דילוג לתוכן

"המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה"- ראיון עם ליאונידס קבאקוס

Leonidas KavakosPhoto: Marco Borggreve

לאונידס קבקוס. צילום: Marco Borggreve

הכנר היווני לאונידס קבאקוס (51), שסיים השבוע סידרת קונצרטים עם הפילהרמונית הישראלית, נחשב בשנים האחרונות לאחד מחשובי הכנרים הפועלים כיום בעולם. הוא מופיע בקביעות עם טובי המנצחים והתזמורות, וכן מרבה לנגן מוזיקה קאמרית. הפעם ניגן בארץ את הקונצ'רטו הראשון לכינור של שוסטקוביץ' תחת שרביטו של להב שני, בביצוע שזכה לביקורות נלהבות.

קבאקוס מתגלה בראיון כמוזיקאי רחב אופקים ומלא בתובנות מרתקות, שחלקן מפתיעות וחורגות מהמקובל. לאחר ניתוח מקיף של הקונצ'רטו של שוסטקוביץ', מסביר קבאקוס כי יצירה זו מהווה דוגמא טובה לטענתו הבסיסית לגבי מוזיקה. "תווים הם כמו אנרגיה", הוא אומר. "וכמו בחיים, יש כל הזמן שינויים. יש טעות בסיסית של מורים למוזיקה, שאומרת שבזמן שמנגנים 'לגאטו' הצליל צריך להישאר דומה לכל האורך. אלו שטויות. הרי בטבע זה לא קורה. הכל זז כל הזמן, גם כשהוא לכאורה סטאטי. אני זוכר שפעם ניגשתי לאודישן אצל מנצח מפורסם מאוד. כל מה שעניין אותו היה שאשמור על 'לגאטו' אחיד. אמרתי לו 'סליחה, אבל לדעתי זו לא מוזיקה', והלכתי משם".

קבאקוס מספר כי אביו וסבו היו מוזיקאים, שביצעו מוזיקה יוונית עממית שמקורה באיזור אפירוס בצפון יוון. לדבריו, הרקע היווני משפיע מאוד על תפיסת המוזיקה הקלאסית שלו.

"יש במוזיקה מילה חזקה- ריתמוס. תלמידים לומדים לנגן נכון בתוך ביט מטרונומי. אבל זו טעות בסיסית. למעשה, המילה הזו מגיעה מהמקדשים העתיקים ביוון. במקדשים האלו הוגדרו שלושה סוגי ריתמוס- דורי, איאוני וקורינתי (להבדיל מהמודוסים, שלחלקם יש שם דומה). במשמעות המילונית שלה, למילה ריתמוס אין קשר לביט. כן יש לה קשר לשלושה מרכיבים: זרימה (או תנועה קבועה), פרופורציה ואופי. את זה בתי הספר למוזיקה לא מלמדים. דורות על גבי דורות של תלמידים חושבים ששמירה על ביט היא הדרך הנכונה לנגן מוזיקה. אבל במקור הריתמוס עוזר לך להבין את הקשר בין המוזיקה לחיים. אם תיקח לדוגמא נגינת לגאטו, אז בעזרת ההבנה של מושג הריתמוס תבין שגם לצליל ארוך יש קצב משלו. רק שצריך למצוא אותו. כך שהחוכמה היא לא ללמוד 'להחזיק לגאטו' דרך שמירת מתח זהה על הקשת לאורך זמן, אלא למצוא את הזרימה בתוך הלגאטו הזה. איך ליצור קשת בין הרבה צלילים. אחרת זו לא מוזיקה".

נקודה נוספת שהוא מציין בהקשר למוזיקה היוונית העממית קשורה לשמיעה. "שים לב שמוזיקאים שעוסקים במוזיקה עממית כמעט תמיד מנגנים ללא זיופים", הוא אומר. "הסיבה לכך היא שהם מנגנים משמיעה. הרבה פעמים מדובר באנשים שאינם יודעים איך נראה תו, אבל הם לומדים משמיעה ולכן מדייקים".

=========

לפני שנתיים החליף קבאקוס את כינור הסטרדיווריוס שהיה ברשותו, "Abergavenny" משנת 1724, לסטרדיווריוס אחר, "Willemotte", שיוצר בשנת 1734. "ראיתי את הכינור הזה לפני שלושים שנה, ואז הוא לא היה למכירה", הוא מספר. "מאז זה היה החלום שלי להשיג אותו. לפני שלוש שנים ראיתי אותו בלונדון אצל חבר, וברגע שהבנתי שיש אפשרות להחליף את הכלי שלי בו- עשיתי זאת מיד".

"בניית כינורות היא אמנות אדירה", הוא אומר. "כינורות הסטרדיווריוס לא היה מוערכים כל-כך בזמנו. הכלים של אמאטי, שהיה המורה שלו, היו בשלים יותר ולכן אנשים העדיפו אותם. לכינור לוקח זמן להבשיל. ככל שמנגנים יותר, הכלי נעשה טוב יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"זה קורה בגלל שהכלי רוטט כשמנגנים עליו. כל הפעולות שנעשות כדי להפיק צליל 'מעירות' את הכלי וגורמות לו להישמע יותר טוב. אם אקח כינור שלא ניגנו בו עשרים שנה, ואנגן עליו במשך ארבעה חודשים, הצליל שלו יהיה שונה מאוד לפני ואחרי. שאלה נוספת היא מי מנגן. ככל שהכנר טוב יותר- הכלי יהפוך לטוב יותר".

זה נשמע לגמרי ניו-אייג'י.

"אולי, אבל זו המציאות. הבעיה היא שכנרים רבים לא שומרים על הכלי מספיק טוב, אז ברור שאחרי עשרים שנה של שימוש לרעה הכלי יישחק".

ואיך שומרים על כלי כזה?

"צריך לשמור שיהיה נקי, לשים לב לזיעה, ולתקן אצל הרסטורטור הכי טוב שיש. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה שבמקצוע הזה יש הרבה נסיעות, והטמפרטורות בין המקומת השונים משתנות מאוד. הרי היום אני בתל-אביב ומחר במינכן, ובשתיהן יש טמפרטורות שונות לגמרי. זה משהו שלא היה קורה בתקופה בה הכלים האלו נבנו".

מה דעתך על המחירים של כינורות הסטראדיווריוס במונחי עלות-תועלת? זה שווה את זה?

"כן, לגמרי. את העוצמה של הצליל אפשר להשיג גם בכלים מודרניים, אבל מגוון כזה של צבעים אפשר רק בסטראדיווריוס. בכלי אחר הם פשוט הולכים לאיבוד".

ואתה חושב שאנשים בקהל שומעים זאת?

"אני מצטער אם הם לא שומעים. נכון שאפשר לומר 'למי אכפת'. הרי היצירה היא אותה יצירה. אבל לדעתי זו תפיסה שגויה. האמנות פונה למקום הכי מעודן בנפש האדם, והמקום הזה הוא מקום של ניואנסים. מי שלא רגיש לניואנסים האלו- צריך לעשות עבודה. אבל המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה".

"היום יש נטייה להתמקד רק במה שהכרחי", הוא מוסיף. "אבל מה שעושה את ההבדל זה הפרטים הקטנים. הרי אפשר לשאול גם למה לקרוא פילוסופיה. הרי לא תשתמש בזה בחיי היומיום שלך. אבל זו דרך מבישה להתייחס למתנה שקיבלנו. יש פה משהו שהוא יותר גדול מאיתנו, וכך גם צריך להתייחס אליו".

"הטיעון הזה תקף גם לעולם המוזיקה כיום", הוא מוסיף. "יש הרבה מוזיקאים ששמים את עצמם במרכז, ושוכחים שיש דברים שהם יותר גדולים מאיתנו. קח לדוגמא את העובדה שכמעט כל הפראזות בתקופה הקלאסית בנויות מארבע תיבות. למה? כי פראזה כזו מדברת אל ארכיטיפ מסוים, שקשור לתיאוריה הפיתגוראית. המוזיקה פונה פנימה, לא רק החוצה. היא הרבה יותר מאשר תופעה אקוסטית".

========

בוא נחזור רגע לקונצ'רטו של שוסטקוביץ'. נהוג לדבר על המוזיקה של שוסטקוביץ' בהקשר לרקע ההסטורי בו פעל, כלומר תחת מגף הברזל של השלטון הסטליניסטי. עד כמה צריך המבצע לקחת בחשבון את ההקשר ההסטורי כשהוא בא לפרש את היצירה?

"אי אפשר לנטרל את הרקע ההסטורי גם אם רוצים", אומר קבאקוס. "זה כמו כביש אספלט, שפתאום יוצא ממנו פרח. אנחנו מעריצים את העצים הגדולים, אבל הפרח הקטן הזה מייצג בצורה הרבה יותר חזקה את הרצון לחיות. כך גם שוסטקוביץ'- הוא שואב אותך לתוך העולם שלו בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה. הקונצ'רטו הזה מלא אינטנסיביות, כעס וכוח רצון".

"לקהל זה לעיתים קשה", הוא מוסיף. "אנשים באים לקונצרט כדי 'ליהנות', ואז אתה רואה מהבמה איך הם נשאבים לתוך העולם של שוסטקוביץ'. זו חוויה מאתגרת גם למבצעים וגם לקהל, כי זו יצירה כל כך חזקה מבחינה רגשית. בסוף, לדוגמא, הסולן ממש נאבק על חייו מול התזמורת. הוא צריך לעשות מאמץ גדול כדי שישמעו אותו מול התזמורת המלאה".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 7.5.2019

 

ביקורת קונצרט: מנפרד הונק מנצח על ויינברג וברהמס בפילהרמונית

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300.jpg

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

שורה תחתונה תחילה- לא מושלם, אבל יופי של קונצרט. מנפרד הונק הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, והפעם ניצח על שתי יצירות: הקונצ'רטו לכינור בסול מינור של מייצ'יסלאב ויינברג, ו"רקוויאם גרמני" הכביר מאת ברהמס (לסולנים, מקהלה ותזמורת).

ויינברג, יהודי-פולני בן המאה העשרים, היה מיודד מאוד עם שוסטקוביץ' וראה בו מעין מנטור מוזיקלי. ואכן, הקונצ'רטו שלו לכינור מזכיר מאוד את סגנונו של שוסטקוביץ'. אפשר למצוא בו גם השפעות של מהלר, ברטוק, ומוזיקה יהודית ממזרח אירופה. יש בקונצ'רטו ארבעה פרקים- השניים החיצוניים מהירים ואנרגטיים, והפנימיים מלודיים יותר ומאופקים. לטעמי, שני הפנימיים אפקטיביים בהרבה, במיוחד פרק האדאג'ו שמאופיין בקווים ארוכים ואווירה מעודנת. זו מוזיקה רומנטית מאוד בסגנונה, אבל אינה גולשת לסנטימנטליות ולעיתים מצליחה ממש לרגש.

את הביצוע הסולני של הכנר דוד רדזינסקי, נגן ראשי בפילהרמונית, אהבתי מאוד. פעמים רבות, חברי תזמורת שמופיעים כסולנים מתאפיינים בנגינה עצורה וחסרת ברק- כאילו נמנעים מ"להשוויץ" ביכולות שלהם מול הקולגות. רדזינסקי, לעומת זאת, משדר צניעות טבעית מהסוג שמעורר אהדה מיידית. יש לו נוכחות בימתית נעימה וכובשת, ונגינתו היתה בעלת אופי מופנם ומרגש בפרקים האיטיים ונסערת כנדרש בפרקים האחרים. להדרן ניגן יצירה קצרה שחיבר אביו, יאן, על בסיס הנושאים של הקונצ'רטו מאת ויינברג. גם כאן, הכל נעשה באיפוק ובטעם טוב.

אבל, עם כל הכבוד למייצ'יסלב ויינברג, לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את ברהמס. "רקוויאם גרמני" היא אחת היצירות האהובות עלי ברפרטואר הווקאלי, והציפיות היו גבוהות בהתאם. הן הוגשמו ברובן, אם כי לא במאה אחוז. "רקוויאם גרמני" כתוב ברובו למקהלה, ולכן איכות המקהלה קובעת רבות את התוצאה הסופית. הפעם מתארחת בסידרה המקהלה הפילהרמונית מפראג, אורחת ותיקה בהיכל התרבות. זו מקהלה מקצועית ברמה גבוהה, עם קולות עוצמתיים, מדויקים ויפים (כולל של חטיבות הגברים, שבמקהלות ישראליות נוטות להיות החוליה החלשה). למעט בעיות מינוריות בניואנסים של דיקציה גרמנית (לדוגמא, v שנשמע כ- ו' במקום כ-פ'), זה היה ביצוע מקהלתי מצוין שקל ליהנות ממנו.

לגבי הסולנים- ככה ככה. הבאס-בריטון הסיני שניאנג הזכיר לי קליפ שראיתי לא מזמן, בו רואים רובוט שתוכנת כך שיהיה מסוגל לקלוע לסל מכל פינה במגרש. גם שניאנג הצליח להגיע בלי מאמץ ניכר לתווים הגבוהים שדורש ברהמס (כולל פה דיאז באוקטבה האמצעית), ובנוסף הציג נוכחות בוטחת וקול נעים וחזק. מה שחסרו לי אצלו הם הבעה סגנונית מעמיקה, ואותה איכות חמקמקה שאפשר להגדיר כ"נשמה יתרה". ואגב, גם אצלו היתה תקלת דיקציה מוזרה, בה בוטאה המילה Steht עם ס' בהתחלה. מוזר שהונק לא תיקן זאת בחזרות.

הסולנית השנייה היתה זמרת הסופרן הדרום קוריאנית סונהיי אים, שלמדה הן במולדתה והן בגרמניה. ברהמס כתב לסופרן ברקוויאם שלו תפקיד קטן למדי, בפרק החמישי בלבד. הוא בוצע בשירה נקייה, שאמנם לא השאירה רושם מיוחד אבל עשתה את העבודה כראוי.

והחשוב ביותר- הפילהרמונית, תחת שרביטו המדויק והובלתו מלאת ההשראה של מנפרד הונק, נשמעה בערב הזה מצוין. זו התרשמות די קבועה ביחס לתזמורת כבר תקופה ארוכה, ומשמח מאוד שזה המצב.

הערה לסיום: מכת הסלולריים, שדומה שפסחה עד כה על היכל התרבות, החלה להיכנס גם לשם. קשה לשבת היום בקונצרט בלי ששכן אקראי יחליט לבדוק הודעות או לקרוא מיילים בדיוק באמצע פרק, ויסנוור אגב כך את כל שכניו. אנא, ידידים יקרים, העירו לשכנים שזה מפריע לכם. אחרת הנורמה תשתרש ובאמת שכבר לא יהיה טעם ללכת לקונצרטים. בלי ריכוז מוחלט במוזיקה הולך לאיבוד הרבה מטעמו של הקונצרט החי, ואי אפשר להתרכז כשלידך מבזיק כל כמה דקות הווטסאפ של השכן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ויינברג וברהמס, עם המקהלה הפילהרמונית מפראג וסולנים. מנצח: מנפרד הונק (Honeck). היכל התרבות ת"א, 13.4.2019.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 14.4.2019

 

עידכון לגבי טיולי מוזיקה לחו"ל- קיץ 2019

שלום לכולם, לקראת חודשי הקיץ רציתי לעדכן על טיולי המוזיקה לחו"ל בהדרכתי בתקופה הקרובה. הטיול הקרוב יהיה לפסטיבל באך בלייפציג, ביוני 2019. סיור זה מלא, ובשלב זה ניתן להירשם רק לרשימת המתנה. הסיור השני הוא לפסטיבל המוזיקה הקאמרית בורביה (Verbier)-  שבוע של חופשה מוזיקלית מהנה באלפים השוויצריים. הסיור יתקיים בין ה-29 ביולי ל-5 באוגוסט, ועדיין יש בו מספר מקומות פנויים. הסיור הוא בהפקת "קשרי תרבות תבל". כל הפרטים כאן. 

מאחל לכולנו קיץ נעים!

״אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה": ראיון עם המנצח כריסטוף אשנבאך

כריסטוף אשנבך קרדיט - _©LucaPiva.jpg

כריסטוף אשנבאך. צילום: Luca Piva

השבוע תתחיל בפילהרמונית סידרת קונצרטים בניצוחו של כריסטוף אשנבאך (Eschenbach), בן 79, מהמנצחים המעניינים והמעמיקים הפועלים כיום בעולם.

סיפורו האישי של אשנבאך מרגש במיוחד, ומסביר את הקשר העמוק שחש למוזיקה. הוא נולד בשנת 1940 בברסלאו, שהיתה אז בשטחה של גרמניה הנאצית. אביו, הריברט רינגמן, התנגד נמרצות למשטר הנאצי והתבטא נגדו בצורה גלויה. כעונש, גוייס בכפייה ל"חטיבת העונשין" של הוורמאכט: יחידה צבאית של אסירים, שנשלחו לאיזורי הקרבות המסוכנים ביותר. אביו נשלח עם יחידתו לחזית כדי להילחם נגד הצבא הרוסי, וכצפוי- לא חזר.

הטרגדיה של אשנבאך לא הסתיימה שם. אמו מתה עקב סיבוכים בלידה, והוא נותר יתום משני הוריו. עם תום המלחמה עבר עם סבתו למחנה פליטים, ושם, למרבה המזל, הצליחה דודתו לאתר אותו. היא ובעלה החליטו לאמץ את הילד, שנקרא מאז בשם משפחתם אשנבאך.

לדבריו, תפקידה המרכזי של המוזיקה בחייו עוצב בדיוק בתקופה נוראה זו. "הייתי ילד בתקופה הקשה ביותר של הדורות האחרונים, הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה", הוא מספר בקול שעדיין מסגיר התרגשות וכאב. "המוזיקה היתה זו שריפאה אותי ונתנה לי חיים. הייתי חולה, פליט. ראיתי מוות בכל מקום. הייתי אז בטראומה, ובמשך תקופה ארוכה לא יכולתי לדבר. אימי החורגת היתה פסנתרנית וזמרת, וכשראתה כמה המוזיקה מרגשת אותי הציעה לי לנגן. אמרתי מיד 'כן'. זו היתה המילה הראשונה שאמרתי מזה שנה. הייתי אז ילד בן שש".

מעניין שאתה זוכר בצורה כל כך בהירה חוויות מגיל שש.

"החוויות אז היו כל כך קשות שאי אפשר לשכוח אותן. ואני גם לא יכול לשכוח איך המוזיקה היתה ההצלה שלי. היא החזירה אותי לחיים".

=================

בסידרת הקונצרטים הקרובה ינצח אשנבאך על הסימפוניה התשיעית של מהלר, הסימפוניה האחרונה אותה הספיק המלחין להשלים לפני מותו בשנת 1911. בסוף הפרק האחרון שלה נפרד מהלר מהעולם בצלילים בלתי נשמעים, באחד הרגעים המטלטלים ביותר שחוברו בתולדות המוזיקה.

רבים מאוהבי מהלר סבורים שהסימפוניה התשיעית שלו היא המרגשת ביותר מבין יצירותיו. אתה שותף לדעה הזו?

"כן. זו יצירה בעלת עוצמה רגשית מהממת. הסימפוניה הזו מורכבת מאוד, בין היתר כי ארבעת הפרקים שלה שונים מאוד. הפרק הראשון אדיר, ומציג את הנושא של "פעמות הלב הפגומות" (מוטיב מוזיקלי שמשקף את בעיית הלב שממנה סבל מהלר בשנותיו האחרונות, ע.ש.). הפרק השני הוא סקרצו, שבו מהלר משלב נעימות עממיות. השלישי הוא ה"בורלסקה", שמשלבת רב-קוליות עם פרודיה ואופייה יותר וירטואוזי. ואז מגיע פרק האדאג'יו האחרון, עוצר הנשימה, שמסתיים בתחושה של אובדן".

אתה יכול לתאר את הגישה שלך ליצירה?

"מאוד קשה לדבר על היצירה הזו במילים. כמו שאמר בטהובן פעם על ה'מיסה סולמניס', זו מוזיקה שבאה מהלב והולכת אל הלב".

בשתי ההקלטות המצולמות שלו לתשיעית, קלאודיו אבאדו מרים את ידיו בסיום ומשאיר אותן באוויר למשך רגע ארוך של דממה. זו תפיסה שאתה מתחבר אליה?

"האמת היא שאני עושה אותו דבר", מחייך אשנבאך. "זה סיום שבו אי אפשר לסבול מחיאות כפיים מיד. הסאונד של הצלילים האחרונים חייב להישאר בלב של האנשים".

קרה לך פעם שמחאו שם כפיים מוקדם מדי?

"יש לי דרך שלא לתת לזה לקרות. זה מקום שבו הזמן עומד מלכת, וזוהי גם הג'סטה שאני מחווה בניצוח".

==========

כמנצח ותיק ומוערך, אשנבאך הוא מכרה זהב של ידע וניסיון בנושא הניצוח. התובנה הראשונה שלו עולה כשהוא נשאל מיהם המנצחים שהשפיעו עליו ביותר. "שמעתי הרבה מנצחים ולמדתי מהם הרבה, אבל הקפדתי שלא לתת לזה להשפיע על הניצוח שלי. אם יש דבר שאסור למנצח לעשות, זה לחקות מישהו אחר או לתת למישהו אחר לתרגם את המוזיקה בשבילו".

עם זאת, אשנבאך מזכיר שני מנצחים מהם למד הרבה. "הראשון הוא ג'ורג' סל (Szell). הוא היה מנצח מאוד אנליטי, ששם דגש על שקיפות ועל ארטיקולציה. השני היה הרברט פון-קראיאן, שהיה מאסטר של הפקת צבע תזמורתי ושל עיצוב קווים מוזיקליים ולגאטו".

לא היתה בעיה עם זה שניצח בעיניים עצומות?

"זו שאלה עדינה", צוחק אשנבאך. "זו אכן היתה בעיה, פחות עבורו ויותר עבור הנגנים. לנושא עצימת העיניים אני לא מתחבר. אני רוצה להיות בקשר עם הנגנים".

מהו בעיניך מנצח טוב?

"קודם כל, מנצח טוב צריך להיות מוזיקאי מעולה. הוא צריך לדעת לנתח פרטיטורה לא רק מבחינה אנליטית, אלא גם מבחינת צבע ורגש. שנית, הוא צריך שתהיה לו סמכות טבעית מול התזמורת ויכולת להעביר את התפיסה שלו בצורה ברורה. שלישי הוא כל מה שקשור לשפת גוף. זה משהו שאו שיש או שאין".

מה לגבי שימוש בפרטיטורה? עד כמה משמעותי שהמנצח ינצח בע"פ?

"אני לא מנסה בהכרח לנצח בעל-פה. אני אמנם כמעט לא מסתכל בפרטיטורה בזמן הניצוח, אבל היא נותנת לי השראה. זה כמו חבר טוב שנמצא איתך. מה שחשוב הוא שהפרטיטורה לא תפריע לקשר עין עם התזמורת".

עד כמה אתה מקפיד לתת ביט או לספור בצורה ברורה?

"אם יש לך דעה ברורה על המוזיקה, ואתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אז גם ההבעה תהיה ברורה".

"החוכמה הגדולה היא לא רק לנצח בקונצרט, אלא לפתח טכניקה טובה של ניהול חזרות", מסביר אשנבאך. "כשאני עוצר את התזמורת בחזרה אני מסביר במילה אחת או שתיים מה אני רוצה שיתקנו, בלי לדבר יותר מדי. את התיקון צריך לומר במילים ברורות, לא רק במושגים של אווירה אלא גם מבחינה טכנית-אנליטית. ודבר אחרון- צריך לזכור שאנחנו עושים מוזיקה יחד. התיקון הוא גם עבורי".

במערכת היחסים שלך עם התזמורת, עד כמה אתה כופה את דעתך המוזיקלית על נגנים סולנים בתוך התזמורת? וכמה אתה מוכן להתגמש כדי שהם ירגישו שהם עושים איתך מוזיקה ביחד ולא מתוך הוראות מלמעלה?

"זה עניין של תן וקח. אני מביא לתזמורת את האינטרפרטציה שלי, אבל גם מאוד פתוח לרעיונות. אם יש פרשנות של סולן שיכולה להיכנס לקונספט שלי, אני מקבל אותה בשמחה. עם הפילהרמונית הישראלית זה קל, כי כל המוזיקאים שם הם אמנים. כולנו עושים מוזיקה מאותה סיבה, ולכולנו יש אותה אינטליגנציה ואותה יכולת רגשית. זו תזמורת שאני שואב עונג מהמוזיקה שהיא עושה".

ואם יש התנגשות בין הדעה שלך לבין מישהו מהנגנים?

"אין נכון או לא נכון במוזיקה. אם נגן ינגן משהו שלא יתאים לקונספט שלי אסביר למה זה לא מתאים לדעתי, ואנסה לשכנע למה אני צודק".

מדברים היום הרבה על תהליך הגלובליזציה, שמחק את הצליל המובחן של תזמורות שונות והפך את כולן לדומות. מה דעתך בדיון הזה?

"הנושא הזה לא מעסיק אותי כל כך. אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה. החוכמה בביצוע מוזיקלי היא ליצור סאונד מתאים לדביסי, מוצרט או כל מלחין אחר, ולא להתמקד דווקא בשאלה איך נשמעת תזמורת כזו או אחרת".

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 1.4.2019. 

 

 

 

 

 

ביקורת אופרה: "נשף מסיכות" באופרה הישראלית

נשף מסיכות צילום יוסי צבקר (2)

"נשף מסכות". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית סימנה סטנדרט גבוה מאוד עם ההפקה הקודמת שלה, "סלומה" של ריכרד שטראוס. ההפקה הנוכחית- "נשף מסיכות" של ורדי- אינה מתעלה אמנם לאותה רמת הריגוש, אך גם היא מהנה ומומלצת.

עלילת האופרה בקצרה: ריקרדו הוא מושל בוסטון, אי שם במאה ה- 18. רנאטו הוא המזכיר שלו, וגם חברו הנאמן והקרוב ביותר. את האידיליה הזו מפרה העובדה שריקרדו (המושל) מאוהב באמליה, אשתו של רנאטו (המזכיר). אמליה מאוהבת בו בחזרה, אך שומרת אמונים לבעלה. רנאטו טועה לחשוב שאמליה בוגדת בו עם ריקרדו, וברוב קינאתו מחליט לרצוח אותו. הוא, יחד עם שני קושרים אחרים, מנצלים את נשף המסכות שעורך המושל כדי להסתיר את זהותם ולרצוח את ריקרדו ביתר קלות. כמקובל באופרות דרמטיות, מגלה רנאטו שחשדו היה מוטעה רק אחרי שדקר את חברו היקר למוות. מסך.

על ההפקה הנוכחית מנצח דניאל אורן, מנהלה המוזיקלי היוצא של האופרה הישראלית. אורן הוא מאסטר אמיתי ברפרטואר האיטלקי הרומנטי, והיה ניכר שהוא שוחה באופרה הזו כמו דג במים. הוא הוביל כדרכו ביצוע דרמטי, עשיר ונמרץ, וחבל רק שלא נמנע מהנהמות האופייניות לו בזמן הביצוע. הנהמות האלו בלטו במיוחד בקטע המקהלה בו לועגים הקושרים לרנאטו על כך שלא ידע את זהותה של אשתו. כשהזמרים שרו חלש את המילה Citta ("עיר"), ניתן היה לשמוע את ה"לחישה" התומכת של דניאל אורן חזק לא פחות מהשירה שלהם. זה כיף לראות מנצח שכל-כך מושקע במוזיקה, אבל הנהמות האלו די מפריעות למי שיושב מקדימה.

בכל הנוגע למבצעים, היה כאן הרבה ממה להתפעל. ראשית, זה היה ערב מפואר של מקהלת האופרה הישראלית. היא נשמעה מצוין, עם צליל מקהלתי מגובש וחזק כפי שכבר הרבה זמן לא שמעתי. שאפו. גם תזמורת האופרה נשמעה היטב.

מבין הסולנים בלטו שניים. הראשון היה הטנור האוקראיני ולנטין דיטיוק (Dytiuk), בתפקיד המושל ריקרדו. לטעמי הוא היה מסמר הערב, עם טנור עשיר, חם ומלא הבעה. הנוכחות הבימתית שלו מעט עצית, אבל מבחינה קולית הוא נפלא. הכוכבת השנייה היתה אירה ברטמן הישראלית, בתפקיד המרכזי של אמליה (Amelia). כדרכה, היא הציגה קול מרגש, הופעה נוגעת ללב ושליטה קולית מרשימה. אריית התחנונים הגדולה שלה לבעלה, המבקש להרוג אותה בגלל שהוא טועה לחשוב שבגדה בו, היתה אחד הרגעים החזקים באופרה. גם הדואטים שלה עם דיטיוק סימנו כמה משיאי הערב.

הבריטון הרומני יונוץ פסקו (Pascu), בתפקיד רנאטו, היה השלמה מעניינת לדיטיוק: הנוכחות והמשחק שלו מרשימים מאוד, הקול- קצת פחות. ועדיין, זו היתה שלישייה ברמה גבוהה מאוד. הזמרים בתפקידים המשניים יותר, כמו בדרך כלל, נעו בין "טוב מאוד" ל"סביר מינוס". בין המוצלחים יותר בלטה זמרת המצו-סופרן הרוסייה אגונדה קולאבה (Agunda Kulaeva) בתפקיד מגדת העתידות אולריקה, בעיקר אחרי שהתחממה קצת.

האזהרה הקבועה לאופרה הישראלית רלוונטית כאן כמו תמיד- הביצוע ששמענו ביום חמישי היה של הקאסט הראשון, ומובן מאליו שתיתכן חוויה שונה לגמרי עם הקאסט השני.

הבימוי הפעם הוא של מיכאל זנאנייצקי, שמוכר היטב מעבודותיו הקודמות באופרה הישראלית. זהו בימוי ריאליסטי יחסית, אסתטי ואפקטיבי. המרכיב הזכור ביותר בו הוא הרגע בו מופיע פסלו של המושל ללא ראש- מעין רמז לסוף ידוע מראש.

לסיכום: מקהלה מצוינת, סולנים טובים מאוד בתפקידים הראשיים, בימוי מוצלח, וניצוח נלהב (שלא לומר נלהב מדי) של דניאל אורן. מומלץ מאוד.

****

והערה לסיום:

היה מרתק לראות את קרב המוחות בין דניאל אורן לבין הקהל בשלב ההשתחוויה. אורן מנסה בקביעות לחנך את הקהל הישראלי להתנהג כמו בני אדם- כלומר, להישאר למחוא כפיים ולא לברוח החוצה אחרי שנדם הצליל האחרון. כדי להשיג זאת, הוא מחזיק את שורת הזמרים ואת התזמורת בעמידה לאורך זמן ולא נותן להם לרדת. לרבים בקהל זה לא ממש מזיז, והם נוהרים בהמוניהם אל הדלתות כדי להיות הראשונים בחנייה. הזמרים עומדים נבוכים ומתים לרדת מהבמה, אבל אורן מחזיק אותם שם עד שהאולם כבר חצי ריק. למרבה הצער, רבים בקהל מסרבים להבין את הרמז.

"נשף המסכות" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. יום חמישי, 7.2.2019. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

טיול מוזיקלי לפסטיבל ורביה (Verbier)- קיץ 2019

אני שמח לעדכן כי פורסם הטיול המוזיקלי אותו אדריך בקיץ הקרוב לפסטיבל ורביה (Verbier). הטיול כולל ביקור במבחר גדול של קונצרטים מעולים, עם מוזיקאים מהצמרת העולמית. בין היתר נבקר בקונצרטים בהשתתפות הצ'מבליסט מסאאקי סוזוקי, הפסנתרנים אנדרס שיף ודניס מצויב, הצ'לן מישה מאיסקי, הכנר ודים רפין, הויולן אנטואן טמסטיט, המנצחים להב שני ופאביו לואיזי, ורבים אחרים. הטיול יתקיים בין ה-29 ביולי ל-5 באוגוסט 2019.

את הפרטים על הטיול אפשר למצוא כאן. 

קורסי מוזיקה בהנחייתי- סמסטר ב' 2019

mozartאני שמח לעדכן כי בחודש מרץ ייפתחו מספר קורסי מוזיקה סמסטריאליים בהנחייתי. הקורסים מיועדים לקהל הרחב ואינם דורשים ידע מוקדם.

זוהי רשימת הקורסים שייפתחו בסמסטר ב' הקרוב:

1. מכללת השחר – מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, במטרה להעמיק את ההיכרות איתן ועם הצורות המוזיקליות בהן נכתבו. הקורס מלווה בצפייה בדוגמאות מהפקות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

10 מפגשים, ימי א' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 3 במרץ 2019.

פירוט המפגשים כאן. 

——————————————————————————————————————–

4. זמן אשכול – סינמה סיטי גלילות //  "הסולנים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר – חדש)

קורס מהנה בו יוצגו כמה מטובי הסולנים של עולם המוזיקה הקלאסית בימינו. במהלך הקורס נצפה בדוגמאות מביצועים מעולים של סולנים מובילים (נגנים וזמרים), תוך ניתוח היצירות המבוצעות והשוואה בין ביצועים שונים. שם הקורס קבוע, אבל התכנית משתנה לחלוטין מדי סמסטר כך שהקורס מתאים גם לתלמידים חוזרים.

8 מפגשים, ימי שני אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 4 במרץ 2019.

את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן. 

——————————————————————————————————————–

5.  זמן אשכול – סינמה סיטי ראשון-לציון // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, באיכות צפייה של אולם קולנוע. שם הקורס קבוע, אבל התכנית משתנה לחלוטין מדי סמסטר כך שהקורס מתאים גם לתלמידים חוזרים. מבחר היצירות מגוון וכולל מוזיקה סימפונית, מוזיקת בארוק, אופרה, מוזיקה קאמרית ועוד.

8 מפגשים, ימי ג' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 6.11.2018.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

6. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות- בית איילה תל-אביב // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

ניתוח מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך הדגמה מודרכת בעזרת ביצועים מעולים. הקורס מותאם גם לתלמידים חוזרים ונבנה כך שלא תהיה חזרה על תכנים מהשנים האחרונות.

10 מפגשים, ימי ד' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 7.11.2018.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

 

סיורי מוזיקה לחו"ל- קיץ 2019

mi0003738578אני שמח לעדכן כי היום פורסם סיור המוזיקה בהדרכתי ל"פסטיבל באך" בלייפציג בחודש יוני הקרוב.

הסיור יתקיים בין התאריכים 25 – 18 ביוני, וכולל שישה מופעי מוזיקה מעולים. במהלך הסיור נבקר ברסיטל של הפסנתרן אנדרס שיף, בשני קונצרטים על טהרת הקנטטות של באך, בבלט "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי עם תזמורת ה"גוונדהאוז" של לייפציג,  במיסה בסי-מינור של באך (עם הקונטרה-טנור אנדראס שול וסולנים נוספים), ובשיחזור טקס יום ראשון מתקופתו של באך בכנסיית סט. תומאס (כולל ביצוע חי מיצירותיו).

בנוסף למופעי המוזיקה נבקר במוזיאונים לאמנות ובמגוון אתרים הקשורים לבאך ותקופתו, ביניהם ארמון האלקטור בקת'ן, בבית הנדל ב-האלה ועוד. את הצד האמנותי של הסיור ידריך האדריכל רן שוהם, שהוא מרצה מוערך לתולדות האמנות ומדריך סיורים מנוסה בחו"ל.

הסיור יוצא בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל". כל הפרטים- כאן. 

=================================================

verbשימרו את התאריך: בנוסף לסיור ללייפציג, אדריך בקיץ סיור מוזיקלי לפסטיבל ורביה בשוויץ. סיור זה מתוכנן בין התאריכים 29 ביולי עד 4 באוגוסט, גם הוא בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל". פרטים נוספים יפורסמו בקרוב.

ביקורת אופרה: "סלומה" באופרה הישראלית

סלומה צילום יוסי צבקר

"סלומה" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

המלצה חמה: ההפקה הזו ל"סלומה" של ריכרד שטראוס היא אחת המוצלחות שראיתי בשנים האחרונות באופרה הישראלית. זו הפקה שכמעט הכל עובד בה: הניצוח (דן אטינגר), התזמורת (הסימפונית ראשל"צ), הבימוי (איתי טיראן), הסולנים בתפקידים הראשיים, התפאורה, התלבושות והתאורה. וכמובן, מעל כולם, הטקסט הגאוני של אוסקר ויילד והמוזיקה הכבירה של ריכרד שטראוס.

הסיפור מאחורי "סלומה" מציג את הנפש האנושית על שלל יצריה האפלים: תשוקה אובססיבית שמובילה לאסון (סלומה), העמדת נהנתנותו האישית של השליט מעל טובת הממלכה (הורדוס), דבקות דתית הזויה (יוחנן), חוסר יכולת או רצון לראות את האחר (כולם) וכך הלאה. יש פה גם הצגה מופלאה של ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין אמונה דתית חסרת פשר לבין יצרים אנושיים נורמליים. עיצוב הדמויות שעשה איתי טיראן נפלא, במיוחד זו של הורדוס שעוצבה באופן שהזכיר את Doctor evil מסדרת "אוסטין פאוארס".

כל האינטרסים והתשוקות שמפעילים את הדמויות ב"סלומה" מועברים בצורה ישירה לגמרי, ללא שום אריות מתייפייפות. שטראוס הלחין את הטקסטים האלו במוזיקה סוחפת, מטלטלת, שדורשת מהזמרים יכולות על-אנושיות (בין היתר, הצורך להתגבר על תזמורת גדולה). למרבה השמחה מערכת האיזון האקוסטי המותקנת באולם עשתה עבודה טובה מאוד, והזמרים נשמעו היטב למרות הסאונד התזמורתי החזק.

שלושת הזמרים בתפקידים הראשיים היו מצוינים: אליזבט סטריד (Strid) בתפקיד סלומה, כריס מריט (Merritt)  כהורדוס, ועדנה פרוחניק (Prochnik) כאשתו הרודיאס. דן אטינגר הוביל את כולם, כולל התזמורת, ביד בוטחת ומלאת אנרגיה. בכל הנוגע למוזיקה, זה היה ערב ברמת ביצוע שלא נשמעה באופרה הישראלית כבר זמן רב. אטינגר מונה זה לא מכבר למנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, והערב הזה סיפק הוכחה ניצחת לכך שמדובר במינוי מעולה. כאמור, שבחים רבים מגיעים גם לבימוי, התפאורה והתאורה. ההסתייגות היחידה שלי היתה מהאלמנט הריקודי, שנפל מעט מיתר המרכיבים. מעבר לכך, ההפקה מומלצת בחום רב. טיפ קטן: כדאי לזכור שהאופרה אורכת כשעה ו- 45 דקות, ומבוצעת ללא הפסקה.

בהזדמנות זו אני משתף כאן את אחד הסרטונים החביבים עלי בהקשר ל"סלומה": בחור צעיר, שללא ספק מאוד אוהב מוזיקה, מבצע ליפ-סינק לאריה האחרונה של סלומה בעודו חובש לראשו מטלית רצפה. פרייסלס. לצפייה לחצו כאן. 

"סלומה" מאת ריכרד שטראוס באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. במאי: איתי טיראן. בית האופרה ת"א, 8.1.2019. 

שירים ללא מילים: תומאס המפסון (בריטון) ומאצ'יי פיקולסקי (פסנתר) באולם צוקר בת"א

תומס המפסון-קרדיט Jiyang Chen

תומס המפסון. צילום: Jiyang Chen

הרסיטל הזה השאיר אותי ברגשות מעורבים: תשואות לאמן, הסתייגות עמוקה משיקולי המארגנים. מבחינה מוזיקלית, הרגש היה של הודיה והתפעלות. תומאס המפסון הוא זמר נהדר ואמן במה מהמעלה הראשונה, וההאזנה לו סיפקה חוויה אמנותית עמוקה. כלפי המארגנים, לעומת זאת, התחושה היתה בעיקר של כעס. הסיבה: הדף היחיד שחולק בקונצרט היה של שמות המלחינים והשירים. בלי מילות השירים, בלי תרגומים. התוצאה: מי שאינו מכיר את השירים, או שאינו דובר גרמנית, היה צריך לנחש במה מדובר. איך אפשר לשלוח ככה אמן לבמה?

מסתבר שאפשר. כדי לשמור על קשב של קהל עם טקסט שהוא לא מבין צריך זמר קוסם, והמפסון היה אכן כזה. הוא אמנם כבר לא ילד (הוא בן 63), אבל עדיין שר בקול מלא עוצמה והבעה. ולא פחות חשוב, יש לו יכולת מופלאה ליצור אווירה חמה ואינטימית עם הקהל. כבר בפתיחת הרסיטל הצליח לשבור את הקרח בעזרת הערה מחויכת על הטלפונים, ולאורך הערב כולו יצר דינמיקה של קשב מתוך אהבה למוזיקה. פשוט אמן גדול.

הרסיטל כלל שירים מאת שוברט, ליסט ומהלר. הפתיחה, עם שישה שירים מתוך "שירת הברבור" של שוברט, היתה לטעמי החלק הפחות מסעיר של הערב. בין היתר, בגלל זימזום מטריד ובלתי פוסק באולם (מכשיר שמיעה סורר? רעש מאחורי הקלעים? כנראה שלא נדע לעולם). למרות זאת, הצליח המפסון להפיק רגעים עוצרי נשימה בשיר "תמונתה" (Ihr Bild), שביצועו היה אחד משיאי הערב.

את החלק הראשון המשיכו שלושה שירים מאת ליסט, שהשירים האמנותיים שחיבר אינם מבוצעים תדיר. בלט ביניהם השיר "בריין, הנהר הקדוש", לטקסט של היינריך היינה. השיר הזה מוכר היטב בזכות המוזיקה שהלחין לו שומאן, שמופיעה במסגרת המחזור "אהבת משורר". אצל ליסט הוא שיר נפרד, ולטעמי לא פחות מוצלח מזה המפורסם של שומאן. כדאי מאוד להכיר. עוד בלט השיר "שלושה צוענים" של ליסט, על-פי פואמה של ניקולאוס לנאו (Lenau). היעדרו של טקסט מתורגם היה פה בולט מאוד, כיוון שמדובר בפואמה ארוכה ולא מוכרת והצורך לנחש את הסיפור היה ממש מעצבן.

החלק השני של הרסיטל היה כולו מהלר, רובו ככולו מתוך המחזור "קרן הפלא של הנער". המפסון מחובר לשירים של מהלר כבר מתחילת הקריירה שלו, וגם הפעם הביצוע שלו סיפק חוויה עמוקה. מצד אחד הוא שר באופן מעורב ודרמטי מאוד, אבל מצד שני הגיש את השירים בצורה אישית וב"גובה העיניים". התחושה המתקבלת היא של זמר שמשתף אותך בחוויה האישית שמעבירה המוזיקה, ולא מנסה "לחנך" אותך. וכשמישהו משתף אותי בחוויה שהוא מרגיש בכל ליבו, אני שמח מאוד להקשיב.

בניית השירים בחלק השני הביאה לשיא אחרי שיא. אחד מהם היה הביצוע לשיר "חיי שמיים", שמוכר יותר בגירסה לזמרת סופרן מהסימפוניה הרביעית. שיא נוסף היה בשיר האחרון, "אור קדמון", שגם הוא מוכר יותר בגירסה למצו-סופרן (מסימפוניה מספר 2). הפעם הוא בוצע בבריטון הלירי של המפסון, בשירה והגשה נפלאות. כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה בקונצרט.

את הרסיטל חתמו שני הדרנים, "אגדת ריין" של מהלר והשיר האמריקאי "שננדואו", שהשאירו את הקהל נרגש ונלהב. מילה טובה מגיעה גם לפסנתרן מאצ'יי פיקולסקי (Maciej Pikulski), שליווה ברגישות ובלי לקחת לעצמו את הפוקוס מהזמר שלשמו התכנסנו. יופי של רסיטל.

הערה אחרונה לגבי התרגום: בקונצרט זה לא חולק תרגום כלל, וכאמור זה מעצבן מאוד. אבל חשוב לציין שבדרך כלל מחולקים לקהל בקונצרטי "לידר" התרגומים מספרה הוותיק של עדה ברודסקי, וזה מעצבן לא פחות. אלו תרגומים מיושנים ונמלצים, שהמאזין צריך לנסות לפענח לעברית מודרנית בזמן הקונצרט. בקיצור, קיים צורך אמיתי בתרגומים חדשים ועדכניים, שידברו בשפתו של דובר עברית בן-ימינו. דוגמא נהדרת היא התרגומים שעשה בזמנו זמר הבריטון אסף לויטין ל"אהבת משורר" של שומאן: כשקראתי אותם הבנתי לראשונה על מה השירים האלו מדברים. מישהו/י מרימ/ה את הכפפה?

רסיטל של תומאס המפסון (בריטון) עם הפסנתרן מאצ'י פיקולסקי. אולם צוקר, היכל התרבות ת"א, יום שני 10.12.2018.