דילוג לתוכן

ביקורת אופרה: "חליל הקסם" באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר

גילוי נאות: הביקורת הזו מתייחסת לחלק הראשון של "חליל הקסם" בלבד. בתום המערכה הראשונה לא היה לנו שום רצון או חשק להמשיך לצפות בהפקה המקושקשת הזו, וחתכנו בהפסקה. זה די נדיר שאני יוצא באמצע מופע, אבל הפעם זה באמת היה יותר מדי.

עקב אילוצי לוח זמנים הגעתי למופע רק היום (שישי), כך שהביקורת מתייחסת לצוות הזמרים ששר בקאסט השני. אני לא יודע אם זה משנה, מכיוון שהבעייתיות של ההפקה לא נובעת מאיכות הזמרים (שהיו דווקא טובים ברובם) אלא מהבימוי. התחושה היתה שהזמרים היו שבויים של קונספט בימוי הזוי, שממש פגע ביכולתם לשיר בצורה מיטבית. לדוגמא: העמדות סטטיות לגמרי, שמנעו תנועה חופשית ו"תקעו" את הזרימה הפיזית; מיקום חלק מהזמרים על מעין מדף גבוה בקיר, באופן שפגע בבלאנס עם התזמורת וביכולת הקרנת הצליל; לבוש ואיפור מוזרים, שלא איפשרו שום הזדהות עם הדמות; מיקום חלק מהזמרים (כולל המקהלה) באופן כזה שלא רואים אותם, אלא רק שומעים; ומעל הכל- הקרנה בלתי פוסקת של אנימציה מודרניסטית, שלקחה את כל תשומת הלב וגזלה ממוצרט את כל היופי והעידון שלו. ממש הרגשתי לא בנוח עבור הזמרים, שחלקם מכרים אהובים שלי, על שנאלצו לשתף פעולה עם הזיה כזו.

הבימוי של בארי קוסקי לוקח את "חליל הקסם" לעולם הסרט האילם. את המונולוגים המדוברים בגירסה המקורית של מוצרט מחליפות כתוביות בסגנון סרטי באסטר קיטון, שמוצגות בליווי יצירות של מוצרט לפסנתר (בנגינתו של המנצח, נמרוד דוד פפר). פפר ניגן יפה מאוד, אבל אם מוצרט היה שומע את התוצאה יש להניח שהיה מתהפך בקבר האחים שלו: כל הקצב והרצף של האופרה הולך כך לאיבוד, ומה שמתקבל הוא אוסף של אריות ודואטים עם קטעי ביניים בפסנתר. ברקע לכל זה יש כל הזמן עומס ויזואלי עצום, שמזכיר קצת את עולם האימוג'ים בווטסאפ. הכל נורא יצירתי ו"מגניב", אבל בא על חשבון הדברים החשובים באמת: עומק הבעה, הזדהות רגשית, ביטוי עשיר- או, במילה אחת- המוזיקה.

בנוגע לביצוע: ככה-ככה. תזמורת ראשל"צ תחת שרביטו של נמרוד דוד פפר נשמעה סביר (בעיקר חטיבות המיתרים), אבל חסרו לי יותר זרימה ו"פלפל" בפרשנות. רוב הזמרים היו טובים ומעלה, למעט מלכת הלילה שהאריה הראשונה שלה לא "ישבה" טוב מבחינה קולית ולא היתה בסינק עם התזמורת. כאמור, לאריה השנייה והמפורסמת שלה במערכה השנייה כבר לא נשארתי. מבחינה קולית בלטו יעל לויטה (פאמינה) ואלסדיר קנט (טאמינו), אבל הבימוי לא עשה עם אף אחד מהם חסד. דווקא המקהלה, שבחלק הראשון נשמעה רק מאחורי הקלעים לצערי, היתה אחת הכוכבות הבולטות של הערב.

לסיכום: ההפקה הזו מציעה קשקשת ויזואלית מתישה, שמעקרת את המוזיקה המופלאה של מוצרט מהזרימה הטבעית שלה ומעומק ההבעה המוזיקלית. וזה דווקא חבל, כי יש בה הרבה מאוד יצירתיות וברור שהושקעה בה עבודה עצומה ומורכבת של אנימציה. אבל גם ברור שה"קונספט" שלה שם במקום הראשון את הצד הויזואלי ולא המוזיקלי, והתוצאה בהתאם. אלי, לפחות, זה לא דיבר. ושוב, כאמור- כל הנאמר פה מתייחס למערכה הראשונה בלבד. אם נשארתם למערכה השנייה אתם מוזמנים לכתוב חוויות בתגובות, וכמובן לשתף גם בדעתכם על ההפקה.

האזנה מומלצת: להב שני מתארח בפודקאסט "זה קלאסי" (וגם תזכורת לגבי פתיחת שנת הלימודים)

בסצינת המוזיקה הקלאסית בארץ יש כעת "באזז" רציני מאוד סביב להב שני (32), מנהלה המוזיקלי החדש של הפילהרמונית. שני פתח את העונה בסערה עם שתי סדרות קונצרטים, שהוכיחו שתי אמיתות. ראשונה- שמדובר במנצח כישרוני ומוזיקלי באופן יוצא דופן, ושנייה- שתקרת היכל התרבות לא קורסת גם כשהתזמורת מבצעת יצירות "מודרניות" (כלומר, מלפני שישים שנה). שני מושך כעת הרבה עניין וסקרנות, וברוח הימים- נראה שזהו בדיוק ה"בוסטר" (זריקת החיזוק) שהתזמורת היתה צריכה לאחר פרישתו של זובין מהטה הוותיק.

זוהי ההזדמנות להמליץ על שיחה מרתקת שקיים להב שני עם אסף מעוז, המגיש והעורך של הפודקאסט "זה קלאסי". מדובר בפודקאסט מצוין, שכולל שיחות עם דמויות שונות בעולם המוזיקה בארץ. אסף מעוז הוא גם כנר בפילהרמונית, כך שיש לו רקע מוזיקלי עשיר והשיחות שהוא מקיים יורדות לעומק ומאפשרות דיון אמיתי ומקיף. הפרק עם להב שני הוקלט בדצמבר 2020, ושני מדבר בו בגילוי לב על מגוון נושאים: מהות הניצוח בעיניו, ספונטניות מול "אוטומטיות" בביצועים חיים, עונת הפתיחה שלו בפילהרמונית (שנפלה בדיוק על משבר הקורונה), המורים והמנטורים שלו ומה למד מהם (וגם מה לא), נישואיו הטריים ועוד. בפרק מופיעים גם קטעי מוזיקה בביצועה של הפילהרמונית ובניצוחו של שני. מומלץ מאוד. לשיחה ניתן להקשיב כאן.

ובעניין אחר:

בהזדמנות זו אני מעדכן ששנת הלימודים נפתחה במזל טוב! חזרנו לאולמות (הללויה), והשבוע ייפתח מגוון של קורסים בהנחייתי במספר מקומות. את רשימת הקורסים המלאה ניתן למצוא כאן. אשמח מאוד לראות אתכם שוב!!!!

ביקורת קונצרט: להב שני מנצח על פתיחת העונה בפילהרמונית

איזה ערב נהדר. קונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית הציג לראשונה את להב שני כמנהל מוזיקלי "מלא" של התזמורת, וכרגע נראה שהמינוי הזה היה החלטה נבונה מאוד. הפילהרמונית נמצאת כעת בכושר שיא ורבים מנגניה הם סולנים מעולים, אבל כדי שיוכלו להראות זאת צריך מנצח שיודע "לשחרר" ולתת להם להוציא מעצמם את המיטב. שני הוא בדיוק כזה. בפתיחה ל"פולחן האביב", לדוגמא, מנחה סטרווינסקי בפתיחת היצירה שהבאסון הסולן ינגן "Ad Libitum"- כלומר, באופן חופשי יחסית. מנצח ש"מחזיק" את התזמורת יעדיף לנצח גם על הקו החופשי הזה, אבל שני פשוט הזמין את נגן הבאסון לפתוח כשיתאים לו, ולאחר שהתחילה המוזיקה המשיך לנצח באופן אורגני.

מעבר לקשר המצוין של שני עם התזמורת ולמוזיקליות יוצאת הדופן שלו, ניכר שמשהו הבשיל גם בסגנון שבו הוא מנצח. בעבר שפת הגוף שלו היתה בעיני מעט מוגזמת, ומושפעת באופן מובהק מכמה אייקוני ניצוח גדולים (במיוחד דניאל ברנבוים עם המרפקים הישרים שלו, וזו לא מחמאה). כעת הניצוח שלו נראה הרבה יותר מגובש, חסכוני ומשוחרר – ובמקביל אנרגטי ומדויק מאוד. נראה ששני הוא מה שנקרא "מנצח של מוזיקאים"- כזה שלא מנסה לעשות רושם על הקהל, אלא לעזור לנגנים ולשרת את המוזיקה ולא את עצמו.

הערב נפתח עם יצירה קצרה מאת נועם שריף להרכב יוצא דופן של כלי נשיפה מעץ, טרומבון, פסנתר ובאס. הבחירה הזו משקפת את המגמה המוצהרת של שני להכניס לרפרטואר התזמורת מוזיקה בת-זמננו, כולל כזו שחוברה על-ידי מלחינים ישראלים. זו אמנם מגמה מבורכת, אבל היצירה הספציפית של שריף לא עשתה לה יחסי ציבור טובים. היו בה אמנם כמה נקודות לחיוב: מצלול סונורי מיוחד, רגע חסד מלודי בפרק השני, ונדמה לי ששמעתי גם קצת השפעות של סטרווינסקי (פטרושקה) בפרק השלישי. אבל בסיכומו של דבר אומר בעדינות שאם הייתי נכנס לתפקיד המנהל המוזיקלי של תזמורת כלשהי הייתי בוחר יצירה אחרת לפתוח איתה את העונה.

התמונה השתנתה לחלוטין עם היצירה השנייה בתכנית, הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. לא האמנתי שאצליח ליהנות מיצירה כל–כך שחוקה, ושמחתי להתבדות. זה היה ביצוע נהדר, גם בזכות הנגינה הנפלאה של ג'ושוע בל וגם בזכות הליווי הקשוב של שני. השניים הצליחו להימנע מסנטימנטליות מוגזמת, והגישו ביצוע מאופק יחסית ומוזיקלי להפליא. הפרק השני, ליבו הריגשי של הקונצ'רטו, היה פשוט יפהפה. כך גם הקדנצה הסולנית באמצעו של הפרק הראשון.

שני עשה בפרשנות שלו שני דברים יפים: ראשית, הוא הצליח לעדן את הגסות המכוונת של הפרק השלישי ולהפוך אותו למוזיקה, ושנית, להבליט קווים תזמורתיים לא צפויים שקשה לשמוע בביצועים אחרים. הקונצ'רטו סיפק גם אפשרות ל"תצוגת תכלית" מרשימה של כמה מנגני כלי הנשיפה מעץ של התזמורת, כמו לדוגמא הדו-שיח המקסים בין הכינור הסולן לבין החלילן (גי אשד). זה מסוג הביצועים שמצד אחד אתה לא רוצה שייגמר, ומצד שני מת שייגמר כבר כדי שתוכל למחוא כפיים בהתלהבות. בראבו.

אגב: יש מסורת לפיה ניתן למחוא כפיים בסוף הפרק הראשון של הקונצ'רטו הספציפי הזה, ולא רק בסופו כמקובל. לא תמיד המסורת הזו מקוימת, אבל בקונצרט הפעם היא קוימה ועוד איך: בל זכה למחיאות כפיים משוגעות בסוף הפרק הראשון, ובצדק גמור. בשביל חוויות כאלו יש קונצרטים חיים.

בתור הדרן ניגן בל עיבוד לכינור ותזמורת לנוקטורן של שופן, כשהוא מנגן את המלודיה והתזמורת מלווה. לא השתגעתי על הרעיון, אבל יש להודות שגם כאן הביצוע היה מעולה. למי שאוהב דברים כאלו ניתן למצוא ביו-טיוב ביצוע דומה של בל לנוקטורן של שופן, הפעם בליווי פסנתר.

את הערב חתם ביצוע מלהיב ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי, מהיצירות המכוננות של המאה העשרים. "פולחן האביב" היא יצירה קשה ומורכבת: יש בה משקלים משתנים תדיר (לעיתים מדי תיבה), סינקופות בכל פינה, מקצבים משוגעים והיעדר מלודיה מובחנת שאפשר להיאחז בה. כל הדברים האלו יכולים לגרום לביצוע להתפרק בקלות, אבל לא כאן. שני – בעל-פה! – ניצח בצורה אנרגטית ומדויקת מאוד, וגם כאן נמנע מ"לעשות רעש" אלא הוציא מהפרטיטורה מוזיקה אמיתית. אם הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי סיפק את האפשרות להתפעל מכלי הנשיפה מעץ של התזמורת, הפעם זו היתה שעתם היפה של כלי ההקשה וכלי הנשיפה ממתכת. יופי של פתיחת עונה, שסיפקה הרבה ציפיות להמשך.

הקונצרט יחזור הערב (שבת) בהיכל התרבות בת"א וביום שני בתיאטרון שרובר בירושלים. מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סולן: ג'ושוע בל. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, 7.10.2021.

האזנה מומלצת: סימפוניה מספר 1 של יוהאן סוונדן (Svenden)

יוהאן סוונדן (Svenden) היה מלחין נורווגי, שמבחינה סגנונית אפשר לשייך לתקופה הרומנטית המאוחרת. הוא נולד ב-1840 ומת ב-1911, השנה בה נפטר גם גוסטב מהלר. המוזיקה של סוונדן מזכירה קצת את זו של בן ארצו אדוארד גריג, שהיה גם חברו הקרוב. אך בניגוד לגריג, שהתמקד ביצירות להרכבים קטנים, חיבר סוונדן בעיקר מוזיקה תזמורתית וקונצרטית. ברפרטואר שלו יש שתי סימפוניות, ארבע רפסודיות נורווגיות, שני קונצ'רטי ועוד.

המוזיקה של סוונדן קליטה, נגישה מאוד, ומשקפת יכולת מלודית גבוהה. מה שהכי נחמד בעיני הוא המקוריות: כשמאזינים למוזיקה שלו ממש קשה "לשים את האצבע" את מי זה מזכיר. אולי קצת את גריג. סוונדן אמנם לא זכה להכרה הבינלאומית שלה זכה גריג, אבל הוא ראוי מאוד להיכרות. בעיקר למי ששבע מהרפרטואר הסימפוני השגור ומעוניין להרחיב את האופקים. ואפשר גם לדמיין- אולי אם גריג היה כותב סימפוניה, היא היתה נשמעת קצת דומה…

כאן אפשר לשמוע את הסימפוניה הראשונה של סוונדן עם תזמורת קריסטיאנסאנד (נורווגיה), בניצוחו של אייבינד גולברג ינסן (Eivind Gullberg Jensen):

אם התחברתם, אפשר למצוא ברשת מגוון רחב של יצירות נוספות מאת סוונדן. ביניהן הסימפוניה השנייה שלו, שצירפתי כאן בביצועה של התזמורת הסימפונית של ארהוס בניצוח קלאוס אפלאנד. ENJOY!

קורסים שאעביר בשנת הלימודים הקרובה (2021-2022)

שלום לכולם,
אני שמח לעדכן כי פורסמו כל הקורסים אותם אעביר בשנת הלימודים הבאה.
כרגע מדובר על שיעורים רגילים באולמות, ואני שמח ומתרגש לחזור לשיגרה המבורכת.
לא נותר אלא לקוות שהכל יתקיים כמתוכנן.
אשמח מאוד לראות אתכם בסתיו הקרוב!

את הפירוט המלא של רשימת הקורסים ניתן למצוא כאן.

קיץ קריר ובריא לכולנו,
עומר

"האיטלקייה באלג'יר" מאת רוסיני באופרה הישראלית: ביצוע משובח לאופרה פח

רחל פרנקל ויאיר פולישוק ב"האיטלקייה באלג'יר". צילום: יוסי צבקר

מגבלות הקורונה מחייבות את האופרה הישראלית לבצע את המופעים ללא הפסקה, עובדה שמצמצמת מאוד את הרפרטואר הניתן לביצוע. "האיטלקייה באלג'יר" של רוסיני אורכת פחות משעתיים נטו, ולכן מתאימה למגבלות. מצד שני, זהו בערך הדבר הטוב היחיד שאפשר לומר עליה. "האיטלקייה" היא אופרה קומית מטופשת למדי, עם עלילה סטריאוטיפית ומוזיקה סכמטית וצפויה. היא מהווה דוגמא טובה ליצירות אירופאיות מהמאות ה- 18 וה-19, שהגחיכו את התרבות המוסלמית ה"נחותה" ואת מייצגיה. זהו ז'אנר שיש בו גם יצירות נפלאות, ובראשן "החטיפה מן ההרמון" של מוצרט. אבל לא במקרה זה.

עלילת האופרה מספרת על מוסטפה, השליט הילדותי של אלג'יר, שחושק באיזבלה האיטלקייה במקום אשתו החוקית. קבוצת האיטלקים שנחטפה לארמונו מלמדת אותו בדרך הקשה שלנשים איטלקיות אי אפשר להתייחס כמו לחפץ, והסוף טוב. בדרך אנו נאלצים להיתקל בצירופי מילים כמו "מאלף נשים" או "איך לכבוש אשה יפה", שבעידן שבו אנחנו חיים נשמעים כמו הסטוריה שהיינו שמחים לשכוח.

המוזיקה שחיבר רוסיני לליברטו התפל הזה נחמדה וקלילה, אך רחוקה מלהיות פאר היצירה. יש בה קטעי קולורטורה קשים ודואטים מורכבים, אבל – בדומה לעלילה- היא נעה במעגלים צפויים, שכוללים גם רצ'יטטיבים משעממים בליווי (מוגבר) של צ'מבלו. מבחינה סגנונית זהו אמנם רוסיני לכל דבר, אבל אל תצפו לגאונות של "הספר מסוויליה" או "לה צ'נרנטולה".  

בניגוד לבינוניות החומר, הביצוע דווקא היה מעורר הערכה. ראשית, הבימוי של עידו ריקלין: "האיטלקייה" זכתה לתפאורה יפה, צבעונית ומזמינה, עם הברקות בימוי והעמדות מוצלחות. גם עבודת הוידאו היפיפייה (של אדם לבינסון) ראויה לציון. שנית, וחשוב יותר, הביצוע המוזיקלי. הסולנים, ישראלים ברובם המכריע, עשו כאן עבודה מצוינת. רחל פרנקל, זמרת מצו-סופרן שעושה חיל באירופה, הרשימה מאוד בתפקיד הראשי של איזבלה. היא הציגה קול מלא ויפה, שליטה מעוררת הערכה בצלילים הנמוכים של הטווח הקולי, וגם נוכחות בימתית מקסימה וכריזמטית. אשמח מאוד לראות אותה כאן שוב. יעל לויטה, בתפקיד אשתו הזנוחה של מוסטפה, היא זמרת קומית מהשורה הראשונה והיתה מעולה כתמיד. זמר הבאס יאיר פולישוק (מוסטפה) שר ושיחק היטב, במיוחד אחרי שהתחמם קצת. כך גם עודד רייך בתפקיד טדאו, האיטלקי הנודניק שמאוהב חד-צדדית באיזבלה. הטנור הבריטי אלאסדיר קנט שר היטב את הקולורטורות הקשות של רוסיני, והצליח לשכנע למרות קול קטן יחסית. נראה היה שכולם נהנו מאוד על הבמה, ומשמח לראות שצוות שכמעט כולו ישראלי שר באיכות כזו.

תזמורת ראשל"צ, בניצוחו של יובל צורן (Zorn), היתה מדויקת כתמיד אך נשמעה מעט עייפה. במוזיקה הזו אפשר לצפות לאווירה יותר תוססת. להערכתי חלק מהאשמה נעוץ באקוסטיקה של האולם, שנשמעה הפעם יבשה מהרגיל (אולי זה קשור גם למקומות בהם ישבנו: האקוסטיקה של אולם האופרה היא תעלומה שעייפתי מהניסיון לפענח). עוד השתתפה בביצוע מקהלת גברים קטנה, שלמרות איכות השירה הגבוהה נשמעה חסרת נפח מספק. תזכורת כואבת למקהלת האופרה שפורקה עקב הקורונה.

לסיכום: ניסיון הירואי, שצלח רק חלקית, להפיח חיים במהתלה עבשה באיכות מוזיקלית בינונית. מצד שני, זו הזדמנות לחוות בימוי יפה ויצירתי ושורה ארוכה של זמרים ישראלים נהדרים שגם יודעים לשחק.  

"האיטלקייה באלג'יר" מאת רוסיני באופרה הישראלית. מנצח: יובל צורן. בית האופרה, 7.7.2021.

המלצות קונצרטים: בטהובן עם הרביעייה הירושלמית, ליגטי עם הפילהרמונית

אולמות הקונצרטים נפתחים בהדרגה, ומציעים בתקופה הקרובה מספר קונצרטים מעוררי ציפייה. אלו המומלצים ביניהם:

1. "הרביעייה הירושלמית" בסידרת בטהובן

הרביעייה הירושלמית. צילום: פליקס ברודי

בשבוע הבא תופיע במוזיאון ת"א "הרביעייה הירושלמית" המעולה, ותבצע שלושה קונצרטים על טהרת רביעיות המיתרים של בטהובן. לטעמי מדובר באחת מרביעיות המיתרים המובילות בעולם, וההופעות הקודמות שלהם בארץ (לפני הקורונה) היו חוויה מרוממת נפש.

שנת 2020 היתה אמורה כזכור להיות "שנת בטהובן" (250 שנה להולדתו), אך עקב הפנדמיה בוטלו כל הקונצרטים שתוכננו לכבוד האירוע. כעת תהיה הזדמנות מעולה להשלים פערים.

תכנית הקונצרטים היא כדלקמן:

יום שני 12.4 (בשעה 20:00) – רביעייה מספר 4 (אופוס 18 מספר 4) ורביעייה מספר 10 אופוס 74 ("הנבל")

יום שישי 16.4 (בשעה 13:00) – רביעייה מספר 9 (אופוס 59 מספר 3) ורביעייה מספר 16 (אופוס 135). הרביעייה אופוס 135 היא האחרונה שחיבר בטהובן, ומסתיימת בפרק המפורסם "ההחלטה הקשה" (בתחילת הפרק כתב בטהובן מעל התווים את המילים "האם זה חייב להיות"?, וענה "זה חייב להיות"!)

מוצ"ש 17.4 (בשעה 21:00) – רביעייה מס' 3 (אופוס 18 מספר 3) והרביעייה המופלאה מספר 14 (אופוס 131), שהיא לטעמי אחת מהיצירות המרגשות בספרות המוזיקה כולה.

מומלץ מאוד לנסות להשיג כרטיסים כבר כעת, כי להערכתי האולם יתמלא מהר.

כאן ניתן לראות את הרביעייה הירושלמית מבצעת את רביעיית המיתרים מספר 4 (אופוס 18 מספר 4), שתבוצע ב- 12.4:

2. הפילהרמונית הישראלית מבצעת ליגטי ורספיגי

נראה לי שאפשר להביע אופטימיות זהירה מול הרפרטואר של הפילהרמונית בתכניות האחרונות. התזמורת בחרה אותו בחוכמה רבה: מצד אחד היא מתרחקת קצת מה"נתיב השחוק" של הרפרטואר הקלאסי-רומנטי, אך מצד שני דואגת לשלב יצירות נגישות יחסית שלא ירחיקו את הקהל הרחב. למרבה השמחה, היא גם מגלה פחות ופחות פחד מהמוזיקה של המאה העשרים. אם זהו הכיוון שאליו מתכוון לצעוד המנהל המוזיקלי החדש של התזמורת, להב שני, יש לברך אותו על כך.

מגמת השילוב של מוכר עם חדש באה היטב לידי ביטוי בשתי הסדרות הקרובות של התזמורת, בניצוחו של דניאל כהן.

בתוכנית הראשונה תבצע הפילהרמונית את הקונצ'רטו לפסנתר מספר 24 מאת מוצרט, עם הסולן הישראלי הצעיר תום בורו. לאחר מכן תנוגן סימפוניה מספר 6 מאת דבוז'ק, יצירה יפה ובעלת אופי סלאבי מובהק שאינה נמנית על הסימפוניות המבוצעות והמוכרות של המלחין.

בתוכנית השנייה, והמסקרנת יותר לטעמי, יבוצעו שלוש יצירות קצרות יחסית: "קונצרט רומנסקי" מאת גיירגי ליגטי (Ligeti), "סוויטת פולצ'ינלה" מאת סטרווינסקי, ו"טריטיקו בוטיצ'ליאנו" מאת רספיגי (יצירה בשלושה פרקים, ששאבה את השראתה מציורים של אמן הרנסאנס הנודע סנדרו בוטיצ'לי). אלו שלוש יצירות מלב המאה העשרים, שכולן נגישות יחסית ומהנות מאוד. מומלץ מאוד להכיר אותן קודם כדי למקסם את ההנאה, ואפשר לעשות זאת בקלות ובנוחות דרך הקישורים הבאים.

"קונצרט רומנסקי" מאת גיירגי ליגטי (חובר ב-1951) בניצוח ברברה הניגן (קנדה):

"סוויטת פולצ'ינלה" של סטרווינסקי (חוברה ב-1922) בניצוח אלונדרה דה לה פארה (מקסיקו) :

"טריטיקו בוטיצ'ליאנו" מאת רספיגי (חובר ב-1927) עם תזמורת הרדיו של מערב גרמניה בניצוח Cristian Măcelaru:

הקונצרטים ייערכו בין התאריכים 19 – 29 באפריל בת"א, ירושלים וחיפה. פרטים מלאים אפשר למצוא באתר התזמורת.

מאחל לכולנו חזרה נעימה ומהנה לאולמות!

הקורסים חוזרים לאולמות – הללויה!

שלום לכולם, אני שמח לעדכן שאחרי פסח (כלומר בשבוע הבא) ייפתחו שני קורסים חדשים בהנחייתי, שניהם במסגרת "זמן אשכול". שני הקורסים יועברו באופן פיזי באולמות, דבר שחיכינו לו למעלה משנה… קשה לתאר את השמחה והציפייה לקראת פתיחתם.

אלו הם הקורסים החדשים:

1. זמן אשכול- סינמה סיטי גלילות // "הסימפוניות הגדולות והמנצחים הגדולים"

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הסימפוניות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך היכרות עם עקרונות יסוד של הלחנה לתזמורת. הקורס מלווה בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים של גדולי המנצחים והתזמורות בעולם.

8 מפגשים, ימי ב' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 5 באפריל 2021. את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן.

2.  זמן אשכול – סינמה סיטי ראשל"צ // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית"

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, במטרה להעמיק את ההיכרות איתן ואת ההבנה של המבנים והצורות המוזיקליות שלהן. בסמסטר ב' יתמקד הקורס בצורת הקונצ'רטו, החל בויואלדי ובאך וכלה במלחיני המאה העשרים כמו ברג, ברטוק ואחרים.

8 מפגשים, ימי ג' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 6 באפריל 2021. את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן. 

מקווה מאוד לראות אתכם! ובינתיים שולח לכולם איחולי חג שמח ואביבי 🙂

קורסים בהנחייתי בסמסטר ב' (וגם כמה מילים על פסנתרנים צעירים)

שלום לכולם, אני שמח לעדכן שבתחילת מרץ ייפתחו מספר קורסים סמסטריאליים בהנחייתי לקהל הרחב. נכון להיום, כל הקורסים יתקיימו בלמידה מרחוק דרך תכנת "זום". את רשימת הקורסים המלאה ניתן למצוא כאן. אשמח לראות אתכם!

ובעניין אחר: פסטיבל ורביה פירסם השבוע את תכניתו לקיץ הקרוב. אופטימיים שם בשוויץ! בלי להיכנס לספקולציות לגבי הסיכויים שהפסטיבל אכן יתקיים, עיון בתכניה מגלה שני שמות מסקרנים של פסנתרנים צעירים שאמורים לתת בו רסיטלים לפסנתר. הראשון הוא אביסל גרגייב (Abisal Gergiev), בן 21. אם השם נשמע לכם מוכר- אתם צודקים: אביסל הוא בנו של המנצח הגדול ואלרי גרגייב, שהוא -במקרה או לא במקרה- גם המנהל המוזיקלי של תזמורת פסטיבל וורביה. אביסל נקרא על שם סבו מצד האב, והתחיל ללמוד פסנתר בגיל 4. האם שילובו של הבן בפסטיבל היוקרתי הוא נפוטיזם, או שמא מדובר בכישרון אמיתי? הלוואי שנזכה להיות ביולי בוורביה כדי לדעת.

הפסנתרן השני שבולט בתכנייה הוא הישראלי תום בורו (Borrow), גם הוא בן 21, תלמידו של פרופ' תומר לב מאוניברסיטת ת"א. בורו הופיע בשנה שעברה כסטודנט ב"אקדמיה" של פסטיבל ורביה, והשנה יופיע בו לראשונה כפסנתרן "מן המניין". הוא אמור לנגן רסיטל מיצירות שופן, שוסטקוביץ' ופרוקופייב. בורו זוכה בשנים האחרונות לקריירה מרשימה: הוא הופיע עם הפילהרמונית הישראלית, עם תזמורת סנטה צ'צ'יליה ברומא, ובקרוב יופיע עם הפילהרמונית הצ’כית בפראג ובמגוון במות מובילות אחרות באירופה. תמיד תענוג לראות מוזיקאים ישראלים שמצליחים בחו"ל, ונעים לראות עוד שם ברשימה הזו. נקווה בשבילו שהפסטיבל אכן יתקיים ויאפשר לו להוסיף שורה מכובדת לרזומה.

האזנה מומלצת: מזורקה אופוס 17 מספר 4 מאת שופן

"זה מאוד אינטימי עכשיו, שששש!!!!" כך אומר הפסנתרן ולדימיר הורוביץ לפני שהוא מתחיל לנגן את המזורקה אופוס 17 מספר 4 מאת שופן (הביצוע מופיע כאן בהמשך). המשפט של הורוביץ אומר הכל: אלו הן ארבע דקות של יופי טהור, נוגע ללב בצורה שקשה לתאר, שמציף את המאזין בתחושת געגוע ועצב.

ליחס המיוחד שחש הורוביץ כלפי היצירה יש גם קשר משפחתי. אביה של אשתו של הורוביץ, המנצח ארתורו טוסקניני, התבטא עליה כך: "יש לי אובססיה למזורקה הזו. העצב שגלום בה מהדהד עם העצב שלי. באמצעה יש מעט שמחה שמואפלת על ידי מעט חרטה, ואז חוזר העצב האינסופי". הציטוט הזה של טוסקניני נפלא בעיני, כי גם עלי עבר תהליך דומה של התאהבות ביצירה כאשר שמעתי אותה לראשונה.

המזורקה אופוס 17 מספר 4 ב-לה מינור היא הרביעית והאחרונה בקובץ המזורקות אופוס 17 של שופן. הוא חיבר את הקובץ בין השנים 1833 – 1832, תקופה קצרה אחרי שעזב את מולדתו פולין ועבר לצרפת. מקובל לייחס את אופייה העצוב ומלא הגעגועים למצבו של שופן באותן שנים, בהן עקב בדאגה אחרי המתרחש במולדתו (במיוחד אחרי ההתקוממות הכושלת ב- 1831 כנגד הכיבוש הרוסי). תיאוריה אחרת טוענת ששופן כתב מזורקות לאחר הגעתו לפריז כדי להציג בפני הצרפתים צורה מוזיקלית "אקזוטית" מפולין, ואולי גם כדי לשמר את הגחלת הפטריוטית בקרב חבריו הפולנים שהיו גולים כמותו בפאריז. כך או כך, הבחירה בצורת המזורקה משקפת את הקשר העמוק של שופן למולדתו.

היצירה כתובה במשקל ובמבנה המקובלים של מזורקה: המשקל הוא 3/4, והמבנה הוא א-ב-א. החטיבה הראשונה (שחוזרת בסוף) כתובה בסולם לה מינור. חטיבה זו מציגה נושא יפהפה, בו משלב שופן משחקי מקצב שגורמים לתחושת חוסר יציבות משקלית ושבירת ציפיות ריתמיות. החטיבה האמצעית הקצרה כתובה בסולם המז'ורי ההומונימי, לה מז'ור. המעבר לסולם המז'ורי פתאומי ומאיר, אך גם הנושא השני – השמח לכאורה- מואפל על-ידי מה שטוסקניני הגדיר כ"חרטה". לאחר מכן חוזרת חטיבה א', של הנושא הראשון העצוב ומלא הגעגועים. בתיבות האחרונות כתב שופן את הנחיית הביצוע Perdendosi ("גווע").

זהו הביצוע של הורוביץ בן ה- 81 (עם התווים למטה). הוא הוקלט בביתו במנהטן, במסגרת סרט תיעודי עליו:

וזהו הביצוע המיתולוגי של ארתור רובינשטיין, עם התווים:

וכאן עם הפסנתרנית היפנית הצעירה איימי קוביאשי (Aimi Kobayashi):

ובעיבוד לדואו גיטרות:

המלחין הפולני הנריק גורצקי (2010 – 1933) השתמש בחלק ממוטיב הליווי של המזורקה בפרק השלישי של סימפוניה מספר 3 שלו, "שירי יגון". לטעמי התוצאה סנטימנטלית להחריד, אבל בכל זאת כדאי להכיר:

                                                                      

ולסיום- פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה מנגן את המזורקה עם אילתורי ג'אז, תוך שהוא משתף את הקהל בשירת התפקיד של יד ימין. זה אמנם לוקח את היצירה לכיוון קצת קיטשי, אבל התוצאה מרגשת:

שנה טובה לכולם!!!