב כל יצירה שאני מבצעת".

כלומר בניית יחסי אמון?

"בדיוק. אני מופיעה כבר שלושים שנה, מגיל 18 ועד היום. בהתחלה הופעתי בפני קהל מועט בטורונטו, והיום בפני קהלים גדולים באולמות. הקהלים האלו פיתחו אמון ביצירות שאני מבצעת. אני מאמינה במה שאני מביאה להם, והם מאמינים באינטגריטי שלי בחזרה".

ומה קורה אם הזמנת יצירה, ומה שקיבלת לא מוצלח?

"צריך לאפשר ליצירה לא להצליח. גם אם אני בספק לגבי הצלחתה העתידית של יצירה שהזמנתי – עדיין אעלה אותה, כי חובתי כמבצעת היא לתמוך במלחין. אי אפשר להעריך איכות אמיתית של יצירה לפני שבוצעה. יתכן שהיא טובה יותר ממה שנראה על הנייר, ואולי היא זקוקה לעוד זמן או לעוד ביצועים. בכל מקרה זו חובה של מי שמבצע יצירות חדשות: אם הזמנתי יצירה עלי לבצע אותה. אני לא יכולה לסגת".

*****

הניגן מופיעה בקביעות כמנצחת וזמרת, עובדה שמחייבת אותה לנצח תוך כדי שירה. זהו מצב יוצא דופן ומאתגר, כיוון שכזמרת היא פונה אל הקהל בעוד שהנגנים מאחור צריכים לעקוב אחרי תנועות ידיה.

די נדיר לראות זמר/ת שגם מנצח/ת. זה לא קשה לנגנים לעקוב אחריך בצורה כזו, כשאת בעצם מנצחת עם הגב אליהם?

"יש הבדל גדול בין הקונצרט לבין החזרות. בהתחלת החזרות אני מסתכלת עליהם כמו מנצחת 'רגילה', ואנחנו מתחילים לעבוד. ככל שמתקדם תהליך העבודה הוא הופך להיות כמו עשיית מוזיקה קאמרית, רק שהפעם עושים אותה 85 אנשים. אני מעודדת את הנגנים לקחת יותר אחריות, כי בזמן שאני שרה אני לא יכולה לתת להם את כל מה שהם רגילים לקבל. בסוף החזרות יוצא שאני עושה פחות והם לוקחים יותר. רוב נגני התזמורות מאוד אוהבים את המצב הזה, כי אני משחררת את השליטה ואת הכוח ונותנת אותו להם. אנחנו יוצרים משהו יחד. זה משהו שלא קורה להם כל יום, ובקונצרטים רואים את התוצאות. זה תהליך מדהים".

וכשאת רק מנצחת ולא שרה?

"75% מהתכניות שאני מבצעת הן של יצירות תזמורתיות ללא שירה. במקרה כזה המודל באמת יותר קרוב למנצח רגיל".

תיארו אותך בעבר כ"מודל של מוזיקאי מודרני". את מתחברת לתיאור הזה?

"אני לא יודעת למה בדיוק התכוונו בזה", צוחקת הניגן. "אני חושבת שאני דווקא יותר קרובה למודל של המוזיקאי של פעם, שעשה הרבה דברים שונים. הרי בעבר היו מלחינים שגם ניהלו תזמורות, בנו תכניות קונצרטים וניגנו. המולטי-טסקינג הזה הוא לא דבר חדש".

"בנוסף יש כמובן את עניין הרפרטואר המודרני שאני מבצעת, אבל גם זה לא דבר חדש. הרי בתחילת המאה ה- 19 ביצעו בעיקר מוזיקה חדשה. רק בסביבות 1870 הקונצרטים הפכו להיות מבוססים על מוזיקה 'ישנה' – מוצרט, בטהובן וכדומה. כך שאולי אפשר לומר שאני מודל מודרני של מוזיקאי עתיק".

*******

בישראל תופיע הניגן לראשונה ב-4 בספטמבר הקרוב, במופע אינטימי עם הרקדנית הותיקה רנה שיינפלד והגיטריסט נדב לב. המופע הזה מפתיע מכל בחינה: הוא יתקיים במרכז סוזן דלל (שמזוהה עם מחול הרבה יותר מאשר עם מוזיקה), יעלה פעם אחת בלבד, ויהיו בו רק שלושה משתתפים. לא בדיוק מה שהתרגלנו לקבל מהניגן, שמופיעה בדרך כלל עם תזמורות או בבתי אופרה.

"זה באמת משונה, אבל עדיין טבעי לגמרי", אומרת הניגן. "הוא טבעי כי הייתי נוסעת לכל מקום כדי להופיע יחד עם רנה שיינפלד".

השתיים נפגשו באופרה של פאריז, שם הופיעו יחד באחת ההפקות. "היה מדהים עבורי לעבוד עם רנה, והחלטנו באופן ספונטני לעשות משהו יחד. את כל התקשורת בינינו לקראת המופע עשינו בוידאו מרחוק, ואת החזרות הפיזיות נעשה כשאגיע לישראל".

מה בעצם יהיה במופע שלכן?

"הנושא המאחד הוא דמותה של אופליה מתוך "המלט" של שייקספיר. אופליה מוצגת בדרך כלל כבחורה חלשה, שמתה מלב שבור. אנחנו נותנות לה יותר כוח ונוכחות. שתינו ננוע בחלל לכוריאוגרפיה שחיברה רנה, ואני גם אשיר יצירות של בריו, נונו, קייג', וילה-לובוס ועוד".

איך את מסבירה את החיבור החזק שנוצר ביניכן?

"אני עושה הרבה עבודה פיזית כשאני שרה באופרה. אחרי שראיתי את רנה התחברתי מאוד לשפת התנועה שלה: חלק מהתנועות נראות מאולתרות, אבל בעצם כולן מתוכננות. היא פשוט מספרת סיפור עם הגוף".

*****

לפני שלוש שנים הקימה הניגן את "אקוויליבריום", תכנית חניכה בינלאומית לזמרים ומנצחים צעירים. "בשנת 2016 החלטתי שאני כבר במעמד של לעזור לאמנים צעירים", היא מספרת. "לי עזרו הרבה לאורך השנים, והחלטתי להעביר זאת הלאה. לא רציתי תכנית חינוך, אלא 'מנטורינג' (חניכה): שיהיה לאמן הצעיר מישהו ששומר עליו בשנים הראשונות לקריירה".

הניגן פנתה לכמה תזמורות באירופה ולמספר דמויות בכירות מעולם המוזיקה הקלאסית, ביניהן המנצח דניאל הרדינג וזמרת הסופרן נטלי דסאיי. כולם הסכימו להשתתף. ההסכם היה שהזמרים הצעירים יבצעו בקונצרטים תפקידים תובעניים מאוד, ובדרך לשם יעברו סדנאות הכנה אינטנסיביות. לפרויקט נבחרו 18 זמרים ושני מנצחים, ולדבריה העונה החולפת הסתיימה בהצלחה גדולה.

"אחד הדברים הכי חשובים הוא לשמור על ההתלהבות המקצועית לאורך הקריירה, בעוד שלעיתים כל מה שמעניין את האמן הצעיר זה תשלום שכר הדירה", היא אומרת. "כעת אנו מתחילים עונה שנייה, ואליה יצטרפו עוד תזמורות. קודם התקשר אלי אחד מהמשתתפים בפרויקט, זמר צעיר משבדיה שהיה זקוק לעצה מקצועית. כשאתה בן 26 ובתחילת קריירה מקצועית, זה נפלא לדעת שיש מישהו שיתן לך עצה אמיתית מהלב. אין לי שום אינטרס פה- הדבר היחיד הוא שאני מאמינה בו ורוצה שיגשים את הפוטנציאל שלו".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 27.8.2019

קורסי מוזיקה לקהל הרחב בהנחייתי בשנת הלימודים הבאה

שלום לכולם,

אני שמח לעדכן על קורסי המוזיקה שאלמד בשנת הלימודים הבאה (2019 – 2020). כל הקורסים ברשימה מותאמים לקהל הרחב ואינם דורשים ידע פורמלי מוקדם.

1. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "ממונטוורדי עד באך" (קורס בוקר- חדש)

קורס שנתי שיתמקד במלחינים הגדולים של תקופת הבארוק, ביניהם מוֹנטֶוֶרְדי, רוסי, ויואלדי, קאריסימי, הנדל, שָרפּנְטְיֶה, טלמאן ובאך. במהלך השיעורים נדון ברפרטואר מגוון, החל מסוויטות וקונצ'רטי וכלה בקנטטות, אופרות ואורטוריות.

14 מפגשים, ימי חמישי אחת לשבועיים בשעה 10:30, החל ב- 7.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. ההרשמה לקורס נפתחת ביום א' ה-21 ביולי. 

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן. 

—————————————————————————————————————————————–

2. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "שיאי המוזיקה הווקאלית" (קורס ערב- חדש)

בקורס זה נתוודע לעולם המוזיקה הווקאלית על מגוון הסוגות והסגנונות המאפיינים אותו, תוך דיון בסוגיות של הפקת קול והקשר שבין מילה למוזיקה.

במהלך המפגשים נעסוק בצורות מוזיקליות מגוונות: אופרות, יצירות ליטורגיות מהמסורת הנוצרית, יצירות קוליות של הקהילות היהודיות בתקופת הבארוק, שירים אמנותיים (לידר), שירים עממיים ועוד. בנוסף לרפרטואר המערבי נכיר גם צורות מוזיקליות ודרכי הפקת קול מרתקות מתרבויות שונות, ביניהן מונגוליה, יוון, גיאורגיה ופקיסטן.

14 מפגשים, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 19:30, החל ב- 3.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. ההרשמה לקורס נפתחת ביום א' ה-21 ביולי.

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן. 

—————————————————————————————————————————————–

3. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "לגלות את מהלר" (קורס ערב)

לבקשת הקהל אני חוזר השנה על הקורס המוקדש למוזיקה של גוסטב מהלר. הקורס מציע מבוא מקיף ליצירתו של מהלר, החל מה"שיר המקונן" מתקופת נערותו וכלה בסימפוניה התשיעית. המפגשים ילוו בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מנצחים גדולי עולם, ביניהם לאונרד ברנשטיין, קלאודיו אבאדו, גוסטאבו דודאמל, סיימון ראטל, אנדריס נלסונס ואחרים.

14 מפגשים, סמסטר א' (בלבד), ימי שני אחת לשבוע בשעה 19:30, החל ב- 4.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. ההרשמה לקורס נפתחת ביום א' ה-21 ביולי.

—————————————————————————————————————————————–

4. מכללת השחר – מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב // "היצירות הגדולות והסולנים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, בביצועם של הסולנים המובילים בתחום. במהלך הקורס נתוודע לכמה מהסולנים ה"חמים" ביותר הפועלים כיום בעולם, ובמקביל ניפגש מחדש עם כמה מגדולי סולני העבר. הקורס מלווה בצפייה בדוגמאות מהפקות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

סמסטר א' + ב' (ניתן לקחת גם בנפרד), 10 מפגשים בכל סמסטר. ימי א' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 3.11.2019.

פירוט המפגשים כאן. 

——————————————————————————————————————–

5. זמן אשכול – סינמה סיטי גלילות //  "הסימפוניות הגדולות והמנצחים הגדולים" (קורס בוקר – חדש)

מפגש חוויתי עם מבחר מהסימפוניות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך היכרות עם עקרונות יסוד של הלחנה לתזמורת. הקורס מלווה בצפייה מודרכת בדוגמאות מהפקות מצולמות מרהיבות של גדולי המנצחים לאורך השנים, עם התזמורות הטובות בעולם. בין המנצחים בהם נצפה: ליאונרד ברנשטיין, קרלוס קלייבר, גוסטאבו דודאמל, סייג'י אוזאווה, קלאודיו אבאדו ועוד רבים.

סמסטר א', 8 מפגשים, ימי שני אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 4.11.2019.

את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן. 

——————————————————————————————————————–

6.  זמן אשכול – סינמה סיטי ראשון-לציון // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, באיכות צפייה של אולם קולנוע.  מבחר היצירות מגוון וכולל מוזיקה סימפונית, מוזיקת בארוק, אופרה ועוד. הקורס מלווה בצפייה מודרכת בדוגמאות מהפקות מצולמות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

ססמטר א', 8 מפגשים, ימי ג' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 5.11.2019.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

7. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות- בית איילה תל-אביב // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

ניתוח מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך הדגמה מודרכת בעזרת ביצועים מעולים. הקורס מותאם גם לתלמידים חוזרים ונבנה כך שלא תהיה חזרה על תכנים מהשנים האחרונות. הקורס מועבר באולם קאמרי מקסים סמוך לכיכר אתרים בת"א.

סמסטרים א + ב, 10 מפגשים בכל סמסטר, ימי ד' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 6.11.2019.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

8. גני תקווה- מרכז הבמה // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס ערב – חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, הלקוחות ממגוון תקופות, צורות וסגנונות. השיעורים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מתוך הקלטות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

7 מפגשים אחת לחודש, ימי ה' בשעה 18:30, החל ב- 24.10.2019. טלפון לפרטים: 03-7375777.

פירוט המפגשים- כאן.

——————————————————————————————————————–

9. ירושלים – מוזיאון ישראל // "ביקור התזמורת"(קורס בוקר שישי- חדש)

היכרות שיטתית עם עולם המוזיקה התזמורתית, מראשיתה במאה ה-17 ועד המוזיקה הסימפונית בת זמננו. במהלך הקורס נתוודע לסוגים שונים של יצירות תזמורתיות מאת באך, מוצרט, בטהובן, צ'ייקובסקי, דבוז'אק, מהלר, שטראוס, שוסטקוביץ' ואחרים. דגש מיוחד יינתן לתפקיד מנצח התזמורת ולהבדלים בין גדולי המנצחים בעולם.

ימי שישי אחת לחודש בשעה 11:00, החל ב- 1.11.2019.

פרטים במוזיאון ישראל, טלפון 02-6708823.

——————————————————————————————————————–

9. פתח תקווה- היכל התרבות // היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית (קורס בוקר)

בסידרה זו נתוודע לכמה מיצירות המופת של גדולי המלחינים, תוך צפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מיטב המבצעים והמנצחים. הקורס חדש לחלוטין, וכל היצירות שיוצגו בו לא הוצגו בשנים קודמות.

ימי שלישי אחת לשבועיים בין השעות 12:30 – 11:00, החל ב- 29.10.2019.

פרטים בקתדרה בהיכל התרבות פתח-תקווה, טלפון 9052657 – 03. 

ביקורת קונצרט: זובין מהטה מנצח על הרקוויאם של ורדי

זובין מהטה. צילום: שי סקיף

הפילהרמונית מסיימת את עונת המנויים שלה בימים אלו עם ה"רקוויאם" הכביר של ורדי, בניצוחו של זובין מהטה. זוהי העונה האחרונה של מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת, ולכן יש להופעתו חשיבות רגשית וסמלית מיוחדת. שמחתי להיווכח שמהטה נראה מצוין יחסית לשנה שעברה: הוא אמנם נעזר במקל הליכה ומנצח בישיבה, אבל נראה מאושש ושלט בביצוע בעל-פה וביד בוטחת. עם כניסתו לאולם רבים בקהל קמו במחיאות כפיים נרגשות, אך מהטה קטע את ההתלהבות והתחיל מיד בביצוע.

הרקוויאם של ורדי כתוב לארבעה סולנים ומקהלה גדולה, שהפעם מנתה כ- 120 זמרים משלוש מקהלות שונות (המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני, המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה בירושלים ומקהלת באך ממינכן). המאסה העצומה הזו השיגה צליל חזק ומדויק, אבל העובדה שלא מדובר במקהלה אורגנית שעובדת יחד ביומיום נשמעה היטב בכל מה שנוגע לגיבוש או ליטוש מקהלתיים.

לגבי הסולנים: ככה-ככה. זמרת המצו-סופרן הרוסייה אולסיה פטרובה (Olesya Petrova) היתה ללא ספק החזקה בצוות, עם קול עשיר, גמיש וחם. זמרת הסופרן מרי אליזבת ויליאמס הציגה שירה יפה והבעה עמוקה ומופנמת, אבל  בפרק האחרון המופלא שמעתי כבר סופרניות יותר מרגשות. מהסולנים הגברים התלהבתי פחות, ובמיוחד איכזב זמר הבאס החיוור אולג ציבולקו (Tsibulko). הכוכבת העיקרית של הערב היתה התזמורת עצמה, שנשמעה מבריקה ומלאת גוונים.

מבחינה פרשנית לא היה פה ביצוע מסעיר, אבל היה מרגש לראות את זובין מהטה מוביל את כל המאסה הזו בביטחון ובמיקוד מושלם למרות הקושי הפיזי. האיש פשוט אריה, ומהווה מקור השראה עצום. אין לי ספק שנתגעגע אליו מאוד בשנים שלאחר פרישתו.

נ.ב.

בניגוד לאופרות של ורדי, בהן התזמורת נמצאת ב"פיט", הרי שברקוויאם שלו התזמורת יושבת על הבמה באור הזרקורים. העובדה הזו מאפשר לראות כלי נדיר יחסית- ה"צ'ימבאסו" (Cimbasso), מעין טרומבון באס מוארך בו השתמש ורדי במקום טובה. הצ'ימבאסו מופיע באופרות רבות של ורדי (מ"אוברטו" ועד "אאידה"), ואחריו גם אצל פוצ'יני (ב- "Le Villi") ורספיגי (ב"אורני רומא"). כאן יש הזדמנות לראות אותו במלוא הדרו, יושב בקצה חטיבת הטרומבונים.

נ.ב. 2

הרבה מהאפקט הריגשי של סיום הרקוויאם של ורדי מושג בזכות רגע קצר של שקט אחרי הצליל האחרון, אחרי המילים Libera me. נראה היה שלזובין מהטה היתה כוונה מלאה לעשות את ההשהייה הזו, אבל מחיאות כפיים נחפזות של הקהל קטעו את הקסם באיבו. כמה חבל. הגיע הזמן שאנשים יכירו בעובדה שיצירה מסתיימת רק כשהמנצח הוריד את הידיים, ולא כשהמוזיקה מפסיקה להישמע…

רשמים וחוויות – פסטיבל באך בלייפציג

bach leipzig

פסלו של י.ס. באך בכניסה לכנסיית סט. תומאס, לייפציג

אמש (ראשון) הסתיים בלייפציג "פסטיבל באך", הנערך בעיר מדי שנה. אירועי הפסטיבל מתקיימים במגוון אתרים בעיר וסביבותיה, כולל שתי הכנסיות המזוהות עם באך יותר מכל (סט. תומאס וסט. ניקולאי).

הפעם נסעתי לפסטיבל לא כמבקר, אלא כמדריך מוזיקלי של קבוצה נפלאה של אוהבי מוזיקה מהארץ. מההיצע המוזיקלי העצום של הפסטיבל דגמנו חמישה מופעים. הראשון היה רסיטל של אנדרס שיף, מפרשני באך הבולטים בדורנו. שיף הופיע עם מכלול הפרטיטות של באך, תכנית זהה לזו שניגן בתל-אביב לפני מספר שבועות. כמו בתל אביב, גם כאן הפך שיף את סדר הפרטיטות, וניגן אותן לפי סדר סולמות עולה (במקום הסדר המקורי של באך, שמבוסס על עלייה וירידה במרווחים גדלים והולכים).

בניגוד לתל אביב, בוצע הרסיטל באולם לא ממוזג (לבקשת שיף עצמו, כיוון שרעש המזגן הפריע לו). התוצאה היתה ערב מאתגר בן קרוב לשלוש שעות, בו שיחק מזג האוויר החם תפקיד לא מבוטל. החוויה היתה לא רק מוזיקלית, אלא כזו של השתתפות ב"עבודת קודש" שאינה מתמקדת בהנאה חושית אלא בחוויה רוחנית כוללת. הפרשנות, כדרכו של שיף, היתה נקייה, מדויקת, ונטולת כל מוחצנות רגשית. הוא לא עשה שום ניסיון להתחנף לקהל, ואם לדייק- נראה שהקהל כלל לא מעניין אותו. מבחינה פרשנית, שוב כדרכו, שמר שיף כמעט לכל האורך על איזון בין הקולות השונים, בלי ניסיונות  להדגיש את קו הבאס או קולות פנימיים בסגנון גלן גולד. התוצאה היתה חוויה מוזיקלית טוטאלית, מעין גירסה ייחודית של אוהבי מוזיקה לריצת מרתון. הפעם לא ניגן הדרנים, אולי כי חלק מהקהל רץ כדי להספיק לביצוע של "יוהאנס פסיון" מיד אחרי הרסיטל. 

בערב השני ביקרנו באופרה של לייפציג, שהעלתה גירסה מודרנית לבלט "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת. לטעמי, זו היתה הפקה מדהימה. בפרשנות של הכוריאוגרף מריו שרדר הנסיך זיגפריד הוא בכלל נסיכה, שצריכה לבחור בין שתי אהובות שונות (לבנה או שחורה). הטוויסט הזה לוקח את העלילה לכיוון לסבי וטרנסג'נדרי מפתיע, עם כוריאוגרפיה מודרנית שמוותרת לחלוטין על אלמנטים קלאסיים (כולל ויתור על סיבובי ה"פואטה" המפורסמים). הסוף מרתק במיוחד: לרגע הוא רומז על אופציה פוליאמורית, אך בסופו הנסיכה נשארת לבדה. האם מבחירה או לא? את זה צריך לפרש לבד.

BF 2019Nr. 1

גוטהולד שוורץ. צילום באדיבות פסטיבל באך

את שני הערבים הבאים הקדשנו לקנטטות של באך. הפסטיבל העלה השנה על נס את הקנטטות המעולות שחיבר באך בתקופת עבודתו בויימאר, כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו. מתוך ארבעת הקונצרטים שהוקדשו ל"קנטטות ויימאר" דגמנו שניים. הראשון התקיים בכנסיית "תומאס",  עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת של לייפציג ומקהלת הילדים "תומאס". על הקונצרט ניצח גוטהולד שוורץ, מנהלה המוזיקלי של המקהלה, שביקר איתה גם בארץ לפני ארבע שנים. הם ביצעו את קנטטות 31, 172 ו- 21, כולן מתקופת ויימאר וכולן מהשורה הראשונה של הקנטטות שחיבר באך.

למרות שמדובר בתזמורת "מודרנית" ובמקהלת ילדים, ולמרות שמדובר באקוסטיקה של כנסייה, הפרשנות היתה נמרצת ובהירה בצורה מפתיעה. כשחזרתי לקרוא את הראיון שערכתי עם שוורץ לקראת ביקורו בארץ בעבר, הכול התברר: שוורץ הסביר שם שלמרות שהוא מנצח על מקהלת ילדים ועל תזמורת "מודרנית", הוא שואף להגיע להבעה רטורית מדויקת של הטקסטים ולביטוי מוזיקלי אינטנסיבי ובהיר כפי שאפשר לשמוע בביצועים של אנשי תנועת הביצוע ההסטורי (כלומר בכלי תקופה ופרשנות תקופתית). וזה בדיוק מה שאכן ששמענו. לטעמי, זה היה אחד משיאי הביקור.

RinaldoAlessandrin-4.jpg

רינלדו אלסנדריני. צילום: יח"צ

ערב הקנטטות השני, בכנסיית סט. ניקולאי, הציג פרשנות אחרת לביצועי באך. השתתפו בו הרכב מעולה של כלי תקופה (האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין) ומקהלת RIAS, גם היא מברלין. על הקונצרט ניצח רינאלדו אלסנדריני, והפעם בוצעו בו קנטטות 70a ,147a ,61 ו- 63. ה- "a" מסמן את העובדה שהן חוברו בויימאר, ולכן שונות במעט מהגירסאות המוכרות יותר שחיבר להן באך בלייפציג מספר שנים מאוחר יותר. ההבדל בולט במיוחד בקנטטה 147a, שבה אין את פרק המקהלה המפורסם החותם את קנטטה 147 ה"רגילה". פרק זה בוצע כהדרן, שנדרש מאוד לאור ההתלהבות של הקהל.

להפתעתי, נהניתי יותר דווקא ממקהלת הילדים בערב הקודם. התזמורת והמקהלה היו אמנם נפלאות, וזמרת האלט הסולנית (איגנבורג דאנץ) היתה נהדרת, אבל הפרשנות של אלסנדריני לא הבליטה מספיק את הניואנסים שאפשר להוציא מהקנטטות האלו. במיוחד דברים אמורים בקנטטה 63 הנפלאה, שאת הניואנסים שאפשר להפיק ממנה מדגימה היטב ההקלטה המושלמת של ג'ון אליוט גרדינר. ועדיין, איכות הנגינה והשירה המקהלתית הספיקו כדי ליצור ערב ברמה ביצועית פנטסטית.

BF 2019 Nr. 158

דוד שטרן מנצח על מקהלת נערי טלץ במיסה הגדולה של באך. צילום באדיבות פסטיבל באך

הערב האחרון, כצפוי, היווה שיא נוסף לביקור. המסורת של פסטיבל באך היא לסיים אותו עם המיסה בסי-מינור של באך ("הגדולה"), בכל שנה בביצוע אחר. הפעם נמסר הביצוע למנצח דוד שטרן ולהרכב שלו, "אופרה פואוקו", המנגן בכלי תקופה. איתם שרו מקהלת נערי טלץ וחמישה סולנים, שרובם היו מצוינים. שטרן, כזכור, כיהן תקופה קצרה כמנהל מוזיקלי של האופרה הישראלית, ומאז סיום כהונתו לא חזר לנצח בארץ. אם לשפוט מהופעתו בלייפציג- זה דווקא חבל. הוא הוביל ביצוע מרשים מאוד, שהדגים היטב הן את הצליל המבריק של "אופרה פואוקו" והן את הצליל המקהלתי הנפלא של מקהלת הנערים מטלץ. לטעמי, הם נשמעו טוב יותר אפילו ממקהלת תומאס. יש להם צליל בשל, מגובש ומלוטש, שזהר ממש באקוסטיקה המצוינת של הכנסייה.

בין הסולנים בלט כצפוי זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול, כולל ביצוע עוצר נשימה לפרק ה"Agnus Dei" המפורסם. עוד ראוי לציון זמר הבאס לורן נאורי, שהלך לגמרי לאיבוד באריה הראשונה שלו (Quoniam)  אבל חזר לעצמו בגדול באריה השנייה, Et in Spiritus Sanctus. שטרן עצמו נקט בכמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת- לדוגמא, הדגשה מופרזת של המילה "Pax" בתחילת פרק הגלוריה- אבל בסיכומו של דבר זה היה אחד הביצועים החיים המרשימים ביותר של המיסה ששמעתי.

למי ששוקל להגיע לפסטיבל בעתיד כדי לקחת בחשבון כמה המלצות. ראשית, לקחת בחשבון שהראות בכנסיות מוגבלת, למעט המקומות היקרים ביותר. אם רוצים לראות היטב- שווה להשקיע בכרטיסים היקרים.  שנית- הכנסיות לא ממוזגות, ואם נופלים על ימים חמים זה יכול להיות מאתגר. מצד שני, זה לגמרי חלק מהחוויה.

"המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה"- ראיון עם ליאונידס קבאקוס

Leonidas KavakosPhoto: Marco Borggreve

לאונידס קבקוס. צילום: Marco Borggreve

הכנר היווני לאונידס קבאקוס (51), שסיים השבוע סידרת קונצרטים עם הפילהרמונית הישראלית, נחשב בשנים האחרונות לאחד מחשובי הכנרים הפועלים כיום בעולם. הוא מופיע בקביעות עם טובי המנצחים והתזמורות, וכן מרבה לנגן מוזיקה קאמרית. הפעם ניגן בארץ את הקונצ'רטו הראשון לכינור של שוסטקוביץ' תחת שרביטו של להב שני, בביצוע שזכה לביקורות נלהבות.

קבאקוס מתגלה בראיון כמוזיקאי רחב אופקים ומלא בתובנות מרתקות, שחלקן מפתיעות וחורגות מהמקובל. לאחר ניתוח מקיף של הקונצ'רטו של שוסטקוביץ', מסביר קבאקוס כי יצירה זו מהווה דוגמא טובה לטענתו הבסיסית לגבי מוזיקה. "תווים הם כמו אנרגיה", הוא אומר. "וכמו בחיים, יש כל הזמן שינויים. יש טעות בסיסית של מורים למוזיקה, שאומרת שבזמן שמנגנים 'לגאטו' הצליל צריך להישאר דומה לכל האורך. אלו שטויות. הרי בטבע זה לא קורה. הכל זז כל הזמן, גם כשהוא לכאורה סטאטי. אני זוכר שפעם ניגשתי לאודישן אצל מנצח מפורסם מאוד. כל מה שעניין אותו היה שאשמור על 'לגאטו' אחיד. אמרתי לו 'סליחה, אבל לדעתי זו לא מוזיקה', והלכתי משם".

קבאקוס מספר כי אביו וסבו היו מוזיקאים, שביצעו מוזיקה יוונית עממית שמקורה באיזור אפירוס בצפון יוון. לדבריו, הרקע היווני משפיע מאוד על תפיסת המוזיקה הקלאסית שלו.

"יש במוזיקה מילה חזקה- ריתמוס. תלמידים לומדים לנגן נכון בתוך ביט מטרונומי. אבל זו טעות בסיסית. למעשה, המילה הזו מגיעה מהמקדשים העתיקים ביוון. במקדשים האלו הוגדרו שלושה סוגי ריתמוס- דורי, איאוני וקורינתי (להבדיל מהמודוסים, שלחלקם יש שם דומה). במשמעות המילונית שלה, למילה ריתמוס אין קשר לביט. כן יש לה קשר לשלושה מרכיבים: זרימה (או תנועה קבועה), פרופורציה ואופי. את זה בתי הספר למוזיקה לא מלמדים. דורות על גבי דורות של תלמידים חושבים ששמירה על ביט היא הדרך הנכונה לנגן מוזיקה. אבל במקור הריתמוס עוזר לך להבין את הקשר בין המוזיקה לחיים. אם תיקח לדוגמא נגינת לגאטו, אז בעזרת ההבנה של מושג הריתמוס תבין שגם לצליל ארוך יש קצב משלו. רק שצריך למצוא אותו. כך שהחוכמה היא לא ללמוד 'להחזיק לגאטו' דרך שמירת מתח זהה על הקשת לאורך זמן, אלא למצוא את הזרימה בתוך הלגאטו הזה. איך ליצור קשת בין הרבה צלילים. אחרת זו לא מוזיקה".

נקודה נוספת שהוא מציין בהקשר למוזיקה היוונית העממית קשורה לשמיעה. "שים לב שמוזיקאים שעוסקים במוזיקה עממית כמעט תמיד מנגנים ללא זיופים", הוא אומר. "הסיבה לכך היא שהם מנגנים משמיעה. הרבה פעמים מדובר באנשים שאינם יודעים איך נראה תו, אבל הם לומדים משמיעה ולכן מדייקים".

=========

לפני שנתיים החליף קבאקוס את כינור הסטרדיווריוס שהיה ברשותו, "Abergavenny" משנת 1724, לסטרדיווריוס אחר, "Willemotte", שיוצר בשנת 1734. "ראיתי את הכינור הזה לפני שלושים שנה, ואז הוא לא היה למכירה", הוא מספר. "מאז זה היה החלום שלי להשיג אותו. לפני שלוש שנים ראיתי אותו בלונדון אצל חבר, וברגע שהבנתי שיש אפשרות להחליף את הכלי שלי בו- עשיתי זאת מיד".

"בניית כינורות היא אמנות אדירה", הוא אומר. "כינורות הסטרדיווריוס לא היה מוערכים כל-כך בזמנו. הכלים של אמאטי, שהיה המורה שלו, היו בשלים יותר ולכן אנשים העדיפו אותם. לכינור לוקח זמן להבשיל. ככל שמנגנים יותר, הכלי נעשה טוב יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"זה קורה בגלל שהכלי רוטט כשמנגנים עליו. כל הפעולות שנעשות כדי להפיק צליל 'מעירות' את הכלי וגורמות לו להישמע יותר טוב. אם אקח כינור שלא ניגנו בו עשרים שנה, ואנגן עליו במשך ארבעה חודשים, הצליל שלו יהיה שונה מאוד לפני ואחרי. שאלה נוספת היא מי מנגן. ככל שהכנר טוב יותר- הכלי יהפוך לטוב יותר".

זה נשמע לגמרי ניו-אייג'י.

"אולי, אבל זו המציאות. הבעיה היא שכנרים רבים לא שומרים על הכלי מספיק טוב, אז ברור שאחרי עשרים שנה של שימוש לרעה הכלי יישחק".

ואיך שומרים על כלי כזה?

"צריך לשמור שיהיה נקי, לשים לב לזיעה, ולתקן אצל הרסטורטור הכי טוב שיש. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה שבמקצוע הזה יש הרבה נסיעות, והטמפרטורות בין המקומת השונים משתנות מאוד. הרי היום אני בתל-אביב ומחר במינכן, ובשתיהן יש טמפרטורות שונות לגמרי. זה משהו שלא היה קורה בתקופה בה הכלים האלו נבנו".

מה דעתך על המחירים של כינורות הסטראדיווריוס במונחי עלות-תועלת? זה שווה את זה?

"כן, לגמרי. את העוצמה של הצליל אפשר להשיג גם בכלים מודרניים, אבל מגוון כזה של צבעים אפשר רק בסטראדיווריוס. בכלי אחר הם פשוט הולכים לאיבוד".

ואתה חושב שאנשים בקהל שומעים זאת?

"אני מצטער אם הם לא שומעים. נכון שאפשר לומר 'למי אכפת'. הרי היצירה היא אותה יצירה. אבל לדעתי זו תפיסה שגויה. האמנות פונה למקום הכי מעודן בנפש האדם, והמקום הזה הוא מקום של ניואנסים. מי שלא רגיש לניואנסים האלו- צריך לעשות עבודה. אבל המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה".

"היום יש נטייה להתמקד רק במה שהכרחי", הוא מוסיף. "אבל מה שעושה את ההבדל זה הפרטים הקטנים. הרי אפשר לשאול גם למה לקרוא פילוסופיה. הרי לא תשתמש בזה בחיי היומיום שלך. אבל זו דרך מבישה להתייחס למתנה שקיבלנו. יש פה משהו שהוא יותר גדול מאיתנו, וכך גם צריך להתייחס אליו".

"הטיעון הזה תקף גם לעולם המוזיקה כיום", הוא מוסיף. "יש הרבה מוזיקאים ששמים את עצמם במרכז, ושוכחים שיש דברים שהם יותר גדולים מאיתנו. קח לדוגמא את העובדה שכמעט כל הפראזות בתקופה הקלאסית בנויות מארבע תיבות. למה? כי פראזה כזו מדברת אל ארכיטיפ מסוים, שקשור לתיאוריה הפיתגוראית. המוזיקה פונה פנימה, לא רק החוצה. היא הרבה יותר מאשר תופעה אקוסטית".

========

בוא נחזור רגע לקונצ'רטו של שוסטקוביץ'. נהוג לדבר על המוזיקה של שוסטקוביץ' בהקשר לרקע ההסטורי בו פעל, כלומר תחת מגף הברזל של השלטון הסטליניסטי. עד כמה צריך המבצע לקחת בחשבון את ההקשר ההסטורי כשהוא בא לפרש את היצירה?

"אי אפשר לנטרל את הרקע ההסטורי גם אם רוצים", אומר קבאקוס. "זה כמו כביש אספלט, שפתאום יוצא ממנו פרח. אנחנו מעריצים את העצים הגדולים, אבל הפרח הקטן הזה מייצג בצורה הרבה יותר חזקה את הרצון לחיות. כך גם שוסטקוביץ'- הוא שואב אותך לתוך העולם שלו בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה. הקונצ'רטו הזה מלא אינטנסיביות, כעס וכוח רצון".

"לקהל זה לעיתים קשה", הוא מוסיף. "אנשים באים לקונצרט כדי 'ליהנות', ואז אתה רואה מהבמה איך הם נשאבים לתוך העולם של שוסטקוביץ'. זו חוויה מאתגרת גם למבצעים וגם לקהל, כי זו יצירה כל כך חזקה מבחינה רגשית. בסוף, לדוגמא, הסולן ממש נאבק על חייו מול התזמורת. הוא צריך לעשות מאמץ גדול כדי שישמעו אותו מול התזמורת המלאה".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 7.5.2019

 

ביקורת קונצרט: מנפרד הונק מנצח על ויינברג וברהמס בפילהרמונית

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300.jpg

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

שורה תחתונה תחילה- לא מושלם, אבל יופי של קונצרט. מנפרד הונק הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, והפעם ניצח על שתי יצירות: הקונצ'רטו לכינור בסול מינור של מייצ'יסלאב ויינברג, ו"רקוויאם גרמני" הכביר מאת ברהמס (לסולנים, מקהלה ותזמורת).

ויינברג, יהודי-פולני בן המאה העשרים, היה מיודד מאוד עם שוסטקוביץ' וראה בו מעין מנטור מוזיקלי. ואכן, הקונצ'רטו שלו לכינור מזכיר מאוד את סגנונו של שוסטקוביץ'. אפשר למצוא בו גם השפעות של מהלר, ברטוק, ומוזיקה יהודית ממזרח אירופה. יש בקונצ'רטו ארבעה פרקים- השניים החיצוניים מהירים ואנרגטיים, והפנימיים מלודיים יותר ומאופקים. לטעמי, שני הפנימיים אפקטיביים בהרבה, במיוחד פרק האדאג'ו שמאופיין בקווים ארוכים ואווירה מעודנת. זו מוזיקה רומנטית מאוד בסגנונה, אבל אינה גולשת לסנטימנטליות ולעיתים מצליחה ממש לרגש.

את הביצוע הסולני של הכנר דוד רדזינסקי, נגן ראשי בפילהרמונית, אהבתי מאוד. פעמים רבות, חברי תזמורת שמופיעים כסולנים מתאפיינים בנגינה עצורה וחסרת ברק- כאילו נמנעים מ"להשוויץ" ביכולות שלהם מול הקולגות. רדזינסקי, לעומת זאת, משדר צניעות טבעית מהסוג שמעורר אהדה מיידית. יש לו נוכחות בימתית נעימה וכובשת, ונגינתו היתה בעלת אופי מופנם ומרגש בפרקים האיטיים ונסערת כנדרש בפרקים האחרים. להדרן ניגן יצירה קצרה שחיבר אביו, יאן, על בסיס הנושאים של הקונצ'רטו מאת ויינברג. גם כאן, הכל נעשה באיפוק ובטעם טוב.

אבל, עם כל הכבוד למייצ'יסלב ויינברג, לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את ברהמס. "רקוויאם גרמני" היא אחת היצירות האהובות עלי ברפרטואר הווקאלי, והציפיות היו גבוהות בהתאם. הן הוגשמו ברובן, אם כי לא במאה אחוז. "רקוויאם גרמני" כתוב ברובו למקהלה, ולכן איכות המקהלה קובעת רבות את התוצאה הסופית. הפעם מתארחת בסידרה המקהלה הפילהרמונית מפראג, אורחת ותיקה בהיכל התרבות. זו מקהלה מקצועית ברמה גבוהה, עם קולות עוצמתיים, מדויקים ויפים (כולל של חטיבות הגברים, שבמקהלות ישראליות נוטות להיות החוליה החלשה). למעט בעיות מינוריות בניואנסים של דיקציה גרמנית (לדוגמא, v שנשמע כ- ו' במקום כ-פ'), זה היה ביצוע מקהלתי מצוין שקל ליהנות ממנו.

לגבי הסולנים- ככה ככה. הבאס-בריטון הסיני שניאנג הזכיר לי קליפ שראיתי לא מזמן, בו רואים רובוט שתוכנת כך שיהיה מסוגל לקלוע לסל מכל פינה במגרש. גם שניאנג הצליח להגיע בלי מאמץ ניכר לתווים הגבוהים שדורש ברהמס (כולל פה דיאז באוקטבה האמצעית), ובנוסף הציג נוכחות בוטחת וקול נעים וחזק. מה שחסרו לי אצלו הם הבעה סגנונית מעמיקה, ואותה איכות חמקמקה שאפשר להגדיר כ"נשמה יתרה". ואגב, גם אצלו היתה תקלת דיקציה מוזרה, בה בוטאה המילה Steht עם ס' בהתחלה. מוזר שהונק לא תיקן זאת בחזרות.

הסולנית השנייה היתה זמרת הסופרן הדרום קוריאנית סונהיי אים, שלמדה הן במולדתה והן בגרמניה. ברהמס כתב לסופרן ברקוויאם שלו תפקיד קטן למדי, בפרק החמישי בלבד. הוא בוצע בשירה נקייה, שאמנם לא השאירה רושם מיוחד אבל עשתה את העבודה כראוי.

והחשוב ביותר- הפילהרמונית, תחת שרביטו המדויק והובלתו מלאת ההשראה של מנפרד הונק, נשמעה בערב הזה מצוין. זו התרשמות די קבועה ביחס לתזמורת כבר תקופה ארוכה, ומשמח מאוד שזה המצב.

הערה לסיום: מכת הסלולריים, שדומה שפסחה עד כה על היכל התרבות, החלה להיכנס גם לשם. קשה לשבת היום בקונצרט בלי ששכן אקראי יחליט לבדוק הודעות או לקרוא מיילים בדיוק באמצע פרק, ויסנוור אגב כך את כל שכניו. אנא, ידידים יקרים, העירו לשכנים שזה מפריע לכם. אחרת הנורמה תשתרש ובאמת שכבר לא יהיה טעם ללכת לקונצרטים. בלי ריכוז מוחלט במוזיקה הולך לאיבוד הרבה מטעמו של הקונצרט החי, ואי אפשר להתרכז כשלידך מבזיק כל כמה דקות הווטסאפ של השכן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ויינברג וברהמס, עם המקהלה הפילהרמונית מפראג וסולנים. מנצח: מנפרד הונק (Honeck). היכל התרבות ת"א, 13.4.2019.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 14.4.2019