דילוג לתוכן

ביקורת קונצרט: מוצרט, דלפיקולה, מהלר ובאך בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים

Dan Porges photographer

הצ'לן טים פארק אמש בירושלים. צילום: דן פורגס

אחד המאפיינים הבולטים של הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים הוא בחירת רפרטואר יוצא דופן, שנבחר תוך מינימום התחשבות במה שנקרא "דעת הקהל". היתרון- למאזינים סקרנים זה מצוין, כי כך אפשר להיחשף ליצירות שבדרך כלל לא מבוצעות בארץ. החיסרון- לא תמיד היצירות המבוצעות הן מהטובות ביותר שיש.

הקונצרט אמש (שישי בערב) הדגים את הדואליות הזו היטב. הוא התחיל עם סונטה לבסון וצ'לו של מוצרט, שלהערכתי אינה מוכרת גם לחובבי מוצרט מושבעים. לטעמי, זו היתה בחירה לא מוצלחת לפתיחת קונצרט. שילוב הכלים לא הפיק נפח צלילי מספק, והיצירה עצמה לא מאוד מעניינת. מה שכן, רמת הביצוע של קלאוס טונמן (בסון) וטים פארק (צ'לו) היתה מצוינת. ההערכה הזו, יש לציין, נכונה גם לכל יתר הביצועים במהלך הערב.

לאור הנטייה של הנהלת הפסטיבל לבחור יצירות משולי הרפרטואר, השילוב של "מוזיקת לילה זעירה" של מוצרט בקונצרט היה כמעט חתרני. הסרנדה הגלאנטית הזו היא אמנם פנינה קומפוזיטורית, אבל גם אחת היצירות הכי שחוקות ברפרטואר הקלאסי. הצידוק היחיד לבצע אותה בקונצרט חי הוא אם יש למבצעים משהו חדש לומר. לתזמורת המיתרים של הפסטיבל, שניגנה ללא מנצח, לא היה. מצד אחד זה היה ביצוע מהוקצע וברמה גבוהה מאוד, אבל מצד שני נשמע כמו מישהו שהולך על ביצים: זהיר, מאופק וחסר "פלפל". רק בפינאלה הגאוני יצא סוף-סוף קצת מהקסם המוצרטי לאור. אולי מנצח נלהב היה מצליח ליצור כאן משהו יותר מרומם נפש.

השיא הראשון של הערב נרשם מיד לאחר מכן, עם "מוזיקת לילה זעירה" של האיטלקי לואיג'י דלפיקולה. זהו בדיוק סוג היצירות שהופכות את הפסטיבל הירושלמי למה שהוא: אפשרות להתוודע למוזיקה לא מוכרת אך יפהפייה, שהתזמורות ה"רגילות" לא מעזות לבצע מחשש שהקהל לא יבוא. היצירה כתובה להרכב קאמרי לא גדול, שכולל צ'לסטה, נבל, מיתרים וכלי נשיפה מעץ. אין בה מלודיה מוגדרת שאפשר לזמזם בדרך הביתה, אלא שילוב מרתק של מצלולים וצבעים. המוזיקה עצמה סטטית, חלומית, מהורהרת ומסתורית. זוהי אולי אחת היצירות הנגישות ביותר שנכתבו בטכניקת 12 הטונים, וכדאי מאוד להכיר אותה. הביצוע היה מעולה, והמנצח דניאל כהן הוביל אותו בצורה מעוררת הערכה. גילוי מרתק.

את החלק הראשון חתם המחזור "שירי שוליה נודד" מאת מהלר, בתזמורו של ארנולד שנברג לתזמורת קאמרית. התיזמור של שנברג נאמן יחסית למקור, אבל מהלר המקורי מוצלח לדעתי בהרבה. זה לא פלא, בהתחשב בכך שהעיבוד של שנברג נעשה מאילוצים כלכליים ולא מתוך גאונות יצירתית. הוא כתוב להרכב קאמרי מוגבל, ואין בו כלי נשיפה ממתכת, נבל או טימפני. במקומם העשיר שנברג את צבעי הליווי באמצעות הרמוניום ופסנתר. למי שמכיר היטב את המקור, זה נשמע קצת צולע.

לגבי הביצוע: לבריטון גיולה אורנדט (Gyula Orendt) יש קול יפה, והוא הגיע לצלילים הגבוהים בקלות. עם זאת, ההיבט הריגשי של השירים הוחמץ במידה רבה. אורנדט שר בארטיקולציה מוזרה, ובהבעה שעבורי חסרה הרבה מהכאב והעומק של מהלר. אולי גם לתיזמור המוגבל היתה יד בתוצאה הסופית הלא משכנעת.

את הערב חתם עוד עיבוד מסקרן- "וריאציות גולדברג" של באך, בעיבוד של דמיטרי סיטקוביצקי לשלישיית מיתרים. "וריאציות גולדברג" חוברה במקור לצ'מבלו, ומוכרת בעיקר בביצועים בפסנתר (סיטקוביצקי כתב את העיבוד לזיכרו של הפסנתרן גלן גולד, שביצועיו ליצירה זכו למעמד מיתולוגי). עיקר העניין הפעם היה סביב סוגיית הצבע, כלומר- כיצד נשמעת היצירה, על המורכבות הרב-קולית שלה, בכלי מיתר במקום בצ'מבלו. התשובה: מעניינת, אבל גם קצת חסרת ברק. כצפוי, שיא הביצוע היה בפרק ה"סרבאנד", שהיה ממש עוצר נשימה. חלק מהפרקים האחרים, יש להודות, היו די משעממים. הניסיון להעביר את היצירה למיתרים מעניין ללא ספק, אבל קצת ארוך לשעה פלוס. בכל מקרה, הביצוע היה פנטסטי: קוליה בלאכר (כינור), אורי קם (ויולה) וטים פארק (צ'לו) נשמעו כאן כמו הרכב שמנגן יחד שנים, ולא כמו שלושה סולנים שנפגשו אד-הוק לצורך הפרויקט. שאפו.

לסיכום: ערב מעניין, עם שני שיאים בולטים ("מוזיקת לילה זעירה" של דלפיקולה והסרבאנד מ"וריאציות גולדברג"). את היתר אפשר לסכם כביצועים מעולים אך לא נוגעים במיוחד.

ועוד הערה. בשנים קודמות, היו הקונצרטים בפסטיבל הקאמרי בירושלים ארוכים מאוד (לעיתים למעלה משלוש שעות). אלנה בשקירובה, המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, הסבירה בעבר שמדובר במדיניות מכוונת. הפעם, אולי בגלל שמדובר בערב שישי, הקונצרט ארך שעתיים וחצי "בלבד". ובכן: זה מספיק לגמרי, ולטעמי גם הרבה יותר נכון. קונצרט לא צריך להיות מרתון, וכשיש ביצועים טובים כמו בירושלים עדיף לתת לקהל מוזיקה בכמויות שניתן להכיל. בקיצור, לפעמים פחות זה יותר. לתשומת ליבה של אלנה בשקירובה לשנים הבאות.

מוצרט, דלפיקולה, מהלר ובאך בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים. אולם ימק"א, יום שישי 7.9 בשעה 20:30.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית

 

ביקורת אופרה: "כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית

Carmen-Zwecker (235)

"כרמן" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

משרדי הכרטיסים של בתי האופרה בכל העולם אוהבים מאוד את השילוב "כרמן" ו"זפירלי". השילוב הזה גורם אולי לפיהוק אצל חובבי אופרה "מקצועיים", אבל הקהל הרחב מצביע ברגליים ומגיע בהמוניו. אם לשפוט לפי ההצגה של אתמול (קאסט ראשון), מי שיבוא לשמוע את "כרמן" באופרה הישראלית לא יצטער. זו הפקה יפה ועשירה, עם איכות נגינה סבירה וכמה סולנים טובים מאוד. המכלול אמנם רחוק משלמות, אבל זהו עדיין מופע שקל ליהנות ממנו.

ההפקה מבוססת על הבימוי של פרנקו זפירלי, שהועלה ב"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק בשנת 1996 וכבר הוצג גם בארץ. לאחר שנים של צפייה בהפקות אופרה מודרניות, בעיקר אירופאיות, אני חייב להודות שפיתחתי סימפטיה מחודשת לזפירלי. הבימוי שלו אולי מיושן ומוגזם, אבל הוא מהווה משב רוח מרענן לעומת הרבה מהזוועות המודרניסטיות שרואים היום על הבמות. זה גם המצב ב"כרמן" הנוכחית: בימוי היפר-ריאליסטי, צבעוני ועשיר מאוד, שמציג את העלילה כמו שהיתה אמורה להיראות בתקופה ובמקום בו היא מבוצעת. אין סאב-טקסט, אין משמעויות נסתרות שצריך לפענח ואין סימבוליזציה. מה שאתה רואה זה מה שיש, ואפשר לשחרר את הראש ופשוט לזרום עם המוזיקה. איזה כיף.

לגבי הביצוע- צפינו אמש בקאסט הראשון, עם אלנה מקסימובה בתפקיד כרמן ונג'מדין מבליאנוב (Mavlyanov) בתפקיד דון ז'וזה. שניהם היו טובים מאוד, הן מבחינה קולית והן מבחינה בימתית. זה לא מובן מאליו: תפקיד "כרמן" הוא מאתגר למדי, כיוון שהוא דורש מזמרת אופרה "קלאסית" – שלמדה כל חייה לשיר בצורה נקייה ו"מחונכת"- לשיר בסגנון צועני ומחוספס. אצל מקסימובה, בניגוד לזמרות רבות שחלקן אפילו מהצמרת העולמית, זה עבד היטב ועם הרבה אופי. בין היתר, לטעמי, בזכות צבע נהדר של הצלילים הנמוכים. גם למבליאנוב יש טנור חזק ומבריק, והחיבור ביניהם היה מצוין.

מבין הישראלים הרבים שהשתתפו בהפקה בלטו במיוחד שלושה. הראשונה היא זמרת הסופרן הנפלאה הילה באג'יו, שריגשה ממש בתפקיד מיכאלה (המייצגת את העולם הכפרי ה"מהוגן", בניגוד לכרמן הפרועה). השני הוא ולדימיר בראון הוותיק, שהיה מרשים כתמיד בתפקיד הקצין זוניגה. השלישי היה הטנור גיא מנהיים בתפקיד המבריח דנקאירו, שהופעתו המובחנת האירה היטב את האופי הקומי של התפקיד. מי שאיכזב מבין הסולנים היה דריו סולארי מאורוגוואי, בתפקיד לוחם השוורים אסקמיו. הוא הציג קול חלש וחסר נוכחות, ההיפך הגמור ממה שנדרש מהתפקיד. מי שעוד איכזבה יחסית היתה מקהלת האופרה הישראלית, בשירה שלא היתה מספיק מדויקת ומלוטשת. יש לקוות שהדברים יסתדרו קצת ככל שההופעות יתקדמו.

נקודה מעניינת נוספת היא שהדיקציה הצרפתית של הרבה מהזמרים הישראלים לא נשמעת מספיק מדויקת, בעיה שכמעט ואינה קיימת בשירה של איטלקית או גרמנית. זה נכון גם למקהלות (מקהלת האופרה ומקהלת הילדים החמודה "בת-קול"), וגם לחלק מהסולנים. ההבדל נשמע משמעותי במיוחד בהשוואה לסולנים מחו"ל, שהצרפתית שלהם דווקא נשמעה הרבה יותר משכנעת. זה לא קריטי כמובן, אבל למי שיש אוזן רגישה למבטאים זה עשוי להפריע.

לגבי הצד התזמורתי- המנצחת האמריקאית קרן קמנסק (Kamensek) הפתיעה פה ושם עם בחירות מעניינות (כמו טמפו מהיר מהמקובל בפתיחה), אבל בדרך כלל זה היה ביצוע קורקטי ונטול ניצוצות. גם את תזמורת ראשל"צ שמעתי כבר בהפקות מרשימות ומעודנות יותר מבחינת המצלול. אבל תלונות של ממש אין.

לסיכום: ההפקה אמנם ארוכה (קרוב לארבע שעות ברוטו) ואינה מושלמת מבחינה מוזיקלית, אבל מהנה בהחלט. אם יש לכם מכרים שאתם רוצים לחשוף לעולם האופרה בפעם הראשונה, זוהי הזדמנות פז.

"כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית. מנצחת: קרן קמנסק. בית האופרה, 16.7.2018. פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית 

קורסי מוזיקה בהנחייתי בשנה הבאה

תודה לכל מי שעידכן אותי שהרשימה ששלחתי אתמול לא נפתחה. להלן שוב הרשימה של קורסי המוזיקה שאעביר בסמסטר א' 2019 – 2018.

1. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "הרוסים באים" (קורס בוקר)

קורס שנתי שיתמקד במלחינים הגדולים מרוסיה של המאות ה-19 והעשרים. במרכז הקורס יעמוד מגוון מייצג מיצירותיו הנפלאות של פיוטר-איליץ צ'ייקובסקי, גדול המלחינים הרוסיים של התקופה הרומנטית. בהמשך נעסוק ביצירות נבחרות של מוסורגסקי, רימסקי-קורסקוב, שוסטקוביץ' וסטרווינסקי. הקורס מיועד לאוהבי מוזיקה ואינו דורש ידע פורמלי מוקדם.

14 מפגשים, ימי חמישי אחת לשבועיים בשעה 10:30, החל ב- 18.10.2018. טלפון להרשמה: 6407047 – 03.

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן. 

——————————————————————————————————————–

2. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "המדריך לתזמורת" (קורס ערב)

קורס שנתי המציע מבוא שיטתי לעולם המוזיקה התזמורתית. הקורס יציג את התפתחות התזמורת מאז המאה ה- 17 ועד ימינו, את הצורות המוזיקליות שנכתבו לתזמורת, את חטיבות הכלים השונות, את תפקיד המנצח ועוד. דגש מיוחד יינתן להשוואות בין מנצחים שונים ותזמורות שונות. הקורס מיועד לאוהבי מוזיקה ואינו דורש ידע פורמלי מוקדם.

14 מפגשים, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 19:30, החל ב- 14.10.2018.

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן. 

——————————————————————————————————————–

3. מכללת השחר – מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, במטרה להעמיק את ההיכרות איתן ועם הצורות המוזיקליות בהן נכתבו. הקורס מלווה בצפייה בדוגמאות מהפקות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

סמסטר א' + ב' (ניתן לקחת גם בנפרד), 10 מפגשים בכל סמסטר. ימי א' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 21.10.218.

פירוט המפגשים כאן. 

——————————————————————————————————————–

4. זמן אשכול – סינמה סיטי גלילות //  "הסולנים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר – חדש)

קורס מהנה בו יוצגו כמה מטובי הסולנים של עולם המוזיקה הקלאסית בימינו. במהלך הקורס נצפה בדוגמאות מביצועים מעולים של סולנים מובילים (נגנים וזמרים), תוך ניתוח היצירות המבוצעות והשוואה בין ביצועים שונים. שם הקורס קבוע, אבל התכנית משתנה לחלוטין מדי סמסטר כך שהקורס מתאים גם לתלמידים חוזרים.

סמסטר א', 8 מפגשים, ימי שני אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 5.11.2018.

את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן. 

——————————————————————————————————————–

5.  זמן אשכול – סינמה סיטי ראשון-לציון // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, באיכות צפייה של אולם קולנוע. גם כאן שם הקורס קבוע, אבל התכנית משתנה לחלוטין מדי סמסטר כך שהקורס מתאים גם לתלמידים חוזרים. מבחר היצירות מגוון וכולל מוזיקה סימפונית, מוזיקת בארוק, אופרה, מוזיקה קאמרית ועוד.

ססמטר א', 8 מפגשים, ימי ג' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 6.11.2018.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

6. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות- בית איילה תל-אביב // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

ניתוח מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך הדגמה מודרכת בעזרת ביצועים מעולים. הקורס מותאם גם לתלמידים חוזרים ונבנה כך שלא תהיה חזרה על תכנים מהשנים האחרונות.

סמסטרים א + ב, 10 מפגשים בכל סמסטר, ימי ד' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 7.11.2018.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

7. גני תקווה- מרכז הבמה // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס ערב – חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, הלקוחות ממגוון תקופות, צורות וסגנונות. השיעורים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מתוך הקלטות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

7 מפגשים אחת לחודש, ימי ה' בשעה 18:30, החל ב- 11.10.2018. טלפון לפרטים: 03-7375777.

פירוט המפגשים- כאן.

——————————————————————————————————————–

8. ירושלים – מוזיאון ישראל // "בטהובן"(קורס בוקר שישי- חדש)

מסע מרתק אל התפתחותו היצירתית של לודוויג ואן בטהובן. במהלך הקורס נתוודע למגוון העשיר של יצירתו דרך ניתוח יצירות מופת מסוגים שונים: סונטות נבחרות לפסנתר, הקונצ'רטי, שיאי המוזיקה הקאמרית, הסימפוניות ועוד. המפגשים ילוו בצפייה מודרכת בקטעים מיצירותיו של בטהובן בביצועם של טובי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

ימי שישי אחת לחודש בשעה 11:00, החל ב- 19.10.2018.

פרטים במוזיאון ישראל, טלפון 02-6708823.

——————————————————————————————————————–

"תפקידנו כמנצחים הוא לעזור לתזמורת לנגן כמה שיותר קרוב למה שהמלחין רצה": ראיון עם וסילי פטרנקו

Petrenko_Vasily_2013a_PC_Mark_McNulty

וסילי פטרנקו. צילום: מארק מק'נולטי

בשבועות הקרובים מתארח בפילהרמונית המנצח וסילי פטרנקו (Petrenko), שהופעותיו הקודמות בארץ זכו לביקורות נלהבות. פטרנקו (42) מכהן כיום כמנצח ראשי של התזמורות הפילהרמוניות של ליברפול ושל אוסלו, ומופיע כמנצח-אורח עם התזמורות החשובות בעולם.

פטרנקו מתגלה בראיון כמוזיקאי מרתק ועמוק, שמקרין יושרה מקצועית וכנות. הוא מספר שהתחיל את דרכו המוזיקלית ברוסיה הסובייטית בגיל שש, כזמר במקהלת ילדים. "למדתי בלנינגראד בבית ספר מיוחד להכשרת זמרים ומנצחי מקהלה", הוא משחזר. "בתקופה הסובייטית היו ברוסיה קרוב ל- 400 מקהלות, שכל חבריהן קיבלו שכר מלא מהשלטון. לכל עיר בגודל בינוני ומעלה היתה מקהלה מקצועית משלה. המנגנון הזה הצריך משהו כמו 25 מנצחי מקהלות חדשים כל שנה, ולכן פעלו ברוסיה שני בתי ספר להכשרת מנצחי מקהלות".

"ב- 1992 האימפריה הזו התחילה לקרוס. מאותן 400 מקהלות מקצועיות שרדו בערך חמישים. כל הזמרים שקיבלו בעבר שכר מלא היו צריכים לעבור לשיר בכנסיות או למצוא מקצוע חדש. גם אני הבנתי שלא תהיה לי עבודה כמנצח מקהלות מקצועי, ועברתי לנצח על תזמורות ועל אופרות".

פטרנקו מציין שכמה מבני דורו, מנצחים בני 40+ שחונכו ברוסיה הסובייטית או בגרורותיה, זכו להצלחה רבה במערב. דוגמאות בולטות הם  ולדימיר יורובסקי, קיריל פטרנקו, אנדריס נלסונס (הלטבי) ואחרים. "זה דור של מנצחים טובים, כי החינוך הסובייטי היה קפדני ותיגמל לפי מצוינות", אומר פטרנקו. "לאחר מכן מסך הברזל עלה, ויכולנו לגדול במערב עם היתרונות שהציע".

איך הסתדרת עם שינוי המנטליות בין רוסיה לבין המערב?

"המנטליות אכן מאוד שונה, במיוחד במערכת היחסים בין המנצח לתזמורת. ברוסיה מערכת היחסים הזו היתה מבוססת על פחד ושליטה, והמנצח יכול היה לעשות מה שהוא רוצה. לדוגמא, לפטר נגן בהתראה של שבועיים, או לשנות זמני חזרות לפי רצונו. במערב, לעומת זאת, למנצח יש מגבלות. מערכת היחסים בינו לבין התזמורת מבוססת על כבוד הדדי, ויש הרבה יותר עבודה קולקטיבית ומקום לנגנים להתבטא. מצד שני, יש לזה גם חסרונות. לדוגמא, ברוסיה הרבה יותר קל לפטר נגן שכבר לא מנגן טוב, או לקבל החלטות לגבי רפרטואר. כך שאף אחת מהשיטות אינה אידאלית. צריך לציין שברוסיה, בעיקר במוסקווה, הדברים מתחילים להשתנות לתפיסה יותר מערבית בשנים האחרונות".

ב"הנסיך" של מקיאוולי עולה השאלה מה עדיף למנהיג, שיפחדו מפניו או שיאהבו אותו. על מה מהשניים היית ממליץ למנצח?

"פחד יכול להיות כלי יעיל, אבל רק לטווח קצר. צריך שתהיה לנגנים מחשבה חופשית, כי אי אפשר לעשות מוזיקה מלאת השראה כשאתה מפחד. הרבה יותר חשובים הם כבוד למלחין, כבוד לקהל, וכבוד הדדי בין הנגנים לבין המנצח. הרי כל אחד מהם מנגן בכלי שלו טוב יותר ממני, ורבים מהם יותר מבוגרים ומנוסים ממני. אז איך יכול להיות שלא יהיה לי כבוד אליהם?".

מי היו המנצחים שהשפיעו עליך יותר מכל?

"הראשון היה יבגני מרבינסקי. זכיתי להיות בקונצרט חי שלו כשהייתי בן שבע, ואחר כך צפיתי בו באדיקות בהקלטות. החוויה הגדולה השנייה היתה בגיל 12, בקונצרט של הפילהרמונית של ניו-יורק עם ליאונרד ברנשטיין. הקונצרט הזה היה עבורי בגדר התגלות: הנגנים בלנינגראד התייחסו למוזיקה בחרדת קודש, ונראו תמיד רציניים. בקונצרט עם לני ראיתי את הנגנים האמריקאיים, וזה היה שונה לגמרי ממה שהכרתי. הבנתי אז לראשונה שעשיית מוזיקה יכולה להיות גם כיף!"

=========

בסידרת הקונצרטים הראשונה שלו עם הפילהרמונית ינצח פטרנקו על תכנית שכולה בטהובן: הפתיחה "קוריאולן", הקונצ'רטו המשולש, והסימפוניה החמישית. "זו הפעם הראשונה שאני מבצע בטהובן עם הפילהרמונית הישראלית", הוא אומר. "זה חשוב, כי בטהובן הוא הבסיס של המוזיקה הסימפונית. המוזיקה שלו דורשת עבודה על כל המרכיבים התזמורתיים המרכזיים: ארטיקולציה, לחץ על המיתרים, עוצמת צליל, ויבראטו וכדומה. אלו דברים בסיסיים שעוזרים מאוד גם ליצירות מאוחרות יותר".

צריך הרבה אומץ כדי לבצע את החמישית של בטהובן בפעם המיליון ולנסות לומר בה משהו חדש.

"זה נכון שמבצעים את החמישית יותר מדי, אבל הרבה פעמים היא פשוט מבוצעת ללא מספיק הכנה. זו מוזיקה נפלאה, שמתייחסים אליה כאל יצירה פופולארית שהלחין טיפוס חירש ועצבני. אבל בטהובן היה הרבה יותר מזה. הוא היה מלחין פרקטי, שהיה מעורה מאוד במתרחש בזמנו וידע איך לכתוב לקהל שלו בצורה שתתאים לרוח התקופה. הוא הכניס לסימפוניות שלו חידושים מפליגים מבחינת הבעה, והפך אותן למוזיקה שתתאים לקהל הרחב ולא רק לאריסטוקרטים. לכן, חשוב להבין את המסר של החמישית ולראות איך הוא רלוונטי גם לימינו. קל לומר שמדובר במוטיב של "הגורל שדופק בדלת". אבל יש דברים אחרים שאנחנו צריכים לחשוב עליהם כבני אדם: האם עלינו להוריד ראש בפני הגורל, או אולי לצאת נגדו? הרי הסימפוניה הזו מתארת מסע, שמתחיל בצורה אפלה ומסתיים בהצהרת ניצחון. המאבק של האדם עם הגורל רלוונטי תמיד. בזמננו, לדוגמא, אפשר לחשוב על הפליטים שיוצאים למסע כדי למצוא מקום חדש בעולם".

ואיך כל זה בא ליד ביטוי בפרשנות?

"לחלק מהסוגיות האלו יש הרבה היבטים טכניים: כמה זמן להחזיק ספורצאטו (הדגשה פתאומית של צליל, ע.ש), איזה קו מלודי להדגיש בנקודות זמן שונות, מה אורך הפרמאטות וכדומה".

יכול לקרות שהפרשנות שלך תהיה שונה בין ערב לערב?

"זו אחת השאלות המרכזיות בביצוע", זוהרים פניו של פטרנקו כשהוא שומע את השאלה. "במוזיקה קלאסית, בניגוד לפופ, קורים הרבה דברים במקביל ולכן התוצאה עשויה להיות שונה בכל ביצוע. אני שומע את היצירה בשמיעה פנימית, ויודע איך היא צריכה להישמע באותו הרגע. ואז אני צריך לתרגם זאת לתזמורת. נדיר שאשמע בדיוק את מה ששמעתי בשמיעה הפנימית".

איך זה קורה?

"כמנצח אני חי בעולם תלת-מימדי של שמיעה. קודם יש את התפיסה הפנימית של היצירה שיש בתוכי. את התפיסה הזו אני מתרגם לתזמורת, והתזמורת מגיבה. כעת, אני צריך להתאים את עצמי למה שהם עושים. יש שבריר שניה בין השלבים, וכאמור, נדיר שאני אקבל בדיוק את מה ששמעתי בשמיעה הפנימית".

ומה קורה כשאתה שומע תוצאה שאינה זהה לאידאל שלך?

"מתוך 120 קונצרטים שעליהם אני מנצח בשנה אני מרוצה אולי מחמישה. כך גם לגבי ההקלטות שלי, כולל כאלו שזכו בפרסים. כמו רוב המנצחים, אני פרפקציוניסט. אני כל הזמן שואל את עצמי איך אפשר להשתפר ואיך אפשר לעודד את התזמורת לנגן טוב יותר. זה תהליך אינסופי".

אתה מאזין להקלטות של יצירות לפני שאתה מנצח עליהן?

"כן. אבל לא כדי לשחזר את מה ששמעתי, אלא כדי לקחת מהן את מה שהכי טוב בשבילי. לפעמים החוכמה זה גם לדעת מה לא לקחת מהקלטות שאתה שומע".

יש מנצחים מהדור שלך, בלי להזכיר שמות, שהדגש בביצוע שלהם הוא להישמע שונה וחדשני בכל מחיר. אצלך נראה שזה שונה.

"אני, אישית, מכבד את המלחין הרבה יותר מאשר את המנצח. תפקידנו כמנצחים הוא לעזור לתזמורת לנגן כמה שיותר קרוב למה שהמלחין רצה. יש בפרטיטורה הרבה קודים שנותנים כיוון לכך, כמו סימוני ספורצאטו, סטקאטו, פלז'ולט ועוד. אף פעם לא אעשה משהו שמנוגד לדעת המלחין רק כדי להיות חדשני. הצניעות היא תכונה חשובה מאוד למנצח".

מהו מנצח טוב בעיניך?

פטרנקו חושב קצת, ובסוף מחייך שוב: "מנצח טוב הוא זה שגורם לתזמורת להישמע טוב יותר מאשר מה שהיא".

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 19.6.2018

 

ביקור התזמורת: ראיון עם יאניק נזה-סגאן, מנהלה המוזיקלי של תזמורת פילדלפיה, לקראת הגעת התזמורת לישראל

תזמורת פילדלפיה 2015-10-13-Yannick-PhilaOrch-307fn(ChrisLee)_2 SB

יאניק נזה-סגאן. צילום יח"צ

בתחילת חודש יוני הקרוב תגיע לארץ תזמורת פילדלפיה לביקור ראשון בישראל. על התזמורת ינצח מנהלה המוזיקלי, הקנדי יאניק נזה-סגאן (Nézet-Séguin), מהמנצחים הבולטים ביותר של הדור הצעיר בשדה המוזיקה הבינלאומי.

שורת התפקידים שנושא כיום נזה-סגאן (43) מרשימה בכל קנה מידה. השנה התמנה כמנהל מוזיקלי של ה'מטרופוליטן אופרה' היוקרתית בניו-יורק, במקומו של ג'יימס ליוויין; במקביל הוא מכהן כמנהל מוזיקלי של תזמורת המטרופוליטן של מונטריאול (משנת 2000) ותזמורת פילדלפיה (משנת 2010). השנה יסיים את כהונתו כמנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם, שם החליף אותו בתפקיד להב שני.

למרות מה שנראה כמו זינוק מטאורי, נזה-סגאן מספר שהתקדם דווקא בדרך שמרנית ומקומית. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל חמש, ובגיל 13 החל לעבוד כפסנתרן חזרות במקהלת כנסייה בעיר הולדתו מונטריאול. הוא מספר שאחת הסיבות לכך שהתחיל לעבוד בגיל כה צעיר היתה כדי לממן את רכישת אוסף הדיסקים שלו, שמונה כיום כ- 10,000 כותרים.

בגיל עשרים הקים הרכב המתמחה במוזיקת בארוק, ושלוש שנים מאוחר יותר הפך לעוזר-מנצח באופרה של מונטריאול. בגיל 25 הפך למנהל המוזיקלי של תזמורת המטרופוליטן של מונטריאול, תפקיד אותו הוא מחזיק עד היום. "העבודות המוקדמות שלי לימדו אותי המון על מוזיקה", הוא מספר. "בגיל 18 הייתי לא רק המנצח אלא גם ספרן התווים, מנהל כוח האדם, איש השיווק ומי שהתנהל מול הוועד והתומכים. היה לי מזל גדול להתחיל כל-כך מוקדם".

———–

הסיור של תזמורת פילדפיה בישראל יכלול שלושה קונצרטים – בת"א, חיפה וירושלים. היצירה היחידה מהמאה העשרים שתבוצע בסיור היא הסימפוניה מספר 2 לפסנתר ותזמורת של לאונרד ברנשטיין, "עידן החרדה", לציון מאה שנים להולדתו של המלחין. היא תבוצע בת"א ובירושלים, עם הפסנתרן ז'אן-איב תיבודה (Thibaudet) כסולן.

"זוהי יצירה מאוד יוצאת דופן", הוא אומר. "אפשר לתאר אותה כקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, אבל ברנשטיין ראה אותה יותר כיצירה שבה הפסנתר מייצג את עצמו באמצע סיפור שאותו מספרת התזמורת. זה מזכיר קצת את הקונצ'רטו מספר 1 של ברהמס לפסנתר, שגם אותו נבצע בישראל: מעין סימפוניה עם פסנתר אובליגאטו. לדעתי זו אחת היצירות הטובות ביותר של ברנשטיין, שמביאה לידי ביטוי את הגאונות שלו בכל מה שנוגע לצורה, מלודיה, הבעה, ושילוב מוזיקה בעלת אופי קל יחסית".

כל יתר היצירות שיבוצעו בסיור שייכות לרפרטואר הסטנדרטי של המוזיקה הסימפונית הרומנטית. בחיפה תצטרף לתזמורת הפסנתרנית הלן גרימו (Grimaud), שתנגן את הקונצ'רטו הכביר לפסנתר ותזמורת מספר 1 של ברהמס; ובחלק השני של כל שלושת הקונצרטים תנגן התזמורת את הסימפוניה מספר 4 מאת צ'ייקובסקי.

"הסיורים צריכים לשקף את המיטב של תזמורת פילדלפיה לקהלים שלנו ברחבי העולם", אומר נזה-סגאן בתשובה לשאלה על בחירת הרפרטואר. "אני שמח במיוחד לבצע ברהמס וצ'ייקובסקי, שבאופן מסורתי מתאימים מאוד לסאונד של התזמורת. אני גם גאה להציג את המוזיקה האמריקאית עם היצירה של ברנשטיין. באופן כללי בנוגע לרפרטואר, האתגר עבורי הוא לאזן בין ביצועים רעננים לרפרטואר המסורתי לבין חשיפת הקהל למוזיקה חדשה".

נזה-סגאן מאמין שהשיגרה היא האויב של המוזיקה, אבל אומר שבניגוד לעבר הוא פחות מוטרד מכך. "בעבר, החשש משיגרה גרם לי ללכת יותר מדי לקצוות. כעת אני מאמין שצריך למצוא בכל קונצרט את האיזור המתאים. אין טייס אוטומטי. אם אתה פתוח לקבל מה שקורה באותו רגע עם הנגנים, אתה משיג ביצוע ספונטני".

————–

בקונצרטים בישראל ינצח נזה-סגאן על מוזיקה סימפונית, אך הוא מנצח בקביעות גם על אופרות. "לא צריך להיות הבדל בניצוח על סימפוניה או על אופרה", הוא אומר. "כשיש סולו לאבוב, לדוגמא, האבובן צריך לנשום, והמנצח צריך ללוות אותו בדיוק כמו שהוא מלווה קו ווקאלי של זמר. המנצח צריך להתמקד בקו המוזיקלי, וזה לא כל כך משנה מי מפיק אותו".

איך אתה מאפיין את הצליל של תזמורת פילדלפיה?

"המילה שבה הייתי משתמש היא 'נדיבות'. העושר של המיתרים, האופי של כלי הנשיפה מעץ, הצליל הייחודי של כלי הנשיפה ממתכת. אבל מה שיותר חשוב זו הרוח שמאפיינת את התזמורת, והעובדה שכל אחד מהנגנים נותן מאתיים אחוז מעצמו בכל קונצרט. כל המנצחים שקדמו לי לאורך הדורות עיצבו את הצליל הזה, ועכשיו זו החובה שלי להמשיך ולטפח אותו".

כמו רבים מעמיתיו, נזה-סגאן מדבר גם על התפקיד המשתנה של תזמורת קלאסיות ומנצחים. "יש לנו משימה, שנעשית יותר ויותר חשובה, להיות רלוונטיים לקהילה שבה אנחנו חיים. אני, באופן אישי, רואה חובה לגרום לכולם להרגיש נוח לבוא וליהנות מהרפרטואר התזמורתי- ללא קשר לרקע שלהם, התרבות ממנה באו, החינוך שלהם, גילם וכדומה".

מהם הכישורים הפסיכולוגיים שצריך מנצח שבא לעבוד עם תזמורות ברמה כל כך גבוהה?

"לדעתי, התפקיד של מנצח הוא לספק את התנאים הטובים ביותר לכל נגן בתזמורת להביע את עצמו בצורה הכי חופשית והכי עמוקה שאפשר. אם אתה מדבר על פסיכולוגיה, אז זה המקום שהיא נכנסת לתמונה".

ומה לגבי תהליך העבודה שלך עם סולנים? מה קורה כשיש חילוקי דיעות בינך לבין סולן?

"המנצח והתזמורת צריכים לספק אווירה שמאפשרת לסולן להביע את החזון שלו או שלה ליצירה. אין פרשנות אחת 'נכונה' לאף יצירת מופת. לכן, ההתמודדות עם תפיסות שונות וגישות שונות לאותו קונצ'רטו עם סולנים שונים היא דבר מרתק".

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 23.5.2018

 

 

ביקורת אופרה: "סיפורו של הצאר סלטאן" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב עם בית האופרה ממוסקבה

סיפורו של צאר סלטן_צילום באדיבות האופרה הישראלית

הנסיכה-ברבור מהאופרה. צילום: יח"צ

קסם של הפקה. זהו הסיכום המדויק ביותר שאפשר לומר על האופרה "סיפורו של הצאר סלטאן" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שעולה כעת באופרה הישראלית. האופרה המתוקה הזו מציגה סיפור אגדה בעל סוף טוב, שמבוסס- כמו באופרות אחרות של המלחין- על שילוב בין פנטזיה לדמויות אנושיות. מדובר בהפקה אורחת, בה משתתפים הסולנים, התזמורת, המקהלה ושחקנים של בית האופרה סטניסלבקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו ממוסקבה. אני חייב להודות שלא הכרתי את המוסד הזה קודם, ובאתי בציפיות נמוכות לאור הניסיון העגום שהיה כאן בעבר עם בתי אופרה אורחים. לא הפעם: מדובר בביצוע נפלא, גם מבחינה בימתית וגם מבחינת האיכות המוזיקלית.

האופרה מציגה סיפור אגדה, שמבוסס על פואמה מאת פושקין. ההתחלה מזכירה את סיפור "לכלוכית" אצל רוסיני: שלוש אחיות חולמות להתחתן עם הצאר סלטאן, והוא בוחר לאשה את האחות השלישית. שתי אחיותיה רוקמות מזימה מרושעת כדי לנקום בה, וכתוצאה מהמזימה משליך הצאר את אישתו ובנו לים בחבית. הבן גווידון גדל עם אמו באי בודד, והופך לגיבור חיל. הוא מציל בקשתו ברבור קסום מציפורני עיט, והברבור גומל לו ביד רחבה. הוא הופך את האי לעיר מופלאה, ואת גווידון לנסיך. כאשר מגיע הצאר לאי הוא מגלה כי גווידון הוא בנו, ומאושר לגלות כי גם אשתו בחיים. גווידון מגלה שהברבור הוא בעצם נסיכה, והשניים מתחתנים ברוב אושר. בדומה לאגדת ליכלוכית אצל רוסיני, גם כאן האחיות המרושעות זוכות לחנינה והסוף טוב. העולם שהאופרה מציירת הוא עולם של אגדה, ולכן בחלקים רבים האווירה היא של פנטזיה ציורית ומלאת צבע. בהשתחוויה יש אפילו קונפטי.

רימסקי-קורסקוב הלחין לאגדה הזו מוזיקה יפה מאוד. אולי לא מדובר ביצירת מופת אופראית, אבל היא קליטה ונגישה בקלות גם בשמיעה ראשונה. "מעוף הדבורה" המפורסם, שהוא בעצם "מעוף הדבור", הוא הקטע הידוע ביותר באופרה. המוזיקה הזו מלווה את דבור הקסמים שעוקץ את האחיות הרעות והמדריכה שלהן, ומגולם כאן ע"י ילד חמוד שנראה בן חמש לכל היותר. אוהבי מוזיקה חדי אוזן יזהו באופרה השפעות לא מבוטלות של וגנר, הן מבחינה נושאית והן מבחינת שימוש במוטיבים חוזרים.

כאמור, כל המבצעים בהפקה הזו מצוינים: הסולנים, התזמורת, המקהלה והמנצח. אף אחד מהסולנים אינו מוכר, ולכן אני מוותר מראש על איזכור השמות. אבל כן אציין שתענוג לשמוע בבית האופרה קולות כאלו. קצת לא נעים לומר, אבל רמת הביצוע של האורחים בערב הזה היתה בכמה רמות מעל המקובל כאן בדרך כלל. יש לציין שיש בהפקה גם הרכב ישראלי, מקהלת הילדים "עפרוני", בתפקיד קטן שגם הוא מבוצע למופת. שבחים מיוחדים מגיעים לתרגום הנפלא של ישראל אובל, שממש התעלה על עצמו הפעם עם תרגום עכשווי ומשעשע שלא גלש להתחכמויות מיותרות.

אני ממש מקווה שההצלחה הזו תגרום לשני דברים. ראשית, שיבוצעו כאן עוד אופרות של רימסקי-קורסקוב, מלחין שדי הוזנח כאן לאורך השנים. אפשר להתחיל עם להיט בטוח כמו "סדקו", שלמיטב זכרוני לא בוצעה בארץ מעולם. שנית- שיביאו לפה את בית האופרה המוסקבאי שוב. הם נהדרים.

לסיכום: המלצה חמה וחד-משמעית. זה היה פשוט כיף גדול.

"סיפורו של צאר סלטאן" באופרה הישראלית. הפקה של בית האופרה סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו ממוסקבה. מנצח: יבגני ברז'ניק. בית האופרה ת"א, 6.5.2018.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 7.5.2018

הרצאה שלי על באך – פסטיבל "פליציה בלומנטל"

אני שמח לעדכן כי בשבוע הבא אתן הרצאה במסגרת פסטיבל המוזיקה "פליציה בלומנטל" בת"א. ההרצאה תתמקד בקנטטה 82 של באך, "יש לי די", כולל השוואה של דוגמאות מביצועים מצולמים מעולים. היא תתקיים באולם שטרית במוזיאון ת"א ביום חמישי, ה-10 במאי, בשעה 17:00.

המלצות נוספות על הפסטיבל (מופעים שאינם קשורים אלי):

ארמוניקו קונסורט: קנטטה 82 (שאותה אציג בהרצאה) תבוצע בקונצרט מומלץ, שייערך במוצ"ש 12.5. המבצע יהיה ההרכב האנגלי "ארמוניקו קונסורט", בניצוחו של כריסטופר מונקס (Monks). לצידה יבוצעו יצירות נוספות מתקופת הבארוק, ביניהן "קנטטת החתונה" מאת באך (202 ברי"ב).

אנסמבל "ל'ארפג'אטה" (L’Arpeggiata): הרכב זה, לטעמי, ראוי להמלצה מיוחדת. ההרכב, בניהולה האמנותי של כריסטינה פלוהר (Pluhar), הופיע בפסטיבל פליציה בלומנטל לראשונה בשנת 2006 ומאז העניק פה כמה מופעים בלתי נשכחים. הוא מוכר מאוד גם משידורים בערוצי "מצו". חברי ההרכב יבצעו את התכנית "מדיטרנאו", שתציג מוזיקה מתקופת הבארוק מאיזור הים התיכון: איטליה, יוון, טורקיה, ספרד ומקדוניה. מניסיון העבר- לא כדאי להחמיץ. קונצרט זה יבוצע ביום שני 7.5 בשעה 20:30.

פרטים מלאים על קונצרטים אלו ועל שלל מופעים נוספים אפשר למצוא באתר הפסטיבל.

ביקורת קונצרט: הפילהרמונית מבצעת מיצירות בְּרוּךְ ורוסיני עם ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה

מסע"ת הורי הדר גולדין

נו­ֹזֶדָה וסוּוָונָאי אמש בפילהרמונית. צילום: יוסי זליגר

יופי של קונצרט היה אמש בפילהרמונית. שותף ראשון להצלחה היה הכנר דיוויד גָארֶט, שהיה אמור לבוא לסידרה זו אך ביטל. בקיץ האחרון שמעתי את גארט מבצע את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי בפסטיבל אֶנֶסְקוּ, וזה היה גרוע על גבול המביך. הבחור נראה אולי כמו דוגמן, אבל כנר גדול הוא כבר ממש לא. המחליפה אמש, לעומתו, היתה נהדרת. מדובר בכנרת היפנית אקיקו סוּוָונָאי (Suwanai), שניגנה את הקונצ'רטו לכינור מספר 1 המפורסם של מקס בְּרוּךְ. היצירה אמנם שחוקה מרוב השמעות, אבל זה היה ביצוע מצוין. סוונאי ניגנה בצליל עגול ויפה, בטכניקה מושלמת וללא מניירות מיותרות. היא לא ניסתה לרגש "בכוח", אלא פשוט התמסרה לגמרי למוזיקה ונתנה לתווים לעשות את העבודה. בפרק הראשון זה עבד מצוין, ובפרק השני, האיטי, אפילו עוד יותר. ממש ביצוע נפלא.

בפרק השלישי, לעומת זאת, חסרה לי יותר "אש" ואנרגיה. מוזיקאית מובילה שפגשתי טענה שיכול להיות שזה קשור גם לאקוסטיקה בהיכל התרבות המחודש, שבניגוד לאולם הישן נוטה "לנרמל" את הסאונד על חשבון זוויות חדות. אם תחושתכם דומה, אתם מוזמנים לשתף זאת בתגובות. יהיה מעניין לקרוא דעות של מאזינים שונים, כיוון שמניסיוני חווית ההאזנה בהיכל התרבות תלויה גם במקום הישיבה באולם. בכל מקרה, מבחינת נגינה "נטו" יש לי רק מילים טובות.

הערב (חמישי) תנגן סוּוָונָאי את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, וזו תהיה ההזדמנות האחרונה לשמוע אותה כאן. בקונצרטים הבאים בסידרה כבר ינגן הכנר מיכאל ברנבוים (הבן של).

במרכז הקונצרט עמד ה"סְטָבָּאט מָאטֶר" של רוסיני, הכתוב לארבעה סולנים ומקהלה. ה"סְטָבָּאט מָאטֶר דולורוזה" ("עמדה האם סובלת") הוא פיוט לטיני, שחובר ע"י הנזיר הפרנציסקאני יָאקוֹפּוֹנֶה די-טוֹדִי במאה ה- 13. הוא מתאר את סיבלה של מאריה, אימו של ישו, העומדת חסרת אונים מול הצלב עליו תלוי בנה. המזמור הזה הולחן על-ידי מלחינים רבים בתולדות המוזיקה, כשרובם ניסו לתת למוזיקה אופי מיוסר בהתאם לטקסט. ההלחנה של רוסיני, לעומתם, יוצאת דופן: הוא הלחין חלק מהפרקים בסגנון של אופרה קומית, שלעיתים נשמע כמעט מבודח. דוגמא בולטת לכך היא אריית הטנור בפרק השני, על המילים "ונפשה מתייסרת בכאב". לעומתם, שילב רוסיני ביצירה גם פרקי א-קאפלה מקהלתיים ופרק פוגאלי מסיים, המתאימים יותר לסגנון הכנסייתי הישן.

כמעט כל המרכיבים של הביצוע אמש היו מעולים. המקהלה הפילהרמונית של פראג הזכירה מהי מקהלה בינלאומית מצוינת: יש לה צליל מלא, איזון מושלם בין החטיבות ושירה מגובשת ומלוטשת. השירה שלהם בפרק המתאר את יום הדין היתה פנטסטית ממש, וכך גם בפוגה המסיימת עם התזמורת. פנייה נרגשת לפילהרמונית: אנא, הביאו את החברים היקרים האלו לכאן שוב, וכמה שיותר.

צוות הסולנים היה כל-איטלקי, רובם שמות מוכרים מעולם האופרה הבינלאומי. מתוכם אהבתי במיוחד את הבאס ניקולא אוליביירי, שמעבר לקול חם ויפה הצליח להתמודד בקלות עם אריית הבאס הקשה "על חטאות עמו הוכה". שבחים דומים מגיעים לזמרת הסופרן אריקה גרימאלדי, הן מבחינה קולית והן מבחינת הנוכחות הבימתית. הזמרת המוכרת ביותר בצוות היתה זמרת האלט דניאלה ברצ'לונה, ואליה דווקא פחות התחברתי. היא הציגה אמנם יכולת שירה מעולה על פני כל הטווח הקולי, אבל משהו בהופעה שלה היה מכונס מדי ולא נוגע. הטנור, פיירו פְּרֵטִי (Pretti), היה לטעמי החוליה החלשה יחסית והפגין קול קצת לחוץ. אבל בהחלט לא ברמה שמפריעה לחוויה הכללית.

מילים חמות מגיעות גם לניצוח של ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה (Noseda). הוא היה ברור, חי ואנרגטי, עם תמיכה מצוינת בזמרים והדגשה של קווים מעניינים מתוך התזמורת. תענוג.

לסיכום: ערב מהנה ולפרקים אפילו מרגש, באיכות סולנית ומקהלתית שלא שומעים פה כל יום. מומלץ בחום.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות בְּרוּךְ ורוסיני. מנצח: ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה. היכל התרבות ת"א, 25.4.2018.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 26.4.2018

"מוזיקה קלאסית היא כמו זהב, היא תמיד תשרוד": ראיון עם מנפרד הונק

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300_preview

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

בימים אלו מתארח בפילהרמונית מנפרד הונק (Honeck), מנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של פיטסבורג. הונק (58) הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, ומנצח בקביעות על התזמורות הטובות בעולם.

"כמנצח, הדבר הכי חשוב לי הוא המוזיקליות של התזמורת", הוא אומר. "מהבחינה הזו נגני הפילהרמונית הישראלית נהדרים. הם מבינים מהר את המוזיקה, ואפשר לבקש מהם הכול. זו תזמורת שאפשר להשיג איתה תוצאות טובות גם בזמן המועט שיש לנו לחזרות".

כמנצח אורח אתה בא עם חזון צלילי מוגדר מראש, או שאתה מתאים את עצמך למה שיש?

"מנצח אורח לא יכול לשנות סאונד של תזמורת בזמן הקצר שעומד לרשותו. לכן הוא צריך להקשיב לסאונד ולהתאים את עצמו. מה שכן, הוא צריך לבוא עם רעיון ברור. כשאני מגיע לתזמורת אני יודע מה אני רוצה להשיג. לפעמים אני מקבל מראש את מה שאני רוצה, ולפעמים יש מקומות שאני רוצה שיישמעו אחרת. ואז, השאלה היא איך אתה מבקש מהנגנים לעשות את השינויים".

איך אתה באמת עושה זאת?

"אני עובד בעיקר על הפראזות. אחת השיטות לכך היא לעבוד עם תמונות ודימויים. זה מאוד אפקטיבי כשהנגנים טובים. לדוגמא, אם תדבר על דימוי של אהבה תקבל מיד ויבראטו וחום. אם תדבר על מוות, תקבל פחות ויבראטו. בדרך כלל אני מעדיף לתאר דימוי מאשר להסביר מה צריך לעשות. לדוגמא, כדי להעביר הרגשה של גסיסה אפשר להשתמש בדימוי של פרח נובל ועלים שמשנים צבע. זה משהו שלמדתי מקרלוס קלייבר, וזה עובד תמיד. הכי טוב זה לספר לנגנים את הסיפור מאחורי המוזיקה".

ומה קורה כשמדובר במוזיקה אבסולוטית, שאין בה סיפור?

"תמיד יש סיפור שאפשר לספר. אפילו צליל אחד מספר סיפור- של ריקנות. הרי גדולי המוזיקאים כתבו מוזיקה עם תכנית מאחוריה. ברגע שמבינים את הסיפור, הפרשנות הופכת להיות הרבה יותר מעניינת".

את היכרותו הקרובה עם גדולי המנצחים הונק עשה כנגן בשורות הפילהרמונית של וינה. "ניגנתי שם שמונה שנים כוויולן, ועוד שנתיים ככנר. זכיתי לנגן תחת שרביטם של גדולי המנצחים, ביניהם קלייבר, אוזאווה, קראיאן, ברנשטיין, מוטי ואחרים. עקבתי אחריהם בעיני נץ. היה מרתק לראות איך לכל אחד יש טכניקה אחרת ואיך כל אחד עובד בצורה שונה".

מי השפיע עליך יותר מכולם?

"אפשר ללמוד מכל אחד. קרלוס קלייבר, לדוגמא, היה מנצח מדהים. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על סאונד וטכניקת ניצוח. הוא לא היה תמיד מדויק בתנועות הניצוח שלו, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הרברט פון-קראיאן ניצח בדרך כלל עם עיניים עצומות כדי ליצור אווירה מיסטית. בנוסף הוא ביקש מכוריאוגרף שימצא עבורו את התנועות שיעשו הכי הרבה רושם על הקהל".

ומנצחי הדור הצעיר כיום?

"אני מתחבר למנצח אם הוא מראה באמת את האישיות שלו. זה שילוב של כנות ויושרה. מעבר לתנועות ולהתלהבות, השאלה היא קודם כל האם אתה באמת מכיר את היצירה. לניקולאוס הרנונקור, לדוגמא, תמיד היה מה לומר על היצירות מבחינה היסטורית. כשניגנת איתו תמיד היה ברור למה הדברים הם כמו שהם".

ומה קורה אם הקהל רוצה פרשנות "נעימה" ולאו דווקא "נכונה"?

"יש פה עניין של יושרה מקצועית- לא ללכת עם טעם הקהל. אני לא מתעלם מהקהל, אבל מאמין שמוזיקה מלפני מאה שנה ויותר צריכה להישמע כפי שהמלחין חשב עליה. רק אז היא תעבוד הכי טוב. אם תיקח לדוגמא את ריקודי ה"לנדלר" בסימפוניות של מהלר, חשוב שהם יישמעו כמו ריקודים עממיים ולא כמו ואלס וינאי. הרי רקדו אותם עם נעלי עץ כבדות שיצרו רעש בעת המגע עם הרצפה. אם תנגן אותם יפה מדי- תחמיץ את כל הנקודה".

—————-

כמנצחים רבים אחרים, הונק מדבר בחשש מסוים על המתרחש כיום בעולם המוזיקה הקלאסית. "קרה שינוי בעולם כולו, והוא שאנשים מקבלים פחות חינוך למוזיקה קלאסית. יש פחות ידע. הרבה אנשים מהדור של שנות השבעים והשמונים לא למדו מוזיקה כלל, והילדים שלהם מתעניינים רק בפופ ומוזיקה קלה".

"אני לא דואג לעתיד המוזיקה הקלאסית", הוא אומר. "מוזיקה קלאסית היא כמו זהב. היא תמיד תשרוד. לפעמים הערך שלו עולה ולפעמים יורד, אבל הוא תמיד זהב. אבל מה שכן מטריד הוא שהעולם הזה מתכווץ. יש פחות אנשים שמתעניינים במוזיקה קלאסית".

מה לגבי הקלטות?

"אני מאמין גדול בהקלטות, כי זה חיוני לתזמורת להפיץ את העבודה שלה. בפיטסבורג אנחנו מקליטים הרבה, ותמיד בהופעות חיות. ההקלטה היא כמו מסמך של היכולת שלך. לכן אני מקליט גם את רפרטואר הבסיס, כמו לדוגמא הסימפוניות של בטהובן. זו לא סתם 'עוד הקלטה', אלא תמיד פרשנות מיוחדת שלוקחת בחשבון הרבה פרטים ויש מאחוריה חשיבה ועבודה".

תן לי דוגמא.

"קח את הסימפוניה השישית של בטהובן, 'הפסטורלית'. בפרק השני יש שם חיקוי צלילי של שלוש ציפורים שונות, שבטהובן עצמו כתב בתווים את שמותיהן: שלו, זמיר וקוקייה. לפני שהקלטתי את הסימפוניה מצאתי הקלטות של הציפורים האלו, והשמעתי אותן לנגנים. ברגע שאתה שומע את ההקלטות, אתה מבין איך המוזיקה אמורה להישמע מבחינה המיקצב והדגשים. זה שונה מאוד מהפרשנות המקובלת".

הונק חוזר לקרלוס קלייבר גם בהקשר ל'הובלה' מול 'שליטה' אצל מנצח. "למנצח יש בחירה עד כמה להסתכן", הוא אומר. "אתה יכול לתת ביט שכולם מבינים. יהיו נגנים שיהיו מרוצים מזה, כי אז הם יכולים לסמוך עליך. אבל קלייבר לא ראה את התפקיד שלו כמי שאחראי שהנגנים יהיו יחד מבחינה טכנית. מה שעניין אותו הוא שהם יהיו יחד בעשיית המוזיקה. הוא לא ניצח על משקל אלא על פראזות, וכך הצליח להוביל לקליימקס בביצועים שלו. זה גם מה שאני מחפש. כשאתה מנצח בצורה טכנית, המוזיקאים אולי יהיו יחד אבל זה לא יהיה מעניין. זה ההיפך ממה שאני רוצה. כשאתה 'משחרר' זה יכול להיות מסוכן, אבל בסוף משתלם".

————–

בפילהרמונית כעת מנצח הונק על תכנית מגוונת, שכוללת יצירות מאת היידן (סימפוניה מספר 100, "הצבאית"), מהלר ("שירים על מות ילדים") וריכרד שטראוס. היצירה של שטראוס היא סוויטה מתוך האופרה "אלקטרה", שהונק עצמו ערך לביצוע סימפוני יחד עם המוזיקאי הצ'כי תומאש אילה (Ille). "זו גירסה שלי", אומר הונק. "אילה רק עזר לי עם המחשב ועם הצד הטכני. המוזיקה היא של שטראוס במאה אחוז, ואני עשיתי רק את החיבור בין החלקים ושינויים קלים שנדרשו עקב המעבר למדיום סימפוני".

הונק מציין שמדובר ביצירת ענק, שדורשת 111 נגנים. "הסיבה לעריכת היצירה הזו היתה שתמיד רציתי שהיא תבוצע בקונצרט", הוא אומר. "זו מוזיקה נהדרת, אבל בגלל שאין לה גירסה תזמורתית אפשר היה עד כה לבצע אותה רק בנוסח האופראי המלא. הרעיון לא חדש: הרי גם שטראוס עצמו עשה עיבודים תזמורתיים לאופרות שלו. מה שעשיתי פה זה מעין סוויטה סימפונית שמחברת בין הפרקים התזמורתיים השונים, והיא מנוגנת ברצף אחד ללא חלוקה לפרקים. המוזיקה מנסה לתאר את התפקידים השונים באופרה לפי עיקרון ה'לייטמוטיב': אלקטרה, אחיה אורסט (Orest), האב אגממנון ועוד. לכן אני ממליץ לקרוא את התכנייה בזמן הקונצרט. אלקטרה היא המוזיקה הכי ברוטלית וקיצונית ששטראוס כתב. אם היה ממשיך בסגנון הזה, ייתכן שהיה הופך לאחד מחברי האסכולה הווינאית השנייה".

ביקורת אופרה- "דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית

דון קרלו - קרדיט צילום - יוסי צבקר (3)

"דון קרלו" היא לא מהאופרות הפופולאריות ביותר של ורדי. מבחינת היקפה היא אמנם מונומנטלית, אך ההלחנה שלה אינה מעודנת כמו האופרות הגדולות שלו. לעיתים ממש מתקבל רושם של קטעים תפורים ביד גסה, כדי להכניס את כל הדרמה ההיסטורית לתוך המסגרת האופראית. ובכל זאת, ההפקה הנוכחית באופרה מומלצת. הנקודה העיקרית העומדת לזכותה היא איכות הנגינה התזמורתית תחת ידו של דניאל אורן. רק לפני שבועות מספר ניצח אורן על "דון ג'ובאני" של מוצרט, ולטעמי זה היה חלש מאוד. הפעם, עם ורדי, זה היה סיפור אחר לגמרי. כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שאורן מרגיש ברפרטואר הזה כמו דג במים. במוזיקה של ורדי, תנועות הידיים הרחבות שלו, הפראזות הרומנטיות ובניית המשפטים המוזיקליים נשמעו נכון ובסגנון. כן, היו פה ושם בעיות בלאנס, וכן, לא תמיד הכל היה מדויק במאה אחוז. אז מה. בסיכומו של דבר הצד המוזיקלי היה מהנה מאוד. אולי גם כי הפעם, בניגוד לדרכו, אורן לא שאג ולא נהם עם התזמורת והזמרים. זה שידרוג משמעותי עבור מי שיושב בשורות הקדמיות.

לגבי הזמרים (קאסט ראשון): אין גילויים מסעירים, אבל כמעט גם אין נפילות. הבולטים בעיני היו קטבאן קמוקלידזה (Ketevan Kemoklidze) בתפקיד הנסיכה אבולי, עם יכולת ווקאלית מרשימה שהלכה והשתפרה עם הזמן; אירה ברטמן בתפקיד אליזבת, ששרה יפה כתמיד; ויונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד האציל רודריגו בקול מהוקצע ובנוכחות מאופקת. לקוריאני סימון לים (בתפקיד פיליפ) יש קול גדול ומרשים, אבל משהו בנוכחות הבימתית שלו היה לטעמי "תקוע". במידה מסוימת זו היתה גם ההתרשמות מאיבגן אורלוב (Ievgen Orlov) בתפקיד האינקוויזיטור הגדול. שבחים מיוחדים מגיעים למקהלה, שנשמעה מדויקת ומלאת נפח. הבימוי היה שמרני במובן הטוב של המילה, ואפקטיבי למדי. כך גם התפאורה והתלבושות.

ההפקה הזו של "דון קרלו" היא בגירסה האיטלקית, וכוללת ארבע מערכות (במקום החמש המקוריות בגירסה הצרפתית המקורית). לטעמי האופרה ארוכה מדי גם בגירסה השנייה, והיתה נשכרת אם ורדי היה מקצץ קצת משתי המערכות האחרונות. אבל בסך הכל אין תלונות. מומלץ כמעט מכל בחינה.

"דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 11.3.2018