דילוג לתוכן

האזנה מומלצת: זובין מהטה מנצח על הסימפוניה הרביעית של ברוקנר

התזמורת הפילהרמונית של וינה העלתה השבוע לרשת קונצרט מצולם נפלא שהתקיים ב-18 בחודש. על הקונצרט ניצח זובין מהטה האהוב, שכפי שניתן לראות נערץ בוינה לא פחות מאשר בתל-אביב. בקונצרט בוצעו הקונצ'רטו לפסנתר של שומאן (עם מרתה ארחריץ' כסולנית) והסימפוניה הרביעית של ברוקנר, ובביצוע שהועלה ליוטיוב מופיעה הסימפוניה בלבד.

מהטה חגג באפריל האחרון 86, ורבים מאוהביו עוקבים בדאגה אחרי מצב בריאותו בשנים האחרונות. שמחתי לראות שהוא עולה ויורד מהבמה ללא מקל ההליכה שבו נעזר בעבר, אך הוא עדיין מנצח בישיבה. למי שזוכר את מהטה ה"אריה" מאינספור קונצרטים בעבר יש משהו מאוד נוגע ללב לראות אותו מנצח כך, ומשתמש בתנועות ידיים עדינות וחסכוניות. דווקא השבריריות והאנושיות האלו מאצילות על הביצוע נופך מרגש במיוחד, בעיקר בפרק האיטי. אל תחמיצו את מחיאות הכפיים בסוף, שמזכירות את הרגעים המצמררים של הקונצרט האחרון שלו עם הפילהרמונית הישראלית (גם כאן זה היה עם ברוקנר, הפעם עם הסימפוניה התשיעית). הלוואי על כולנו כזו אהבה והערכה חובקת עולם.

בהזדמנות זו אני שמח להזכיר כי בסוף אוקטובר תתחיל שנת הלימודים החדשה, ובה אעביר קורסי מוזיקה במגוון מוסדות. הרשימה המלאה כאן. מאחל שנה טובה לכולנו!

האזנה מומלצת- Peteris Vasks

פטריס ואסקס. קרדיט צילום: הוקיט

שלום לכולם, זמן רב לא כתבתי כאן עקב חופשת הקיץ. בקרוב נחזור לאולמות הקונצרטים וההרצאות, ובינתיים חשבתי להמליץ על מלחין נהדר שכמעט ואינו מוכר בארץ. זהו פטריס ואסקס (Peteris Vasks), מלחין לטבי בן 76.

ואסקס הוא מלחין פורה מאוד, שכותב בז'אנרים שונים ומגוונים. המוזיקה שלו מזכירה קצת את זו של המלחין האסטוני ארוו פארט, אבל בניגוד לפארט אינה מינימליסטית אלא עשירה ומלאת תנועה. רגעים רבים במהלך היצירות שלו מצליחים לרגש באופן עמוק, ונוגעים בלב בצורה שקשה להסביר במילים. פלא בעיני שלא מבצעים את המוזיקה שלו יותר.

אני מצרף כאן שתי דוגמאות מייצגות, אחת ווקאלית והשנייה כלית.

הראשונה היא המוטט "תן שלום, אלוהים" (Da Pacem, Domine) למקהלה ותזמורת מיתרים:

השנייה היא הקונצ'רטו לכינור, כאן בביצועו של אנתוני מארווד עם התזמורת הקאמרית הנורווגית (אגב, הכנר המתולתל שעומד מאחורי הסולן הוא דניאל בארד הישראלי).

יו-טיוב מציע עוד מגוון יצירות של ואסקס, ומומלץ מאוד להמשיך את המחקר באופן עצמאי.

מאחל לכולם האזנה נעימה, ובינתיים- שנה טובה ומבורכת, ומקווה שנתראה בקרוב… שלכם, עומר

אמש בפילהרמונית- הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים"

   הארי פוטר בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

אמש פתחה הפילהרמונית את פסטיבל הקיץ החדש שלה במופע מקסים:  הקרנת הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים", כשהתזמורת מנגנת ברקע בנגינה חיה את הפסקול שחיבר ג'ון וויליאמס.

הסרט הוקרן במלואו על מסך ענק, והתזמורת ישבה מתחת למסך כך שעדיין אפשר היה לראות איכשהו את הנגנים. על התזמורת ניצח טימותי הנטי (Henty), אנגלי חביב ומלא אנרגיה שהכניס את הקהל לאווירה כיפית כבר בהתחלה. הנטי הציג את האירוע בעברית שהקריא מדף, ככל הנראה כדי שגם הילדים בקהל יבינו. זה היה ברור לגמרי שהוא לא מדבר מילה בעברית ושהטקסט נכתב עבורו, אבל הוא קרא אותו בכזו התלהבות ושמחת חיים שהעובדה הזו רק העלתה חיוך וחיברה את הקהל אפילו עוד יותר.

ובכלל, היה נהדר לראות את הקהל אמש. הורים וילדים, בני נוער, צעירים בגילאים שונים. קהל שונה מאוד מזה שבא לשמוע את התזמורת בדרך כלל. גם האנרגיה הכללית באולם היתה אחרת מהרגיל: מתלהבת, משתתפת, עם מחיאות כפיים וקריאות עידוד לאורך הסרט. זה היה נהדר, והזכיר לי גירסה מרוככת של סרט הקאלט "מופע הקולנוע של רוקי" (שבו הקהל מכיר כל פריים ומשתתף פעיל במהלך ההקרנה).

מעניינים לא פחות היו ההיבטים הטכניים של ההפקה המורכבת הזו. הפסקול שחיבר ג'ון וויליאמס ל"הארי פוטר" נכתב לביצוע מוקלט במערכת סאונד, ולכן היה מעניין לשמוע את התזמורת מתמודדת עם האתגר בנגינה חיה. בעיני זו היתה הצלחה גדולה: התזמורת היתה אמנם מוגברת (עובדה הכרחית בגלל שגם הדיבורים בסרט מוגברים), אבל ההגברה היתה איכותית מאוד ורק תרמה לחוויה.

קשה היה להימנע מלחשוב על הקושי הרב שעמד בפני נגני הפילהרמונית בפרויקט הזה: לשבת על במה חשוכה במשך יותר שלוש שעות (עם הפסקה), כשתשומת הלב של הקהל נתונה בכלל לסרט שהנגנים אפילו לא רואים. כך, לדוגמא, יש בסרט סצינה בה נֵבֶל מכושף מנגן ללא הפסקה כדי שהכלב המפחיד פלאפי ימשיך לישון. רק כשחושבים על זה רגע, מבינים שמה ששומעים עכשיו זה נַבְלַן (או נַבְלָנִית) שממש מנגנים בלייב. האם מדובר בנַגָּן או נגנית? אי אפשר לדעת, כי התזמורת נמצאת בחשיכה ומאחור.

למרות התנאים הקשים התזמורת ניגנה נפלא, עם צליל מדויק, מלא, חם ועשיר. אפשר רק לקוות שהקהל הצעיר, שלחלקו זו היתה מן הסתם פגישה ראשונה עם תזמורת חיה, ידע להעריך זאת.

וכמה נקודות נוספות למחשבה. ראשונה- בסופו של דבר, זו היתה הקרנת סרט עם מוזיקה חיה. אמנם סרט שהקהל מכיר היטב, ואמנם לכולם היה ממש כיף, אבל בסופו של דבר- סרט עם מוזיקה חיה. הייתי שמח לראות פרויקט פופולרי בו נגני התזמורת היו הופכים איכשהו לעניין העיקרי, ולא רק למלווים בחשיכה.

שנייה- הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים" יצא בשנת 2001. מאז חלו שיפורים ניכרים בטכנולוגיית הצילום, ונראה לי שהחוויה היתה חזקה יותר עם סרט מודרני מהסוג שמתפוצץ מרוב חדות וצבע (איכות 4K או איך שקוראים לזה).

שלישית- מכיוון שמדובר בסרט, התזמורת המשיכה לנגן גם במהלך הקרדיטים המסיימים. זה היה מוזר ממש, כי מצד אחד הקהל רצה להמשיך למצות כל שנייה של ההופעה, ומצד שני- לא כזה מעניין לדעת מי היו רואי החשבון או אחראי התפאורה של הסרט. אז רוב הקהל חיכה בעמידה לסיום הקרדיטים, ורק אז פרץ במחיאות כפיים משוגעות (שנראה שריגשו ממש את המנצח, ובצדק).

למרות כל אלו, נהנינו אמש מאוד. שמחתי במיוחד לראות שהפילהרמונית- בעזרת חשיבה יצירתית ויוזמה- יכולה להיות אבן שואבת גם לקהלים צעירים. המופע אמש היה סולד אאוט זמן ארוך מראש, ולדברי דוברות התזמורת עדיין לא ידוע אם יבוצע שוב. אם אכן יבוצע- מומלץ מאוד לקחת את הילדים או הנכדים וללכת לזה. בתזמורת מבטיחים גם פרויקטים דומים בעתיד. בכל מקרה, פסטיבל הקיץ של הפילהרמונית ימשיך עד יום רביעי ויכלול מגוון מופעים נוספים, רובם לאו דווקא קלאסיים. שווה לבדוק.

ביקורת אופרה: "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית

הילה באג'יו ב"לה טרוויאטה". צילום: לילי סגל

בניכוי המערכה הראשונה, ההפקה הזו של "לה טרוויאטה" מוצלחת מאוד. המערכה הראשונה, הקצרה למדי, היתה בעייתית מכמה סיבות. קודם כל, הבימוי. בסצינת הנשף שילב הבמאי אלסנדרו טאלבי (Talevi) רקדנים עם מסיכות פנים כסופות, שילוב שהיה פשוט בלתי נסבל. לא בגלל שהם רקדו רע חלילה, אלא כי לקחו לגמרי את תשומת הלב מהמוזיקה. וזאת עוד במהלך ה"ברינדיזי", שיר היין המפורסם, שהוא אולי הקטע הכי מוכר באופרה. מה בדיוק הרעיון לתת לקבוצת רקדנים לעשות תנועות חדות במהלך השירה, ולקטוע בכך לגמרי את החיבור אל הקו המוזיקלי? אלוהים יודע. לקראת סוף המערכה הראשונה שילוב הרקדנים התבהר, כשהם התפשטו (חלקית) והתכנסו למעין אורגיה עדינה באמצע הבמה. אולי כדי לסמל את עולמה הפנימי של ויולטה, שמתלבטת בין נאמנות לנהנתנות. הפעם, לשם שינוי, זה לא הפריע לשירה.

סיבה נוספת להסתייגות מהמערכה הראשונה היתה זמר הטנור האיטלקי אורסטה קוזימו (Oreste Cosimo), בתפקיד אלפרדו. קוזימו הוקפץ לביצוע ברגע האחרון, והוא אפילו לא מופיע בתכנייה. הוא פתח בצורה סתמית וחלשה, ועורר חששות להמשך.

אלא שהחל מהמערכה השנייה הדברים נראו אחרת. קוזימו השתפר פלאים, וגם הבימוי הפך להיות רלוונטי ולעיתים אפילו מהנה (או כפי שאמרה מישהי לידינו לחבריה- "מה אתם רוצים, ב'אאידה' היה על הבמה רק סלע לכל אורך ההצגה!"). בתנאים המשופרים האלו, אפשר היה ליהנות בלי הפרעות מהזמרים.

"לה טרוויאטה" קמה ונופלת על הזמרים בשלושת התפקידים הראשיים: ויולטה, אלפרדו ופאפא ז'רמון. על אלפרדו דיברנו. את ויולטה, התפקיד החשוב ביותר באופרה, שרה הפעם הילה באג'יו הישראלית. התפקיד של ויולטה הוא מבחן קשה מאוד לזמרת: הוא דורש קולורטורות מטורפות בסוף המערכה הראשונה, יכולת דרמטית לכל אורך האופרה, והפגנת פגיעות וחשיפות שתביא לקתרזיס הריגשי הטראגי בסוף. באג'יו, כרגיל, עמדה בכל אלו בכבוד רב. יש לה קול יציב ומלא גוונים, נוכחות בימתית משכנעת, ויכולת משחק מצוינת שמציגה היטב את שני הקצוות באישיותה של ויולטה (לכאורה שוחרת תענוגות, אך בעצם רק רוצה אהבת אמת). הביצוע שלה לשני הקטעים קורעי הלב במערכה השלישית (addio del passato ו- Prendi, quest'è l'immagine) אולי לא הגיע לעוצמות הריגוש של הביצועים המוקלטים הגדולים ביותר, אבל מי שמסוגל לשים את ההשוואות בצד ייהנה ממנה מאוד.

הזמר שאהבתי אמש יותר מכל היה הבריטון הרומני יונוץ פאסקו (Pascu), בתפקיד ז'רמון האב. היה תענוג לשמוע אותו- קול חזק, עמוק, שגם מצלצל מעולה בנמוכים וגם מגיע ללא קושי לצלילים הגבוהים (כמו לדוגמא באריה היפהפייה Di Provenza il mar, il suol). שבחים נוספים מגיעים למקהלה, בניצוחו של אסף בנרף (Benraf). זו הפעם השנייה ברציפות, אחרי "אאידה", שהמקהלה הזו מוכיחה את עצמה כגוף מלוטש ומלא עוצמה. כל הכבוד.

על ההפקה מנצח הפעם דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית. אטינגר הציג כרגיל ניצוח מדויק, נמרץ ומעורב, והיה מרתק לראות את המיקרו-ניצוח שלו על זמר הטנור שהוצנח לתפקיד ברגע האחרון. סביר להניח שבהופעות הבאות, אחרי שהטנור ייכנס לעניינים, הצורך הזה כבר ייחסך. לגבי הפרשנות- בחלק מהמקומות לאורך האופרה בחר אטינגר בטמפי איטיים מאוד ובפרמאטות ארוכות, בחירה שאינה מובנת מאליה. לעיתים זה היה אפקטיבי ומרגש, לעיתים קצת איטי ונסחב (במיוחד במערכה השנייה). ועם זאת, בשורה התחתונה היה ברור שהביצוע נמצא בידיים הטובות ביותר שהאופרה הישראלית יכולה לחלום עליהן.

ראויים לציון גם שניים מהזמרים בתפקידים המשניים. הראשון הוא זמר הבריטון עודד רייך, שהיה מעולה בתפקיד המרקיז ד'אוביניי. בשנים האחרונות הקול של רייך התעבה, התבגר והתייצב, והפך מרשים ממש. אשמח מאוד לשמוע אותו בתפקיד מרכזי יותר בעתיד הקרוב. השני הוא זמר הבאס הותיק והנהדר ולדימיר בראון, הפעם בתפקיד ד"ר גרנוויל. זוהי ההפקה האחרונה בה ישתתף בראון באופרה הישראלית, ובסיום ההצגה הוא זכה למילות פרידה מרגשות מפיו של דן אטינגר. בראון הוא דמות נערצת על זמרים ואוהבי אופרה רבים, ואני ביניהם. זו הזדמנות טובה לומר לו תודה גם כאן על עשרות התפקידים ששמעתי אותו שר, תמיד בקול יציב ויפה ובהופעה מלאת נוכחות. כל הכבוד שידע לפרוש בשיא (קשה להאמין, אבל הוא בן 75!). נתגעגע אליו ממש.

שתי הערות לסיום:

– המופע מחולק הפעם בצורה די מוזרה: מערכה ראשונה (כחצי שעה), הפסקה (עשרים דקות), ואז שתי המערכות האחרונות ברצף ללא הפסקה (כשעה ו-45 דקות). כדאי לקחת בחשבון לענייני ניהול נוזלים.

– אחד הדברים הכי מעצבנים באופרה הישראלית הוא שעדיין יש אנשים בקהל ששולפים טלפונים ומצלמים במהלך המופע כשפתאום בא להם. אם זה קורה לידכם- אנא, בקשו מהמצלמים להפסיק. קשה מאוד ליהנות מהופעה כשטלפון מסנוור אותך בשורה מלפנים, והגיע הזמן להפסיק לקבל זאת כגזירת גורל.

ביקורת קונצרט: להב שני וטבאה צימרמן בפילהרמונית

להב שני. צילום: Marco Borggreve

איזה קונצרט אדיר. אני כותב את הביקורת בהקדם האפשרי כי יש רק עוד שתי הזדמנויות לבקר בו- היום (שלישי) בחיפה ומחר (רביעי) בת"א. המלצה חמה- אל תחמיצו.

ההמלצה היא בעיקר בזכות שני מרכיבים. הראשון- הנגינה המופלאה של טבאה צימרמן. צימרמן מגדירה את עצמה "מוזיקאית שמנגנת בויולה", וכששומעים אותה אפשר להבין למה היא לא סתם "ויולנית". לצימרמן יש נוכחות בימתית נדירה שמשלבת מוזיקליות ברמה הגבוהה ביותר, אישיות צנועה וטכניקה מושלמת וחסרת מאמץ. הפעם ניגנה את הקונצ'רטו לויולה של ויליאם וולטון, שמהיכרותי המוקדמת איתו לא האמנתי שאפשר להוציא ממנו כל כך הרבה יופי ורגש. כהדרן ניגנה צימרמן עם חלק מקשתני התזמורת עיבוד ל"עטור מצחך" של יוני רכטר, וסיימה בהדרן מסחרר נוסף מאת הינדמית. פשוט מוזיקאית ענקית.

ובכל זאת, שיא הערב היה בחלק השני- עם ביצוע מסחרר לסימפוניה מספר 5 של פרוקופייב. זו יצירה נפלאה, לא מאוד מוכרת משום מה, שנכתבה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הסימפוניה האופטימית-לכאורה הזו התפרשה כסמל לניצחון הקרוב של בעלות הברית במלחמה, אבל אפשר למצוא בה גם רמזים מוסווים היטב של ביקורת על המשטר הסטאליניסטי. זה קורה במיוחד בסוף הפרק האחרון, פינאלה פרוע שבו נושאים מוזרים מפריעים שוב ושוב לנושא המרכזי. כאילו פרוקופייב מסיים בשאלה- "יופי שאנחנו מנצחים, אבל מה יהיה איתנו אחרי הניצחון?"

הביצוע של הפילהרמונית, כאמור, היה מעולה. להב שני – ללא תווים וללא שרביט ניצוח- הצליח לבנות קו מוזיקלי ברור, לשמור על מתח לכל אורך היצירה ולהדגיש בצורה מושלמת את הניגודים בין הנושאים. בשבוע שעבר נתתי הרצאת טרום-קונצרט על הסימפוניה, ולקראתה "חרשתי" לא מעט ביצועים מובילים. לטעמי, הביצוע בפילהרמונית לא נפל מהם. מומלץ מאוד לבוא לשמוע, בעיקר אם באים מוכנים מהבית (זו יצירה מורכבת שקשה להעריך במלואה בשמיעה ראשונה).

למען הפרוטוקול צריך לציין שאת הקונצרט פתחה הפתיחה "ים שקט והפלגה מוצלחת" של מנדלסון, שאמנם בוצעה היטב אבל השאירה הרבה פחות רושם לעומת שני השיאים שתוארו קודם.

מעניין לציין שהיכל התרבות לא היה מלא אמש, וחבל. הפילהרמונית נמצאת בתקופה האחרונה בכושר שיא, ונראה שלהב שני ממש מפיח בה חיים חדשים. שווה לבוא ולשמוע את הפירות של התהליך הזה, גם אם היצירות נראות במבט ראשון לא הכי מוכרות או אטרקטיביות (או, רחמנא לצלן, "מודרניות"). במקרה של אמש, מי שנתן ללהב שני קרדיט והגיע הרוויח בגדול.

התזמורת הפילהרמונית מנגנת יצירות מאת מנדלסון, וולטון ופרוקופייב. ויולה: טבאה צימרמן. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, 11.7.2022

עידכון לגבי קורסים שאעביר בשנת 2023

שלום לכולם, אני שמח לעדכן כי פורסמו הקורסים לקהל הרחב שאעביר בשנת הלימודים הבאה. הרשימה מופיעה כאן למטה, עם לינקים לפרטים על כל אחד מהקורסים. אשמח לראותכם!

  1. אוניברסיטת ת"א – ביה"ס למוזיקה // "סולן ותזמורת- הקונצ'רטי הגדולים" (קורס חדש)

קורס זה יוקדש לצורת הקונצ'רטו, המשלבת סולן (או סולנים) ותזמורת. במהלך הקורס נעסוק בהתפתחות הקונצ'רטו לאורך תקופות המוזיקה השונות- החל מהבארוק, דרך הקלאסיקה והרומנטיקה וכלה בקונצ'רטי הגדולים של המאה העשרים (ראוול, ברטוק, פולנק ואחרים).

אולם טארג, בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א, ימי חמישי אחת לשבועיים בשעה 10:30, החל ב- 27 באוקטובר 2022.

פרטים מלאים כאן.

================================================

  1. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות // "שופן- נסיך הפסנתר" (קורס חדש)

קורס זה יוקדש כולו לפרדריק שופן, אחד המלחינים האהובים של התקופה הרומנטית. כל אחד מהמפגשים יוקדש לצורה מוזיקלית אחרת- ואלסים, מזורקות, נוקטורנים, אטיודים ועוד. במהלך המפגשים ננתח את הצורות והמבנים המאפיינים את היצירות השונות, ונשווה ביצועים ופרשנויות של פסנתרנים מעולים.

בית איילה תל-אביב, ימי רביעי מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב-2 בנובמבר 2022.

פרטים מלאים כאן.

=================================================

  1. זמן אשכול – סינמה סיטי גלילות // "הוירטואוזים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה)

סדרה חווייתית בה יוצגו כמה מטובי נגני הכינור והצ'לו של עולם המוזיקה הקלאסית לאורך השנים. במהלך המפגשים נכיר יצירות מאת גדולי המלחינים אשר שמות דגש על נגינה סולנית. בנוסף ליצירות הדורשות מהסולן שליטה טכנית מושלמת נעסוק בהרחבה גם ביצירות מורכבות, הדורשות עומק הבעתי ורגשי. דגש מיוחד יושם על השוואות בין ביצועים שונים לאותה היצירה, במטרה להאיר סוגיות של פרשנות, אסכולות ביצוע, סגנון נגינה והבעה מוזיקלית.

סינמה סיטי גלילות, ימי שני בשעה 11:00, החל ב- 7 בנובמבר 2022.

פרטים מלאים כאן.

=================================================

  1. זמן אשכול- סינמה סיטי ראשון-לציון // "הוירטואוזים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה)

סדרה חווייתית בה יוצגו כמה מטובי נגני הכינור והצ'לו של עולם המוזיקה הקלאסית לאורך השנים.

סינמה סיטי ראשל"צ, ימי שלישי בשעה 11:00, החל ב- 8 בנובמבר 2022.

כל הפרטים כאן.

=================================================

  1. מרכז הבמה גני תקווה // שופן- נסיך הפסנתר (סידרה חדשה)

קורס ערב בן שבעה מפגשים אחת לחודש, שיוקדש כולו למוזיקה של פרדריק שופן.  כל אחד מהמפגשים יוקדש לצורה מוזיקלית אחרת (ואלסים, מזורקות, נוקטורנים, בלדות ועוד). במהלך המפגשים ננתח את הצורות והמבנים המאפיינים את היצירות השונות, ונשווה ביצועים ופרשנויות של פסנתרנים מעולים.

גני תקווה- מרכז הבמה, ימי חמישי  בשעה 18:00, החל ב- 3 בנובמבר.

פרטים מלאים כאן.

=================================================

 

פילהרמונית FEST – תחילתו של עידן חדש?

התזמורת הפילהרמונית פירסמה היום פרויקט חדש ומפתיע, שכותרתו "פילהרמונית FEST". מדובר בפסטיבל קיץ בן ארבעה ימים, שיתקיים בין ה-31 ביולי ל-3 באוגוסט. לאורך הפסטיבל יבוצעו עשרה מופעים, שיתקיימו במקביל בשלושת האולמות של היכל התרבות בת"א. האלמנט החדשני של הפסטיבל הוא ברפרטואר: רוב התכניות שוברות לחלוטין את הציפיות מאירוע כזה, ומציעות תכנים שפונים במובהק לקהל צעיר או לקהל שאינו מתחבר בהכרח למוזיקה קלאסית.

בערב הראשון של הפסטיבל יוקרן הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים", שישולב בקונצרט חי. ביום השני תתקיים הקרנת בכורה של הסרט "אניו", אודות המלחין האיטלקי הנודע אניו מוריקונה (שהתפרסם בעיקר בזכות "מערבוני הספגטי" הידועים של קלינט איסטווד).  באותו ערב יתקיים באולם צוקר קברט סאטירי בשם "שיעור בתרבות לאדם הפשוט", עם יונתן קרת ושמונה מחברי הפילהרמונית. המופע הזה מעורר ציפיות גבוהות: יונתן קרת הוא מלחין מעולה וכותב מושחז, שהלחין בשנים האחרונות מופעי קברט מהנים מאוד. לקרת יש חיבה מיוחדת להעמדת מראה לא מחמיאה בפניהם של שוחרים-לכאורה של "תרבות גבוהה", ומעניין מאוד לראות את המופע החדש. בתכנית נוספת באותו ערב ינגן הפסנתרן תומר בר עיבודי ג'אז לקטעים מוכרים של באך.

ביום השלישי של הפסטיבל יתקיים רסיטל מיוחד של הפסנתרן יפים ברונפמן, שינגן תכנית מיצירות ברטוק, בטהובן ושופן. זוהי למעשה התכנית היחידה שאפשר להגדיר כ"קלאסית מסורתית" בפסטיבל הזה. במקביל יתקיים באולם צוקר מופע בשם "קונצ'רטו לקשת והקשה" עם מאיה בלזיצמן, שיכלול את שיריה של בלזיצמן וקאברים נוספים בהשתתפות אחד עשר מנגני הפילהרמונית. במועדון סלע יערך "פרוייקט באך לשניים", מופע רב־כלי ממרימבה ועד לאקורדיון עם אסף רוט וגרשון וייסרפירר.

ביום הרביעי יתקיים מופע מחווה לפרנק סינטרה עם אלון אולארצ'יק, מאור כהן ואלי גורנשטיין, שישירו את שיריו הגדולים של סינטרה בליווי "ביג באנד" עשיר. באולם צוקר יתקיים המופע "זאת לא מוזיקה" עם רבקה מיכאלי, דרור קרן ודורי פרנס, שמוקדש לביקורות קטלניות שנכתבו על יצירות שהפכו עם השנים לאהובות. במועדון סלע יתקיים קונצרט קאמרי עם שלושה מנגני התזמורת (הכנר הדר כהן, הויולן יוני גרטנר והצ'לן גל ניסקה), בתוכנית שמבוססת על עיבוד לכלי מיתר ל"וריאציות גולדברג" מאת באך.

כאמור, חלק ניכר מהשמות בפסטיבל קורצים דווקא לקהל "לא-קלאסי", ומעניין לראות איך השידוך הזה יעבוד. בכל מקרה נראה שמדובר בפיילוט מעניין – לא רק עבור הקהל, אלא גם לנגני הפילהרמונית הצעירים שיקבלו אפשרות לנגן במופעים ברוח פחות מכופתרת ורשמית. אני מעריך שחובבי מוזיקה קלאסית "כבדים" (ואני ביניהם) ימצאו פחות עניין ברוב התכנים של הפסטיבל החדש, אבל אין ספק שהיוזמה מבורכת – ואם תקרב קהלים חדשים לתזמורת אז כולם יצאו נשכרים.

ביקורת אופרה: "אאידה" באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר

איזכור האופרה "אאידה" מעלה מיד בדמיון הפקות מסורתיות בסגנון עדות הזפירלי, עם פילים, סוסים ובגדים בסגנון מצרים העתיקה. שום דבר מכל אלו אינו רלוונטי להפקה הנוכחית באופרה הישראלית, בבימויו של סטאטיס ליוואטינוס. למעשה, פריט התפאורה היחיד שיש על הבמה לאורך כל האופרה הוא סלע ענק, שמעליו תלוי ריבוע עם חור במרכזו. הריבוע הזה נשאר במקומו עד המערכה הרביעית, שבה הוא משנה זווית כדי לסמל את הקבר הנסגר על רדאמס ואאידה המסכנים.

הבמה המאווררת הדגישה את היותה של "אאידה" אופרה קאמרית, שהבסיס הדרמטי שלה עומד על אריות סולניות ודואטים. עובדה זו שמה את האיכות הווקאלית של הזמרים בפוקוס, ובהתחלת הערב היה נראה שזו דווקא לא בשורה טובה. הטנור האיטלקי לאונרדו קאיימי (בתפקיד רדאמס) פתח את הערב בצורה חלשה מאוד: הוא היה לא יציב ולא מתואם עם התזמורת,  ובארייה הנהדרת "צ'לסטה אאידה" ממש נשמע כאילו הוא מסמן. כנראה חשש שקולו יישבר בגבהים שהארייה הזו דורשת, ובחר לשיר בחצי קול. לזמרת המצו-סופרן הליטאית יוסטינה גרינגייטה (Gringyte), בתפקיד אמנריס, היתה בעיה הפוכה: היא שרה בהתחלה בקול לוחץ ולא נעים, שנשמע כמעט גס.

ככל שהאופרה התקדמה, שמחתי לגלות ששניהם השתפרו מאוד. כנראה שלא עשו מספיק חימום לפני שעלו, או שלקח להם זמן להתאים את עצמם לאקוסטיקה של האולם. לך תדע. בכל מקרה, בחלק השני אפשר היה ליהנות מהם בהחלט (בעיקר בחלקים הדרמטיים של אמנריס).

הזמרים בקולות הנמוכים, לעומתם, נשמעו טובים כבר למן ההתחלה. ולדימיר בראון היה מעולה בתפקיד המלך, וכך גם אינסונג סים (Insung Sim) בתפקיד הכהן הגדול. קל היה ליהנות גם מהבריטון הרומני יונוץ פאסקו (Ionut Pascu), בתפקיד אמונאסרו.

ועם זאת, מי שהיתה בעיני המלכה הבלתי מעורערת של ההפקה היתה זמרת הסופרן האיטלקייה הנהדרת מוניקה זנטין (Zanettin), בתפקיד אאידה. זנטין הציגה קול יפה ומרגש ומשחק משכנע, והאריות הגדולות שלה הציגו את אאידה כדמות חזקה ומלאת עוצמה רגשית ולא כנערה האומללה שאפשר לראות בהפקות אחרות.

הגיבורה הנוספת של הערב היתה מקהלת האופרה, שנשמעה חזקה, מדויקת ויציבה. כבר הרבה זמן לא שמעתי את המקהלה הזו ב"פורמה" כל כך טובה. כל הכבוד.

תזמורת האופרה בניצוחו של האיטלקי ג'וליאנו קארלה (Carella) ליוותה היטב, במיוחד אחרי שהתחממה קצת. בהתחלה נראה שלוקח לקארלה קצת זמן להשתלט על העניינים בכל הנוגע לבלאנס ותיאום, אבל גם כאן העניינים השתפרו מאוד ככל שהאופרה התקדמה.

לסיכום: זוהי "אאידה" כמעט קאמרית מבחינת הבימוי והתפאורה, וזה לא בהכרח דבר שלילי. הזמרים ברובם טובים, אאידה והבאסים מעולים, וכך גם המקהלה. דיסקליימר כמו תמיד- כל ההערות מתייחסות לזמרי הקאסט הראשון בלבד.

 

ביקורת קונצרט: צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ' בפילהרמונית

וסילי פטרנקו. צילום: יח"צ

הפילהרמונית פתחה אמש (חמישי) סידרת קונצרטים בניצוחו של וסילי פטרנקו, ובה שתי יצירות רוסיות שונות מאוד באופיין. הראשונה- הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי, יצירה מוכרת מאוד ומבוצעת לעייפה. השנייה- הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ' ("לנינגראד"), מהיצירות המטלטלות של מחצית המאה העשרים. החוויה – בהתאם: אוהבי מוזיקה קלאסית פופולארית יתענגו מן הסתם על החלק הראשון, ומיטיבי הלכת על השני. לגבי שני החלקים היו לי הסתייגויות קלות, אבל בסך הכל זהו קונצרט מרשים מאוד ומומלץ.

צ'ייקובסקי חיבר שלושה קונצ'רטי לפסנתר, והראשון הוא המוכר והמבוצע מהם (בצדק). הסולן הפעם היה בזוד אבדוריימוב (Behzod Abduraimov), יליד אוזבקיסטן בן 32, שכבר הופיע עם הפילהרמונית בהצלחה לפני שש שנים. אני לא נמנה על חובבי הקונצ'רטו הזה, אבל הערכתי מאוד את הביצוע. אבדוריימוב הציג לא רק שליטה טכנית מושלמת, אלא גם עומק פרשני ועושר הבעה וגוונים. תחילת הפרק השני היתה יפה במיוחד, עם רגעי "פיאנו" מדהימים בפסנתר. פטרנקו ליווה היטב, ובסך הכל זה היה ביצוע שקל ליהנות ממנו. ההסתייגות העיקרית שלי בחלק זה היתה דווקא מהאווירה באולם, שהיתה לא שקטה ומנעה אפשרות להתרכז לעומק במוזיקה. זה כלל צילצול טלפון במהלך הפרק הראשון, רעשים מוזרים מבחוץ, ותחושה כללית של חוסר שלווה. שום דבר שקשור לנגינה, לסולן או לתזמורת. יש לקוות שהסיטואציה הזו לא תחזור בקונצרטים הבאים בסידרה.

כהדרן ניגן אבדוריימוב את הפרלוד המופלא אופוס 28 מספר 4 מאת שופן, בביצוע שהיה בעיני אחד מרגעי השיא של הערב. הייתי שמח מאוד לשמוע את אבדוריימוב ברסיטל סולני, ולמי שיכול כדאי לבדוק את הקונצרט הקאמרי בו ישתתף במסגרת הסידרה הקאמרית של הפילהרמונית באולם צוקר.

בחלק השני של הערב בוצעה, כאמור, הסימפוניה מספר 7 של שוסטקוביץ' ("לנינגראד"). זוהי סימפוניה כבירה לא רק מבחינת האורך (כשעה ועשרים דקות), אלא גם מבחינה העוצמה הרגשית הגלומה בה. היא חוברה בשנת 1942 בלנינגרד הנצורה, והפכה לסמל מוזיקלי של ההתנגדות לכיבוש הנאצי. פטרנקו, בדברי הסבר קצרים, עמד על הרלוונטיות שלה לימינו ועל הצורך העולמי בשלום. מצד שני, הוגן להזכיר גם את הפגמים בסימפוניה: היא ארוכה מדי, מלאת פאתוס, מציגה מסר דיכוטומי של טוב מול רע (לדוגמא הנושא הלירי הפותח מול "נושא הפלישה"  בפרק הראשון), וכוללת רעיונות מוזיקליים שהוצגו כבר בסימפוניות קודמות של המלחין. בהתחשב בנסיבות חיבורה- שום דבר מזה לא מפתיע. ועדיין, אם מאזינים לה בצורה חסרת שיפוטיות ונותנים לה להלום בכם, זו יצירה שיכולה לרגש מאוד.

הביצוע אמש  (חמישי) בפילהרמונית היה מרשים ומבריק, וזכה בצדק לתשואות ממושכות. וסילי פטרנקו הוביל את התזמורת ביד בטוחה, עם ניצוח מדויק ונטול כל מניירות או אגו. בפרפראזה על דברי בטהובן על ה"מיסה סולמניס", היה ברור לגמרי שהמוזיקה הזו יוצאת לו מהלב במטרה להיכנס אל הלב של המאזינים. פה ושם היו מקומות בהם הרגשתי שה"תפירה" בין החטיבות השונות יכלה להיות חלקה יותר, אך יש להניח שככל שיבוצעו יותר קונצרטים בסידרה העניין ישתפר. התזמורת, בכל מקרה, נשמעת מצוין, ובמיוחד נהניתי מהביצועים המעולים לרגעי הסולו הרבים שכתב שוסטקוביץ' לכלים שונים (חליל, באסון ואחרים). בסיכומו של דבר הביצוע הזה סיפק חוויה עמוקה, והוא מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סולן: בזוד אבדוריימוב. מנצח: וסילי פטרנקו. היכל התרבות ת"א, יום חמישי 9.6.22. 

ביקורת קונצרט: ליסט וברטוק בפילהרמונית

אילן וולקוב. צילום: ג'יימס מוליסון

הפילהרמונית מעלה בימים אלו קונצרט מיוחד, שבחלקו השני מבוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק בשיתוף להקת מחול. חלק זה עורר בי תגובה מעורבת, ואליו נגיע מיד. החלק הראשון, לעומתו, סטנדרטי הרבה יותר. בוצעו בו שתי יצירות סימפוניות יפות של ליסט- "ולס מפיסטו" ו"הפרלודים". "ולס מפיסטו" מזכיר קצת את הרביעית של מהלר, כולל סולו של הכינור הראשון שמדמה את השטן המנגן בכינור. יש בו גם רגעי סולו נהדרים, מלאי פיוט, של חליל ונבל. הפואמה הסימפונית "הפרלודים", שבוצעה אחריו, היא משיאי יצירתו הסימפונית של ליסט. זו יצירה יפה ומרשימה, שמשקפת היטב את רוח הרומנטיות (היא הושלמה בשנת 1855). שתי היצירות זכו לביצוע טוב מאוד תחת שרביטו הנמרץ של אילן וולקוב, והציגו היטב את היכולת הגבוהה של הפילהרמונית על חטיבותיה השונות.

הבעיה היחידה בחלק הראשון היתה טכנית: בחזית הבמה הוקמה במת ריקוד עבור הבלט בחלק השני, ולכן התזמורת היתה קצת רחוקה מהרגיל מהקהל (בעיקר ממי שישב במעלה האולם כמונו). עובדה זו השפיעה מעט על עוצמת הסאונד והנוכחות והתזמורתית, אבל לא פגמה בחוויה המוזיקלית הכוללת. בסיכומו של דבר נהניתי מהחלק הראשון מאוד.

החלק השני, כאמור, עורר בי תגובה מעורבת. בחלק זה בוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק, בשילוב להקת מחול מעולה (שכללה, אם ספרתי נכון, שבע רקדניות ורקדן אחד). את הכוריאוגרפיה יצרו נועה צוק ואהד פישוף, הקשורים קשר עמוק ללהקת "בת שבע" ולשפת התנועה "גאגא" שפיתח אוהד נהרין. עוד יש בבלט הופעת אורח קצרה של מקהלה (מקהלת ברתיני אם זיהיתי נכון, הם לא מופיעים בתכנייה). חברי המקהלה עולים לבמה בבגדים רגילים (בניגוד לבגדי הופעה), שרים ווקאליזות, ויוצאים כלעומת שבאו. זה דווקא נחמד, כי האפקט שנוצר מוזר ומפתיע כמו הבלט עצמו.

"המנדרין המופלא" חוברה לפי מאה שנה בקירוב, והוגדרה במקור כ"בלט-פנטומימה". היא מבוססת על סיפור אגדה אפל, על אישה שאולצה לעסוק בזנות על ידי שלושה סרסורים. לשני המבקרים הראשונים שמגיעים אליה מסתבר שאין כסף, והסרסורים זורקים אותם לכל הרוחות. המבקר השלישי הוא מנדרין סיני עשיר ומוזר, שהגיע לעיר הגדולה. בסוף הסיפור המנדרין נשדד ונרצח על ידי הסרסורים, אבל נופח את נשמתו רק אחרי שהגשים את תשוקתו לחבק את הנערה בזרועותיו ולקבל ממנה חיבוק בחזרה.

המוזיקה של ברטוק מתאימה מאוד לסיפור: אינטנסיבית, מטרידה, לעיתים צורמנית ודיסוננטית ולעיתים מלאת אנושיות. אני מניח שמי ששומע את היצירה בפעם הראשונה, ללא היכרות עם הסיפור וללא הבלט, יחווה אותה כמנותקת ומוזרה; הפעם, עם המרכיב הויזואלי, החוויה הרבה יותר שלמה.

אז למה תחושה מעורבת? שתי סיבות. ראשית, התרשמתי שרמת הכוריאוגרפיה אינה מתעלה לרמה של המוזיקה. הרקדניות אמנם מדהימות, אבל הכוריאוגרפיה מעט פשטנית ולא מצליחה להעביר את הסיפור בצורה משכנעת. התחושה הזו התעצמה מול הבחירה המשונה להסיע על הבמה פח אשפה ירוק, וכן מול הרקדנית ששלפה אות אחרי אות עד שיצרה את המשפט The mandarin is dead. לא נראה לי שברטוק היה מתחבר לאף אחת מההחלטות האלו.

שנית, הקשר בין הכוריאוגרפיה לבין הרצף העלילתי של הסיפור מאוד לא ברור. זהו אמנם מחול מודרני שלא אמורים "להבין" אלא "להרגיש", אבל בשלב די מוקדם שיחררתי את הניסיון לעקוב אחרי העלילה ופשוט התמקדתי במוזיקה המסחררת וביכולות הריקוד מעוררות ההשתאות של המשתתפות. בסיכומו של דבר, ההרגשה היתה שהפוטנציאל האדיר של הרקדניות לא מוצה עד תום ושהצד הויזואלי היה קצת מפוספס. מה שכן, הביצוע של הפילהרמונית היה מעולה גם כאן. במיוחד בלטו כלי הנשיפה ממתכת, שתפקידם ביצירה מרכזי מאוד.

המלצה חמה: אם אתם הולכים לקונצרט, כדאי להכיר מראש גם את המוזיקה של "המנדרין המופלא" (ביצוע לדוגמא אפשר למצוא כאן) וגם את עלילתה (אפשר למצוא אותה כאן). ביו-טיוב אפשר למצוא את היצירה גם בגירסה מצולמת עם כוריאוגרפיה (כאן).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ליסט וברטוק. בהשתתפות רקדנים ומקהלה. מנצח: אילן וולקוב. כוריאוגרפיה: נועה צוק ואהד פישוף. היכל התרבות ת"א, 16.5.2022.