הקונצרט אמש (חמישי) בפילהרמונית היה אחד המלהיבים והמהנים שאני זוכר בשנים האחרונות. להצלחה חברו כמה סיבות: רפרטואר מיוחד ונדיר שהוקדש כולו למוזיקה ספרדית, פסנתרן סולן שלא מן העולם הזה (סימון טרפצ'סקי), מנצח אצילי ואלגנטי (וסילי פטרנקו), ורמת נגינה פנטסטית של התזמורת.
את הקונצרט פתחה "רפסודיה ספרדית" של ראוול. לטעמי היא לאו דווקא משיאי יצירתו של המלחין, למרות תיזמור עשיר ומיוחד. הביצוע הציג צבעים תזמורתיים יפים, אך לא הצליח להוציא מהיצירה יותר ממה שיש בה.
אלא שמכאן הקונצרט הפך לקסם מתמשך. הרבה מההתלהבות רשומה לזכותו של הסולן, הפסנתרן המקדוני סימון טרפצ'סקי (Trpceski). נדיר שפסנתרן מנגן שתי יצירות באותו ערב, ועוד עם הדרנים אחרי שתיהן; הפעם זה קרה. היצירה הראשונה היתה "קונצ'רטו ארגנטינאי" של אלברטו חינסטרה, בביצוע ראשון בפילהרמונית. זו מוזיקה מעניינת ומורכבת מבחינה ריתמית, וייחודית מאוד מבחינה סגנונית. הפרק השני שלה פשוט יפהפה, ומסתיים בדיאלוג נפלא בין הפסנתר לצ'לסטה; והפרק השלישי וירטואוזי ומבריק.
טרפצ'סקי – בהופעה ראשונה בפילהרמונית – התגלה כפסנתרן מהמם. יש לו חוש ריתמי מעולה וטכניקה וירטואוזית מדהימה, עם מחוות תנועתיות קטנות שמשלימות את הנגינה. בפרק השלישי הוא ממש רקד בכיסא בזמן שהתזמורת ניגנה, וזה היה מקסים. הקהל יצא מגידרו בצדק, וקיבל שני הדרנים וירטואוזיים עוצרי נשימה (פרוקופייב וחינסטרה). הנקודה היחידה לשיפור היא הניסיון שלו לדבר עם הקהל: הוא לא השתמש במיקרופון כך שבקושי ניתן היה לשמוע אותו, וגם ניסה לדבר בעברית במבטא שהיה קשה מאוד לפיענוח. מה שכן, הבנתי שהוא שמח להופיע לראשונה "בארץ הקודש" (ברוך הבא, ואנא חזור לכאן במהרה). לאנשי הפילהרמונית- תשאלו אותו בבקשה אם הוא מתכוון לדבר גם בקונצרטים הבאים, ואם כן, תנו לו מיקרופון (ותבקשו ממנו לדבר גם באנגלית).
את החלק השני של הערב פתחה "רפסודיה ספרדית" של איסק אלבניס לפסנתר ותזמורת, גם היא בביצוע ראשון בפילהרמונית. זו היתה הזדמנות נוספת לשמוע את טרפצ'סקי, שגם כאן היה מעולה. היצירה אמנם לא נשגבת אבל מעניינת ויפה, וסיפקה לסולן אפשרות לנגן הדרן שלישי (!), הפעם של וילה לובוס.
את הערב חתמה היצירה המוכרת היחידה במהלך הערב- סוויטה מספר 2 מתוך "הכובע משולש הקצוות" של מנואל דה-פאייה. היצירה משלבת שלושה מחולות ספרדיים עממיים עם אלמנטים הלקוחים מהאימפרסיוניזם הצרפתי, והיא מלהיבה מאוד. כמו לאורך כל הערב הפילהרמונית היתה בשיאה, מבריקה ומלאת צבע וחיים. וסילי פטרנקו הוביל את התזמורת הגדולה בצורה מדויקת ואלגנטית, בלי טיפת אגו מיותר. כיף לראות קשר כזה בין מנצח ותזמורת. ואגב, משמח גם לראות שפטרנקו- אורח ותיק ואהוב בפילהרמונית- הביא איתו לארץ את טרפצ'סקי, שהופיע והקליט איתו בחו"ל פעמים רבות בשנים האחרונות. התוצאה, כאמור, היתה ערב בלתי נשכח.
הקונצרט יבוצע שוב רק עוד פעמיים- בת"א במוצ"ש ובירושלים ביום ראשון. לא להחמיץ.
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו שוב את "סלומה" של ריכרד שטראוס, בהפקה שעלתה כאן לראשונה לפני כשבע שנים (2019) בניצוחו של דן אטינגר ובבימויו של איתי טיראן. גם הפעם מנצח עליה דן אטינגר והבימוי הוא של איתי טיראן, אם כי את טיראן עצמו החליף גדי שכטר כ"במאי מחדש". כשעלתה ההפקה ב-2019 התלהבתי ממנה קצת יותר, אבל גם הפעם היא מומלצת בהחלט.
"סלומה" היא אופרה במערכה אחת, שאורכת כשעה ו- 45 דקות ללא הפסקה. את הטקסט הגאוני שלה חיבר אוסקר ויילד, והוא מושר בתרגום לגרמנית אותו ערך שטראוס עצמו. הסיפור מציג את הנפש האנושית על שלל צדדיה האפלים: תשוקה אובססיבית ומוטרפת שמובילה לאסון (סלומה), נהנתנות מנותקת של השליט (הורדוס), דבקות דתית הזויה (יוחנן), חוסר יכולת או רצון לראות את האחר (כולם) וכך הלאה.
האינטרסים שמפעילים את הדמויות ב"סלומה" מוצגים ברצף טקסטואלי כמעט אסוציאטיבי ונטול מסיכות, שאין בו שום ניסיון לעדן את התשוקות והיצרים שלהן. שטראוס הלחין את הטקסטים האלו במוזיקה סוחפת, מטלטלת, שדורשת מהזמרים יכולות על-אנושיות (בין היתר הצורך להתגבר על תזמורת גדולה, מה שלא עבד הפעם במאה אחוז). עיצוב התפקידים שעשה איתי טיראן מעולה, ומאפשר לאופרה להיות ממוקדת מאוד בדמויות ובמניעים שמפעילים אותן. במיוחד אהבתי את עיצוב דמותו של הורדוס, שעוצבה באופן שהזכיר את Doctor evil מסדרת "אוסטין פאוארס".
כל הזמרים בתפקידים הראשיים היו מצוינים: ניקול שבלייה הציגה קול חזק ויציב בתפקיד הרצחני (תרתי משמע) של סלומה; עדנה פרוחניק שיחקה ושרה בצורה מעולה את הרודיאס, אשתו התככנית של הורדוס; איתן דרורי הציג קול יפה ומטופח בתפקיד מפקד המשמר נרבות; ושבחים מיוחדים מגיעים גם לצ'רלס וורקמן (הורדוס) והבריטון דניאל סקופילד (יוחנן).
דן אטינגר הוביל את כולם, כולל התזמורת, ביד בוטחת ומדויקת, אם כי כאמור הבלאנס בין התזמורת לזמרים (במיוחד סלומה) לא תמיד עבד הפעם בצורה מושלמת. ההסתייגות היחידה שלי בהפקה – בדיוק כמו לפני שבע שנים – היתה מ"ריקוד שבעת הצעיפים": הריקוד הזה אמור להיות הרבה יותר יצרי, סקסי ומפעים, ובהפקה הזו יצא די סתמי. ועדיין- זו הפקה מרשימה ומומלצת, הן מבחינה בימתית והן מבחינת הביצוע המוזיקלי.
נ.ב. 1
הבימוי של איתי טיראן מציג תפנית מעניינת בעלילה בשניות האחרונות של האופרה. כמובן שלא אספר כאן מהו, אבל כדאי לשים לב אם אתם הולכים;
נ.ב. 2
אני מנצל את ההזדמנות כדי לשתף כאן סרטון נהדר שבו בחור צעיר וכשרוני מבצע ליפ-סינק לאריה האחרונה של סלומה בעודו חובש לראשו מטלית רצפה. לצפייה לחצו כאן.
"סלומה" מאת ריכרד שטראוס באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. במאי: איתי טיראן. במאי מחדש: גדי שכטר. בית האופרה ת"א, 8.5.2026.
צילום: יוסי צבקר
שלום לכולם, אני שמח לעדכן כי פורסם טיול המוזיקה שאדריך בקיץ הקרוב לפסטיבל לוצרן. הטיול כולל ביקור בחמישה קונצרטים מעולים עם מיטב התזמורות, המנצחים והסולנים: קיריל פטרנקו, מרתה ארחריץ', להב שני, ג'ויס די-דונאטו, יאניק נזה-סגאן, ויקינגור אולפסון, מתיאס סנטו-רובאלי ועוד. כול הקונצרטים יתקיימו באולם ה- KKL, אולם הקונצרטים המעולה של לוצרן. כתמיד, אתן לפני כל קונצרט הרצאה מקדימה על היצירות שיבוצעו. במהלך היום נצא לטיולים בנוף השוויצרי הנפלא, בהדרכת מדריך הטיולים אבי טלמון. הסיור הוא בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל". כל הפרטים כאן. אשמח לראותכם!
שלום לכולם, מקווה ששלומכם טוב! מצרף עידכון לגבי קורסים לקהל הרחב שאעביר בסמסטר ב' הקרוב (החל ממרץ 2026). הקורסים יועברו במסגרות שונות בתל-אביב, הרצליה, רעננה, רמת השרון, ראשון-לציון וגני תקווה. את כל הפרטים ניתן למצוא כאן. אשמח לראותכם 🌺
בקרוב אעדכן גם על סיורי מוזיקה לחו"ל אותם אדריך בקיץ ובסתו הקרובים. השנה מתוכננים סיורים לפסטיבל לוצרן (סוף אוגוסט), פסטיבל שופן בוורשה (אוגוסט) ופסטיבל בטהובן בעיר בון (ספטמבר). כל הסיורים יהיו בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל". פרטים מלאים יפורסמו בקרוב.
די מפתיע ש"יולנטה" של צ'ייקובסקי לא עלתה עד כה באופרה הישראלית, וטוב שהתקלה הזו מתוקנת בימים אלו. "יולנטה" היא אמנם לא יצירת מופת ולעיתים המוזיקה בה די מאולצת, אבל יש בה גם רגעים נפלאים. חלקם מזכירים קצת את "יבגני אונייגין" הידועה, כך שגם מי ששומע אותה בפעם הראשונה ירגיש כאן מאוד נוח. מצד שני, את העובדה שהיצירה לא מוכרת לקהל הרחב הבנו כאשר מישהי לידינו לחשה בצעקה לבן-זוגה "הנה המלך" כשעל הבמה הופיע שומר הארמון. כשהופיע המלך, אחרי די הרבה זמן, היא בחרה לשמחתנו בזכות השתיקה.
מוסר ההשכל של האופרה מוכר היטב מעולם הפסיכולוגיה: אפשר לטפל בבעיה רק אחרי שמודעים לקיומה. סיפור העלילה עוסק ביולנטה, נסיכה עיוורת מלידה, שאביה המלך מבקש להגן עליה ולכן אוסר על כל סובביה לספר לה על עיוורונה. יולנטה כלל לא מודעת לאפשרות שעיניים נועדו לא רק לבכות אלא גם לראות, ונחשפת לאמת רק דרך אביר שמתאהב בה. הרגע שבו יולנטה מתוודעת לעיוורונה הוא רגע מרגש מאוד מבחינה בימתית ומוזיקלית, והוא בוצע אמש בצורה נפלאה. בסופו של דבר יולנטה זוכה במאור עיניה בזכות טיפולו של רופא מוסלמי, שהתערבותו מתאפשרת רק אחרי שהמלך מבין את טעותו וגורם ליולנטה לרצות לטפל במצבה כדי לזכות באהבה. הטיפול מצליח, הזוג המאושר מתאחד, והסוף טוב.
מבחינה מוזיקלית, הביצוע אמש היה מרשים מאוד. דן אטינגר הוביל כדרכו בצורה בוטחת ומלאת רגש, התזמורת נשמעה מצוין, וגם מקהלת האופרה, שרבים מחבריה יוצאי רוסיה, נשמעה בשיאה (הגיוני; זה תמיד תענוג לשיר בשפת האם).
צוות הסולנים (קאסט ראשון) היה מצוין גם הוא, ללא אף "נפילה". הבולטים לטובה לטעמי מבין הסולנים היו אנג'לינה אחמדובה (יולנטה), יונוץ פאסקו (הרופא), אלכסיי דולגוב (האביר וודמון) ועודד רייך (הדוכס רוברט). כאמור, גם כלפי היתר אין טענות.
אם יש לי הסתייגות אחת כלפי המופע, היא נוגעת לצד הויזואלי. הבמאית שירית לי וייס בחרה למקם את ההתרחשות במדבר, עם תפאורה צהובה וזרזיפי חול שיורדים מהתקרה. הדימוי המיידי שעלה לי לראש היה "זריית חול בעיניים", אך אפשר להסתכל על הבחירה גם ברמה הקונספטואלית: עבור יולנטה המציאות הויזואלית היא מדבר שממה, גם כשהטקסט מדבר על יופיים של הפרחים שאותם היא לא יכולה לראות. אין ספק שקונספט הבימוי הזה תקף, אך לדעתי – דווקא בגלל שזוהי היכרות ראשונה של רוב הקהל עם האופרה – היה היגיון להעלות אותה בבימוי ריאליסטי יותר. הייתי מעדיף תפאורה שבה באמת רואים את הצבעים והפרחים המוזכרים בליברטו, וחוגגים את חזרת הראייה של יולנטה בצורה מוחשית יותר (כאן היא מצוינת בכך שהספוטים מופנים לקהל ומסנוורים אותו, באופן שלא מאפשר קתרזיס אמיתי).
לסיכום: מוזיקה יפה בדרך כלל, ביצוע מצוין, ובימוי שנוי במחלוקת אך תקף ולעיתים גם מרגש. מומלץ מאוד להכיר.
נ.ב.
שבחים מיוחדים מגיעים לאופרה על חוברת התכנייה, שמציעה מאמרים מעניינים ומרחיבי דעת. הפעם בולט בתכנייה מאמר מרתק של הזמרת ענת צ'רני, שהיא גם אחת מצוות הסולנים. צ'רני דנה בו בסגנון אישי ובגובה העיניים באופרה, ביסודות הנפשיים שמאחוריה, ובאיפיוני הקולות של התפקידים השונים. מאמרים נוספים (של ערן מרגלית) נותנים רקע על התלבושות בהפקה ועל ההסטוריה של האופרה ברוסיה. שווה.
"יולנטה" מאת צ'ייקובסקי באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. בית האופרה, 19.1.2026. קרדיט צילום: יוסי צבקר
אמש (שני) והערב (שלישי) עולה בתל-אביב מופע מיוחד, שכותרתו "שמונה פסנתרים ו- 16 פסנתרנים על במה אחת". הרעיון מקסים: לקבץ יחדיו 16 פסנתרנים ופסנתרניות ישראלים, שרובם מבוססים בחו"ל ולכולם קריירות מצליחות. בין ה- 16 יש שמות מוכרים מאוד מהצמרת המקומית והעולמית: עידו בר-שי, רומן רבינוביץ', אלון גולדשטיין, תמר הלפרין, עינב ירדן, דויד גרייסלאמר, בנימין הוכמן, דואו הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג ורבים אחרים. עוד בולט בהרכב שמו של שלומי שבן, שכזכור היה בעברו פסנתרן קלאסי. ברוב הקונצרט ניגן שבן כמו הסולנים האחרים, ובאחד ההדרנים גם שר את אחד משיריו כשהיתר מלווים אותו בנגינה.
את תכנית הערב ערכו דואו הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג, והיא כוללת יצירות מקוריות לצד עיבודים למספר משתנה של פסנתרנים. הרפרטואר נע בין פטיפורים נחמדים (הואלס המפורסם מ"סוויטת הג'אז" של שוסטקוביץ', "אלינור ריגבי" של לנון/מקרטני, "ממבו" של ברנשטיין ועוד) לבין יצירות משמעותיות יותר. בראשן של אלו ניצבה "מבוא, פוגה כרומטית ופולקת קרקס" מאת רון ויידברג, שלטעמי היתה שיא הערב מבחינת עומק ומשמעות מוזיקלית. ממש מוזיקה טובה. מלאכת הניצוח ביצירות שדרשו זאת נמסרה לדוד גריילסאמר, שהוא לא רק פסנתרן אלא גם מנצח מעולה. ההנחייה, של אביגיל ארנהיים, נעשתה בצורה מקצועית ועניינית.
הערב שפע כישרון וחדוות נגינה, וניכר היה שהפסנתרנים נהנים מאוד מהמפגש ומהעבודה המשותפת הנדירה. עם זאת, רגע מביך מאוד נרשם בביצוע היצירה Piano Phase של סטיב רייך (בעיבוד לשמונה פסנתרנים). זוהי יצירה מינימליסטית ארכנית שמאוד לא התאימה לקהל, שנראה שלפחות חלק ממנו הגיע כדי להתבדר ולאו דווקא כדי לחוות חוויה מוזיקלית. המפגש בין המינימליזם הנקשני של רייך לבין הוולגריות הישראלית היה קטסטרופלי: זמן מה לאחר תחילת הנגינה צעקה מישהו בקהל "בראבו" והתחילה למחוא כפיים, רמז עבה לכך שנמאס לה מהיצירה והגיע הזמן לסיים ולהתקדם. ככל שהתקדמה הנגינה הצטרפו עוד קולות ושריקות מהקהל, למבוכתם הרבה של הנגנים שנאלצו לסמן לקהל שיהיה בשקט. זה היה רגע מביש ממש – ומצד שני, אולי הוא מעיד גם על בחירה לא נכונה של רפרטואר לערב מהסוג הזה (בעיקר הערכת יתר של סבלנות הקהל שאינו קהל "קלאסי" רגיל). מקורבים להפקה הבטיחו שימצאו דרכים להציג את היצירה בצורה יותר ידידותית בקונצרט היום (שלישי), ונקווה שזה באמת יעבוד.
מעבר לצד המוזיקלי היה משמח ומרגש לראות את כל משתתפי הערב על הבמה, ולהיווכח בפעם האלף כמה כשרונות גדולים יצאו מישראל לעולם. השמחה הזו מהולה גם בעצב, כי רוב הפסנתרנים האלו מגיעים לארץ רק אחת לתקופה ועיקר חייהם נמצא בחו"ל – במקומות שבהם קל יותר לחיות ולהתפרנס ממוזיקה. כמה חבל.
צילום: יואל לוי
שלום לכולם, אני שמח לארח היום באתר רשימה מרתקת מאת ד"ר אורי רום מבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. הרשימה נשלחה היישר מלייפציג, בה שוהה ד"ר רום לרגל כנס מיוחד ב"ארכיון באך" בעיר. מקווה שתמצאו ברשימה עניין כפי שמצאתי אני…
שתי השאקונות ה"חדשות" של באך ויובל 75 לארכיון באך בלייפציג – מאת ד"ר אורי רום
לפני שבוע בדיוק נחשפו בכנסיית תומאס הקדוש בלייפציג שתי יצירות "חדשות" מאת יוהן סבסטיאן באך באירוע מתוקשר שהועבר בשידור ישיר ע"י רשתות מובילות ברחבי העולם.
ניתן לצפות בתיעוד זמן-אמת מהאירוע בלינק היו-טיוב (התחלת הביצוע 15:25).
כנסיית תומאס הקדוש אמנם לא התפקעה ממבקרים (באירוע נכחו כ-200 איש), אבל מנתוני הצפייה בסרטון, נראה שכבר כ-80 אלף צופים נחשפו אליו.
העוגבר והמנצח ההולנדי טון קופמן, שהוא גם נשיא ארכיון באך, ביצע את שתי היצירות הקצרות, אותן קישט למכביר ברוח סגנון הביצוע הצרפתי. כמו כן היו נאומים של פוליטיקאים ברמה המקומית והפדרלית והסבר קצר של מנהל ארכיון באך, פרופ' פטר וולני, על התגלית הסנסציונית.
לינקים לשתי הרשומות החדשות באתר "באך דיגיטל":
מדובר בשתי שאקונות לעוגב שבאך חיבר כנראה בתקופת פעילותו בארנשטדט, שם נשא במשרתו הראשונה כנגן עוגב בין 1703 ל-1707. כתבי היד של שתי השאקונות ידועים כבר מזה זמן רב כחלק מאוסף של קטעים לעוגב השמור בספריה הבלגית המלכותית בבריסל, כך שבעצם לא מדובר בתגליות חדשות. החידוש הוא הזיהוי ברמת ודאות גבוהה כיצירותיו של יוהן סבסטיאן באך, שאליו הגיע פרופ' וולני כעת, לאחר עבודת מחקר מורכבת ודקדקנית בת שנים רבות. מלאכת הזיהוי נקראת כסיפור בלשי (ניתן לקרוא על התגלית באתר ארכיון באך). הרכיב המרכזי היה זיהויו של המעתיק שהיצירות השתמרו בכתב ידו. מדובר באורגניסט בשם סלומון גונטר יון (John) ששמו עלה לפני כמה שנים כתלמידו של באך בתקופת שהותו בארנשטדט ווימאר. אולם יון עצמו איננו חתום כמעתיק על השאקונות (וגם לא על יצירות אחרות של באך שהשתמרו בכתב ידו, למשל הגרסה הראשונה לפוגה על נושא של אלבינוני בסי מינור). על מנת לאמת את זהות המעתיק, וולני הצליב את כתב היד של השאקונות עם חומרים ראשוניים שונים לחלוטין: פרוטוקולים מנהליים ומשפטיים בכתב ידו של יון מהתקופה שבה הועסק כלבלר באחוזה פרטית באזור מרכז–מזרח גרמניה – חומרים אלה השתמרו בדרך נס וצצו מחדש לפני שנים ספורות.
אם הסיפור הבלשי הזה נשמע מאוד ספקולטיבי, השתכנעתי מהאזנה ליצירות שבהחלט יש מקום לשייך אותן לסגנון המוקדם של באך. כנדרש משאקון, שתי היצירות מתחילות על הפעמה השניה (במילון המוזיקלי שלו, ז'אן ז'אק רוסו מגדיר זאת כמאפיין של הז'אנר) – זאת בדומה לשאקון מתוך הפרטיטה השניה לכינור סולו. יתירה מזאת, השאקונה הראשונה כוללת פוגה המבוססת על נושא הבאס, באופן המזכיר את הפסקליה לעוגב בדו מינור המאוחרת בכמה שנים. באופן מוזר משהו, לאחר הפוגה, היצירה חוזרת מתחילתה על חטיבת הווריאציות פעם נוספת. בשאקונה זו בולט מימד אקספרימנטלי גם בטיפול בנושא הבס: בניגוד למוסכמות הז'אנר, תבנית הבס החוזרת היא בת שבע תיבות (ולא שמונה), ובמהלך היצירה היא איננה קבועה ומתארכת באמצעות חיקויים בין הידיים עד לכדי 16 תיבות. השאקונה השניה בלה מינור היא פחות אקספרימנטלית, המנגינה הפותחת ביד ימין מזכירה את נעימת הקנטטה "ממעמקים" (רי"ב 131). לטענת וולני, שתי היצירות מראות סינתזה בין אלמנטים צרפתיים וגרמנים ולפחות הראשונה בהן מבטאת רוח אקספרימנטלית ואמביציה קומפוזיטורית שלא ניתן היה למצוא אצל אף מלחין אחר באזור זה בתקופה האמורה.
במקביל לאירוע החשיפה, שתי השאקונות יצאו לאור במהדורה מהודרת וניתן כבר למצוא את התווים ברשת. בימים הספורים שחלפו מאז, אורגניסטים בכל רחבי העולם החלו לבצע ולהקליט את היצירות. אין ספק שלא מדובר ביצירות בשלות, מהוקצעות עד הפרט האחרון, כמו יצירותיו המאוחרות יותר של באך. אבל מי שבקיא בבאך המוקדם, יגלה הרבה קווים מקבילים. במיוחד מרענן לגלות את באך האקספרימנטלי, כשהוא משתעשע בחיקוי ז'אנרים צרפתיים באופן פרוע משהו ולא לגמרי עקבי.
קונצרט החשיפה היווה קדמה לסדרה של אירועי חגיגות יובל ה-75 לקיומו של ארכיון באך, שנוסד ב-1950 ופעל עד 1989 תחת שלטון מזרח גרמניה. באירוע יום הולדת חגיגי ביום חמישי שעבר השתתפו שלושה מנהלי ארכיון באך האחרונים: לצד המנהל הנוכחי, נכחו כריסטוף וולף, חוקר מוצרט ובאך מוביל שניהל את הארכיון עד לפני כמה שנים, וכן המנהל הישיש שכיהן במשך חלק ניכר מהתקופה הקומוניסטית, האנס יואכים שולצה. לאחר הרצאת עוגן על תולדות הארכיון מאז הקמתו, התקיים דיון שולחן עגול בו השלושה סיפרו כיצד הגיעו למחקר באך וחלקו חוויות אישיות מניהול הארכיון.
בימים שישי ושבת התקיים באולם של ארכיון באך כנס בנושא "באך הצעיר" שבו נדון מבחר מקיף של נושאים הנוגעים לילדותו של באך ועד בערך לאמצע כהונתו כנגן עוגב בויימאר. רוב ההרצאות היו פילולוגיות מובהקות ונגעו לנושאים מרגינליים של חקר באך, כמו למשל עדויות על אופיו האלים של מנהל הגימנסיה בעיר הקטנה אורדורף שבה שהה באך הנער אצל אחיו לאחר פטירת הוריו: המנהל נהג לגדף ולהכות את תלמידיו, מה שהעלה את השאלה האם מצב עניינים זה הוא שגרם לבאך לעזוב שם ולהמשיך את לימודיו התיכוניים בלונבורג. כריסטוף וולף הציג דיוקן של מוזיקאי מן התקופה, שעל סמך פתק שהוצמד אליו אמור לכאורה לייצג את באך הצעיר – אולם הטיפוס המוצג שם נראה מאוד לא סימפטי, והייתי רוצה לקוות שזה איננו באך שלנו בימי צעירותו…
דיוקן של מוזיקאי צעיר (יוהן סבסטיאן באך?) מכרזת אירועי יובל ה-75 לארכיון באך
לואי דלפש (המבורג) ומרגרט שרר (היידלברג) הציגו עדויות להשפעה משמעותית של מוזיקה ותרבות צרפתית על חצרות האצולה במרכז גרמניה. מסתבר שגם במקומות בהם באך עבד, חלק מנגני תזמורות החצר היו צרפתים, או גרמנים שקיבלו הכשרתם המוזיקלית בצרפת. אומנם אף אחד מהחוקרים המובילים שנכחו באולם לא רצה לתת תשובה מחייבת לשאלתי האם משמעות הדבר היא שהקטעים "הצרפתיים" של באך מזמינים ביצוע לפי עקרונות ה-inégal – מכל מקום, ברור יותר ויותר שהחשיפה של באך הצעיר למוזיקה צרפתית – שבאה לפני המהפך של חשיפתו המסיבית למוזיקה האיטלקית ולז'אנר הקונצ'רטו הונציאני – לא באה רק מתוך תווים שהתגלגלו לידיו, אלא גם מהיכרות בלתי אמצעית עם מבצעים מצרפת ועם פרקטיקות ביצוע צרפתיות. כמו כן הוצגו בכנס מספר לא גדול של הרצאות אנליטיות. העוגבר והחוקר ההולנדי פיטר דירקסן הציג את פוגות המחווה שבאך חיבר בצעירותו על נושאים שאולים ממלחינים מוכרים בתקופה; דניאל מלמד (קלינטון) הציג באמצעות ניתוח פרמטרים שונים את האופן שבו ז'אנר הקנטטות הכנסייתיות הבשיל אצל באך בהדרגה במרוצת תקופת פעילותו בויימאר; העוגבר וחוקר יצירותיו המוקדמות של בך ז'אן קלוד צנדר (בזל) הציג את התגבשות סגנון הפרלוד הכוראלי לעוגב החל מיצירות מוקדמות וכאוטיות למדי ועד לסגנון ספר העוגב הקטן מתקופת ויימאר, שבו כל קטע נצמד לפיגורציה אחידה פחות או יותר; אני הצגתי מחקר קורפוס קטן על השימוש בבס למנטו כרומטי ביצירותיו המוקדמות של באך, וניסיתי להראות התפתחות הדרגתית מהירמונים מודאלים פשוטים ועד להולכת הקולות הכרומטית המורכבת בפרק המקהלה הפותח של קנטטה רי"ב 12, קטע שאותו כידוע באך עיבד 35 שנה מאוחר יותר לפרק הקרוצ'יפיקסוס מתוך המיסה הגדולה.
בסוף הכנס הציגו חוקרות וחוקרי הארכיון את פרויקט המחקר האקטואלי של ארכיון באך: "פורטל באך", זהו פרויקט מחקר בעל היקף חסר תקדים שעבורו קיבל הארכיון מימון לתקופה של 25 שנה. הפרויקט מתמקד באיתור ודיגיטציה של מסמכים ראשוניים – פחות בהוצאה לאור מחדש של יצירות באך – כשהמטרה היא לחשוף בעבודת נמלים ארכיונית פרטים ביוגרפיים לא רק על יוהן סבסטיאן אלא על כל המוזיקאים – וגם כמה מוזיקאיות – של "שבט באך" הענף על היחסים המשפחתיים ביניהם ודרכם המקצועית.
בשולי הכנס הוזמנו לחוות את האירוע השבועי הקבוע בכנסיית תומאס הקדוש: "המוטטה" – שילוב מיוחד בין טקס ליטורגי פרוטסטנטי לבין קונצרט מקהלה. בנוסף לביצוע של אחת השאקונות לעוגב "החדשות" שהתגלו, מקהלת הנערים של כנסיית תומאס, אחת המקהלות המובילות בתחום זה בעולם, הגישה ביצועים מלוטשים ונקיים להפליא של המוטטים "בוא ישו" מאת באך ו"אשרי המתים" מאת שוץ וחתמה בקנטטה רי"ב 140 "עורו" בהשתתפות נגנים מתזמורת הגוונדהאוס. הכניסה לקונצרטי ה"מוטטה" מדי יום שישי ושבת היא במחיר התכנייה – 3 יורו, והמוזיקה – מהשמיים.
ד"ר אורי רום
איזה פיספוס. "דידו ואנאס" היא אופרה יפהפייה, ובהפקה הזו הצד המוזיקלי דווקא די טוב. אבל הבימוי הורס פה הכול. הבמאי סטפנו פודה (Poda)- שאחראי גם על הכוריאוגרפיה, התפאורה, התלבושות והתאורה- יצר במה שפשוט לא מאפשרת להתחבר רגשית לדמויות. הבמה מדמה חוף ים מכוסה בחול, ובמהלך רוב האופרה היא חשוכה באופן שמקשה לזהות מי בכלל שר. רוב הדמויות מרוחות כולן באיפור ולבושות בבגדים משונים, מה שמקשה על הזיהוי עוד יותר. לכך מצטרפים רקדנים עירומים למחצה, גם הם משוחים כולם באיפור, שנעים על הבמה בתרגילי קונטקט אקרובטיים שלא קשורים לכלום. התוצאה- עומס ויזואלי לא אסתטי ומיותר, שרק פוגע במוזיקה. ויותר מהכול- הצבעים ה"מתים" של הבמה והיעדר התאורה גרמו לה להיות חסומה אנרגטית, כך שהרגשות פשוט לא עברו אל הקהל כפי שכנראה היה מאפשר ביצוע "נקי" יותר.
לטעמי, פודה נכשל כאן במבחן הבסיסי של במאי אופרה- לשרת את המוזיקה, את הזמרים ואת הקהל. איך אפשר להתחבר לדמות אנושית שאתה בקושי רואה? למה זמרים מוצבים במקומות שלא מאפשרים להם הקרנה אופטימלית של הקול? למה אי אפשר לתת למוזיקה לדבר- ולרגש – בלי להסיט את תשומת הלב לויזואליה מוגזמת?
כל זה דווקא חבל, כי הצד המוזיקלי היה כאמור די טוב. אנסמבל בארוקדה הוא הרכב מעולה, ולמרות שהאקוסטיקה של האולם לא החמיאה לו הוא עדיין נשמע טוב מאוד. מקהלת האופרה עשתה עבודה טובה כדרכה, וגם מרבית הסולנים היו טובים. המנצח גרד אמלונג (Gerd Amelung) הוביל את כולם ביד בוטחת, וההסתייגות היחידה שלי מהפרשנות שלו היתה נטייתו לעצור סופי משפטים מוזיקליים כדי להגביר מתח רגשי. לטעמי זה לא עבד, ורק פגם בזרימה הטבעית של המוזיקה.
אבל עיקר הבעיה, כאמור, היתה בבימוי. זו הפעם הראשונה שאני שומע את "דידו" בלי להתרגש עד דמעות מהקינה המפורסמת בסוף, ועוד יותר- מקטע המקהלה המרטיט שבא אחריה. לא בגלל שהזמרת (ענת צ'רני כנראה, היה קשה לזהות) לא שרה יפה, אבל היא היתה כל כך עסוקה בגירוף חול כדי לקבור את עצמה עד שקשה היה להתרכז במוזיקה. צ'רני היא זמרת מצוינת, וכל מה שפודה היה צריך לעשות כדי שהקהל יזלוג זה להעמיד אותה בקידמת הבמה ולתת לה לשיר את האריה בעדינות ובעוצמה הרגשית שהיא מסוגלת לה. בקיצור, לפעמים פחות זה הרבה יותר.
"דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל באופרה הישראלית. אנסמבל בארוקדה (בכלי תקופה מהבארוק), מקהלת האופרה הישראלית וסולנים. מנצח: גרד אמלונג. בית האופרה, 18.11.25. צילום: יוסי צבקר
התזמורת הסימפונית ירושלים חוזרת השנה לנגן גם במרכז הארץ, עם סידרת קונצרטים באולם סמולארש באוניברסיטת ת"א. היום (שישי) התקיים הקונצרט הראשון בסדרה בניצוחו של מנהלה המוזיקלי של התזמורת, יוליאן רחלין.
אולם סמולארש, כזכור, הוא אולם כנסים שבו הופיעה גם הפילהרמונית בתקופת השיפוצים של היכל התרבות. הוא אולם נעים ומרווח יחסית לישיבה, בוודאי כשיש קהל לא רב. מצד שני, הוא סובל מאקוסטיקה יבשה שאינה מחמיאה לביצועי מוזיקה. האקוסטיקה הזו טובה אולי להבלטת השקיפות בקטעים פוליפוניים, אבל פחות מתאימה ליצירת רושם רב-הוד ביצירות גדולות מהתקופה הרומנטית. על קירות האולם נתלו אמנם לוחות אקוסטיים לשיפור הסאונד, אבל הפיתרון שהם מספקים חלקי למדי. כמה חבל שאין באיזור המרכז אולם סימפוני ראוי לשמו למעט היכל התרבות (גם בית האופרה, שבו הופיעה הסימפונית ירושלים בעבר, אינו מחמיא לתזמורות).
בניכוי בעיות האקוסטיקה, ניתן היה ליהנות מלא מעט רגעים בקונצרט הזה. את התכנית פתח ביצוע מרשים לקונצ'רטו מספר 2 לפסנתר של רחמנינוב, בביצועו של הסולן הרוסי אלכסיי מלניקוב בן ה- 35 (לא לבלבל עם הפסנתרן הוותיק יותר אלכסנדר מלניקוב). מלניקוב התגלה כפסנתרן מרשים מאוד מבחינה טכנית, וניכר היה שהקונצ'רטו הקשה הזה "יושב" לו באצבעות בצורה מושלמת. התזמורת בניצוחו של רחלין ליוותה ביעילות, למעט בעיות בלאנס קלות שהאפילו מדי פעם על הפסנתר. יתכן שזה קשור לעובדה שהן הסולן והן היצירה הוחלפו ברגע האחרון עקב מחלת הסולנית המקורית, כך שלהערכתי לא בוצעו יותר מדי חזרות. להדרן ביצע מלניקוב אינטרמצו של ברהמס, בביצוע יפה ורגיש. אשמח לראות ולשמוע אותו שוב.
בחלקו השני של הקונצרט בוצעה הסימפוניה השנייה של ברהמס, יצירה שמאירה היטב את יכולתן של החטיבות השונות בתזמורת. רחלין התגלה כאן כ"מנצח של מוזיקאים"- כלומר, ניצח בצורה עניינית ונטולת אגו והצליח להוביל את התזמורת לביצוע ראוי. אמנם לא נרשמה כאן פרשנות יוצאת דופן, אבל טוב להיווכח שתזמורת ירושלים נמצאת על דרך המלך לאחר תקופה לא קלה של חילופי מנצחים. היה נעים גם לראות את התשואות של הקהל בסיום הסימפוניה, שהעידו על מעורבות ופירגון.
לסיכום: תזמורת טובה, מנצח שנראה מעורב ומחויב, אולם מרוחק יחסית ועם אקוסטיקה יבשה, קהל אוהד, ואווירה כמעט אינטימית יחסית לקונצרטים סימפוניים "גדולים". בהמשך העונה יבוצעו בסידרה חמישה קונצרטים נוספים ממיטב הרפרטואר, ומעניין לראות אם היא "תתפוס" בסצינה המוזיקלית הרוויה של תל-אביב.
בצילום: יוליאן רחלין והסימפונית ירושלים היום בת"א. צילום: לב גלפנד
הפילהרמונית פתחה אמש עונת קונצרטים חדשה בסימן חוסר וודאות: מעמדה הנוכחי של ישראל בעולם מעורר חשש שרבים מהאורחים מחו"ל יבטלו את הגעתם, והתזמורת תיאלץ לשנות את התכניות שלה בהתאם. מבחינה זו, העובדה שלהב שני מכהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת היא ברכה כפולה: מעבר לזה שמדובר במנצח נפלא, המחויבות שלו לתזמורת ולקהלה אינה מוטלת בספק ואינה תלויה בשיקולים חוץ-מוזיקליים. מה שלא פחות חשוב, כפי שראינו גם בעונה הקודמת, הוא שהתזמורת נמצאת בכושר שיא ומספקת לקהל שלה חוויות גדולות. כך היה גם בקונצרט אמש, שרגעים ממנו היו נפלאים ממש.
את שיא הערב עבורי סיפקה הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי, שזכתה לביצוע יוצא דופן מבחינת פרשנית וריגשית. לסימפוניה הזו יש בסיס תוכניתי ואוטוביוגרפי מובהק: הגורל גוזר על גיבור היצירה בדידות ודיכאון, ורק בפרק האחרון הוא מבין שהדרך היחידה להיחלץ מגורלו היא לצאת לחגוג עם אנשים אחרים ולשמוח איתם. אלא שבשיא החגיגה חוזר במפתיע מוטיב הגורל כדי ללמד את הגיבור מי שולט בעניינים, ומיד אחריו נשמע מוטיב שמזכיר את המשפט "האם זה חייב להיות" מהרביעייה אופוס 135 של בטהובן. לרגע ניתן לחשוב שצ'ייקובסקי יסיים את היצירה בטרגדיה, אבל הוא שומר את הטרגדיה לסיום הסימפוניה השישית ואת הרביעית מסיים דווקא בסיום אופטימי ומבריק בו חוזר נושא החגיגה העממית.
מנצחים רבים לאורך השנים – הבולט ביותר שעולה לי לראש הוא לאונרד ברנשטיין- ניסו ממש לספר את התכנית, הרבה פעמים עם רגשנות עודפת. אצל להב שני הגישה היתה שונה לגמרי: נדמה היה שהוא שיחרר לחלוטין את הסיפור, ושם את הדגש על המוזיקה. הפוקוס אצלו היה על ההרמוניות, על הריתמוס, על הבלטת קווים מלודיים לא צפויים מתוך החטיבות של התזמורת, וכל מה שעושה ביצוע למעניין. התוצאה היתה מסחררת, הרבה בזכות היכולת הפנומנלית של נגני התזמורת. ממש כמו לגלות מחדש יצירה שחוקה שכבר חשבתי שאי אפשר לחדש בה כלום. כל הכבוד ללהב שני (שניצח, כרגיל, ללא תווים וללא שרביט), וכל הכבוד לנגני הפילהרמונית.
את הקונצרט פתחה "פתיחה על נושאים עבריים" של פרוקופייב, יצירה חביבה שזכתה לביצוע סביר אך לא השאירה חותם מיוחד. אחריה- בסוף החלק הראשון- בוצע קונצ'רטו מספר 5 של בטהובן, "הקיסר", שגם הוא בוצע בפילהרמונית אינספור פעמים לאורך השנים. יפים ברונפמן ניגן יפה מאוד, וגם כאן להב שני הצליח להבליט קווים מעניינים ולא צפויים, אבל הפעם לא נוצר אפקט ה"וואו". אולי כי לא נוצרה הרגשה מספקת של אחדות בין הסולן והתזמורת, אולי בגלל האקוסטיקה, ואולי כי באמת קשה לחדש משהו עם יצירה כל כך מוכרת. מה שכן, ההדרן של ברונפמן ("ערבסק" של שומאן) היה קסם טהור.
נ.ב-
זו לא פעם ראשונה שהנושא עולה, ולצערנו הוא ממשיך להיות רלוונטי: התזמורת שולחת למנוייה תכנית דיגיטלית לקראת הקונצרט, עם מידע על היצירות והמבצעים. יש מנויים שקוראים את התכנייה בטלפון בזמן הקונצרט, כי הרי התזמורת שלחה את התכנייה ולכאורה "זה בסדר". אז לא, זה לא בסדר. כל פעילות עם הטלפון בזמן הקונצרט – בין אם זה "קנדי קראש" או קריאת תכנייה- מסיטה את תשומת הלב של מי שיושב לידכם או מאחוריכם. בטח אם מדובר בקריאה עם אור מסנוור לאורך זמן. התזמורת חייבת לשלוח עם התכנייה הדיגיטלית בקשה מפורשת וברורה שלא לקרוא אותה בזמן המופע. רובם המכריע של המבקרים בקונצרט מודעים לכך, אבל מספיק שיש אחד או שניים ברדיוס נראה לעין כדי לפגום בריכוז הנדרש כדי לחוות חוויה מוזיקלית מלאה.
ואם כבר בענייני טלפונים, גם לצלם את ההדרן בוידאו זה לא מגניב בכלל. זה יופי לשמור מזכרת מהקונצרט, אבל המזכרת הזו מפריעה לכל מי שיושב עשר שורות מאחורי המצלמים.. אנא, התחשבו.
מאחל לכולנו עונת קונצרטים נהדרת, והלוואי שנזכה לסיום המלחמה ולחזרת החטופים הביתה במהרה. הגיע הזמן שייגמר הסיוט הזה של כולנו.
שנה טובה!
בצילום: יפים ברונפמן // צילום: דאריו אקוסטה
בעיקר מוזיקה 