דילוג לתוכן

קורסי מוזיקה לקהל הרחב בהנחייתי בשנת הלימודים הבאה

שלום לכולם,

אני שמח לעדכן על קורסי המוזיקה שאלמד בשנת הלימודים הבאה (2019 – 2020). כל הקורסים ברשימה מותאמים לקהל הרחב ואינם דורשים ידע פורמלי מוקדם.

1. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "ממונטוורדי עד באך" (קורס בוקר- חדש)

קורס שנתי שיתמקד במלחינים הגדולים של תקופת הבארוק, ביניהם מוֹנטֶוֶרְדי, רוסי, ויואלדי, קאריסימי, הנדל, שָרפּנְטְיֶה, טלמאן ובאך. במהלך השיעורים נדון ברפרטואר מגוון, החל מסוויטות וקונצ'רטי וכלה בקנטטות, אופרות ואורטוריות.

14 מפגשים, ימי חמישי אחת לשבועיים בשעה 10:30, החל ב- 7.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. ההרשמה לקורס נפתחת ביום א' ה-21 ביולי. 

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן. 

—————————————————————————————————————————————–

2. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "שיאי המוזיקה הווקאלית" (קורס ערב- חדש)

בקורס זה נתוודע לעולם המוזיקה הווקאלית על מגוון הסוגות והסגנונות המאפיינים אותו, תוך דיון בסוגיות של הפקת קול והקשר שבין מילה למוזיקה.

במהלך המפגשים נעסוק בצורות מוזיקליות מגוונות: אופרות, יצירות ליטורגיות מהמסורת הנוצרית, יצירות קוליות של הקהילות היהודיות בתקופת הבארוק, שירים אמנותיים (לידר), שירים עממיים ועוד. בנוסף לרפרטואר המערבי נכיר גם צורות מוזיקליות ודרכי הפקת קול מרתקות מתרבויות שונות, ביניהן מונגוליה, יוון, גיאורגיה ופקיסטן.

14 מפגשים, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 19:30, החל ב- 3.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. ההרשמה לקורס נפתחת ביום א' ה-21 ביולי.

את תיאור הקורס ניתן לראות כאן. 

—————————————————————————————————————————————–

3. אוניברסיטת תל-אביב- ביה"ס למוזיקה // "לגלות את מהלר" (קורס ערב)

לבקשת הקהל אני חוזר השנה על הקורס המוקדש למוזיקה של גוסטב מהלר. הקורס מציע מבוא מקיף ליצירתו של מהלר, החל מה"שיר המקונן" מתקופת נערותו וכלה בסימפוניה התשיעית. המפגשים ילוו בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מנצחים גדולי עולם, ביניהם לאונרד ברנשטיין, קלאודיו אבאדו, גוסטאבו דודאמל, סיימון ראטל, אנדריס נלסונס ואחרים.

14 מפגשים, סמסטר א' (בלבד), ימי שני אחת לשבוע בשעה 19:30, החל ב- 4.11.2019. טלפון להרשמה: 6407047 – 03. ההרשמה לקורס נפתחת ביום א' ה-21 ביולי.

—————————————————————————————————————————————–

4. מכללת השחר – מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב // "היצירות הגדולות והסולנים הגדולים של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, בביצועם של הסולנים המובילים בתחום. במהלך הקורס נתוודע לכמה מהסולנים ה"חמים" ביותר הפועלים כיום בעולם, ובמקביל ניפגש מחדש עם כמה מגדולי סולני העבר. הקורס מלווה בצפייה בדוגמאות מהפקות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

סמסטר א' + ב' (ניתן לקחת גם בנפרד), 10 מפגשים בכל סמסטר. ימי א' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 3.11.2019.

פירוט המפגשים כאן. 

——————————————————————————————————————–

5. זמן אשכול – סינמה סיטי גלילות //  "הסימפוניות הגדולות והמנצחים הגדולים" (קורס בוקר – חדש)

מפגש חוויתי עם מבחר מהסימפוניות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך היכרות עם עקרונות יסוד של הלחנה לתזמורת. הקורס מלווה בצפייה מודרכת בדוגמאות מהפקות מצולמות מרהיבות של גדולי המנצחים לאורך השנים, עם התזמורות הטובות בעולם. בין המנצחים בהם נצפה: ליאונרד ברנשטיין, קרלוס קלייבר, גוסטאבו דודאמל, סייג'י אוזאווה, קלאודיו אבאדו ועוד רבים.

סמסטר א', 8 מפגשים, ימי שני אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 4.11.2019.

את פירוט המפגשים ניתן לראות כאן. 

——————————————————————————————————————–

6.  זמן אשכול – סינמה סיטי ראשון-לציון // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, באיכות צפייה של אולם קולנוע.  מבחר היצירות מגוון וכולל מוזיקה סימפונית, מוזיקת בארוק, אופרה ועוד. הקורס מלווה בצפייה מודרכת בדוגמאות מהפקות מצולמות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

ססמטר א', 8 מפגשים, ימי ג' אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב- 5.11.2019.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

7. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות- בית איילה תל-אביב // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס בוקר- חדש)

ניתוח מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, תוך הדגמה מודרכת בעזרת ביצועים מעולים. הקורס מותאם גם לתלמידים חוזרים ונבנה כך שלא תהיה חזרה על תכנים מהשנים האחרונות. הקורס מועבר באולם קאמרי מקסים סמוך לכיכר אתרים בת"א.

סמסטרים א + ב, 10 מפגשים בכל סמסטר, ימי ד' מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב- 6.11.2019.

פירוט המפגשים – כאן. 

——————————————————————————————————————–

8. גני תקווה- מרכז הבמה // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (קורס ערב – חדש)

הרצאות מודגמות על מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, הלקוחות ממגוון תקופות, צורות וסגנונות. השיעורים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מתוך הקלטות מרהיבות של גדולי הסולנים, התזמורות והמנצחים.

7 מפגשים אחת לחודש, ימי ה' בשעה 18:30, החל ב- 24.10.2019. טלפון לפרטים: 03-7375777.

פירוט המפגשים- כאן.

——————————————————————————————————————–

9. ירושלים – מוזיאון ישראל // "ביקור התזמורת"(קורס בוקר שישי- חדש)

היכרות שיטתית עם עולם המוזיקה התזמורתית, מראשיתה במאה ה-17 ועד המוזיקה הסימפונית בת זמננו. במהלך הקורס נתוודע לסוגים שונים של יצירות תזמורתיות מאת באך, מוצרט, בטהובן, צ'ייקובסקי, דבוז'אק, מהלר, שטראוס, שוסטקוביץ' ואחרים. דגש מיוחד יינתן לתפקיד מנצח התזמורת ולהבדלים בין גדולי המנצחים בעולם.

ימי שישי אחת לחודש בשעה 11:00, החל ב- 1.11.2019.

פרטים במוזיאון ישראל, טלפון 02-6708823.

——————————————————————————————————————–

9. פתח תקווה- היכל התרבות // היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית (קורס בוקר)

בסידרה זו נתוודע לכמה מיצירות המופת של גדולי המלחינים, תוך צפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מיטב המבצעים והמנצחים. הקורס חדש לחלוטין, וכל היצירות שיוצגו בו לא הוצגו בשנים קודמות.

ימי שלישי אחת לשבועיים בין השעות 12:30 – 11:00, החל ב- 29.10.2019.

פרטים בקתדרה בהיכל התרבות פתח-תקווה, טלפון 9052657 – 03. 

ביקורת קונצרט: זובין מהטה מנצח על הרקוויאם של ורדי

זובין מהטה. צילום: שי סקיף

הפילהרמונית מסיימת את עונת המנויים שלה בימים אלו עם ה"רקוויאם" הכביר של ורדי, בניצוחו של זובין מהטה. זוהי העונה האחרונה של מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת, ולכן יש להופעתו חשיבות רגשית וסמלית מיוחדת. שמחתי להיווכח שמהטה נראה מצוין יחסית לשנה שעברה: הוא אמנם נעזר במקל הליכה ומנצח בישיבה, אבל נראה מאושש ושלט בביצוע בעל-פה וביד בוטחת. עם כניסתו לאולם רבים בקהל קמו במחיאות כפיים נרגשות, אך מהטה קטע את ההתלהבות והתחיל מיד בביצוע.

הרקוויאם של ורדי כתוב לארבעה סולנים ומקהלה גדולה, שהפעם מנתה כ- 120 זמרים משלוש מקהלות שונות (המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני, המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה בירושלים ומקהלת באך ממינכן). המאסה העצומה הזו השיגה צליל חזק ומדויק, אבל העובדה שלא מדובר במקהלה אורגנית שעובדת יחד ביומיום נשמעה היטב בכל מה שנוגע לגיבוש או ליטוש מקהלתיים.

לגבי הסולנים: ככה-ככה. זמרת המצו-סופרן הרוסייה אולסיה פטרובה (Olesya Petrova) היתה ללא ספק החזקה בצוות, עם קול עשיר, גמיש וחם. זמרת הסופרן מרי אליזבת ויליאמס הציגה שירה יפה והבעה עמוקה ומופנמת, אבל  בפרק האחרון המופלא שמעתי כבר סופרניות יותר מרגשות. מהסולנים הגברים התלהבתי פחות, ובמיוחד איכזב זמר הבאס החיוור אולג ציבולקו (Tsibulko). הכוכבת העיקרית של הערב היתה התזמורת עצמה, שנשמעה מבריקה ומלאת גוונים.

מבחינה פרשנית לא היה פה ביצוע מסעיר, אבל היה מרגש לראות את זובין מהטה מוביל את כל המאסה הזו בביטחון ובמיקוד מושלם למרות הקושי הפיזי. האיש פשוט אריה, ומהווה מקור השראה עצום. אין לי ספק שנתגעגע אליו מאוד בשנים שלאחר פרישתו.

נ.ב.

בניגוד לאופרות של ורדי, בהן התזמורת נמצאת ב"פיט", הרי שברקוויאם שלו התזמורת יושבת על הבמה באור הזרקורים. העובדה הזו מאפשר לראות כלי נדיר יחסית- ה"צ'ימבאסו" (Cimbasso), מעין טרומבון באס מוארך בו השתמש ורדי במקום טובה. הצ'ימבאסו מופיע באופרות רבות של ורדי (מ"אוברטו" ועד "אאידה"), ואחריו גם אצל פוצ'יני (ב- "Le Villi") ורספיגי (ב"אורני רומא"). כאן יש הזדמנות לראות אותו במלוא הדרו, יושב בקצה חטיבת הטרומבונים.

נ.ב. 2

הרבה מהאפקט הריגשי של סיום הרקוויאם של ורדי מושג בזכות רגע קצר של שקט אחרי הצליל האחרון, אחרי המילים Libera me. נראה היה שלזובין מהטה היתה כוונה מלאה לעשות את ההשהייה הזו, אבל מחיאות כפיים נחפזות של הקהל קטעו את הקסם באיבו. כמה חבל. הגיע הזמן שאנשים יכירו בעובדה שיצירה מסתיימת רק כשהמנצח הוריד את הידיים, ולא כשהמוזיקה מפסיקה להישמע…

רשמים וחוויות – פסטיבל באך בלייפציג

bach leipzig

פסלו של י.ס. באך בכניסה לכנסיית סט. תומאס, לייפציג

אמש (ראשון) הסתיים בלייפציג "פסטיבל באך", הנערך בעיר מדי שנה. אירועי הפסטיבל מתקיימים במגוון אתרים בעיר וסביבותיה, כולל שתי הכנסיות המזוהות עם באך יותר מכל (סט. תומאס וסט. ניקולאי).

הפעם נסעתי לפסטיבל לא כמבקר, אלא כמדריך מוזיקלי של קבוצה נפלאה של אוהבי מוזיקה מהארץ. מההיצע המוזיקלי העצום של הפסטיבל דגמנו חמישה מופעים. הראשון היה רסיטל של אנדרס שיף, מפרשני באך הבולטים בדורנו. שיף הופיע עם מכלול הפרטיטות של באך, תכנית זהה לזו שניגן בתל-אביב לפני מספר שבועות. כמו בתל אביב, גם כאן הפך שיף את סדר הפרטיטות, וניגן אותן לפי סדר סולמות עולה (במקום הסדר המקורי של באך, שמבוסס על עלייה וירידה במרווחים גדלים והולכים).

בניגוד לתל אביב, בוצע הרסיטל באולם לא ממוזג (לבקשת שיף עצמו, כיוון שרעש המזגן הפריע לו). התוצאה היתה ערב מאתגר בן קרוב לשלוש שעות, בו שיחק מזג האוויר החם תפקיד לא מבוטל. החוויה היתה לא רק מוזיקלית, אלא כזו של השתתפות ב"עבודת קודש" שאינה מתמקדת בהנאה חושית אלא בחוויה רוחנית כוללת. הפרשנות, כדרכו של שיף, היתה נקייה, מדויקת, ונטולת כל מוחצנות רגשית. הוא לא עשה שום ניסיון להתחנף לקהל, ואם לדייק- נראה שהקהל כלל לא מעניין אותו. מבחינה פרשנית, שוב כדרכו, שמר שיף כמעט לכל האורך על איזון בין הקולות השונים, בלי ניסיונות  להדגיש את קו הבאס או קולות פנימיים בסגנון גלן גולד. התוצאה היתה חוויה מוזיקלית טוטאלית, מעין גירסה ייחודית של אוהבי מוזיקה לריצת מרתון. הפעם לא ניגן הדרנים, אולי כי חלק מהקהל רץ כדי להספיק לביצוע של "יוהאנס פסיון" מיד אחרי הרסיטל. 

בערב השני ביקרנו באופרה של לייפציג, שהעלתה גירסה מודרנית לבלט "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת. לטעמי, זו היתה הפקה מדהימה. בפרשנות של הכוריאוגרף מריו שרדר הנסיך זיגפריד הוא בכלל נסיכה, שצריכה לבחור בין שתי אהובות שונות (לבנה או שחורה). הטוויסט הזה לוקח את העלילה לכיוון לסבי וטרנסג'נדרי מפתיע, עם כוריאוגרפיה מודרנית שמוותרת לחלוטין על אלמנטים קלאסיים (כולל ויתור על סיבובי ה"פואטה" המפורסמים). הסוף מרתק במיוחד: לרגע הוא רומז על אופציה פוליאמורית, אך בסופו הנסיכה נשארת לבדה. האם מבחירה או לא? את זה צריך לפרש לבד.

BF 2019Nr. 1

גוטהולד שוורץ. צילום באדיבות פסטיבל באך

את שני הערבים הבאים הקדשנו לקנטטות של באך. הפסטיבל העלה השנה על נס את הקנטטות המעולות שחיבר באך בתקופת עבודתו בויימאר, כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו. מתוך ארבעת הקונצרטים שהוקדשו ל"קנטטות ויימאר" דגמנו שניים. הראשון התקיים בכנסיית "תומאס",  עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת של לייפציג ומקהלת הילדים "תומאס". על הקונצרט ניצח גוטהולד שוורץ, מנהלה המוזיקלי של המקהלה, שביקר איתה גם בארץ לפני ארבע שנים. הם ביצעו את קנטטות 31, 172 ו- 21, כולן מתקופת ויימאר וכולן מהשורה הראשונה של הקנטטות שחיבר באך.

למרות שמדובר בתזמורת "מודרנית" ובמקהלת ילדים, ולמרות שמדובר באקוסטיקה של כנסייה, הפרשנות היתה נמרצת ובהירה בצורה מפתיעה. כשחזרתי לקרוא את הראיון שערכתי עם שוורץ לקראת ביקורו בארץ בעבר, הכול התברר: שוורץ הסביר שם שלמרות שהוא מנצח על מקהלת ילדים ועל תזמורת "מודרנית", הוא שואף להגיע להבעה רטורית מדויקת של הטקסטים ולביטוי מוזיקלי אינטנסיבי ובהיר כפי שאפשר לשמוע בביצועים של אנשי תנועת הביצוע ההסטורי (כלומר בכלי תקופה ופרשנות תקופתית). וזה בדיוק מה שאכן ששמענו. לטעמי, זה היה אחד משיאי הביקור.

RinaldoAlessandrin-4.jpg

רינלדו אלסנדריני. צילום: יח"צ

ערב הקנטטות השני, בכנסיית סט. ניקולאי, הציג פרשנות אחרת לביצועי באך. השתתפו בו הרכב מעולה של כלי תקופה (האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין) ומקהלת RIAS, גם היא מברלין. על הקונצרט ניצח רינאלדו אלסנדריני, והפעם בוצעו בו קנטטות 70a ,147a ,61 ו- 63. ה- "a" מסמן את העובדה שהן חוברו בויימאר, ולכן שונות במעט מהגירסאות המוכרות יותר שחיבר להן באך בלייפציג מספר שנים מאוחר יותר. ההבדל בולט במיוחד בקנטטה 147a, שבה אין את פרק המקהלה המפורסם החותם את קנטטה 147 ה"רגילה". פרק זה בוצע כהדרן, שנדרש מאוד לאור ההתלהבות של הקהל.

להפתעתי, נהניתי יותר דווקא ממקהלת הילדים בערב הקודם. התזמורת והמקהלה היו אמנם נפלאות, וזמרת האלט הסולנית (איגנבורג דאנץ) היתה נהדרת, אבל הפרשנות של אלסנדריני לא הבליטה מספיק את הניואנסים שאפשר להוציא מהקנטטות האלו. במיוחד דברים אמורים בקנטטה 63 הנפלאה, שאת הניואנסים שאפשר להפיק ממנה מדגימה היטב ההקלטה המושלמת של ג'ון אליוט גרדינר. ועדיין, איכות הנגינה והשירה המקהלתית הספיקו כדי ליצור ערב ברמה ביצועית פנטסטית.

BF 2019 Nr. 158

דוד שטרן מנצח על מקהלת נערי טלץ במיסה הגדולה של באך. צילום באדיבות פסטיבל באך

הערב האחרון, כצפוי, היווה שיא נוסף לביקור. המסורת של פסטיבל באך היא לסיים אותו עם המיסה בסי-מינור של באך ("הגדולה"), בכל שנה בביצוע אחר. הפעם נמסר הביצוע למנצח דוד שטרן ולהרכב שלו, "אופרה פואוקו", המנגן בכלי תקופה. איתם שרו מקהלת נערי טלץ וחמישה סולנים, שרובם היו מצוינים. שטרן, כזכור, כיהן תקופה קצרה כמנהל מוזיקלי של האופרה הישראלית, ומאז סיום כהונתו לא חזר לנצח בארץ. אם לשפוט מהופעתו בלייפציג- זה דווקא חבל. הוא הוביל ביצוע מרשים מאוד, שהדגים היטב הן את הצליל המבריק של "אופרה פואוקו" והן את הצליל המקהלתי הנפלא של מקהלת הנערים מטלץ. לטעמי, הם נשמעו טוב יותר אפילו ממקהלת תומאס. יש להם צליל בשל, מגובש ומלוטש, שזהר ממש באקוסטיקה המצוינת של הכנסייה.

בין הסולנים בלט כצפוי זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול, כולל ביצוע עוצר נשימה לפרק ה"Agnus Dei" המפורסם. עוד ראוי לציון זמר הבאס לורן נאורי, שהלך לגמרי לאיבוד באריה הראשונה שלו (Quoniam)  אבל חזר לעצמו בגדול באריה השנייה, Et in Spiritus Sanctus. שטרן עצמו נקט בכמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת- לדוגמא, הדגשה מופרזת של המילה "Pax" בתחילת פרק הגלוריה- אבל בסיכומו של דבר זה היה אחד הביצועים החיים המרשימים ביותר של המיסה ששמעתי.

למי ששוקל להגיע לפסטיבל בעתיד כדי לקחת בחשבון כמה המלצות. ראשית, לקחת בחשבון שהראות בכנסיות מוגבלת, למעט המקומות היקרים ביותר. אם רוצים לראות היטב- שווה להשקיע בכרטיסים היקרים.  שנית- הכנסיות לא ממוזגות, ואם נופלים על ימים חמים זה יכול להיות מאתגר. מצד שני, זה לגמרי חלק מהחוויה.

"המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה"- ראיון עם ליאונידס קבאקוס

Leonidas KavakosPhoto: Marco Borggreve

לאונידס קבקוס. צילום: Marco Borggreve

הכנר היווני לאונידס קבאקוס (51), שסיים השבוע סידרת קונצרטים עם הפילהרמונית הישראלית, נחשב בשנים האחרונות לאחד מחשובי הכנרים הפועלים כיום בעולם. הוא מופיע בקביעות עם טובי המנצחים והתזמורות, וכן מרבה לנגן מוזיקה קאמרית. הפעם ניגן בארץ את הקונצ'רטו הראשון לכינור של שוסטקוביץ' תחת שרביטו של להב שני, בביצוע שזכה לביקורות נלהבות.

קבאקוס מתגלה בראיון כמוזיקאי רחב אופקים ומלא בתובנות מרתקות, שחלקן מפתיעות וחורגות מהמקובל. לאחר ניתוח מקיף של הקונצ'רטו של שוסטקוביץ', מסביר קבאקוס כי יצירה זו מהווה דוגמא טובה לטענתו הבסיסית לגבי מוזיקה. "תווים הם כמו אנרגיה", הוא אומר. "וכמו בחיים, יש כל הזמן שינויים. יש טעות בסיסית של מורים למוזיקה, שאומרת שבזמן שמנגנים 'לגאטו' הצליל צריך להישאר דומה לכל האורך. אלו שטויות. הרי בטבע זה לא קורה. הכל זז כל הזמן, גם כשהוא לכאורה סטאטי. אני זוכר שפעם ניגשתי לאודישן אצל מנצח מפורסם מאוד. כל מה שעניין אותו היה שאשמור על 'לגאטו' אחיד. אמרתי לו 'סליחה, אבל לדעתי זו לא מוזיקה', והלכתי משם".

קבאקוס מספר כי אביו וסבו היו מוזיקאים, שביצעו מוזיקה יוונית עממית שמקורה באיזור אפירוס בצפון יוון. לדבריו, הרקע היווני משפיע מאוד על תפיסת המוזיקה הקלאסית שלו.

"יש במוזיקה מילה חזקה- ריתמוס. תלמידים לומדים לנגן נכון בתוך ביט מטרונומי. אבל זו טעות בסיסית. למעשה, המילה הזו מגיעה מהמקדשים העתיקים ביוון. במקדשים האלו הוגדרו שלושה סוגי ריתמוס- דורי, איאוני וקורינתי (להבדיל מהמודוסים, שלחלקם יש שם דומה). במשמעות המילונית שלה, למילה ריתמוס אין קשר לביט. כן יש לה קשר לשלושה מרכיבים: זרימה (או תנועה קבועה), פרופורציה ואופי. את זה בתי הספר למוזיקה לא מלמדים. דורות על גבי דורות של תלמידים חושבים ששמירה על ביט היא הדרך הנכונה לנגן מוזיקה. אבל במקור הריתמוס עוזר לך להבין את הקשר בין המוזיקה לחיים. אם תיקח לדוגמא נגינת לגאטו, אז בעזרת ההבנה של מושג הריתמוס תבין שגם לצליל ארוך יש קצב משלו. רק שצריך למצוא אותו. כך שהחוכמה היא לא ללמוד 'להחזיק לגאטו' דרך שמירת מתח זהה על הקשת לאורך זמן, אלא למצוא את הזרימה בתוך הלגאטו הזה. איך ליצור קשת בין הרבה צלילים. אחרת זו לא מוזיקה".

נקודה נוספת שהוא מציין בהקשר למוזיקה היוונית העממית קשורה לשמיעה. "שים לב שמוזיקאים שעוסקים במוזיקה עממית כמעט תמיד מנגנים ללא זיופים", הוא אומר. "הסיבה לכך היא שהם מנגנים משמיעה. הרבה פעמים מדובר באנשים שאינם יודעים איך נראה תו, אבל הם לומדים משמיעה ולכן מדייקים".

=========

לפני שנתיים החליף קבאקוס את כינור הסטרדיווריוס שהיה ברשותו, "Abergavenny" משנת 1724, לסטרדיווריוס אחר, "Willemotte", שיוצר בשנת 1734. "ראיתי את הכינור הזה לפני שלושים שנה, ואז הוא לא היה למכירה", הוא מספר. "מאז זה היה החלום שלי להשיג אותו. לפני שלוש שנים ראיתי אותו בלונדון אצל חבר, וברגע שהבנתי שיש אפשרות להחליף את הכלי שלי בו- עשיתי זאת מיד".

"בניית כינורות היא אמנות אדירה", הוא אומר. "כינורות הסטרדיווריוס לא היה מוערכים כל-כך בזמנו. הכלים של אמאטי, שהיה המורה שלו, היו בשלים יותר ולכן אנשים העדיפו אותם. לכינור לוקח זמן להבשיל. ככל שמנגנים יותר, הכלי נעשה טוב יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"זה קורה בגלל שהכלי רוטט כשמנגנים עליו. כל הפעולות שנעשות כדי להפיק צליל 'מעירות' את הכלי וגורמות לו להישמע יותר טוב. אם אקח כינור שלא ניגנו בו עשרים שנה, ואנגן עליו במשך ארבעה חודשים, הצליל שלו יהיה שונה מאוד לפני ואחרי. שאלה נוספת היא מי מנגן. ככל שהכנר טוב יותר- הכלי יהפוך לטוב יותר".

זה נשמע לגמרי ניו-אייג'י.

"אולי, אבל זו המציאות. הבעיה היא שכנרים רבים לא שומרים על הכלי מספיק טוב, אז ברור שאחרי עשרים שנה של שימוש לרעה הכלי יישחק".

ואיך שומרים על כלי כזה?

"צריך לשמור שיהיה נקי, לשים לב לזיעה, ולתקן אצל הרסטורטור הכי טוב שיש. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה שבמקצוע הזה יש הרבה נסיעות, והטמפרטורות בין המקומת השונים משתנות מאוד. הרי היום אני בתל-אביב ומחר במינכן, ובשתיהן יש טמפרטורות שונות לגמרי. זה משהו שלא היה קורה בתקופה בה הכלים האלו נבנו".

מה דעתך על המחירים של כינורות הסטראדיווריוס במונחי עלות-תועלת? זה שווה את זה?

"כן, לגמרי. את העוצמה של הצליל אפשר להשיג גם בכלים מודרניים, אבל מגוון כזה של צבעים אפשר רק בסטראדיווריוס. בכלי אחר הם פשוט הולכים לאיבוד".

ואתה חושב שאנשים בקהל שומעים זאת?

"אני מצטער אם הם לא שומעים. נכון שאפשר לומר 'למי אכפת'. הרי היצירה היא אותה יצירה. אבל לדעתי זו תפיסה שגויה. האמנות פונה למקום הכי מעודן בנפש האדם, והמקום הזה הוא מקום של ניואנסים. מי שלא רגיש לניואנסים האלו- צריך לעשות עבודה. אבל המוזיקה לא צריכה להפוך לבסיסית בגלל שלא מבינים אותה".

"היום יש נטייה להתמקד רק במה שהכרחי", הוא מוסיף. "אבל מה שעושה את ההבדל זה הפרטים הקטנים. הרי אפשר לשאול גם למה לקרוא פילוסופיה. הרי לא תשתמש בזה בחיי היומיום שלך. אבל זו דרך מבישה להתייחס למתנה שקיבלנו. יש פה משהו שהוא יותר גדול מאיתנו, וכך גם צריך להתייחס אליו".

"הטיעון הזה תקף גם לעולם המוזיקה כיום", הוא מוסיף. "יש הרבה מוזיקאים ששמים את עצמם במרכז, ושוכחים שיש דברים שהם יותר גדולים מאיתנו. קח לדוגמא את העובדה שכמעט כל הפראזות בתקופה הקלאסית בנויות מארבע תיבות. למה? כי פראזה כזו מדברת אל ארכיטיפ מסוים, שקשור לתיאוריה הפיתגוראית. המוזיקה פונה פנימה, לא רק החוצה. היא הרבה יותר מאשר תופעה אקוסטית".

========

בוא נחזור רגע לקונצ'רטו של שוסטקוביץ'. נהוג לדבר על המוזיקה של שוסטקוביץ' בהקשר לרקע ההסטורי בו פעל, כלומר תחת מגף הברזל של השלטון הסטליניסטי. עד כמה צריך המבצע לקחת בחשבון את ההקשר ההסטורי כשהוא בא לפרש את היצירה?

"אי אפשר לנטרל את הרקע ההסטורי גם אם רוצים", אומר קבאקוס. "זה כמו כביש אספלט, שפתאום יוצא ממנו פרח. אנחנו מעריצים את העצים הגדולים, אבל הפרח הקטן הזה מייצג בצורה הרבה יותר חזקה את הרצון לחיות. כך גם שוסטקוביץ'- הוא שואב אותך לתוך העולם שלו בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה. הקונצ'רטו הזה מלא אינטנסיביות, כעס וכוח רצון".

"לקהל זה לעיתים קשה", הוא מוסיף. "אנשים באים לקונצרט כדי 'ליהנות', ואז אתה רואה מהבמה איך הם נשאבים לתוך העולם של שוסטקוביץ'. זו חוויה מאתגרת גם למבצעים וגם לקהל, כי זו יצירה כל כך חזקה מבחינה רגשית. בסוף, לדוגמא, הסולן ממש נאבק על חייו מול התזמורת. הוא צריך לעשות מאמץ גדול כדי שישמעו אותו מול התזמורת המלאה".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 7.5.2019

 

ביקורת קונצרט: מנפרד הונק מנצח על ויינברג וברהמס בפילהרמונית

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300.jpg

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

שורה תחתונה תחילה- לא מושלם, אבל יופי של קונצרט. מנפרד הונק הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, והפעם ניצח על שתי יצירות: הקונצ'רטו לכינור בסול מינור של מייצ'יסלאב ויינברג, ו"רקוויאם גרמני" הכביר מאת ברהמס (לסולנים, מקהלה ותזמורת).

ויינברג, יהודי-פולני בן המאה העשרים, היה מיודד מאוד עם שוסטקוביץ' וראה בו מעין מנטור מוזיקלי. ואכן, הקונצ'רטו שלו לכינור מזכיר מאוד את סגנונו של שוסטקוביץ'. אפשר למצוא בו גם השפעות של מהלר, ברטוק, ומוזיקה יהודית ממזרח אירופה. יש בקונצ'רטו ארבעה פרקים- השניים החיצוניים מהירים ואנרגטיים, והפנימיים מלודיים יותר ומאופקים. לטעמי, שני הפנימיים אפקטיביים בהרבה, במיוחד פרק האדאג'ו שמאופיין בקווים ארוכים ואווירה מעודנת. זו מוזיקה רומנטית מאוד בסגנונה, אבל אינה גולשת לסנטימנטליות ולעיתים מצליחה ממש לרגש.

את הביצוע הסולני של הכנר דוד רדזינסקי, נגן ראשי בפילהרמונית, אהבתי מאוד. פעמים רבות, חברי תזמורת שמופיעים כסולנים מתאפיינים בנגינה עצורה וחסרת ברק- כאילו נמנעים מ"להשוויץ" ביכולות שלהם מול הקולגות. רדזינסקי, לעומת זאת, משדר צניעות טבעית מהסוג שמעורר אהדה מיידית. יש לו נוכחות בימתית נעימה וכובשת, ונגינתו היתה בעלת אופי מופנם ומרגש בפרקים האיטיים ונסערת כנדרש בפרקים האחרים. להדרן ניגן יצירה קצרה שחיבר אביו, יאן, על בסיס הנושאים של הקונצ'רטו מאת ויינברג. גם כאן, הכל נעשה באיפוק ובטעם טוב.

אבל, עם כל הכבוד למייצ'יסלב ויינברג, לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את ברהמס. "רקוויאם גרמני" היא אחת היצירות האהובות עלי ברפרטואר הווקאלי, והציפיות היו גבוהות בהתאם. הן הוגשמו ברובן, אם כי לא במאה אחוז. "רקוויאם גרמני" כתוב ברובו למקהלה, ולכן איכות המקהלה קובעת רבות את התוצאה הסופית. הפעם מתארחת בסידרה המקהלה הפילהרמונית מפראג, אורחת ותיקה בהיכל התרבות. זו מקהלה מקצועית ברמה גבוהה, עם קולות עוצמתיים, מדויקים ויפים (כולל של חטיבות הגברים, שבמקהלות ישראליות נוטות להיות החוליה החלשה). למעט בעיות מינוריות בניואנסים של דיקציה גרמנית (לדוגמא, v שנשמע כ- ו' במקום כ-פ'), זה היה ביצוע מקהלתי מצוין שקל ליהנות ממנו.

לגבי הסולנים- ככה ככה. הבאס-בריטון הסיני שניאנג הזכיר לי קליפ שראיתי לא מזמן, בו רואים רובוט שתוכנת כך שיהיה מסוגל לקלוע לסל מכל פינה במגרש. גם שניאנג הצליח להגיע בלי מאמץ ניכר לתווים הגבוהים שדורש ברהמס (כולל פה דיאז באוקטבה האמצעית), ובנוסף הציג נוכחות בוטחת וקול נעים וחזק. מה שחסרו לי אצלו הם הבעה סגנונית מעמיקה, ואותה איכות חמקמקה שאפשר להגדיר כ"נשמה יתרה". ואגב, גם אצלו היתה תקלת דיקציה מוזרה, בה בוטאה המילה Steht עם ס' בהתחלה. מוזר שהונק לא תיקן זאת בחזרות.

הסולנית השנייה היתה זמרת הסופרן הדרום קוריאנית סונהיי אים, שלמדה הן במולדתה והן בגרמניה. ברהמס כתב לסופרן ברקוויאם שלו תפקיד קטן למדי, בפרק החמישי בלבד. הוא בוצע בשירה נקייה, שאמנם לא השאירה רושם מיוחד אבל עשתה את העבודה כראוי.

והחשוב ביותר- הפילהרמונית, תחת שרביטו המדויק והובלתו מלאת ההשראה של מנפרד הונק, נשמעה בערב הזה מצוין. זו התרשמות די קבועה ביחס לתזמורת כבר תקופה ארוכה, ומשמח מאוד שזה המצב.

הערה לסיום: מכת הסלולריים, שדומה שפסחה עד כה על היכל התרבות, החלה להיכנס גם לשם. קשה לשבת היום בקונצרט בלי ששכן אקראי יחליט לבדוק הודעות או לקרוא מיילים בדיוק באמצע פרק, ויסנוור אגב כך את כל שכניו. אנא, ידידים יקרים, העירו לשכנים שזה מפריע לכם. אחרת הנורמה תשתרש ובאמת שכבר לא יהיה טעם ללכת לקונצרטים. בלי ריכוז מוחלט במוזיקה הולך לאיבוד הרבה מטעמו של הקונצרט החי, ואי אפשר להתרכז כשלידך מבזיק כל כמה דקות הווטסאפ של השכן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ויינברג וברהמס, עם המקהלה הפילהרמונית מפראג וסולנים. מנצח: מנפרד הונק (Honeck). היכל התרבות ת"א, 13.4.2019.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 14.4.2019

 

״אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה": ראיון עם המנצח כריסטוף אשנבאך

כריסטוף אשנבך קרדיט - _©LucaPiva.jpg

כריסטוף אשנבאך. צילום: Luca Piva

השבוע תתחיל בפילהרמונית סידרת קונצרטים בניצוחו של כריסטוף אשנבאך (Eschenbach), בן 79, מהמנצחים המעניינים והמעמיקים הפועלים כיום בעולם.

סיפורו האישי של אשנבאך מרגש במיוחד, ומסביר את הקשר העמוק שחש למוזיקה. הוא נולד בשנת 1940 בברסלאו, שהיתה אז בשטחה של גרמניה הנאצית. אביו, הריברט רינגמן, התנגד נמרצות למשטר הנאצי והתבטא נגדו בצורה גלויה. כעונש, גוייס בכפייה ל"חטיבת העונשין" של הוורמאכט: יחידה צבאית של אסירים, שנשלחו לאיזורי הקרבות המסוכנים ביותר. אביו נשלח עם יחידתו לחזית כדי להילחם נגד הצבא הרוסי, וכצפוי- לא חזר.

הטרגדיה של אשנבאך לא הסתיימה שם. אמו מתה עקב סיבוכים בלידה, והוא נותר יתום משני הוריו. עם תום המלחמה עבר עם סבתו למחנה פליטים, ושם, למרבה המזל, הצליחה דודתו לאתר אותו. היא ובעלה החליטו לאמץ את הילד, שנקרא מאז בשם משפחתם אשנבאך.

לדבריו, תפקידה המרכזי של המוזיקה בחייו עוצב בדיוק בתקופה נוראה זו. "הייתי ילד בתקופה הקשה ביותר של הדורות האחרונים, הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה", הוא מספר בקול שעדיין מסגיר התרגשות וכאב. "המוזיקה היתה זו שריפאה אותי ונתנה לי חיים. הייתי חולה, פליט. ראיתי מוות בכל מקום. הייתי אז בטראומה, ובמשך תקופה ארוכה לא יכולתי לדבר. אימי החורגת היתה פסנתרנית וזמרת, וכשראתה כמה המוזיקה מרגשת אותי הציעה לי לנגן. אמרתי מיד 'כן'. זו היתה המילה הראשונה שאמרתי מזה שנה. הייתי אז ילד בן שש".

מעניין שאתה זוכר בצורה כל כך בהירה חוויות מגיל שש.

"החוויות אז היו כל כך קשות שאי אפשר לשכוח אותן. ואני גם לא יכול לשכוח איך המוזיקה היתה ההצלה שלי. היא החזירה אותי לחיים".

=================

בסידרת הקונצרטים הקרובה ינצח אשנבאך על הסימפוניה התשיעית של מהלר, הסימפוניה האחרונה אותה הספיק המלחין להשלים לפני מותו בשנת 1911. בסוף הפרק האחרון שלה נפרד מהלר מהעולם בצלילים בלתי נשמעים, באחד הרגעים המטלטלים ביותר שחוברו בתולדות המוזיקה.

רבים מאוהבי מהלר סבורים שהסימפוניה התשיעית שלו היא המרגשת ביותר מבין יצירותיו. אתה שותף לדעה הזו?

"כן. זו יצירה בעלת עוצמה רגשית מהממת. הסימפוניה הזו מורכבת מאוד, בין היתר כי ארבעת הפרקים שלה שונים מאוד. הפרק הראשון אדיר, ומציג את הנושא של "פעמות הלב הפגומות" (מוטיב מוזיקלי שמשקף את בעיית הלב שממנה סבל מהלר בשנותיו האחרונות, ע.ש.). הפרק השני הוא סקרצו, שבו מהלר משלב נעימות עממיות. השלישי הוא ה"בורלסקה", שמשלבת רב-קוליות עם פרודיה ואופייה יותר וירטואוזי. ואז מגיע פרק האדאג'יו האחרון, עוצר הנשימה, שמסתיים בתחושה של אובדן".

אתה יכול לתאר את הגישה שלך ליצירה?

"מאוד קשה לדבר על היצירה הזו במילים. כמו שאמר בטהובן פעם על ה'מיסה סולמניס', זו מוזיקה שבאה מהלב והולכת אל הלב".

בשתי ההקלטות המצולמות שלו לתשיעית, קלאודיו אבאדו מרים את ידיו בסיום ומשאיר אותן באוויר למשך רגע ארוך של דממה. זו תפיסה שאתה מתחבר אליה?

"האמת היא שאני עושה אותו דבר", מחייך אשנבאך. "זה סיום שבו אי אפשר לסבול מחיאות כפיים מיד. הסאונד של הצלילים האחרונים חייב להישאר בלב של האנשים".

קרה לך פעם שמחאו שם כפיים מוקדם מדי?

"יש לי דרך שלא לתת לזה לקרות. זה מקום שבו הזמן עומד מלכת, וזוהי גם הג'סטה שאני מחווה בניצוח".

==========

כמנצח ותיק ומוערך, אשנבאך הוא מכרה זהב של ידע וניסיון בנושא הניצוח. התובנה הראשונה שלו עולה כשהוא נשאל מיהם המנצחים שהשפיעו עליו ביותר. "שמעתי הרבה מנצחים ולמדתי מהם הרבה, אבל הקפדתי שלא לתת לזה להשפיע על הניצוח שלי. אם יש דבר שאסור למנצח לעשות, זה לחקות מישהו אחר או לתת למישהו אחר לתרגם את המוזיקה בשבילו".

עם זאת, אשנבאך מזכיר שני מנצחים מהם למד הרבה. "הראשון הוא ג'ורג' סל (Szell). הוא היה מנצח מאוד אנליטי, ששם דגש על שקיפות ועל ארטיקולציה. השני היה הרברט פון-קראיאן, שהיה מאסטר של הפקת צבע תזמורתי ושל עיצוב קווים מוזיקליים ולגאטו".

לא היתה בעיה עם זה שניצח בעיניים עצומות?

"זו שאלה עדינה", צוחק אשנבאך. "זו אכן היתה בעיה, פחות עבורו ויותר עבור הנגנים. לנושא עצימת העיניים אני לא מתחבר. אני רוצה להיות בקשר עם הנגנים".

מהו בעיניך מנצח טוב?

"קודם כל, מנצח טוב צריך להיות מוזיקאי מעולה. הוא צריך לדעת לנתח פרטיטורה לא רק מבחינה אנליטית, אלא גם מבחינת צבע ורגש. שנית, הוא צריך שתהיה לו סמכות טבעית מול התזמורת ויכולת להעביר את התפיסה שלו בצורה ברורה. שלישי הוא כל מה שקשור לשפת גוף. זה משהו שאו שיש או שאין".

מה לגבי שימוש בפרטיטורה? עד כמה משמעותי שהמנצח ינצח בע"פ?

"אני לא מנסה בהכרח לנצח בעל-פה. אני אמנם כמעט לא מסתכל בפרטיטורה בזמן הניצוח, אבל היא נותנת לי השראה. זה כמו חבר טוב שנמצא איתך. מה שחשוב הוא שהפרטיטורה לא תפריע לקשר עין עם התזמורת".

עד כמה אתה מקפיד לתת ביט או לספור בצורה ברורה?

"אם יש לך דעה ברורה על המוזיקה, ואתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אז גם ההבעה תהיה ברורה".

"החוכמה הגדולה היא לא רק לנצח בקונצרט, אלא לפתח טכניקה טובה של ניהול חזרות", מסביר אשנבאך. "כשאני עוצר את התזמורת בחזרה אני מסביר במילה אחת או שתיים מה אני רוצה שיתקנו, בלי לדבר יותר מדי. את התיקון צריך לומר במילים ברורות, לא רק במושגים של אווירה אלא גם מבחינה טכנית-אנליטית. ודבר אחרון- צריך לזכור שאנחנו עושים מוזיקה יחד. התיקון הוא גם עבורי".

במערכת היחסים שלך עם התזמורת, עד כמה אתה כופה את דעתך המוזיקלית על נגנים סולנים בתוך התזמורת? וכמה אתה מוכן להתגמש כדי שהם ירגישו שהם עושים איתך מוזיקה ביחד ולא מתוך הוראות מלמעלה?

"זה עניין של תן וקח. אני מביא לתזמורת את האינטרפרטציה שלי, אבל גם מאוד פתוח לרעיונות. אם יש פרשנות של סולן שיכולה להיכנס לקונספט שלי, אני מקבל אותה בשמחה. עם הפילהרמונית הישראלית זה קל, כי כל המוזיקאים שם הם אמנים. כולנו עושים מוזיקה מאותה סיבה, ולכולנו יש אותה אינטליגנציה ואותה יכולת רגשית. זו תזמורת שאני שואב עונג מהמוזיקה שהיא עושה".

ואם יש התנגשות בין הדעה שלך לבין מישהו מהנגנים?

"אין נכון או לא נכון במוזיקה. אם נגן ינגן משהו שלא יתאים לקונספט שלי אסביר למה זה לא מתאים לדעתי, ואנסה לשכנע למה אני צודק".

מדברים היום הרבה על תהליך הגלובליזציה, שמחק את הצליל המובחן של תזמורות שונות והפך את כולן לדומות. מה דעתך בדיון הזה?

"הנושא הזה לא מעסיק אותי כל כך. אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה. החוכמה בביצוע מוזיקלי היא ליצור סאונד מתאים לדביסי, מוצרט או כל מלחין אחר, ולא להתמקד דווקא בשאלה איך נשמעת תזמורת כזו או אחרת".

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 1.4.2019. 

 

 

 

 

 

ביקורת אופרה: "נשף מסיכות" באופרה הישראלית

נשף מסיכות צילום יוסי צבקר (2)

"נשף מסכות". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית סימנה סטנדרט גבוה מאוד עם ההפקה הקודמת שלה, "סלומה" של ריכרד שטראוס. ההפקה הנוכחית- "נשף מסיכות" של ורדי- אינה מתעלה אמנם לאותה רמת הריגוש, אך גם היא מהנה ומומלצת.

עלילת האופרה בקצרה: ריקרדו הוא מושל בוסטון, אי שם במאה ה- 18. רנאטו הוא המזכיר שלו, וגם חברו הנאמן והקרוב ביותר. את האידיליה הזו מפרה העובדה שריקרדו (המושל) מאוהב באמליה, אשתו של רנאטו (המזכיר). אמליה מאוהבת בו בחזרה, אך שומרת אמונים לבעלה. רנאטו טועה לחשוב שאמליה בוגדת בו עם ריקרדו, וברוב קינאתו מחליט לרצוח אותו. הוא, יחד עם שני קושרים אחרים, מנצלים את נשף המסכות שעורך המושל כדי להסתיר את זהותם ולרצוח את ריקרדו ביתר קלות. כמקובל באופרות דרמטיות, מגלה רנאטו שחשדו היה מוטעה רק אחרי שדקר את חברו היקר למוות. מסך.

על ההפקה הנוכחית מנצח דניאל אורן, מנהלה המוזיקלי היוצא של האופרה הישראלית. אורן הוא מאסטר אמיתי ברפרטואר האיטלקי הרומנטי, והיה ניכר שהוא שוחה באופרה הזו כמו דג במים. הוא הוביל כדרכו ביצוע דרמטי, עשיר ונמרץ, וחבל רק שלא נמנע מהנהמות האופייניות לו בזמן הביצוע. הנהמות האלו בלטו במיוחד בקטע המקהלה בו לועגים הקושרים לרנאטו על כך שלא ידע את זהותה של אשתו. כשהזמרים שרו חלש את המילה Citta ("עיר"), ניתן היה לשמוע את ה"לחישה" התומכת של דניאל אורן חזק לא פחות מהשירה שלהם. זה כיף לראות מנצח שכל-כך מושקע במוזיקה, אבל הנהמות האלו די מפריעות למי שיושב מקדימה.

בכל הנוגע למבצעים, היה כאן הרבה ממה להתפעל. ראשית, זה היה ערב מפואר של מקהלת האופרה הישראלית. היא נשמעה מצוין, עם צליל מקהלתי מגובש וחזק כפי שכבר הרבה זמן לא שמעתי. שאפו. גם תזמורת האופרה נשמעה היטב.

מבין הסולנים בלטו שניים. הראשון היה הטנור האוקראיני ולנטין דיטיוק (Dytiuk), בתפקיד המושל ריקרדו. לטעמי הוא היה מסמר הערב, עם טנור עשיר, חם ומלא הבעה. הנוכחות הבימתית שלו מעט עצית, אבל מבחינה קולית הוא נפלא. הכוכבת השנייה היתה אירה ברטמן הישראלית, בתפקיד המרכזי של אמליה (Amelia). כדרכה, היא הציגה קול מרגש, הופעה נוגעת ללב ושליטה קולית מרשימה. אריית התחנונים הגדולה שלה לבעלה, המבקש להרוג אותה בגלל שהוא טועה לחשוב שבגדה בו, היתה אחד הרגעים החזקים באופרה. גם הדואטים שלה עם דיטיוק סימנו כמה משיאי הערב.

הבריטון הרומני יונוץ פסקו (Pascu), בתפקיד רנאטו, היה השלמה מעניינת לדיטיוק: הנוכחות והמשחק שלו מרשימים מאוד, הקול- קצת פחות. ועדיין, זו היתה שלישייה ברמה גבוהה מאוד. הזמרים בתפקידים המשניים יותר, כמו בדרך כלל, נעו בין "טוב מאוד" ל"סביר מינוס". בין המוצלחים יותר בלטה זמרת המצו-סופרן הרוסייה אגונדה קולאבה (Agunda Kulaeva) בתפקיד מגדת העתידות אולריקה, בעיקר אחרי שהתחממה קצת.

האזהרה הקבועה לאופרה הישראלית רלוונטית כאן כמו תמיד- הביצוע ששמענו ביום חמישי היה של הקאסט הראשון, ומובן מאליו שתיתכן חוויה שונה לגמרי עם הקאסט השני.

הבימוי הפעם הוא של מיכאל זנאנייצקי, שמוכר היטב מעבודותיו הקודמות באופרה הישראלית. זהו בימוי ריאליסטי יחסית, אסתטי ואפקטיבי. המרכיב הזכור ביותר בו הוא הרגע בו מופיע פסלו של המושל ללא ראש- מעין רמז לסוף ידוע מראש.

לסיכום: מקהלה מצוינת, סולנים טובים מאוד בתפקידים הראשיים, בימוי מוצלח, וניצוח נלהב (שלא לומר נלהב מדי) של דניאל אורן. מומלץ מאוד.

****

והערה לסיום:

היה מרתק לראות את קרב המוחות בין דניאל אורן לבין הקהל בשלב ההשתחוויה. אורן מנסה בקביעות לחנך את הקהל הישראלי להתנהג כמו בני אדם- כלומר, להישאר למחוא כפיים ולא לברוח החוצה אחרי שנדם הצליל האחרון. כדי להשיג זאת, הוא מחזיק את שורת הזמרים ואת התזמורת בעמידה לאורך זמן ולא נותן להם לרדת. לרבים בקהל זה לא ממש מזיז, והם נוהרים בהמוניהם אל הדלתות כדי להיות הראשונים בחנייה. הזמרים עומדים נבוכים ומתים לרדת מהבמה, אבל אורן מחזיק אותם שם עד שהאולם כבר חצי ריק. למרבה הצער, רבים בקהל מסרבים להבין את הרמז.

"נשף המסכות" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. יום חמישי, 7.2.2019. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

ביקורת אופרה: "סלומה" באופרה הישראלית

סלומה צילום יוסי צבקר

"סלומה" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

המלצה חמה: ההפקה הזו ל"סלומה" של ריכרד שטראוס היא אחת המוצלחות שראיתי בשנים האחרונות באופרה הישראלית. זו הפקה שכמעט הכל עובד בה: הניצוח (דן אטינגר), התזמורת (הסימפונית ראשל"צ), הבימוי (איתי טיראן), הסולנים בתפקידים הראשיים, התפאורה, התלבושות והתאורה. וכמובן, מעל כולם, הטקסט הגאוני של אוסקר ויילד והמוזיקה הכבירה של ריכרד שטראוס.

הסיפור מאחורי "סלומה" מציג את הנפש האנושית על שלל יצריה האפלים: תשוקה אובססיבית שמובילה לאסון (סלומה), העמדת נהנתנותו האישית של השליט מעל טובת הממלכה (הורדוס), דבקות דתית הזויה (יוחנן), חוסר יכולת או רצון לראות את האחר (כולם) וכך הלאה. יש פה גם הצגה מופלאה של ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין אמונה דתית חסרת פשר לבין יצרים אנושיים נורמליים. עיצוב הדמויות שעשה איתי טיראן נפלא, במיוחד זו של הורדוס שעוצבה באופן שהזכיר את Doctor evil מסדרת "אוסטין פאוארס".

כל האינטרסים והתשוקות שמפעילים את הדמויות ב"סלומה" מועברים בצורה ישירה לגמרי, ללא שום אריות מתייפייפות. שטראוס הלחין את הטקסטים האלו במוזיקה סוחפת, מטלטלת, שדורשת מהזמרים יכולות על-אנושיות (בין היתר, הצורך להתגבר על תזמורת גדולה). למרבה השמחה מערכת האיזון האקוסטי המותקנת באולם עשתה עבודה טובה מאוד, והזמרים נשמעו היטב למרות הסאונד התזמורתי החזק.

שלושת הזמרים בתפקידים הראשיים היו מצוינים: אליזבט סטריד (Strid) בתפקיד סלומה, כריס מריט (Merritt)  כהורדוס, ועדנה פרוחניק (Prochnik) כאשתו הרודיאס. דן אטינגר הוביל את כולם, כולל התזמורת, ביד בוטחת ומלאת אנרגיה. בכל הנוגע למוזיקה, זה היה ערב ברמת ביצוע שלא נשמעה באופרה הישראלית כבר זמן רב. אטינגר מונה זה לא מכבר למנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, והערב הזה סיפק הוכחה ניצחת לכך שמדובר במינוי מעולה. כאמור, שבחים רבים מגיעים גם לבימוי, התפאורה והתאורה. ההסתייגות היחידה שלי היתה מהאלמנט הריקודי, שנפל מעט מיתר המרכיבים. מעבר לכך, ההפקה מומלצת בחום רב. טיפ קטן: כדאי לזכור שהאופרה אורכת כשעה ו- 45 דקות, ומבוצעת ללא הפסקה.

בהזדמנות זו אני משתף כאן את אחד הסרטונים החביבים עלי בהקשר ל"סלומה": בחור צעיר, שללא ספק מאוד אוהב מוזיקה, מבצע ליפ-סינק לאריה האחרונה של סלומה בעודו חובש לראשו מטלית רצפה. פרייסלס. לצפייה לחצו כאן. 

"סלומה" מאת ריכרד שטראוס באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. במאי: איתי טיראן. בית האופרה ת"א, 8.1.2019. 

שירים ללא מילים: תומאס המפסון (בריטון) ומאצ'יי פיקולסקי (פסנתר) באולם צוקר בת"א

תומס המפסון-קרדיט Jiyang Chen

תומס המפסון. צילום: Jiyang Chen

הרסיטל הזה השאיר אותי ברגשות מעורבים: תשואות לאמן, הסתייגות עמוקה משיקולי המארגנים. מבחינה מוזיקלית, הרגש היה של הודיה והתפעלות. תומאס המפסון הוא זמר נהדר ואמן במה מהמעלה הראשונה, וההאזנה לו סיפקה חוויה אמנותית עמוקה. כלפי המארגנים, לעומת זאת, התחושה היתה בעיקר של כעס. הסיבה: הדף היחיד שחולק בקונצרט היה של שמות המלחינים והשירים. בלי מילות השירים, בלי תרגומים. התוצאה: מי שאינו מכיר את השירים, או שאינו דובר גרמנית, היה צריך לנחש במה מדובר. איך אפשר לשלוח ככה אמן לבמה?

מסתבר שאפשר. כדי לשמור על קשב של קהל עם טקסט שהוא לא מבין צריך זמר קוסם, והמפסון היה אכן כזה. הוא אמנם כבר לא ילד (הוא בן 63), אבל עדיין שר בקול מלא עוצמה והבעה. ולא פחות חשוב, יש לו יכולת מופלאה ליצור אווירה חמה ואינטימית עם הקהל. כבר בפתיחת הרסיטל הצליח לשבור את הקרח בעזרת הערה מחויכת על הטלפונים, ולאורך הערב כולו יצר דינמיקה של קשב מתוך אהבה למוזיקה. פשוט אמן גדול.

הרסיטל כלל שירים מאת שוברט, ליסט ומהלר. הפתיחה, עם שישה שירים מתוך "שירת הברבור" של שוברט, היתה לטעמי החלק הפחות מסעיר של הערב. בין היתר, בגלל זימזום מטריד ובלתי פוסק באולם (מכשיר שמיעה סורר? רעש מאחורי הקלעים? כנראה שלא נדע לעולם). למרות זאת, הצליח המפסון להפיק רגעים עוצרי נשימה בשיר "תמונתה" (Ihr Bild), שביצועו היה אחד משיאי הערב.

את החלק הראשון המשיכו שלושה שירים מאת ליסט, שהשירים האמנותיים שחיבר אינם מבוצעים תדיר. בלט ביניהם השיר "בריין, הנהר הקדוש", לטקסט של היינריך היינה. השיר הזה מוכר היטב בזכות המוזיקה שהלחין לו שומאן, שמופיעה במסגרת המחזור "אהבת משורר". אצל ליסט הוא שיר נפרד, ולטעמי לא פחות מוצלח מזה המפורסם של שומאן. כדאי מאוד להכיר. עוד בלט השיר "שלושה צוענים" של ליסט, על-פי פואמה של ניקולאוס לנאו (Lenau). היעדרו של טקסט מתורגם היה פה בולט מאוד, כיוון שמדובר בפואמה ארוכה ולא מוכרת והצורך לנחש את הסיפור היה ממש מעצבן.

החלק השני של הרסיטל היה כולו מהלר, רובו ככולו מתוך המחזור "קרן הפלא של הנער". המפסון מחובר לשירים של מהלר כבר מתחילת הקריירה שלו, וגם הפעם הביצוע שלו סיפק חוויה עמוקה. מצד אחד הוא שר באופן מעורב ודרמטי מאוד, אבל מצד שני הגיש את השירים בצורה אישית וב"גובה העיניים". התחושה המתקבלת היא של זמר שמשתף אותך בחוויה האישית שמעבירה המוזיקה, ולא מנסה "לחנך" אותך. וכשמישהו משתף אותי בחוויה שהוא מרגיש בכל ליבו, אני שמח מאוד להקשיב.

בניית השירים בחלק השני הביאה לשיא אחרי שיא. אחד מהם היה הביצוע לשיר "חיי שמיים", שמוכר יותר בגירסה לזמרת סופרן מהסימפוניה הרביעית. שיא נוסף היה בשיר האחרון, "אור קדמון", שגם הוא מוכר יותר בגירסה למצו-סופרן (מסימפוניה מספר 2). הפעם הוא בוצע בבריטון הלירי של המפסון, בשירה והגשה נפלאות. כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה בקונצרט.

את הרסיטל חתמו שני הדרנים, "אגדת ריין" של מהלר והשיר האמריקאי "שננדואו", שהשאירו את הקהל נרגש ונלהב. מילה טובה מגיעה גם לפסנתרן מאצ'יי פיקולסקי (Maciej Pikulski), שליווה ברגישות ובלי לקחת לעצמו את הפוקוס מהזמר שלשמו התכנסנו. יופי של רסיטל.

הערה אחרונה לגבי התרגום: בקונצרט זה לא חולק תרגום כלל, וכאמור זה מעצבן מאוד. אבל חשוב לציין שבדרך כלל מחולקים לקהל בקונצרטי "לידר" התרגומים מספרה הוותיק של עדה ברודסקי, וזה מעצבן לא פחות. אלו תרגומים מיושנים ונמלצים, שהמאזין צריך לנסות לפענח לעברית מודרנית בזמן הקונצרט. בקיצור, קיים צורך אמיתי בתרגומים חדשים ועדכניים, שידברו בשפתו של דובר עברית בן-ימינו. דוגמא נהדרת היא התרגומים שעשה בזמנו זמר הבריטון אסף לויטין ל"אהבת משורר" של שומאן: כשקראתי אותם הבנתי לראשונה על מה השירים האלו מדברים. מישהו/י מרימ/ה את הכפפה?

רסיטל של תומאס המפסון (בריטון) עם הפסנתרן מאצ'י פיקולסקי. אולם צוקר, היכל התרבות ת"א, יום שני 10.12.2018.

ביקורת קונצרט: שופן ומהלר בפילהרמונית

SKIFF_0012

שימון נרינג אמש בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

היצמדותה של הפילהרמונית לחיקו של הרפרטואר האהוב והמוכר הביא אמש שוב לבימת היכל התרבות את שופן (קונצ'רטו לפסנתר מספר 1) ואת מהלר (סימפוניה מספר 5). את הריגוש שבביצוע הקונצ'רטו של שופן בפעם האלף אמור היה לספק הפסנתרן הפולני הצעיר שימון נרינג (Szymon Nehring), זוכה תחרות רובינשטיין בשנה שעברה. גם החלק הסימפוני סיקרן, כי המנצח פאבלו הראס-קסאדו אינו "מהלריסט" מושבע והיה מעניין לראות כיצד יתמודד עם יצירה כה משמעותית ורבת פנים. בקיצור, היה למה לצפות.

הציפיות הוגשמו, אך באופן חלקי בלבד. נתחיל משופן: הקונצ'רטו בוצע בצורה מעניינת, אך לא ברמת מתח אחידה בין הפרקים. הראשון והשני היו יפים מאוד, השלישי- פחות. באופן כללי נראה שהראס-קסאדו השקיע הרבה עבודה פרשנית ביצירה, ושום דבר בה לא נשמע "רגיל". לדוגמא, הוא פתח את הפרק הראשון בטמפו מהיר ובגישה נמרצת, ולעומתו הציג את הנושא השני בליריות יתרה. נקודה נוספת היתה הבלטת קווים לא צפויים בתזמורת, כמו לדוגמא זה של הבאסון בפרק השני (בנגינתו היפה של עוזי שלו). ברוב הביצועים נדיר לשמוע את קו הבאסון בולט כל-כך, באופן שיוצר ממש דו-שיח בינו לבין הפסנתר.

לגבי נרינג- שמעתי כבר פסנתרנים יותר מדויקים ויותר מרגשים, אבל גם לנרינג היו רגעים יפים מאוד. העובדה הזו באה לידי ביטוי כבר בפרק הראשון, שהנושא העיקרי בו שימש לימים את נורית הירש כהשראה לשיר "פרח הלילך". נרינג ביצע אותו בפרשנות לא סנטימנטלית אלא כואבת ורגישה, שבעיני שיכנעה מאוד. גם בפרק השני, שנכתב ככל הנראה בהשראת אהבתו הנכזבת של שופן לזמרת סופרן שהכיר, יצרו נרינג והמנצח דרמה מעניינת. הפרק השלישי היה דווקא פחות מעניין וסבל מנפילת מתח, אבל גם בו היו נקודות יפות של הארת התיזמור באור יוצא דופן. לאורך כל היצירה הוצג שופן ללא השתפכויות רומנטיות מוגזמות, ועל כך יש לברך.

ההדרנים שניגן נרינג היו נושא מתוך "פטרושקה" של סטרווינסקי ומזורקה של קרול שימנובסקי. שניהם בוצעו לעילא, ועוררו רצון לשמוע אותו ברסיטל סולני (ואולי גם עם רפרטואר קצת יותר נועז משופן).

לגבי החמישית של מהלר- ככה ככה. החמישית היא אורחת קבועה בפילהרמונית, וכבר שמענו לה ביצועים אדירים בהיכל התרבות. הפעם, הביצוע לא התעלה. הראס-קסאדו, שניצח עם תווים ובלי שרביט, הוביל ביצוע זורם ויפה, אבל בהחלט לא מושלם. אפילו מבחינה טכנית נרשמו מספר תקלות ניקיון משמעותיות לאורך היצירה, במיוחד בחטיבת הקרנות. לאורך הסימפוניה היו רגעים יפים מאוד, כמו לדוגמא בסיום הפרק הראשון או בשיא הרגשי של הפרק השני. אבל ה"אדג'ייטו" המפורסם בפרק הרביעי לא הצליח לרגש, ובפרק החמישי כבר התקבלה תחושה שקסאדו לא מצליח לשמור על מתח מספק. החמישית של מהלר יכולה להיות ארוכה למדי אם לא "מחזיקים" אותה, והפעם היתה תחושה שזה המצב.

לסיכום: לא קונצרט שישנה את חייכם, אבל יש בו לא מעט רגעים יפים. יש להניח גם שככל שיבוצעו קונצרטים נוספים בסידרה הביצוע "יתחמם" וישתפר (הביקורת היא על הקונצרט הראשון בסידרה).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות שופן ומהלר. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado). היכל התרבות ת"א, 3.11.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 5.11.2018