דילוג לתוכן

פילהרמונית FEST – תחילתו של עידן חדש?

התזמורת הפילהרמונית פירסמה היום פרויקט חדש ומפתיע, שכותרתו "פילהרמונית FEST". מדובר בפסטיבל קיץ בן ארבעה ימים, שיתקיים בין ה-31 ביולי ל-3 באוגוסט. לאורך הפסטיבל יבוצעו עשרה מופעים, שיתקיימו במקביל בשלושת האולמות של היכל התרבות בת"א. האלמנט החדשני של הפסטיבל הוא ברפרטואר: רוב התכניות שוברות לחלוטין את הציפיות מאירוע כזה, ומציעות תכנים שפונים במובהק לקהל צעיר או לקהל שאינו מתחבר בהכרח למוזיקה קלאסית.

בערב הראשון של הפסטיבל יוקרן הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים", שישולב בקונצרט חי. ביום השני תתקיים הקרנת בכורה של הסרט "אניו", אודות המלחין האיטלקי הנודע אניו מוריקונה (שהתפרסם בעיקר בזכות "מערבוני הספגטי" הידועים של קלינט איסטווד).  באותו ערב יתקיים באולם צוקר קברט סאטירי בשם "שיעור בתרבות לאדם הפשוט", עם יונתן קרת ושמונה מחברי הפילהרמונית. המופע הזה מעורר ציפיות גבוהות: יונתן קרת הוא מלחין מעולה וכותב מושחז, שהלחין בשנים האחרונות מופעי קברט מהנים מאוד. לקרת יש חיבה מיוחדת להעמדת מראה לא מחמיאה בפניהם של שוחרים-לכאורה של "תרבות גבוהה", ומעניין מאוד לראות את המופע החדש. בתכנית נוספת באותו ערב ינגן הפסנתרן תומר בר עיבודי ג'אז לקטעים מוכרים של באך.

ביום השלישי של הפסטיבל יתקיים רסיטל מיוחד של הפסנתרן יפים ברונפמן, שינגן תכנית מיצירות ברטוק, בטהובן ושופן. זוהי למעשה התכנית היחידה שאפשר להגדיר כ"קלאסית מסורתית" בפסטיבל הזה. במקביל יתקיים באולם צוקר מופע בשם "קונצ'רטו לקשת והקשה" עם מאיה בלזיצמן, שיכלול את שיריה של בלזיצמן וקאברים נוספים בהשתתפות אחד עשר מנגני הפילהרמונית. במועדון סלע יערך "פרוייקט באך לשניים", מופע רב־כלי ממרימבה ועד לאקורדיון עם אסף רוט וגרשון וייסרפירר.

ביום הרביעי יתקיים מופע מחווה לפרנק סינטרה עם אלון אולארצ'יק, מאור כהן ואלי גורנשטיין, שישירו את שיריו הגדולים של סינטרה בליווי "ביג באנד" עשיר. באולם צוקר יתקיים המופע "זאת לא מוזיקה" עם רבקה מיכאלי, דרור קרן ודורי פרנס, שמוקדש לביקורות קטלניות שנכתבו על יצירות שהפכו עם השנים לאהובות. במועדון סלע יתקיים קונצרט קאמרי עם שלושה מנגני התזמורת (הכנר הדר כהן, הויולן יוני גרטנר והצ'לן גל ניסקה), בתוכנית שמבוססת על עיבוד לכלי מיתר ל"וריאציות גולדברג" מאת באך.

כאמור, חלק ניכר מהשמות בפסטיבל קורצים דווקא לקהל "לא-קלאסי", ומעניין לראות איך השידוך הזה יעבוד. בכל מקרה נראה שמדובר בפיילוט מעניין – לא רק עבור הקהל, אלא גם לנגני הפילהרמונית הצעירים שיקבלו אפשרות לנגן במופעים ברוח פחות מכופתרת ורשמית. אני מעריך שחובבי מוזיקה קלאסית "כבדים" (ואני ביניהם) ימצאו פחות עניין ברוב התכנים של הפסטיבל החדש, אבל אין ספק שהיוזמה מבורכת – ואם תקרב קהלים חדשים לתזמורת אז כולם יצאו נשכרים.

ביקורת אופרה: "אאידה" באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר

איזכור האופרה "אאידה" מעלה מיד בדמיון הפקות מסורתיות בסגנון עדות הזפירלי, עם פילים, סוסים ובגדים בסגנון מצרים העתיקה. שום דבר מכל אלו אינו רלוונטי להפקה הנוכחית באופרה הישראלית, בבימויו של סטאטיס ליוואטינוס. למעשה, פריט התפאורה היחיד שיש על הבמה לאורך כל האופרה הוא סלע ענק, שמעליו תלוי ריבוע עם חור במרכזו. הריבוע הזה נשאר במקומו עד המערכה הרביעית, שבה הוא משנה זווית כדי לסמל את הקבר הנסגר על רדאמס ואאידה המסכנים.

הבמה המאווררת הדגישה את היותה של "אאידה" אופרה קאמרית, שהבסיס הדרמטי שלה עומד על אריות סולניות ודואטים. עובדה זו שמה את האיכות הווקאלית של הזמרים בפוקוס, ובהתחלת הערב היה נראה שזו דווקא לא בשורה טובה. הטנור האיטלקי לאונרדו קאיימי (בתפקיד רדאמס) פתח את הערב בצורה חלשה מאוד: הוא היה לא יציב ולא מתואם עם התזמורת,  ובארייה הנהדרת "צ'לסטה אאידה" ממש נשמע כאילו הוא מסמן. כנראה חשש שקולו יישבר בגבהים שהארייה הזו דורשת, ובחר לשיר בחצי קול. לזמרת המצו-סופרן הליטאית יוסטינה גרינגייטה (Gringyte), בתפקיד אמנריס, היתה בעיה הפוכה: היא שרה בהתחלה בקול לוחץ ולא נעים, שנשמע כמעט גס.

ככל שהאופרה התקדמה, שמחתי לגלות ששניהם השתפרו מאוד. כנראה שלא עשו מספיק חימום לפני שעלו, או שלקח להם זמן להתאים את עצמם לאקוסטיקה של האולם. לך תדע. בכל מקרה, בחלק השני אפשר היה ליהנות מהם בהחלט (בעיקר בחלקים הדרמטיים של אמנריס).

הזמרים בקולות הנמוכים, לעומתם, נשמעו טובים כבר למן ההתחלה. ולדימיר בראון היה מעולה בתפקיד המלך, וכך גם אינסונג סים (Insung Sim) בתפקיד הכהן הגדול. קל היה ליהנות גם מהבריטון הרומני יונוץ פאסקו (Ionut Pascu), בתפקיד אמונאסרו.

ועם זאת, מי שהיתה בעיני המלכה הבלתי מעורערת של ההפקה היתה זמרת הסופרן האיטלקייה הנהדרת מוניקה זנטין (Zanettin), בתפקיד אאידה. זנטין הציגה קול יפה ומרגש ומשחק משכנע, והאריות הגדולות שלה הציגו את אאידה כדמות חזקה ומלאת עוצמה רגשית ולא כנערה האומללה שאפשר לראות בהפקות אחרות.

הגיבורה הנוספת של הערב היתה מקהלת האופרה, שנשמעה חזקה, מדויקת ויציבה. כבר הרבה זמן לא שמעתי את המקהלה הזו ב"פורמה" כל כך טובה. כל הכבוד.

תזמורת האופרה בניצוחו של האיטלקי ג'וליאנו קארלה (Carella) ליוותה היטב, במיוחד אחרי שהתחממה קצת. בהתחלה נראה שלוקח לקארלה קצת זמן להשתלט על העניינים בכל הנוגע לבלאנס ותיאום, אבל גם כאן העניינים השתפרו מאוד ככל שהאופרה התקדמה.

לסיכום: זוהי "אאידה" כמעט קאמרית מבחינת הבימוי והתפאורה, וזה לא בהכרח דבר שלילי. הזמרים ברובם טובים, אאידה והבאסים מעולים, וכך גם המקהלה. דיסקליימר כמו תמיד- כל ההערות מתייחסות לזמרי הקאסט הראשון בלבד.

 

ביקורת קונצרט: צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ' בפילהרמונית

וסילי פטרנקו. צילום: יח"צ

הפילהרמונית פתחה אמש (חמישי) סידרת קונצרטים בניצוחו של וסילי פטרנקו, ובה שתי יצירות רוסיות שונות מאוד באופיין. הראשונה- הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי, יצירה מוכרת מאוד ומבוצעת לעייפה. השנייה- הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ' ("לנינגראד"), מהיצירות המטלטלות של מחצית המאה העשרים. החוויה – בהתאם: אוהבי מוזיקה קלאסית פופולארית יתענגו מן הסתם על החלק הראשון, ומיטיבי הלכת על השני. לגבי שני החלקים היו לי הסתייגויות קלות, אבל בסך הכל זהו קונצרט מרשים מאוד ומומלץ.

צ'ייקובסקי חיבר שלושה קונצ'רטי לפסנתר, והראשון הוא המוכר והמבוצע מהם (בצדק). הסולן הפעם היה בזוד אבדוריימוב (Behzod Abduraimov), יליד אוזבקיסטן בן 32, שכבר הופיע עם הפילהרמונית בהצלחה לפני שש שנים. אני לא נמנה על חובבי הקונצ'רטו הזה, אבל הערכתי מאוד את הביצוע. אבדוריימוב הציג לא רק שליטה טכנית מושלמת, אלא גם עומק פרשני ועושר הבעה וגוונים. תחילת הפרק השני היתה יפה במיוחד, עם רגעי "פיאנו" מדהימים בפסנתר. פטרנקו ליווה היטב, ובסך הכל זה היה ביצוע שקל ליהנות ממנו. ההסתייגות העיקרית שלי בחלק זה היתה דווקא מהאווירה באולם, שהיתה לא שקטה ומנעה אפשרות להתרכז לעומק במוזיקה. זה כלל צילצול טלפון במהלך הפרק הראשון, רעשים מוזרים מבחוץ, ותחושה כללית של חוסר שלווה. שום דבר שקשור לנגינה, לסולן או לתזמורת. יש לקוות שהסיטואציה הזו לא תחזור בקונצרטים הבאים בסידרה.

כהדרן ניגן אבדוריימוב את הפרלוד המופלא אופוס 28 מספר 4 מאת שופן, בביצוע שהיה בעיני אחד מרגעי השיא של הערב. הייתי שמח מאוד לשמוע את אבדוריימוב ברסיטל סולני, ולמי שיכול כדאי לבדוק את הקונצרט הקאמרי בו ישתתף במסגרת הסידרה הקאמרית של הפילהרמונית באולם צוקר.

בחלק השני של הערב בוצעה, כאמור, הסימפוניה מספר 7 של שוסטקוביץ' ("לנינגראד"). זוהי סימפוניה כבירה לא רק מבחינת האורך (כשעה ועשרים דקות), אלא גם מבחינה העוצמה הרגשית הגלומה בה. היא חוברה בשנת 1942 בלנינגרד הנצורה, והפכה לסמל מוזיקלי של ההתנגדות לכיבוש הנאצי. פטרנקו, בדברי הסבר קצרים, עמד על הרלוונטיות שלה לימינו ועל הצורך העולמי בשלום. מצד שני, הוגן להזכיר גם את הפגמים בסימפוניה: היא ארוכה מדי, מלאת פאתוס, מציגה מסר דיכוטומי של טוב מול רע (לדוגמא הנושא הלירי הפותח מול "נושא הפלישה"  בפרק הראשון), וכוללת רעיונות מוזיקליים שהוצגו כבר בסימפוניות קודמות של המלחין. בהתחשב בנסיבות חיבורה- שום דבר מזה לא מפתיע. ועדיין, אם מאזינים לה בצורה חסרת שיפוטיות ונותנים לה להלום בכם, זו יצירה שיכולה לרגש מאוד.

הביצוע אמש  (חמישי) בפילהרמונית היה מרשים ומבריק, וזכה בצדק לתשואות ממושכות. וסילי פטרנקו הוביל את התזמורת ביד בטוחה, עם ניצוח מדויק ונטול כל מניירות או אגו. בפרפראזה על דברי בטהובן על ה"מיסה סולמניס", היה ברור לגמרי שהמוזיקה הזו יוצאת לו מהלב במטרה להיכנס אל הלב של המאזינים. פה ושם היו מקומות בהם הרגשתי שה"תפירה" בין החטיבות השונות יכלה להיות חלקה יותר, אך יש להניח שככל שיבוצעו יותר קונצרטים בסידרה העניין ישתפר. התזמורת, בכל מקרה, נשמעת מצוין, ובמיוחד נהניתי מהביצועים המעולים לרגעי הסולו הרבים שכתב שוסטקוביץ' לכלים שונים (חליל, באסון ואחרים). בסיכומו של דבר הביצוע הזה סיפק חוויה עמוקה, והוא מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סולן: בזוד אבדוריימוב. מנצח: וסילי פטרנקו. היכל התרבות ת"א, יום חמישי 9.6.22. 

ביקורת קונצרט: ליסט וברטוק בפילהרמונית

אילן וולקוב. צילום: ג'יימס מוליסון

הפילהרמונית מעלה בימים אלו קונצרט מיוחד, שבחלקו השני מבוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק בשיתוף להקת מחול. חלק זה עורר בי תגובה מעורבת, ואליו נגיע מיד. החלק הראשון, לעומתו, סטנדרטי הרבה יותר. בוצעו בו שתי יצירות סימפוניות יפות של ליסט- "ולס מפיסטו" ו"הפרלודים". "ולס מפיסטו" מזכיר קצת את הרביעית של מהלר, כולל סולו של הכינור הראשון שמדמה את השטן המנגן בכינור. יש בו גם רגעי סולו נהדרים, מלאי פיוט, של חליל ונבל. הפואמה הסימפונית "הפרלודים", שבוצעה אחריו, היא משיאי יצירתו הסימפונית של ליסט. זו יצירה יפה ומרשימה, שמשקפת היטב את רוח הרומנטיות (היא הושלמה בשנת 1855). שתי היצירות זכו לביצוע טוב מאוד תחת שרביטו הנמרץ של אילן וולקוב, והציגו היטב את היכולת הגבוהה של הפילהרמונית על חטיבותיה השונות.

הבעיה היחידה בחלק הראשון היתה טכנית: בחזית הבמה הוקמה במת ריקוד עבור הבלט בחלק השני, ולכן התזמורת היתה קצת רחוקה מהרגיל מהקהל (בעיקר ממי שישב במעלה האולם כמונו). עובדה זו השפיעה מעט על עוצמת הסאונד והנוכחות והתזמורתית, אבל לא פגמה בחוויה המוזיקלית הכוללת. בסיכומו של דבר נהניתי מהחלק הראשון מאוד.

החלק השני, כאמור, עורר בי תגובה מעורבת. בחלק זה בוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק, בשילוב להקת מחול מעולה (שכללה, אם ספרתי נכון, שבע רקדניות ורקדן אחד). את הכוריאוגרפיה יצרו נועה צוק ואהד פישוף, הקשורים קשר עמוק ללהקת "בת שבע" ולשפת התנועה "גאגא" שפיתח אוהד נהרין. עוד יש בבלט הופעת אורח קצרה של מקהלה (מקהלת ברתיני אם זיהיתי נכון, הם לא מופיעים בתכנייה). חברי המקהלה עולים לבמה בבגדים רגילים (בניגוד לבגדי הופעה), שרים ווקאליזות, ויוצאים כלעומת שבאו. זה דווקא נחמד, כי האפקט שנוצר מוזר ומפתיע כמו הבלט עצמו.

"המנדרין המופלא" חוברה לפי מאה שנה בקירוב, והוגדרה במקור כ"בלט-פנטומימה". היא מבוססת על סיפור אגדה אפל, על אישה שאולצה לעסוק בזנות על ידי שלושה סרסורים. לשני המבקרים הראשונים שמגיעים אליה מסתבר שאין כסף, והסרסורים זורקים אותם לכל הרוחות. המבקר השלישי הוא מנדרין סיני עשיר ומוזר, שהגיע לעיר הגדולה. בסוף הסיפור המנדרין נשדד ונרצח על ידי הסרסורים, אבל נופח את נשמתו רק אחרי שהגשים את תשוקתו לחבק את הנערה בזרועותיו ולקבל ממנה חיבוק בחזרה.

המוזיקה של ברטוק מתאימה מאוד לסיפור: אינטנסיבית, מטרידה, לעיתים צורמנית ודיסוננטית ולעיתים מלאת אנושיות. אני מניח שמי ששומע את היצירה בפעם הראשונה, ללא היכרות עם הסיפור וללא הבלט, יחווה אותה כמנותקת ומוזרה; הפעם, עם המרכיב הויזואלי, החוויה הרבה יותר שלמה.

אז למה תחושה מעורבת? שתי סיבות. ראשית, התרשמתי שרמת הכוריאוגרפיה אינה מתעלה לרמה של המוזיקה. הרקדניות אמנם מדהימות, אבל הכוריאוגרפיה מעט פשטנית ולא מצליחה להעביר את הסיפור בצורה משכנעת. התחושה הזו התעצמה מול הבחירה המשונה להסיע על הבמה פח אשפה ירוק, וכן מול הרקדנית ששלפה אות אחרי אות עד שיצרה את המשפט The mandarin is dead. לא נראה לי שברטוק היה מתחבר לאף אחת מההחלטות האלו.

שנית, הקשר בין הכוריאוגרפיה לבין הרצף העלילתי של הסיפור מאוד לא ברור. זהו אמנם מחול מודרני שלא אמורים "להבין" אלא "להרגיש", אבל בשלב די מוקדם שיחררתי את הניסיון לעקוב אחרי העלילה ופשוט התמקדתי במוזיקה המסחררת וביכולות הריקוד מעוררות ההשתאות של המשתתפות. בסיכומו של דבר, ההרגשה היתה שהפוטנציאל האדיר של הרקדניות לא מוצה עד תום ושהצד הויזואלי היה קצת מפוספס. מה שכן, הביצוע של הפילהרמונית היה מעולה גם כאן. במיוחד בלטו כלי הנשיפה ממתכת, שתפקידם ביצירה מרכזי מאוד.

המלצה חמה: אם אתם הולכים לקונצרט, כדאי להכיר מראש גם את המוזיקה של "המנדרין המופלא" (ביצוע לדוגמא אפשר למצוא כאן) וגם את עלילתה (אפשר למצוא אותה כאן). ביו-טיוב אפשר למצוא את היצירה גם בגירסה מצולמת עם כוריאוגרפיה (כאן).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ליסט וברטוק. בהשתתפות רקדנים ומקהלה. מנצח: אילן וולקוב. כוריאוגרפיה: נועה צוק ואהד פישוף. היכל התרבות ת"א, 16.5.2022.

צ'לו בין ההריסות

שלום לכולם, הפעם שיתוף קצר במיוחד – סרטון שהעלה הצ'לן האוקראיני דניס קראצ'בצב (Karachevtsev). בסרטון הוא מנגן את הסרבאנד מהסוויטה מספר 5 לצ'לו סולו של באך על רקע הריסות עירו, חרקיב (זהו שמה האוקראיני, בניגוד ל"חרקוב" הרוסי). העיר מאחוריו נראית ריקה לגמרי, למעט מכוניות אקראיות שחולפות ברקע. הקהל היחיד הוא אנחנו. אין מילים.

קורסים בהנחייתי- סמסטר אביב 2023

שלום לכולם, אני שמח לעדכן על הקורסים החדשים בהנחייתי שייפתחו בימים הקרובים במסגרת סמסטר האביב. למרבה השמחה כל הקורסים יתקיימו כרגיל באולמות. את הרשימה המלאה ניתן למצוא כאן. מקווה לראותכם בקרוב!

בעיקר בזכות המוזיקה: "פליאצ'י" (הליצנים) באופרה הישראלית

"פליאצ'י" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

אילוצי לוח זמנים הביאו אותי לראות את "פליאצ'י" רק הערב (שני), עם זמרי הקאסט השני. בסך הכל נהניתי מההפקה הזו, אבל יצאתי ברגשות מעורבים. את הצד הבימתי, שעל כל היבטיו אחראית הפעם ענבל פינטו (במאית, מעצבת וכוריאוגרפית), פחות אהבתי. לטעמי הבמה היתה מונוכרומטית מדי, עם נטייה לגווני אפור. בנוסף, היא עוצבה בצורה של מסדרון דמוי רחוב, שנתן אפקט של סגירה וריחוק. שתי הבחירות האלו "ייבשו" מאוד את החוויה הויזואלית, ולדעתי המופע היה יוצא נשכר מהכנסת יותר צבע וחיים לבמה. בנוסף, שובצו לאורך האופרה הרבה קטעי מחול בלי שום קונטקסט ברור, שרק הפריעו לתשומת הלב במהלך השירה. הרגעים האפקטיביים מבחינת הצד הבימתי היו בעיקר בתמונה האחרונה (ה"הצגה בתוך הצגה"), שממנה נהניתי מאוד.

לגבי הזמרים: ככה-ככה. מעל כולם בלט זמר הבריטון הקוריאני הנסונג יו (Hansung Yoo), בתפקיד טוניו. [להזכיר- טוניו הוא השחקן המכוער שנדחה בבוז ע"י השחקנית נדה (Nedda), וכנקמה מלשין לבעלה על בגידתה בו עם סילביו הצעיר והחתיך]. יו הציג קול עמוק, יציב ועשיר, ומבחינה מוזיקלית הפרולוג הפותח שלו היה אחד משיאי הביצוע. עיצוב הדמות מבחינת הבימוי יכול היה להיות מוצלח יותר, אבל הקול שלו מדהים. אחריו בלטה זמרת הסופרן הישראלית המקסימה אלה וסילביצקי, ששרה נפלא כתמיד. "אריית הציפורים" שלה היתה נהדרת, וגם לאורך יתר האופרה היא הרשימה מאוד כזמרת וכשחקנית.

הלאה: הבריטון האוקראיני דמיטרו קלמוצ'ין (Dmytru Kalmuchyn), בתפקיד המאהב השרמנטי סילביו, היה בסדר גמור. הוא ריגש במיוחד דווקא בהשתחוויה, כשעלה עטוף בדגל אוקראינה וקרא קריאות רמות (שלא הבנתי) לקול מחיאות כפיים נרגשות של הקהל. עם יד על הלב-  זה היה הרגע הכי חזק עבורי לאורך הערב. שמחתי לראות גם שקופית תמיכה בעם האוקראיני על המסך לפני תחילת האופרה, מחווה יפה ואנושית שגם היא זכתה לתשואות רמות.

מי שאיכזב מבין הזמרים היה הטנור המקסיקני לואיז צ'אפה (Chapa), בתפקיד הראשי של קאניו (בעלה הנבגד של נדה). צ'אפה הציג קול לא יציב ולא מאוד יפה, ובארייה הגדולה של האופרה- Vesti la Giubba ("לבש את הגלימה") סבל מחוסר דיוק גם מבחינה צלילית וגם מבחינה ריתמית. למרבה המזל הוא השתפר קצת בסצינה המסיימת, שבסופו של דבר זכתה כאמור לביצוע מהנה מאוד.

מילים טובות מגיעות גם לתזמורת ולמקהלה. תזמורת האופרה בניצוחו של האיטלקי דניאלה קאלגרי (Daniele Callegari) ניגנה יפה מאוד, וגם מקהלת האופרה נשמעה חדה וברורה. קלגארי הופיע לראשונה באופרה הישראלית לפני עשר שנים (ב"ריגולטו"), ואז פחות אהבתי אותו. מאז הופיע כאן מספר פעמים, ומשמח לראות שהקשר המעמיק עם התזמורת והמקהלה עשה את שלו.

לסיכום: הבימוי מאכזב, והזמר בתפקיד קאניו מעורר געגועים לזמרים הגדולים ששרו את התפקיד לאורך השנים (דומינגו, פווארוטי, דל מונאקו, לאנצה, קורלי, אלנייה ורבים אחרים). אבל בסך הכל זוהי הפקה מהנה בהחלט, עם ביצוע מוזיקלי טוב ברובו. הגיבורים העיקריים של הערב הם הבריטון הקוריאני הנסונג יו בתפקיד טוניו, אלה וסילביצקי בתפקיד נדה, ובמיוחד- המוזיקה הנהדרת של רוג'רו לאונקוואלו.

כאן ניתן לצפות בלוצ'אנו פווארוטי באחד הביצועים המהממים שהוקלטו ל- Vesti La Giubba, בתרגום לאנגלית:

שובו של המאסטרו: זובין מהטה מנצח על הפילהרמונית

זובין מהטה. צילום: שי סקיף

לפני קרוב ל-32 שנים, באפריל 1990, ראיתי לראשונה את זובין מהטה מנצח על התשיעית של ברוקנר בפילהרמונית. מוזיקה וניצוח היו כבר אז מרכז חיי, והערב ההוא היה עבורי חוויה מכוננת. עד אז הכרתי את מהטה בעיקר מניצוח על קטעים קלילים בתכניות אירוח בטלוויזיה, ובאותו ערב ראיתי אותו לראשונה מנצח באופן מרהיב על אחת היצירות הסימפוניות הגדולות ברפרטואר. עד היום אני זוכר את ג'סטת הניצוח הגאונית שלו באחד מהרגעים החזקים ביותר ביצירה, בערך שתיים וחצי דקות מתחילתה. זהו מקום שבו כל התזמורת מחזיקה את אקורד רה מינור בפורטיסיסמו (fff) לאורך כמעט שתי תיבות, ואז יורדת באוקטבה לעוד תיבה וחצי. מהטה, במקום לספור את הפעמות כמקובל, הוריד אז את שתי הידיים, ונתן לתזמורת לנגן את האקורד ללא ספירה נראית לעין. כך הצליח ליצור תחושה מדהימה של עוצמה דחוסה, וסיפק שיעור מאלף ביצירת מתח מוזיקלי. רק לימים, כשצפיתי בכל ביצוע מצולם אפשרי ליצירה, הבנתי עד כמה הג'סטה הזו יוצאת דופן ואפקטיבית.

כאן אפשר לצפות בסימפוניה התשיעית של ברוקנר עם התווים. המקום עליו כתבתי נמצא ב-2:35:

כעת, 32 שנים אחרי, הופיע מהטה בערב גאלה שבמרכזו אותה סימפוניה נהדרת. קשה לתאר את עוצמת האהבה, התשואות וההתרגשות שהיו בהיכל התרבות עם עלייתו לבמה יחד עם מרתה ארחריץ'. שמחתי מאוד לראות שהוא כבר אינו נעזר במקל הליכה, וכשהתחיל הביצוע- להיווכח שגם האנרגיה והמוזיקליות שלו נשארו כשהיו.

את הערב פתח ביצוע נפלא לקונצ'רטו מספר 2 של בטהובן לפסנתר ותזמורת, עם מרתה ארחריץ' כסולנית. מהטה, שניצח להפתעתי עם תווים, הפיק מהתזמורת צליל מלא וחם, וארחריץ' היתה מעולה כתמיד. ה"פיאני" שלה (צלילים שקטים) היו מדהימים ביופיים, עובדה שהפכה את הפרק השני (האיטי) לחוויה מזככת לב. תרומה מכרעת לכך הרימה הנגינה הנפלאה של חטיבות המיתרים, שהיו ממש בשיאן בערב הזה.

כהדרן ניגנה ארחריץ' את הפרק הראשון מ"תמונות ילדות" של שומאן (מחווה לפסנתרנית המנוחה פנינה זלצמן, שלזיכרה הוקדש הקונצרט). אחריו ביצעה את הגאבוט מהסוויטה האנגלית השלישית של באך. שני הביצועים היו נהדרים, כל אחד בדרכו: שומאן בוצע בנגינה רומנטית עדינה ויפהפיה, ואילו בגאבוט של באך הדגישה ארחריץ' דווקא את הדיסוננסים ביד שמאל. פשוט פסנתרנית אדירה.

במרכז הערב, כאמור, עמדה הסימפוניה מספר 9 של ברוקנר. זו יצירה כבירת מימדים, עם תיזמור עשיר מאוד (כולל ארבע טובות-וגנר). מהטה, הפעם בעל-פה, הוביל את אחד הביצועים היפים ביותר ששמעתי ליצירה. זה היה ביצוע איטי (במיוחד בפרק האחרון), מלא עוצמה רגשית, ועם בנייה הדרגתית של מתח שהגיעה לשיאה בפרק האדאג'יו האחרון. הפעם מהטה דווקא כן ספר את הפעמות במקום המפורסם בפרק הראשון, אבל עשה זאת באופן ששמר על הזרימה הטבעית והביא לאותה תוצאה מטלטלת. את ההבנה העמוקה שלו בברוקנר הפגין מהטה גם בפרק השלישי, במקום בו כלי הנשיפה ממתכת מנגנים מהלך חוזר של שני חלקי 32 ואחריהם שמינית (החל מדקה 36:30 בביצוע המופיע למעלה). מנצחים רבים מנגנים את המהלך הזה מהר מדי, ומאבדים לגמרי את היופי שלו. מהטה, לעומת זאת, הוביל את חלקי ה-32 במתינות, ויצר בדיוק את האפקט המלכותי הרצוי.

מה שהיה לא פחות מרגש היה לשמוע ולראות את התזמורת נותנת מאה אחוז מעצמה למנצח האהוב, ולאחר תום הביצוע- גם את הקהל כולו עומד על רגליו ומריע בהתרגשות. זה היה ערב בלתי נשכח, לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם כחוויה קולקטיבית של אהבה והערכה למהטה. זכות גדולה היתה להיות שם הערב.

הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות בטהובן וברוקנר. מנצח: זובין מהטה. פסנתר: מרתה ארחריץ'. היכל התרבות תל-אביב, 21.2.22. 

"כדי לשכנע אתה צריך להיות משוכנע"- ראיון עם הפסנתרן פול לואיס

פול לואיס. צילום: Kaupo Kikkas

בימים הקרובים תארח תזמורת הקמראטה ירושלים את הפסנתרן הבריטי הנהדר פול לואיס (Paul Lewis), שיופיע בסדרת קונצרטים בניצוחו של אבנר בירון. הוא יחליף בהתראה קצרה את הפסנתרן האמריקאי רוברט לוין, שהגעתו לארץ בוטלה בשל אילוצי הקורונה. תכנית הקונצרטים נשארה ללא שינוי, ולואיס ינגן בה שני קונצ'רטי לפסנתר מאת מוצרט: מספר 12 ומספר 27.

פול לואיס (50) הוא אחד מהפסנתרנים הבולטים כיום בעולם. הוא הקליט דיסקוגרפיה עשירה, כולל שורת הקלטות מופת ליצירות מאת בטהובן ושוברט. גם האלבום האחרון שלו, עם יצירות מאת ברהמס, הוא אחד האלבומים היפים ששמעתי בשנה האחרונה. בישראל כבר הופיע פעמיים- הן כאורח של הפילהרמונית הישראלית והן בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית.

"ההזמנה לנגן עם הקמראטה הגיעה לי בדיוק בזמן", צוחק לואיס בראיון שאנחנו מקיימים בזום. "הייתי אמור להופיע השבוע באיטליה, והקונצרטים בוטלו בגלל הקורונה. כך שהתאמת הזמנים היתה מושלמת".

שמתי לב שגם לא שינית את התכנית המקורית.

"נכון. הקונצ'רטו מספר 12 של מוצרט נמצא ברפרטואר שלי ממילא, ואת קונצ'רטו מספר 27 ניגנתי בדבלין ממש בשבוע שעבר".

מה לגבי הקדנצות שתנגן?

"לקונצ'רטו מספר 27 מוצרט השאיר קדנצות שנעשו ממש חלק מהיצירה. לקונצ'רטו מספר 12 הוא השאיר שתי קדנצות שונות, ואנגן גירסה שמשלבת בין שתיהן. אחת מהן קצרה מאוד והשניה ארוכה מאוד, כך שהשילוב הגיוני. אבל מה שעשיתי זו עריכה בלבד: את כל המוזיקה כתב מוצרט עצמו".

לואיס מנגן ומקליט על פסנתר מודרני ("סטינווי גראנד"), אבל מודע היטב לאסכולת ה-HIP (ביצוע מודע היסטורית). "הפסנתר המודרני נותן טווח אפשרויות הרבה יותר גדול", הוא אומר. "לא הייתי מרגיש נוח לנגן בקונצרט על פסנתר 'וואלטר' כמו זה שהיה למוצרט. מצד שני, מוצרט חיבר את היצירות שלו לפסנתר שונה, וצריך לקחת זאת בחשבון. האופי של הכלי מסביר סוגיות של צבע, צליל וארטיקולציה. לדוגמא, בסוף 'סונטת וולדשטיין' של בטהובן יש גליסנדו שצריך לנגן בפיאניסימו. בפסנתר מודרני אי אפשר לנגן את זה, כי זה ישמע כבד מדי. בפסנתר תקופתי- זה כן אפשרי. האתגר הוא למצוא דרך ליצור אפקט דומה גם על פסנתר מודרני".

ומה לגבי תזמורות?

"הרבה תזמורות קאמריות כיום אימצו גישה פרשנית שהושפעה מעולם הביצוע ההסטורי. הגישה הזו שינתה את הדרך בה מנגנים רפרטואר קלאסי מהרבה היבטים- מהירות, אטאקות, ארטיקולציה וכדומה. אבל אני עצמי לא מנגן עם הרכבי של כלי תקופה. אני רוצה לעשות מה שאני מרגיש נוח איתו".

שתי היצירות שינגן לואיס בישראל שונות למדי זו מזו. הקונצ'רטו לפסנתר מספר 12 של מוצרט הוא אחד מהראשונים בסדרת המנויים שקיים מוצרט בווינה, ומוצרט כתב לו גם גירסה קאמרית לפסנתר והרכב מיתרים מצומצם. קונצ'רטו מספר 27, לעומתו, הוא הקונצ'רטו האחרון שחיבר מוצרט לפסנתר, ואופיו רחב ועמוק יותר. "בקונצ'רטו מספר 27 מוצרט כבר מרחיב גבולות", אומר לואיס. "יש בו נוסטלגיה שאין בקונצ'רטי המוקדמים שלו. בפרק האחרון יש לי תמיד תחושה שהוא מסתכל אחורה בגעגועים".

שמתי לב שאתה כמעט לא מבצע מוזיקה בת-זמננו. יש לזה סיבה?

"קשה לי להתחייב על משהו שלא נכתב. אני רוצה להרגיש שאני משכנע את הקהל, וכשביל זה אני צריך להיות משוכנע בעצמי. החריגה היחידה מהכלל הזה תהיה בקרוב עם מלחין בשם תומאס לארכר (Larcher), שכותב לי יצירה שהוזמנה במיוחד. אבל אני מכיר אותו אישית ומאמין במה שהוא עושה".

בעבר התבטאת בזכות לבוש חופשי יותר למוזיקאים בעת הקונצרטים. זו מגמה שאתה מאמץ בעצמך?

"בהחלט. מצד אחד קונצרט זה אירוע, וברור שהאמן צריך להתלבש בהתאם. מצד שני, אני נגד הריטואל הטקסי שבו המוזיקאים לובשים פראק שמגביל את התנועה. לכן אני מופיע עם חולצות יפות שמתאימות לקונצרט, אבל גם נותנות חופש תנועה. לאחרונה רואים את זה גם אצל מנצחים. מתלבשים יפה, אבל לא כמו לקראת מפגש עם המלכה".

הקונצרטים יתקיימו בת"א, זכרון יעקב, ירושלים ורחובות החל ביום שישי הקרוב (18.2). פרטים מלאים באתר הקמראטה ירושלים.

ביקורת קונצרט: כריסטוף אשנבאך מנצח על הפילהרמונית

אילוצי הקורונה הביאו את הפילהרמונית לשנות את תכנית הקונצרט הזה לחלוטין, וכך קיבלנו אמש ערב שבמרכזו שלוש יצירות בעלות אופי "קלאסי" יותר מאלו שבתכנית המקורית. הסיבה לא היתה אומנותית חלילה אלא פרקטית: בתקופה בה יש בתזמורת חשש למצב בו יהיו הרבה חולים ומבודדים אין ברירה אלא לבצע יצירות שדורשות הרכב קטן יחסית. לאילוץ הזה יש כמובן גם מחיר: בעיני, המנצח הנפלא כריסטוף אשנבאך נמצא בשיאו במוזיקה רומנטית, ואין לי ספק שהיה יכול להעביר חוויה מרוממת נפש עם החמישית של מהלר שהופיעה בתכנית המקורית. אבל אלו החיים, וצריך לומר תודה על מה שיש.

כריסטוף אשנבאך. צילום יח"צ

הערב נפתח עם הפתיחה הקצרה לבלט "יצורי פרומתיאוס" של בטהובן. אשנבאך הוביל את התזמורת לביצוע מלא עוצמה, אם כי לטעמי מעט כבד מדי. גם הביצוע לקונצ'רטו הפופולרי לפסנתר מספר 21 של מוצרט, שנוגן מיד אחריה, עורר אצלי תחושה מעורבת. הסולן היה היפני הצעיר מאו פוג'יטה (Mao Fujita), בן 23, בהופעת בכורה עם התזמורת. מצד אחד – פוג'יטה הוא וירטואוז פנומנלי, ומבחינה טכנית התמודד עם היצירה בצורה מושלמת. מצד שני- הנגינה שלו היתה עדינה מדי יחסית לליווי התזמורתי. ההרגשה היתה שחסר בין השניים בלאנס, לאו דווקא מבחינה אקוסטית אלא יותר מבחינת נוכחות והקרנת צליל. גם הקדנצות שניגן – במיוחד בפרק הראשון – היו ארוכות יחסית ולא מהודקות. נראה לי שיהיה הרבה יותר מעניין לשמוע את פוג'יטה באולם קאמרי, עם הרכב קטן או לבדו: בתנאים קאמריים שכאלו העדינות והקסם שלו יוכלו לזהור הרבה יותר.

כהדרן ניגן פוג'יטה את הפרק הראשון מהסונטה בדו מז'ור של מוצרט ("הקלה"), פרק שמוכר היטב לכל פסנתרן מתחיל. זה היה ביצוע מהיר מאוד ומרהיב מבחינה טכנית, אבל הייתי מעדיף לשמוע אותו מנגן משהו עם יותר "בשר" או עוצמה רגשית. אשמח מאוד לחוות את נגינתו עוד עשרים שנה: מבחינה טכנית הוא פסנתרן נפלא כבר כעת, אבל מבחינה אמנותית נראה שהוא עדיין זקוק לזמן כדי להבשיל.

מאו פוג'יטה. צילום: eiichi_ikeda

שיא הערב, כצפוי, היה עם הסימפוניה הראשונה של בטהובן. מבחינה סגנונית זו סימפוניה קלאסית במהותה, עם השפעות מובהקות של היידן. עם זאת, יש בה גם מאפיינים שמנבאים את שפתו הסימפונית המאוחרת יותר של בטהובן. אשנבאך לקח את היצירה  לכיוון עמוק כבר מהצלילים הראשונים, בפרשנות שנשמעה יותר "רומנטית" ו"בטהובנית" מאשר "קלאסית" ו"היידנית". לאורך רוב הביצוע, זה היה מרשים מאוד. במיוחד אהבתי את הבלטת המרקם הפוגאלי בתחילת הפרק השני, את הדגשת הבדלי האופי בין החלקים השונים בפרק השלישי (מינואט שהוא בעצם סקרצו), ואת הסיום המוחץ של הפרק האחרון. מצד שני, הרצינות הזו כיסתה קצת על ההומור והקלילות שהכניס בטהובן ליצירה, כמו לדוגמא בתחילת הפרק הרביעי (מהלך משעשע שבו הכינורות נשמעים כמי שמחפשים את הסולם). בסיכומו של דבר זה היה ביצוע מהנה מאוד, במיוחד למי שאינו אוהד אדוק של ביצועים בפרשנות תקופתית.

נ.ב 1

בקרוב נציין שנתיים לכניסת הקורונה לחיינו, והביקור בקונצרט הזה העלה בי גל של עצב ונוסטלגיה למה שהיה אולם הקונצרטים לפני פרוץ המגפה. עצוב לראות את הקהל ואת הנגנים עם מסיכות, עצוב לראות את את לוח הפרספקס שמפריד בין נגני כלי הנשיפה לקשתנים כדי לעצור את הרסס הטיפתי (מי בכלל הכיר את המושג הזה לפני שנתיים?), עצוב לראות את נגני התזמורת יושבים במרחק ניכר זה מזה כדי להשיג "ריחוק חברתי". הלוואי שכל זה ייגמר כבר.

נ.ב. 2

בתכניית הקונצרט יש פונט חדש לכותרות, והוא קשה מאוד לקריאה. בעיקר באנגלית. יהיה ממש נחמד לחזור לפונט הקודם והנוח.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות מוצרט ובטהובן. מנצח: כריסטוף אשנבאך. פסנתרן: מאו פוג'יטה (Mao Fujita). היכל התרבות ת"א, 7.2.2022.