Skip to content

ביקור התזמורת: ראיון עם יאניק נזה-סגאן, מנהלה המוזיקלי של תזמורת פילדלפיה, לקראת הגעת התזמורת לישראל

תזמורת פילדלפיה 2015-10-13-Yannick-PhilaOrch-307fn(ChrisLee)_2 SB

יאניק נזה-סגאן. צילום יח"צ

בתחילת חודש יוני הקרוב תגיע לארץ תזמורת פילדלפיה לביקור ראשון בישראל. על התזמורת ינצח מנהלה המוזיקלי, הקנדי יאניק נזה-סגאן (Nézet-Séguin), מהמנצחים הבולטים ביותר של הדור הצעיר בשדה המוזיקה הבינלאומי.

שורת התפקידים שנושא כיום נזה-סגאן (43) מרשימה בכל קנה מידה. השנה התמנה כמנהל מוזיקלי של ה'מטרופוליטן אופרה' היוקרתית בניו-יורק, במקומו של ג'יימס ליוויין; במקביל הוא מכהן כמנהל מוזיקלי של תזמורת המטרופוליטן של מונטריאול (משנת 2000) ותזמורת פילדלפיה (משנת 2010). השנה יסיים את כהונתו כמנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם, שם החליף אותו בתפקיד להב שני.

למרות מה שנראה כמו זינוק מטאורי, נזה-סגאן מספר שהתקדם דווקא בדרך שמרנית ומקומית. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל חמש, ובגיל 13 החל לעבוד כפסנתרן חזרות במקהלת כנסייה בעיר הולדתו מונטריאול. הוא מספר שאחת הסיבות לכך שהתחיל לעבוד בגיל כה צעיר היתה כדי לממן את רכישת אוסף הדיסקים שלו, שמונה כיום כ- 10,000 כותרים.

בגיל עשרים הקים הרכב המתמחה במוזיקת בארוק, ושלוש שנים מאוחר יותר הפך לעוזר-מנצח באופרה של מונטריאול. בגיל 25 הפך למנהל המוזיקלי של תזמורת המטרופוליטן של מונטריאול, תפקיד אותו הוא מחזיק עד היום. "העבודות המוקדמות שלי לימדו אותי המון על מוזיקה", הוא מספר. "בגיל 18 הייתי לא רק המנצח אלא גם ספרן התווים, מנהל כוח האדם, איש השיווק ומי שהתנהל מול הוועד והתומכים. היה לי מזל גדול להתחיל כל-כך מוקדם".

———–

הסיור של תזמורת פילדפיה בישראל יכלול שלושה קונצרטים – בת"א, חיפה וירושלים. היצירה היחידה מהמאה העשרים שתבוצע בסיור היא הסימפוניה מספר 2 לפסנתר ותזמורת של לאונרד ברנשטיין, "עידן החרדה", לציון מאה שנים להולדתו של המלחין. היא תבוצע בת"א ובירושלים, עם הפסנתרן ז'אן-איב תיבודה (Thibaudet) כסולן.

"זוהי יצירה מאוד יוצאת דופן", הוא אומר. "אפשר לתאר אותה כקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, אבל ברנשטיין ראה אותה יותר כיצירה שבה הפסנתר מייצג את עצמו באמצע סיפור שאותו מספרת התזמורת. זה מזכיר קצת את הקונצ'רטו מספר 1 של ברהמס לפסנתר, שגם אותו נבצע בישראל: מעין סימפוניה עם פסנתר אובליגאטו. לדעתי זו אחת היצירות הטובות ביותר של ברנשטיין, שמביאה לידי ביטוי את הגאונות שלו בכל מה שנוגע לצורה, מלודיה, הבעה, ושילוב מוזיקה בעלת אופי קל יחסית".

כל יתר היצירות שיבוצעו בסיור שייכות לרפרטואר הסטנדרטי של המוזיקה הסימפונית הרומנטית. בחיפה תצטרף לתזמורת הפסנתרנית הלן גרימו (Grimaud), שתנגן את הקונצ'רטו הכביר לפסנתר ותזמורת מספר 1 של ברהמס; ובחלק השני של כל שלושת הקונצרטים תנגן התזמורת את הסימפוניה מספר 4 מאת צ'ייקובסקי.

"הסיורים צריכים לשקף את המיטב של תזמורת פילדלפיה לקהלים שלנו ברחבי העולם", אומר נזה-סגאן בתשובה לשאלה על בחירת הרפרטואר. "אני שמח במיוחד לבצע ברהמס וצ'ייקובסקי, שבאופן מסורתי מתאימים מאוד לסאונד של התזמורת. אני גם גאה להציג את המוזיקה האמריקאית עם היצירה של ברנשטיין. באופן כללי בנוגע לרפרטואר, האתגר עבורי הוא לאזן בין ביצועים רעננים לרפרטואר המסורתי לבין חשיפת הקהל למוזיקה חדשה".

נזה-סגאן מאמין שהשיגרה היא האויב של המוזיקה, אבל אומר שבניגוד לעבר הוא פחות מוטרד מכך. "בעבר, החשש משיגרה גרם לי ללכת יותר מדי לקצוות. כעת אני מאמין שצריך למצוא בכל קונצרט את האיזור המתאים. אין טייס אוטומטי. אם אתה פתוח לקבל מה שקורה באותו רגע עם הנגנים, אתה משיג ביצוע ספונטני".

————–

בקונצרטים בישראל ינצח נזה-סגאן על מוזיקה סימפונית, אך הוא מנצח בקביעות גם על אופרות. "לא צריך להיות הבדל בניצוח על סימפוניה או על אופרה", הוא אומר. "כשיש סולו לאבוב, לדוגמא, האבובן צריך לנשום, והמנצח צריך ללוות אותו בדיוק כמו שהוא מלווה קו ווקאלי של זמר. המנצח צריך להתמקד בקו המוזיקלי, וזה לא כל כך משנה מי מפיק אותו".

איך אתה מאפיין את הצליל של תזמורת פילדלפיה?

"המילה שבה הייתי משתמש היא 'נדיבות'. העושר של המיתרים, האופי של כלי הנשיפה מעץ, הצליל הייחודי של כלי הנשיפה ממתכת. אבל מה שיותר חשוב זו הרוח שמאפיינת את התזמורת, והעובדה שכל אחד מהנגנים נותן מאתיים אחוז מעצמו בכל קונצרט. כל המנצחים שקדמו לי לאורך הדורות עיצבו את הצליל הזה, ועכשיו זו החובה שלי להמשיך ולטפח אותו".

כמו רבים מעמיתיו, נזה-סגאן מדבר גם על התפקיד המשתנה של תזמורת קלאסיות ומנצחים. "יש לנו משימה, שנעשית יותר ויותר חשובה, להיות רלוונטיים לקהילה שבה אנחנו חיים. אני, באופן אישי, רואה חובה לגרום לכולם להרגיש נוח לבוא וליהנות מהרפרטואר התזמורתי- ללא קשר לרקע שלהם, התרבות ממנה באו, החינוך שלהם, גילם וכדומה".

מהם הכישורים הפסיכולוגיים שצריך מנצח שבא לעבוד עם תזמורות ברמה כל כך גבוהה?

"לדעתי, התפקיד של מנצח הוא לספק את התנאים הטובים ביותר לכל נגן בתזמורת להביע את עצמו בצורה הכי חופשית והכי עמוקה שאפשר. אם אתה מדבר על פסיכולוגיה, אז זה המקום שהיא נכנסת לתמונה".

ומה לגבי תהליך העבודה שלך עם סולנים? מה קורה כשיש חילוקי דיעות בינך לבין סולן?

"המנצח והתזמורת צריכים לספק אווירה שמאפשרת לסולן להביע את החזון שלו או שלה ליצירה. אין פרשנות אחת 'נכונה' לאף יצירת מופת. לכן, ההתמודדות עם תפיסות שונות וגישות שונות לאותו קונצ'רטו עם סולנים שונים היא דבר מרתק".

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 23.5.2018

 

 

ביקורת אופרה: "סיפורו של הצאר סלטאן" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב עם בית האופרה ממוסקבה

סיפורו של צאר סלטן_צילום באדיבות האופרה הישראלית

הנסיכה-ברבור מהאופרה. צילום: יח"צ

קסם של הפקה. זהו הסיכום המדויק ביותר שאפשר לומר על האופרה "סיפורו של הצאר סלטאן" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שעולה כעת באופרה הישראלית. האופרה המתוקה הזו מציגה סיפור אגדה בעל סוף טוב, שמבוסס- כמו באופרות אחרות של המלחין- על שילוב בין פנטזיה לדמויות אנושיות. מדובר בהפקה אורחת, בה משתתפים הסולנים, התזמורת, המקהלה ושחקנים של בית האופרה סטניסלבקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו ממוסקבה. אני חייב להודות שלא הכרתי את המוסד הזה קודם, ובאתי בציפיות נמוכות לאור הניסיון העגום שהיה כאן בעבר עם בתי אופרה אורחים. לא הפעם: מדובר בביצוע נפלא, גם מבחינה בימתית וגם מבחינת האיכות המוזיקלית.

האופרה מציגה סיפור אגדה, שמבוסס על פואמה מאת פושקין. ההתחלה מזכירה את סיפור "לכלוכית" אצל רוסיני: שלוש אחיות חולמות להתחתן עם הצאר סלטאן, והוא בוחר לאשה את האחות השלישית. שתי אחיותיה רוקמות מזימה מרושעת כדי לנקום בה, וכתוצאה מהמזימה משליך הצאר את אישתו ובנו לים בחבית. הבן גווידון גדל עם אמו באי בודד, והופך לגיבור חיל. הוא מציל בקשתו ברבור קסום מציפורני עיט, והברבור גומל לו ביד רחבה. הוא הופך את האי לעיר מופלאה, ואת גווידון לנסיך. כאשר מגיע הצאר לאי הוא מגלה כי גווידון הוא בנו, ומאושר לגלות כי גם אשתו בחיים. גווידון מגלה שהברבור הוא בעצם נסיכה, והשניים מתחתנים ברוב אושר. בדומה לאגדת ליכלוכית אצל רוסיני, גם כאן האחיות המרושעות זוכות לחנינה והסוף טוב. העולם שהאופרה מציירת הוא עולם של אגדה, ולכן בחלקים רבים האווירה היא של פנטזיה ציורית ומלאת צבע. בהשתחוויה יש אפילו קונפטי.

רימסקי-קורסקוב הלחין לאגדה הזו מוזיקה יפה מאוד. אולי לא מדובר ביצירת מופת אופראית, אבל היא קליטה ונגישה בקלות גם בשמיעה ראשונה. "מעוף הדבורה" המפורסם, שהוא בעצם "מעוף הדבור", הוא הקטע הידוע ביותר באופרה. המוזיקה הזו מלווה את דבור הקסמים שעוקץ את האחיות הרעות והמדריכה שלהן, ומגולם כאן ע"י ילד חמוד שנראה בן חמש לכל היותר. אוהבי מוזיקה חדי אוזן יזהו באופרה השפעות לא מבוטלות של וגנר, הן מבחינה נושאית והן מבחינת שימוש במוטיבים חוזרים.

כאמור, כל המבצעים בהפקה הזו מצוינים: הסולנים, התזמורת, המקהלה והמנצח. אף אחד מהסולנים אינו מוכר, ולכן אני מוותר מראש על איזכור השמות. אבל כן אציין שתענוג לשמוע בבית האופרה קולות כאלו. קצת לא נעים לומר, אבל רמת הביצוע של האורחים בערב הזה היתה בכמה רמות מעל המקובל כאן בדרך כלל. יש לציין שיש בהפקה גם הרכב ישראלי, מקהלת הילדים "עפרוני", בתפקיד קטן שגם הוא מבוצע למופת. שבחים מיוחדים מגיעים לתרגום הנפלא של ישראל אובל, שממש התעלה על עצמו הפעם עם תרגום עכשווי ומשעשע שלא גלש להתחכמויות מיותרות.

אני ממש מקווה שההצלחה הזו תגרום לשני דברים. ראשית, שיבוצעו כאן עוד אופרות של רימסקי-קורסקוב, מלחין שדי הוזנח כאן לאורך השנים. אפשר להתחיל עם להיט בטוח כמו "סדקו", שלמיטב זכרוני לא בוצעה בארץ מעולם. שנית- שיביאו לפה את בית האופרה המוסקבאי שוב. הם נהדרים.

לסיכום: המלצה חמה וחד-משמעית. זה היה פשוט כיף גדול.

"סיפורו של צאר סלטאן" באופרה הישראלית. הפקה של בית האופרה סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו ממוסקבה. מנצח: יבגני ברז'ניק. בית האופרה ת"א, 6.5.2018.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 7.5.2018

הרצאה שלי על באך – פסטיבל "פליציה בלומנטל"

אני שמח לעדכן כי בשבוע הבא אתן הרצאה במסגרת פסטיבל המוזיקה "פליציה בלומנטל" בת"א. ההרצאה תתמקד בקנטטה 82 של באך, "יש לי די", כולל השוואה של דוגמאות מביצועים מצולמים מעולים. היא תתקיים באולם שטרית במוזיאון ת"א ביום חמישי, ה-10 במאי, בשעה 17:00.

המלצות נוספות על הפסטיבל (מופעים שאינם קשורים אלי):

ארמוניקו קונסורט: קנטטה 82 (שאותה אציג בהרצאה) תבוצע בקונצרט מומלץ, שייערך במוצ"ש 12.5. המבצע יהיה ההרכב האנגלי "ארמוניקו קונסורט", בניצוחו של כריסטופר מונקס (Monks). לצידה יבוצעו יצירות נוספות מתקופת הבארוק, ביניהן "קנטטת החתונה" מאת באך (202 ברי"ב).

אנסמבל "ל'ארפג'אטה" (L’Arpeggiata): הרכב זה, לטעמי, ראוי להמלצה מיוחדת. ההרכב, בניהולה האמנותי של כריסטינה פלוהר (Pluhar), הופיע בפסטיבל פליציה בלומנטל לראשונה בשנת 2006 ומאז העניק פה כמה מופעים בלתי נשכחים. הוא מוכר מאוד גם משידורים בערוצי "מצו". חברי ההרכב יבצעו את התכנית "מדיטרנאו", שתציג מוזיקה מתקופת הבארוק מאיזור הים התיכון: איטליה, יוון, טורקיה, ספרד ומקדוניה. מניסיון העבר- לא כדאי להחמיץ. קונצרט זה יבוצע ביום שני 7.5 בשעה 20:30.

פרטים מלאים על קונצרטים אלו ועל שלל מופעים נוספים אפשר למצוא באתר הפסטיבל.

ביקורת קונצרט: הפילהרמונית מבצעת מיצירות בְּרוּךְ ורוסיני עם ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה

מסע"ת הורי הדר גולדין

נו­ֹזֶדָה וסוּוָונָאי אמש בפילהרמונית. צילום: יוסי זליגר

יופי של קונצרט היה אמש בפילהרמונית. שותף ראשון להצלחה היה הכנר דיוויד גָארֶט, שהיה אמור לבוא לסידרה זו אך ביטל. בקיץ האחרון שמעתי את גארט מבצע את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי בפסטיבל אֶנֶסְקוּ, וזה היה גרוע על גבול המביך. הבחור נראה אולי כמו דוגמן, אבל כנר גדול הוא כבר ממש לא. המחליפה אמש, לעומתו, היתה נהדרת. מדובר בכנרת היפנית אקיקו סוּוָונָאי (Suwanai), שניגנה את הקונצ'רטו לכינור מספר 1 המפורסם של מקס בְּרוּךְ. היצירה אמנם שחוקה מרוב השמעות, אבל זה היה ביצוע מצוין. סוונאי ניגנה בצליל עגול ויפה, בטכניקה מושלמת וללא מניירות מיותרות. היא לא ניסתה לרגש "בכוח", אלא פשוט התמסרה לגמרי למוזיקה ונתנה לתווים לעשות את העבודה. בפרק הראשון זה עבד מצוין, ובפרק השני, האיטי, אפילו עוד יותר. ממש ביצוע נפלא.

בפרק השלישי, לעומת זאת, חסרה לי יותר "אש" ואנרגיה. מוזיקאית מובילה שפגשתי טענה שיכול להיות שזה קשור גם לאקוסטיקה בהיכל התרבות המחודש, שבניגוד לאולם הישן נוטה "לנרמל" את הסאונד על חשבון זוויות חדות. אם תחושתכם דומה, אתם מוזמנים לשתף זאת בתגובות. יהיה מעניין לקרוא דעות של מאזינים שונים, כיוון שמניסיוני חווית ההאזנה בהיכל התרבות תלויה גם במקום הישיבה באולם. בכל מקרה, מבחינת נגינה "נטו" יש לי רק מילים טובות.

הערב (חמישי) תנגן סוּוָונָאי את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, וזו תהיה ההזדמנות האחרונה לשמוע אותה כאן. בקונצרטים הבאים בסידרה כבר ינגן הכנר מיכאל ברנבוים (הבן של).

במרכז הקונצרט עמד ה"סְטָבָּאט מָאטֶר" של רוסיני, הכתוב לארבעה סולנים ומקהלה. ה"סְטָבָּאט מָאטֶר דולורוזה" ("עמדה האם סובלת") הוא פיוט לטיני, שחובר ע"י הנזיר הפרנציסקאני יָאקוֹפּוֹנֶה די-טוֹדִי במאה ה- 13. הוא מתאר את סיבלה של מאריה, אימו של ישו, העומדת חסרת אונים מול הצלב עליו תלוי בנה. המזמור הזה הולחן על-ידי מלחינים רבים בתולדות המוזיקה, כשרובם ניסו לתת למוזיקה אופי מיוסר בהתאם לטקסט. ההלחנה של רוסיני, לעומתם, יוצאת דופן: הוא הלחין חלק מהפרקים בסגנון של אופרה קומית, שלעיתים נשמע כמעט מבודח. דוגמא בולטת לכך היא אריית הטנור בפרק השני, על המילים "ונפשה מתייסרת בכאב". לעומתם, שילב רוסיני ביצירה גם פרקי א-קאפלה מקהלתיים ופרק פוגאלי מסיים, המתאימים יותר לסגנון הכנסייתי הישן.

כמעט כל המרכיבים של הביצוע אמש היו מעולים. המקהלה הפילהרמונית של פראג הזכירה מהי מקהלה בינלאומית מצוינת: יש לה צליל מלא, איזון מושלם בין החטיבות ושירה מגובשת ומלוטשת. השירה שלהם בפרק המתאר את יום הדין היתה פנטסטית ממש, וכך גם בפוגה המסיימת עם התזמורת. פנייה נרגשת לפילהרמונית: אנא, הביאו את החברים היקרים האלו לכאן שוב, וכמה שיותר.

צוות הסולנים היה כל-איטלקי, רובם שמות מוכרים מעולם האופרה הבינלאומי. מתוכם אהבתי במיוחד את הבאס ניקולא אוליביירי, שמעבר לקול חם ויפה הצליח להתמודד בקלות עם אריית הבאס הקשה "על חטאות עמו הוכה". שבחים דומים מגיעים לזמרת הסופרן אריקה גרימאלדי, הן מבחינה קולית והן מבחינת הנוכחות הבימתית. הזמרת המוכרת ביותר בצוות היתה זמרת האלט דניאלה ברצ'לונה, ואליה דווקא פחות התחברתי. היא הציגה אמנם יכולת שירה מעולה על פני כל הטווח הקולי, אבל משהו בהופעה שלה היה מכונס מדי ולא נוגע. הטנור, פיירו פְּרֵטִי (Pretti), היה לטעמי החוליה החלשה יחסית והפגין קול קצת לחוץ. אבל בהחלט לא ברמה שמפריעה לחוויה הכללית.

מילים חמות מגיעות גם לניצוח של ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה (Noseda). הוא היה ברור, חי ואנרגטי, עם תמיכה מצוינת בזמרים והדגשה של קווים מעניינים מתוך התזמורת. תענוג.

לסיכום: ערב מהנה ולפרקים אפילו מרגש, באיכות סולנית ומקהלתית שלא שומעים פה כל יום. מומלץ בחום.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות בְּרוּךְ ורוסיני. מנצח: ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה. היכל התרבות ת"א, 25.4.2018.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 26.4.2018

"מוזיקה קלאסית היא כמו זהב, היא תמיד תשרוד": ראיון עם מנפרד הונק

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300_preview

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

בימים אלו מתארח בפילהרמונית מנפרד הונק (Honeck), מנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של פיטסבורג. הונק (58) הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, ומנצח בקביעות על התזמורות הטובות בעולם.

"כמנצח, הדבר הכי חשוב לי הוא המוזיקליות של התזמורת", הוא אומר. "מהבחינה הזו נגני הפילהרמונית הישראלית נהדרים. הם מבינים מהר את המוזיקה, ואפשר לבקש מהם הכול. זו תזמורת שאפשר להשיג איתה תוצאות טובות גם בזמן המועט שיש לנו לחזרות".

כמנצח אורח אתה בא עם חזון צלילי מוגדר מראש, או שאתה מתאים את עצמך למה שיש?

"מנצח אורח לא יכול לשנות סאונד של תזמורת בזמן הקצר שעומד לרשותו. לכן הוא צריך להקשיב לסאונד ולהתאים את עצמו. מה שכן, הוא צריך לבוא עם רעיון ברור. כשאני מגיע לתזמורת אני יודע מה אני רוצה להשיג. לפעמים אני מקבל מראש את מה שאני רוצה, ולפעמים יש מקומות שאני רוצה שיישמעו אחרת. ואז, השאלה היא איך אתה מבקש מהנגנים לעשות את השינויים".

איך אתה באמת עושה זאת?

"אני עובד בעיקר על הפראזות. אחת השיטות לכך היא לעבוד עם תמונות ודימויים. זה מאוד אפקטיבי כשהנגנים טובים. לדוגמא, אם תדבר על דימוי של אהבה תקבל מיד ויבראטו וחום. אם תדבר על מוות, תקבל פחות ויבראטו. בדרך כלל אני מעדיף לתאר דימוי מאשר להסביר מה צריך לעשות. לדוגמא, כדי להעביר הרגשה של גסיסה אפשר להשתמש בדימוי של פרח נובל ועלים שמשנים צבע. זה משהו שלמדתי מקרלוס קלייבר, וזה עובד תמיד. הכי טוב זה לספר לנגנים את הסיפור מאחורי המוזיקה".

ומה קורה כשמדובר במוזיקה אבסולוטית, שאין בה סיפור?

"תמיד יש סיפור שאפשר לספר. אפילו צליל אחד מספר סיפור- של ריקנות. הרי גדולי המוזיקאים כתבו מוזיקה עם תכנית מאחוריה. ברגע שמבינים את הסיפור, הפרשנות הופכת להיות הרבה יותר מעניינת".

את היכרותו הקרובה עם גדולי המנצחים הונק עשה כנגן בשורות הפילהרמונית של וינה. "ניגנתי שם שמונה שנים כוויולן, ועוד שנתיים ככנר. זכיתי לנגן תחת שרביטם של גדולי המנצחים, ביניהם קלייבר, אוזאווה, קראיאן, ברנשטיין, מוטי ואחרים. עקבתי אחריהם בעיני נץ. היה מרתק לראות איך לכל אחד יש טכניקה אחרת ואיך כל אחד עובד בצורה שונה".

מי השפיע עליך יותר מכולם?

"אפשר ללמוד מכל אחד. קרלוס קלייבר, לדוגמא, היה מנצח מדהים. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על סאונד וטכניקת ניצוח. הוא לא היה תמיד מדויק בתנועות הניצוח שלו, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הרברט פון-קראיאן ניצח בדרך כלל עם עיניים עצומות כדי ליצור אווירה מיסטית. בנוסף הוא ביקש מכוריאוגרף שימצא עבורו את התנועות שיעשו הכי הרבה רושם על הקהל".

ומנצחי הדור הצעיר כיום?

"אני מתחבר למנצח אם הוא מראה באמת את האישיות שלו. זה שילוב של כנות ויושרה. מעבר לתנועות ולהתלהבות, השאלה היא קודם כל האם אתה באמת מכיר את היצירה. לניקולאוס הרנונקור, לדוגמא, תמיד היה מה לומר על היצירות מבחינה היסטורית. כשניגנת איתו תמיד היה ברור למה הדברים הם כמו שהם".

ומה קורה אם הקהל רוצה פרשנות "נעימה" ולאו דווקא "נכונה"?

"יש פה עניין של יושרה מקצועית- לא ללכת עם טעם הקהל. אני לא מתעלם מהקהל, אבל מאמין שמוזיקה מלפני מאה שנה ויותר צריכה להישמע כפי שהמלחין חשב עליה. רק אז היא תעבוד הכי טוב. אם תיקח לדוגמא את ריקודי ה"לנדלר" בסימפוניות של מהלר, חשוב שהם יישמעו כמו ריקודים עממיים ולא כמו ואלס וינאי. הרי רקדו אותם עם נעלי עץ כבדות שיצרו רעש בעת המגע עם הרצפה. אם תנגן אותם יפה מדי- תחמיץ את כל הנקודה".

—————-

כמנצחים רבים אחרים, הונק מדבר בחשש מסוים על המתרחש כיום בעולם המוזיקה הקלאסית. "קרה שינוי בעולם כולו, והוא שאנשים מקבלים פחות חינוך למוזיקה קלאסית. יש פחות ידע. הרבה אנשים מהדור של שנות השבעים והשמונים לא למדו מוזיקה כלל, והילדים שלהם מתעניינים רק בפופ ומוזיקה קלה".

"אני לא דואג לעתיד המוזיקה הקלאסית", הוא אומר. "מוזיקה קלאסית היא כמו זהב. היא תמיד תשרוד. לפעמים הערך שלו עולה ולפעמים יורד, אבל הוא תמיד זהב. אבל מה שכן מטריד הוא שהעולם הזה מתכווץ. יש פחות אנשים שמתעניינים במוזיקה קלאסית".

מה לגבי הקלטות?

"אני מאמין גדול בהקלטות, כי זה חיוני לתזמורת להפיץ את העבודה שלה. בפיטסבורג אנחנו מקליטים הרבה, ותמיד בהופעות חיות. ההקלטה היא כמו מסמך של היכולת שלך. לכן אני מקליט גם את רפרטואר הבסיס, כמו לדוגמא הסימפוניות של בטהובן. זו לא סתם 'עוד הקלטה', אלא תמיד פרשנות מיוחדת שלוקחת בחשבון הרבה פרטים ויש מאחוריה חשיבה ועבודה".

תן לי דוגמא.

"קח את הסימפוניה השישית של בטהובן, 'הפסטורלית'. בפרק השני יש שם חיקוי צלילי של שלוש ציפורים שונות, שבטהובן עצמו כתב בתווים את שמותיהן: שלו, זמיר וקוקייה. לפני שהקלטתי את הסימפוניה מצאתי הקלטות של הציפורים האלו, והשמעתי אותן לנגנים. ברגע שאתה שומע את ההקלטות, אתה מבין איך המוזיקה אמורה להישמע מבחינה המיקצב והדגשים. זה שונה מאוד מהפרשנות המקובלת".

הונק חוזר לקרלוס קלייבר גם בהקשר ל'הובלה' מול 'שליטה' אצל מנצח. "למנצח יש בחירה עד כמה להסתכן", הוא אומר. "אתה יכול לתת ביט שכולם מבינים. יהיו נגנים שיהיו מרוצים מזה, כי אז הם יכולים לסמוך עליך. אבל קלייבר לא ראה את התפקיד שלו כמי שאחראי שהנגנים יהיו יחד מבחינה טכנית. מה שעניין אותו הוא שהם יהיו יחד בעשיית המוזיקה. הוא לא ניצח על משקל אלא על פראזות, וכך הצליח להוביל לקליימקס בביצועים שלו. זה גם מה שאני מחפש. כשאתה מנצח בצורה טכנית, המוזיקאים אולי יהיו יחד אבל זה לא יהיה מעניין. זה ההיפך ממה שאני רוצה. כשאתה 'משחרר' זה יכול להיות מסוכן, אבל בסוף משתלם".

————–

בפילהרמונית כעת מנצח הונק על תכנית מגוונת, שכוללת יצירות מאת היידן (סימפוניה מספר 100, "הצבאית"), מהלר ("שירים על מות ילדים") וריכרד שטראוס. היצירה של שטראוס היא סוויטה מתוך האופרה "אלקטרה", שהונק עצמו ערך לביצוע סימפוני יחד עם המוזיקאי הצ'כי תומאש אילה (Ille). "זו גירסה שלי", אומר הונק. "אילה רק עזר לי עם המחשב ועם הצד הטכני. המוזיקה היא של שטראוס במאה אחוז, ואני עשיתי רק את החיבור בין החלקים ושינויים קלים שנדרשו עקב המעבר למדיום סימפוני".

הונק מציין שמדובר ביצירת ענק, שדורשת 111 נגנים. "הסיבה לעריכת היצירה הזו היתה שתמיד רציתי שהיא תבוצע בקונצרט", הוא אומר. "זו מוזיקה נהדרת, אבל בגלל שאין לה גירסה תזמורתית אפשר היה עד כה לבצע אותה רק בנוסח האופראי המלא. הרעיון לא חדש: הרי גם שטראוס עצמו עשה עיבודים תזמורתיים לאופרות שלו. מה שעשיתי פה זה מעין סוויטה סימפונית שמחברת בין הפרקים התזמורתיים השונים, והיא מנוגנת ברצף אחד ללא חלוקה לפרקים. המוזיקה מנסה לתאר את התפקידים השונים באופרה לפי עיקרון ה'לייטמוטיב': אלקטרה, אחיה אורסט (Orest), האב אגממנון ועוד. לכן אני ממליץ לקרוא את התכנייה בזמן הקונצרט. אלקטרה היא המוזיקה הכי ברוטלית וקיצונית ששטראוס כתב. אם היה ממשיך בסגנון הזה, ייתכן שהיה הופך לאחד מחברי האסכולה הווינאית השנייה".

ביקורת אופרה- "דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית

דון קרלו - קרדיט צילום - יוסי צבקר (3)

"דון קרלו" היא לא מהאופרות הפופולאריות ביותר של ורדי. מבחינת היקפה היא אמנם מונומנטלית, אך ההלחנה שלה אינה מעודנת כמו האופרות הגדולות שלו. לעיתים ממש מתקבל רושם של קטעים תפורים ביד גסה, כדי להכניס את כל הדרמה ההיסטורית לתוך המסגרת האופראית. ובכל זאת, ההפקה הנוכחית באופרה מומלצת. הנקודה העיקרית העומדת לזכותה היא איכות הנגינה התזמורתית תחת ידו של דניאל אורן. רק לפני שבועות מספר ניצח אורן על "דון ג'ובאני" של מוצרט, ולטעמי זה היה חלש מאוד. הפעם, עם ורדי, זה היה סיפור אחר לגמרי. כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שאורן מרגיש ברפרטואר הזה כמו דג במים. במוזיקה של ורדי, תנועות הידיים הרחבות שלו, הפראזות הרומנטיות ובניית המשפטים המוזיקליים נשמעו נכון ובסגנון. כן, היו פה ושם בעיות בלאנס, וכן, לא תמיד הכל היה מדויק במאה אחוז. אז מה. בסיכומו של דבר הצד המוזיקלי היה מהנה מאוד. אולי גם כי הפעם, בניגוד לדרכו, אורן לא שאג ולא נהם עם התזמורת והזמרים. זה שידרוג משמעותי עבור מי שיושב בשורות הקדמיות.

לגבי הזמרים (קאסט ראשון): אין גילויים מסעירים, אבל כמעט גם אין נפילות. הבולטים בעיני היו קטבאן קמוקלידזה (Ketevan Kemoklidze) בתפקיד הנסיכה אבולי, עם יכולת ווקאלית מרשימה שהלכה והשתפרה עם הזמן; אירה ברטמן בתפקיד אליזבת, ששרה יפה כתמיד; ויונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד האציל רודריגו בקול מהוקצע ובנוכחות מאופקת. לקוריאני סימון לים (בתפקיד פיליפ) יש קול גדול ומרשים, אבל משהו בנוכחות הבימתית שלו היה לטעמי "תקוע". במידה מסוימת זו היתה גם ההתרשמות מאיבגן אורלוב (Ievgen Orlov) בתפקיד האינקוויזיטור הגדול. שבחים מיוחדים מגיעים למקהלה, שנשמעה מדויקת ומלאת נפח. הבימוי היה שמרני במובן הטוב של המילה, ואפקטיבי למדי. כך גם התפאורה והתלבושות.

ההפקה הזו של "דון קרלו" היא בגירסה האיטלקית, וכוללת ארבע מערכות (במקום החמש המקוריות בגירסה הצרפתית המקורית). לטעמי האופרה ארוכה מדי גם בגירסה השנייה, והיתה נשכרת אם ורדי היה מקצץ קצת משתי המערכות האחרונות. אבל בסך הכל אין תלונות. מומלץ כמעט מכל בחינה.

"דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 11.3.2018

ביקורת קונצרט: קיריל פטרנקו ויוג'ה וואנג עם הפילהרמונית

YW_KirkEdwards

יוג'ה וואנג. צילום: קירק אדוארדס

תקופה חגיגית עוברת על הפילהרמונית הישראלית בשבועות האחרונים. בסידרה הקודמת התארח בה המנצח להב שני, מיד לאחר ההודעה על מינויו כמנהל המוזיקלי הבא של התזמורת. כעת מתארח בה קיריל פטרנקו (Petrenko), מנהלה המוזיקלי הבא של הפילהרמונית של ברלין. לאחר סידרת הביטולים של תחילת העונה, זהו רצף מבורך של שמות גדולים.

ואכן, הקונצרט במוצ"ש היה אירוע מלהיב. גם בזכות פטרנקו עצמו, שהופיע הפעם עם הילת ה"מנצח הנבחר של הפילהרמונית של ברלין"; גם בזכות הפסנתרנית הסולנית יוג'ה וואנג, שהציגה נגינה פנטסטית; וגם בזכות התזמורת, שהגיבה למנצח האורח בחום והתלהבות לא רגילות.

את הערב פתחה "לה פרי" (La Péri) מאת פול דיקא, שחוברה עבור "הבלט הרוסי" המפורסם של דיאגילב בשנת 1912. זו יופי של מוזיקה: צבעונית, מגוונת, עם תזמור עשיר ועם שפה מוזיקלית שמזכירה יצירות של מלחינים צרפתיים אחרים בני התקופה (לדוגמא, סימפוניה מספר 3 של סן-סנס או "הים" של דביסי). "לה פרי" היא דוגמא טובה ליצירות שהפילהרמונית צריכה לבצע יותר: מצד אחד היא לא מוכרת לרוב הקהל, ומצד שני- היא נגישה ומעניינת. גם הביצוע היה מבריק ומהנה מאוד.

שיא הערב מבחינת ביצועית "נטו" היה מיד אחר-כך, עם הקונצ'רטו מספר 3 לפסנתר של פרוקופייב. הקונצ'רטו הזה נשמע הרבה פעמים כמו "תצוגת תכלית" חלולה של וירטואוזיות, שעיקרה קושי טכני מטורף אך ללא עומק ריגשי. הפעם, בנגינתה של יוג'ה וואנג, זה היה הרבה יותר מסתם זיקוקי די-נור של שליטה טכנית. זה היה ביצוע נפלא, עם פסנתרנות על-אנושית אבל גם מלאת עניין. לאחר הפרק הראשון המסחרר הקהל פרץ במחיאות כפיים ספונטניות, וזה היה מקסים. לרגעים הרגשתי גאווה של ממש שהפילהרמונית הישראלית זוכה לשתף פעולה עם מוזיקאים ברמה כל-כך גבוהה. וואנג פינקה את הקהל גם בשני הדרנים, כאילו לא ניגנה הרגע את אחד הקונצ'רטי הקשים ביותר ברפרטואר. ממש גיבורת-על.

את הערב חתמה הסימפוניה הראשונה של ברהמס. זה היה ביצוע מרשים מאוד, אם כי לא מושלם. מצד אחד, היו לי השגות לגבי היעדר תחושת מתח מספק בבניית הפרק הראשון ועיצוב פראזות מסוימות בפרק הרביעי. מצד שני, הניצוח של פטרנקו היה מדויק וברור מאוד, והיו בו הדגשות יפות של קווים לא צפויים (במיוחד של כלי הנשיפה ממתכת). התזמורת הגיבה בהתלהבות ניכרת, והפיקה את הצליל שהיא שומרת למנצחים אהובים במיוחד. בסיכומו של דבר, זו היתה חוויה גדולה ומרגשת. מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: קיריל פטרנקו. פסנתר: יוג'ה וואנג. היכל התרבות ת"א, 17.2.18.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 18.2.2018

ביקורת קונצרט: היידן ומהלר בפילהרמונית

Dimitri JurowskiGent

© Jimmy Kets

דמיטרי יורובסקי. צילום: ג'ימי קטס

הפילהרמונית סובלת החודש מגל ביטולים, שהתחיל עם מאריי פרהיה והסתיים עם שני האורחים בסידרה הנוכחית (סולנית ומנצח). אז התכנית אמנם לא השתנתה, אבל האורחים כן: את ולדימיר יורובסקי שביטל החליף אחיו, דמיטרי. את הצ'לנית שביטלה החליף בוריס אנדריאנוב (42). על המנצח המחליף אין לי יותר מדי תלונות, על הצ'לן- יש ויש.

פתיחת הקונצרט, עם הקונצ'רטו לצ'לו מספר 1 של היידן, לא בישרה טובות. יורובסקי הוביל את התצוגה התזמורתית של הנושאים בנגינה נסחבת וחסרת חן, רחוקה מאוד מהסגנון ההיידני הנמרץ ומלא החיים. כניסתו של הצ'לו דירדרה את הביצוע עוד יותר: אנדריאנוב הציג צליל קטן, לא נקי ולא יציב, והמשפטים המוזיקליים שהוא בנה נשמעו מקוטעים וחסרי נשימה. בנוסף ליווה את הנגינה שלו מן רחש רקע מוזר, שנשמע כמו נשימות לא סדירות. זה פשוט לא היה ביצוע מספיק טוב, ובוודאי לא ברמה הרגילה של הפילהרמונית. לזכותם של האורחים יש לציין שהחלפת הסולנים נעשתה ממש ברגע האחרון, וייתכן שהביצוע החלש נובע מהיעדר מספיק זמן לחזרות. בכל מקרה, זה היה אחד הביצועים הפחות מוצלחים ששמעתי לקונצ'רטו המקסים הזה.

החלק השני, בו בוצעה סימפוניה מספר 7 של מהלר, היה סיפור אחר לגמרי. השביעית היא יצירה קשה ומורכבת, שכוללת חמישה פרקים ואורכת כשעה ורבע. האורך, המורכבות והתיזמור העשיר הפכו אותה לאחת מהסימפוניות הפחות-מבוצעות של מהלר, וחבל.

השביעית אמנם ארכנית וגולשת בין רעיונות, אבל יש בה הרבה רגעים נפלאים. הפרק הראשון משלב קרן טנור, כלי יוצא דופן שזוכה לסולו מקסים. בפרק השני משלב מהלר פעמוני פרות מאחורי הקלעים, שלמאזין בן-זמננו נשמעים ברגע הראשון כמו צילצול סלולרי שמישהו שכח לכבות. לפרקים השני והרביעי הוא קרא "מוזיקת לילה", שנעה החל מחלום בלהות מסויט וכלה בסרנדה מעודנת עם מנדולינה וגיטרה. בפרק החמישי הוא שילב קליידוסקופ מטורף של נושאים מוזיקליים, החל מה"מייסטרזינגר" של וגנר וכלה במוזיקה הטורקית של מוצרט. בקיצור, לא משעמם.

יש לשמוח שיורובסקי לא החליף את השביעית ביצירה קלה יותר, אלא בחר בדרך הקשה והחליט להתמודד. הביצוע שלו אמנם לא היה מושלם, אבל איפשר לפילהרמונית לתת "תצוגת תכלית" של עוצמה, תחושת אנסמבל מצוינת וברק צלילי. זאת, בשילוב הנראטיב המהלרי המרתק ומגוון הכלים המסחרר, הפכו את הערב לחוויה יוצאת דופן.

כמנצח, יורובסקי נראה כמו התכה של שני מנצחים גדולים: ג'וזפה סינופולי ז"ל וריקרדו שאיי יבדל"א. התנועות שלו ברורות וחסכוניות, והניצוח מדויק ונקי ממניירות. מבחינה פרשנית היו לי לא מעט הסתייגויות מניצוחו: בפרק הראשון הטמפי שלו נשמעו ללא נשימה, והתזמורת נשמעה לא מספיק ממוקדת. בפרק השלישי חסרה "הליכה עד הסוף" בתיאור המוזיקלי השטני של סיוט הלילה, וכך הלאה. אך הביצוע הלך והשתפר בהמשך, והגיע לשיא בפרק האחרון המלהיב. בהחלט חוויה מומלצת, בעיקר אם מגיעים רק אחרי ההפסקה ומוותרים על החוויה המפוקפקת עם הסולן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת יצירות מאת היידן (הקונצ'רטו מספר 1 לצ'לו) ומהלר (סימפוניה מספר 7). מנצח: דמיטרי יורובסקי. צ'לו: בוריס אנדריאנוב. היכל התרבות ת"א, 13.1.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

סיור מוזיקלי לפסטיבל וורביה- קיץ 2018

Valerie Gergiev_c_ Alexander Shapunov

ואלרי גרגייב. צילום: אלכסנדר שאפונוב

אני שמח לעדכן שהיום פורסם הסיור המוזיקלי אותו אדריך בקיץ הקרוב. בסיור נצטרף לחגיגות היובל של פסטיבל ורביה (Verbier) בשווייץ, מהפסטיבלים המובילים בעולם למוזיקה קאמרית. במהלך הסיור נבקר בשישה קונצרטים, בהם ישתתפו כמה מהמוזיקאים הגדולים של זמננו: הפסנתרנים מרתה ארחריץ', דניל טריפונוב, אנדרס שיף וייבגני קיסין, הכנרות וילדה פראנג וז'נין יאנסן, המנצחים ואלרי גרגייב, כריסטוף אשנבך ומארק מינקובסקי, זמרת הסופרן מיה פרסון, הצ'לן מישה מאיסקי, המקהלה הקאמרית RIAS ועוד רבים מהצמרת העולמית.

בשעות היום נערוך טיולי טבע בנופים היפהפיים של האלפים השוויצריים בהדרכת יותם רגב הנפלא, מומחה לשוויץ שמטייל איתנו כבר מספר שנים.

שימו לב שהמחיר בדף הסיור אינו כולל את מחירי הקונצרטים, אותם ניתן להזמין בנפרד בטופס ההרשמה (ניתן לבחור קטיגוריות שונות של כרטיסים במחירים שונים או אפילו לוותר על קונצרטים ספציפיים, לפי העדפתכם).

יציאה: 20 ביולי 2018, חזרה: 26 ביולי בלילה (סה"כ שישה לילות).
הסיור נעשה בהפקת חברת "קשרי תרבות- תבל".
*****
בהזדמנות זו אני מזכיר את הסמינר המוזיקלי בהדרכתי לברלין בפסח הקרוב, לפסטיבל הפסחא של האופרה הממלכתית של ברלין בניצוחו של דניאל ברנבוים.
גם סמינר זה הוא בהפקת "קשרי תרבות- תבל".

ביקורת אופרה: "חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית

1Credit Yossi Zwecker

צילום: Yossi Zwecker

דרושה מידה ניכרת של תעוזה כדי להעלות בארץ אופרה כמו "חלום ליל קיץ" של בנג'מין בריטן. זוהי אופרה מטורפת ומרובת-דמויות, שלמרות אופייה הקומי דורשת מהקהל מאמץ ניכר. גם כדי להבין את דקויות העלילה, וגם כדי להתמודד עם המוזיקה המרתקת של בריטן. לא פלא שעלתה עד כה באופרה הישראלית רק פעם אחת (בשנת 1994). ואכן, גם הפעם רבים בקהל נהרו החוצה בהפסקה. כמה חבל: למי שהיה מוכן למשהו שחורג קצת מהגבולות המוכרים של מוצרט-ורדי-פוצ'יני, הערב הזה סיפק חוויה מענגת.

הליברטו של "חלום ליל קיץ" נכתב ע"י בריטן ובן-זוגו, פיטר פירס, על בסיס המחזה המפורסם של שייקספיר. זהו טקסט פרוע על ממלכה של פיות ושדונים, שמפעילים את כוחות הקסם שלהם על בני האדם וגורמים להם לפעול בצורה שונה מאוד מהצפוי. הוא כתוב באנגלית של המאה ה- 16, וההתמודדות איתו מאתגרת למדי. גם התרגום המעולה לעברית (של דורי פרנס) נעזר פעמים רבות בניקוד כדי להבהיר את הטקסט. זו החלטה נבונה, כיוון שהטקסט בעברית שומר על הרוח השייקספירית והניקוד נדרש מאוד.

המוזיקה של בריטן לא קלה ולא טונאלית, אבל יש בה המון יופי ויצירתיות. כבר במערכה הראשונה תופס בריטן את האוזן עם אפקט "גליסנדו" בלתי נשכח, ובמערכה השלישית הוא מלחין באופן מופלא את ה"מחזה בתוך מחזה" על פיראמוס ותיסבי. זהו מחזה שמועלה ע"י קבוצת שחקנים חובבים לא-יוצלחים, בעוד הגיבורים של המחזה ה"אמיתי" משמשים כקהל ומעבירים על השחקנים הגרוטסקיים ביקורת לעגנית. התמונה הזו  משוחקת ומושרת להפליא, ויוצאת ממש מצחיק.

ההפקה נשענת ברובה על כוחות מקומיים, החל מהמנצח (דניאל כהן) והמשך במרבית הסולנים. רמת הזמרים היתה גבוהה מאוד ברוב המקרים, וזה נוגע לא רק לכישורי השירה אלא גם לכישורי המשחק (שנדרשים מאוד בהפקה הזו). מבין הישראלים בתפקידים הראשיים בלטו במיוחד הילה באג'יו (טיטניה), יעל לוויטה (הלנה), ענת צ'רני (הרמיה) ואיתן דרורי, שגילם בצורה נפלאה את התפקיד הקומי של פרנסיס פלוט. מבין האורחים אהבתי מאוד את ג'ושוע בלום (בוטום) ואת ג'ייסון ברידג'ס (לייסנדר). גם היתר היו בסדר גמור, למרות שלא את כולם שמעו בצורה מספיק חדה.

השיבוץ היחידי שהיה גרוע היה של השחקן יוסי צברי, בתפקיד השדון פאק (Puck). השירה שלו באנגלית היתה עם מבטא ישראלי בולט, דבר שאף זמר מקצועי לא היה מרשה לעצמו. לי זה ממש צרם באוזן. ליהוק תמוה, שראוי היה לבחון מחדש כבר בשלב החזרות.

מהניצוח של דניאל כהן התרשמתי באופן מעורב. מצד אחד הוא מנצח בצורה מדויקת, מעורבת ונעימה, וניכר שהזמרים והתזמורת סומכים עליו מאוד. מצד שני, הסאונד התזמורתי היה די חיוור וחסר "פלפל", וחלק מהאפקטים המוזיקליים של בריטן לא נשמעו מספיק משכנעים.

הבימוי (של עידו ריקלין) הופך את ההפקה לסרט קולנוע מהוליווד של שנות השלושים. הרעיון הזה קצת מסבך את הבנת העניינים (שמורכבים גם ככה), אבל יש בו היגיון פנימי והוא מכבד את המוזיקה ואת הטקסט. מה שכן, בפרסומות לאופרה הודגש האלמנט של הסרט, ולטעמי זה קצת לא הוגן. מי שיבוא לאופרה בגלל שיחשוב שהוא הולך לראות גירסה אופראית לסרט הוליוודי, ויקבל את המוזיקה של בריטן לפנים ללא הכנה, עשוי להיות מופתע מאוד.

כאמור, רבים בקהל עזבו בהפסקה (אחרי המערכה השנייה). טעות מרה. המערכה השלישית היא הנגישה ביותר, בעיקר בזכות ה"מחזה בתוך מחזה" שהוזכר קודם. גם מי שהמוזיקה קשה לו ישאב מהתמונה הזו הנאה שלמה, בין היתר בזכות הופעה קומית בלתי נשכחת של איתן דרורי לבוש כדורות'י מ"הקוסם מארץ עוץ". תענוג.

לסיכום: בראבו לאופרה הישראלית על הבחירה באופרה מאתגרת ולא ידידותית לקופות, ובראבו לרוב הסולנים על הביצוע. אם אתם מתכננים לבוא, המלצה חמה: תקשיבו לאופרה ביו-טיוב לפני שאתם מגיעים. המוזיקה לא קלה, והיכרות מוקדמת איתה תעשה לכם את החוויה הרבה יותר מהנה.

"חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה, 4.1.2018. 

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית