עודד רייך וענת צ'רני ב"תיאודור". צילום: יוסי צבקר
זו משימה מורכבת לכתוב על "תיאודור", שעלתה אמש באופרה הישראלית בבכורה עולמית. מצד אחד- האופרה הזו לא חפה מבעיות, בעיקר בקשר למוזיקה עצמה. מצד שני- איכות הביצוע, הליברטו, הצד הוויזואלי, החיבור לאקטואליה – כולם היו מרשימים מאוד. בסיום ההצגה עמד הקהל כולו על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות שאינני זוכר כמותה כבר שנים, ואפשר להבין אותו.
ההערכה כלפי הנהלת האופרה על ההשקעה העצומה ב"תיאודור" עולה שבעתיים בהתחשב בעובדה שרוב הסיכויים הם שהיא תיגנז בסוף ההצגות. מי כבר ירצה להעלות כיום בעולם אופרה בעברית, עם מסרים ציוניים מובהקים, שלקראת סופה מוזכרים דבריו המרגשים של הרצל על קבלה וכבוד לבני כל הלאומים החיים במדינה היהודית?
העלילה של "תיאודור" מציגה סיפורים ואירועים מתוך הביוגרפיה המוקדמת של הרצל, תוך התמקדות במניעיו הרגשיים והנפשיים. הרעיון מאחורי הליברטו הוא להציג את הרצל לא כדמות היסטורית, אלא כגיבור דרמטי החווה קשיים רגשיים ונע בין ייאוש לשיגעון בעודו מחפש את הדרך להרגיש שייכות.
האופרה בנויה מעשר תמונות, ובהן שני קווי עלילה המתחלפים לסירוגין. בקו העלילה הראשון הגיבור הוא הרצל הצעיר, סטודנט בווינה בשנות העשרים לחייו. את תפקיד זה שר זמר הבריטון הצעיר נועם היינץ, שהתגלה כזמר (ושחקן) מעולה. גיבור קו העלילה השני הוא הרצל באמצע שנות השלושים לחייו, אותו שר זמר הבריטון עודד רייך באחד מהתפקידים הגדולים ביותר בהם שמעתי אותו. בשלב זה בחייו הרצל הוא עיתונאי, המסקר את משפט דרייפוס בפריז. הוא נשוי לא באושר לז'ולי (ענת צ'רני), ואב כושל לשלושת ילדיו. בתמונת הסיום מגיעה האופרה לשיא הדרמטי שלה, בו הרצל הבוגר ותיאודור הצעיר מנהלים דואט דמיוני בו הם מחפשים מוצא מהמבוי הסתום אליו נקלעו. הרצל כמעט יוצא מדעתו, ואז מתמלא בחזון חדש – הקמת מדינה לעם היהודי.
מאחורי ההפקה עומד צוות כל-ישראלי: המלחין יונתן כנען, הבמאי וכותב הליברטו עידו ריקלין, והמנצח נמרוד דוד פפר. מעניין לראות שאת התיזמור לאופרה לא עשה המלחין אלא מוזיקאי אחר (ערן זהבי), צעד שחורג מאוד מהמקובל. עם זאת, התיזמור דווקא היה אפקטיבי מאוד. מה שהיה פחות אפקטיבי, לטעמי, היו חלקים ניכרים מהמוזיקה.
המוזיקה שחיבר יונתן כנען ל"תיאודור" לא אחידה ברמתה. הבעיה העיקרית שלה היא בדיאלוגים בין הסולנים, שבהם נשמע כאילו הזמרים פשוט יורים אחד על השני תווים אקראיים. עברית היא שפה בעייתית מאוד לשירה אופראית, ובמקומות רבים נראה שכנען לא הצליח להתגבר על כך. במערכה הראשונה זה היה בולט במיוחד, עם מעין רצ'יטטיבים שלא הולכים לשום מקום. מעבר לכך, התחושה בחלקים ניכרים מהאופרה היתה של מוזיקה אגרסיבית, עם הרבה פאתוס ומעט עידון.
לעומת הדיאלוגים, רוב קטעי המקהלה היו כתובים בצורה הרבה יותר אפקטיבית. במיוחד אהבתי את ה"קירייה אלאיסון" בסצינת הכנסייה, אולי כי כאן סוף סוף נשענה המוזיקה על מסורת קיימת (למרות שהיתה מקורית לחלוטין, ועל כך כל הכבוד למלחין). היו רגעי חסד גם בכמה מהאריות, כולל רגע עדין ונוגע ללב באריה של פאול פון פורטהיים לקראת סוף האופרה (בשירתה היפה של שקד סטרול).
מבחינה סגנונית התקשיתי לזהות במוזיקה של כנען השפעות ברורות או שפה מוזיקלית מוגדרת. לזכותו יאמר שהיא לא מודרניסטית-להכעיס, אלא נגישה ותקשורתית יחסית. כן אפשר לשמוע בה קצת וגנר (כולל ציטוטים ישירים שנגזרים מהליברטו), קצת מוזיקה וינאית קלה של סוף המאה ה- 19, וקצת מוזיקה לאומית בסגנון ווהן-ויליאמס. מה שחסר לי בהלחנה היו יותר קישורים מוטיביים, אפילו "לייטמוטיבים" של רעיונות או דמויות. הצלחתי לזהות חזרה כזו על מוטיבים רק פעם או פעמיים, וכשזה קרה- היה אפקטיבי ויפה.
למרות ההסתייגויות מהמוזיקה, יצאתי אמש מלא הערכה לביצוע. היו אמש ב"תיאודור" שורה ארוכה של זמרים מעולים: יורי קיסין (במספר תפקידים שונים, שהזכור ביניהם הוא "החלקלק"), רונה שרירא (האומנת), שקד סטרול (פאול), יאיר פולישוק (ביצוע אדיר לתפקיד הרמן באהר), וכמובן – עודד רייך ונועם היינץ המעולים בתפקיד הרצל. מי שעוד הרשימו היו תזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) ומקהלת האופרה, בניצוחו של נמרוד דוד פפר. לכך יש להוסיף את הצדדים הויזואליים (בימוי, תאורה, תלבושות, תפאורה) שנעשו בכישרון ויצירתיות.
ועם כל זאת- התמונה האחרונה של האופרה שווה את כל הערב. בתמונה זו מקריא הרצל קטעים מחזונו לגבי מדינת היהודים, לפיו בני לאומים אחרים יהיו שווים בפני החוק ויזכו לכבוד והגנה. כששר עודד רייך את השורות האלו הקהל מחא כפיים תוך כדי השירה, ברגע חזק מאוד של הבנה קולקטיבית עד כמה האופרה הזו רלוונטית לחיינו כאן ועכשיו. יש להניח שמה שעבר בראש של כל הצופים היה זהה- מה היה אומר הרצל מול מה שקורה בישראל כיום, ומה קרה לחזון האוטופי שלו.
לסיכום: המוזיקה ככה-ככה, הביצוע מצוין, הצד הויזואלי גם, והמסר בסוף שווה את הכל.
"תיאודור" מאת יונתן כנען ועידו ריקלין באופרה הישראלית. מנצח: נמרוד דוד פפר. בית האופרה, 10.5.2023.
קארל היינץ שטפנס. צילום: סטפן וילדהירט
הפילהרמונית הישראלית מבצעת השבוע סידרת קונצרטים חדשה, שבמרכזה האופרה "השעה הספרדית" של מוריס ראוול (שלמרבה ההפתעה עולה בפילהרמונית לראשונה). האופרה מבוצעת בבימוי חלקי, תחת שרביטו של המנצח הגרמני קרל-היינץ שטפנס ובהשתתפות חמישה זמרים סולנים.
"השעה הספרדית" (L'heure espagnole) היא אופרה במערכה אחת, שאורכה כחמישים דקות. העלילה עוסקת במעלליה של קונספסיון, אשתו של השען טורקמדה (Torquemada), במהלך אחר צהריים בעיר ספרדית קטנה. קונספסיון מנצלת את היעדרו של השען מהבית כדי לארח את מאהביה, גונזאלבה המשורר ודון גומז הבנקאי. הגעתם הופכת את היצירה לקומדיית מצבים פרועה, שבסופה בוחרת קונספסיון לבלות דווקא עם נהג הפרדות ראמירו. כאשר הבעל חוזר הביתה נאלצים המאהבים לקנות ממנו שעוני ענק כדי להצדיק את נוכחותם בבית, והאופרה מסתיימת ברוח משועשעת.
בתמצית: זה נהדר. מצחיק, קולח וכיפי, עם מוזיקה מצוינת, טקסט שנון ותירגום עדכני מעולה (של ישראל אובל). הכתיבה הווקאלית של ראוול באופרה הזו מתרחקת מהמסורת הקלאסית-רומנטית, ובמקום לשלב אריות סולניות הוא מלחין עלילה שוטפת ללא עצירות. אלמנט מרכזי נוסף בהלחנה הוא השימוש בטכניקה ווקאלית שמשלבת בין דיבור ושירה, טכניקה שמתאימה מאוד לאופי הקומי והכמעט סלפסטיקי של האופרה.
חמשת הזמרים שהשתתפו בביצוע נעו בין "טוב מאוד" ל"מעולה". בלט במיוחד זמר הבריטון הצרפתי כריסטוף גה (Gay) בתפקיד ראמירו נהג הפרדות, בזכות קול יפה וגמיש ונוכחות בימתית כובשת. גם כל היתר היו מהנים מאוד, הן כיחידים והן כחלק מהאנסמבל.
האופרה עולה בבימוי חלקי של מיכל גרובר-פרידלנדר וכולל רקדנים, הקרנת וידאו, תפאורה ותאורה. הבימוי הזה נעשה בהרבה מחשבה ועדינות: כל האלמנטים הויזואליים היו ברקע ולא תפסו את קידמת הבמה, כך שניתן היה להפנות את מלוא תשומת הלב לשירה ולמוזיקה. התוצאה הסופית היתה שעה מענגת ומלאת הומור, בביצוע מעולה.
בחלקו הראשון של הערב בוצע הבלט "אמא אווזה" (la mere l'oye), שחובר בשנת 1908. ראוול חיבר את היצירה כמתנה לילדיהם של זוג חברים קרובים שלו, ואופייה בהתאם: משחקי, תמים ומלא דמיון. היצירה כתובה בשבעה פרקים, שמבוססים על אגדות ילדים שונות. היא אורכת כחצי שעה, ותיזמורה כולל בין היתר כלי הקשה כמו צ'לסטה וגלוקנשפיל שנותנים למוזיקה צבע ייחודי. גם כאן הוקרנו מאחור קטעי וידאו, הפעם בשחור לבן, שנראו לקוחים ממסורת הסרט האילם של ראשית המאה העשרים. קטעי הוידאו קשורים לאגדות שמוצגות ביצירה, ומומלץ מאוד לקרוא את התכנייה לפני הקונצרט כדי להבין את ההקשר שלהם (בזמן החלק הראשון האולם מוחשך, כך שלא ניתן לקרוא).
לגבי הביצוע התזמורתי: קרל-היינץ שטפנס הוא מסוג המנצחים שניתן להגדיר כ"מנצח של מוזיקאים". הוא מתאפיין בניצוח נקי, שפת גוף עניינית וחסרת מניירות, ומה שנראה כהיעדר מוחלט של אגו. ואכן, הפילהרמונית תחת שרביטו נשמעה נהדר: מבריקה, גמישה, זורמת ומדויקת. תענוג של ערב. התכנית תעלה עוד מספר פעמים בימים הקרובים, והיא מומלצת בחום.
שלום לכולם,
אני שמח לעדכן כי היום פורסם סמינר המוזיקה בהדרכתי לפסטיבל וורביה (Verbier) בשוויץ. הסמינר יתקיים בין התאריכים 24 ל- 31 ביולי, בהפקת חברת "קשרי תרבות". פרטים מלאים על הסמינר אפשר למצוא כאן.
בהזדמנות זו אני מזכיר כי סמינר מוזיקה נוסף בהדרכתי יצא ללונדון בין התאריכים 22 עד 27 באפריל, ויתמקד בסימפוניות של מהלר. איתי ידריכו שתי מדריכות נוספות, ביניהן המרצה לאמנות ד"ר גילית איבגי. פרטים מלאים על הסיור- כאן.
מאחל לכולנו ימים טובים,
עומר
וילדה פראנג. צילום: Marco Borggreve
בימים אלו מתארחת בארץ לראשונה הכנרת הנורבגית הנהדרת וילדה פראנג (Vilde Frang), לטעמי מאמניות הכינור הבולטות של הדור הצעיר בעולם. היא מנגנת עם הפילהרמונית את הקונצ'רטו לכינור של אדוארד אלגר, בניצוחו של אילן וולקוב. במוצ"ש ובראשון יהיו הזדמנויות אחרונות לשמוע את הקסם הזה קורה, ואני ממליץ בחום לעשות זאת.
הייתי בקונצרט אתמול (חמישי), בגירסה מקוצרת של סדרת הג'ינס. הנחה את הערב איש הטלוויזיה רוני קובן (Kuban), שעשה עבודה טובה מאוד: הנחייה לא מתחנפת, ראיון מעניין עם המנצח, והכי חשוב- אישיות ישירה ואותנטית שהצליחה להתחבר מיד עם הקהל.
כמקובל, קונצרט הג'ינס היה קצר יותר משאר הקונצרטים בסידרה זו. לא בוצעה בו הפתיחה "הליוס" של נילסן (דווקא חבל), ונוגנו ארבעה פרקים בלבד מתוך הסוויטה התזמורתית שהתקין אוסמו וונסקה מ"פר גינט" של גריג. הפרקים האלו אמנם בוצעו יפה מאוד, אבל לא לשם כך התכנסנו: מה שבאמת עניין היה הקונצ'רטו של אלגר, וכאן סיפקו וולקוב, פראנג והפילהרמונית חוויה עמוקה.
הקונצ'רטו לכינור של אלגר מ- 1910 הוא יצירה אפית כבירה בת כחמישים דקות, שאינה מבוצעת תדיר וחבל. אמנם אין בה המון מנגינות קליטות שאפשר לזמזם בדרך הביתה, אבל יש בה דרמטיות טעונה ומתח מוזיקלי אדיר. הביצוע של וילדה פראנג היה, במילה אחת, מהפנט. פראנג היא כנרת טוטאלית, שנמצאת לגמרי בתוך המוזיקה. אין לה אפילו טיפה של שטיקים מנייריסטיים או נסיונות חיצוניים להתחבב על הקהל. מה שכן יש לה הם טכניקה מרשימה מאוד, אישיות מוזיקלית עמוקה, ונגינה אינטנסיבית ומרוכזת. לא הרגשתי אפילו שנייה אחת של נפילת מתח לאורך כל אורך הקונצ'רטו, שהוא כאמור ארוך ולא קל. אהבתי מאוד גם לראות איך הסתכלה פראנג מדי פעם בחיוך עדין אל עמיתיה הקשתנים בתזמורת: זו נראתה כמו מחווה של שיתוף והערכה שבאה מתוך הלב. הרגע המופלא ביותר ביצירה, כצפוי, היה לקראת הסוף. זהו מקום שבו נגני כלי המיתר מנגנים דיוויזי (כלומר מחולקים לקבוצות בתוך החטיבה), כשחצי מהם מנגנים פיציקאטו והחצי השני עם הקשת. מעליהם מנגנת הסולנית מעין קדנצה מלווה, והאפקט נשמע כמעט על-ארצי. ממש רגע עוצר נשימה.
הרבה מהקרדיט על הקונצרט מגיע גם למנצח אילן וולקוב, שהחליף את המנצח המקורי אוסמו וונסקה (שביטל מטעמי בריאות). וולקוב הוא מה שנקרא "מנצח של מוזיקאים": ענייני, ברור מאוד, וכפי שזה נראה- גם בלי אגו גדול. פשוט מקצוען שאוהב מוזיקה ויודע לעבוד. נראה שהתזמורת מעריכה ומחבבת אותו מאוד, והתוצאה ניכרת. ערב שלא כדאי להחמיץ.
הפילהרמונית לא מפסיקה לספק כותרות: רק כמה ימים חלפו מאז העידכון על החלפתו הצפויה של מזכ"ל התזמורת, והיום התקבל עידכון כי להב שני עתיד להתמנות למנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית של מינכן. המינוי יהיה החל מעונת 2026-7. שני מדגיש כי המינוי החדש לא יפגע בקשריו עם הפילהרמונית הישראלית, ושינהל את שתי התזמורות במקביל.
ברכות ללהב על ההצלחה המסחררת!
אנדראה בטיסטוני. צילום יח"צ
אילוצי לוח זמנים הביאו אותי להגיע לשמוע את המנצח האיטלקי המצוין אנדראה בטיסטוני דווקא במסגרת סידרת "הפילהרמונית בג'ינס", שהתקיימה אמש. הסידרה הזו מיועדת לקהל שפחות מכיר את כללי הטקס, ולראייה מחיאות הכפיים בין פרקים. עם זאת, מבחינת רפרטואר ואיכות ביצוע היא דומה לסדרות האחרות. לעיתים יש עניין גם בריאיון הקצר עם המבצעים, שחושף מי הם כבני אדם. אמש, לדוגמא, התגלה אנדראה בטיסטוני כבחור צנוע, עדין ורגיש, תדמית די שונה ממה שאפשר לדמיין מסגנון הניצוח המתפרץ והאנרגטי שלו.
בקונצרט בוצעו הפעם שתי יצירות: הקונצ'רטו לפסנתר מספר 25 של מוצרט (עם רודולף בוכבינדר כסולן), וסימפוניה מספר 2 של שומאן. הפתיחה ל"נבוקו" של ורדי, שהופיעה בקונצרטים האחרים בסידרה, לא בוצעה בקונצרט הג'ינס. לא נורא. גם ככה יש בו דברי קישור והנחייה ואין הפסקה, אז יש בהשמטה הזו הגיון רב.
קונצ'רטו מספר 25 של מוצרט, עם רודולף בוכבינדר, לא השאיר בי רושם מיוחד. זה היה ביצוע יפה אבל גם שגרתי למדי, בלי בשורה פרשנית מיוחדת. עיקר העניין בו, לטעמי, היה ברגעי ה"פיאנו" היפים בפרק השני. בטיסטוני גילה בראיון עם מתן חודורוב שזוהי הפעם הראשונה שהוא מנצח על הקונצ'רטו (ואכן ניצח עם תווים), אבל איכשהו לא נראה לי שזה העניין. ביצועי מוצרט עברו תהליך התפתחות כל כך משמעותי בעשורים האחרונים, עד ש"סתם" ביצוע טוב כבר לא מצליח לעניין.
שיא הקונצרט, והסיבה שאני מפרסם את הביקורת הזו, היה בביצוע סימפוניה מספר 2 של שומאן. זה היה ביצוע מרהיב, מלא צבע ותשומת לב לפרטים. במיוחד זהרה התזמורת בפרקים הסוחפים (הסקרצו בפרק השני והפינאלה ברביעי), ובפרק האיטי היפהפה אפשר היה לשמוע את האיכות המעולה של נגני כלי הנשיפה מעץ. בטיסטוני היה הפעם בשיאו, עם ניצוח אנרגטי שסחף את התזמורת ובסיום ממש יצר אפקט "וואו". המנצח הנפלא הזה יהיה בארץ עד סוף החודש – ראשון וחמישי הקרובים עם מוצרט ושומאן, ואחר כך סידרה נוספת עם שופן והסימפוניה השנייה של רחמנינוב. מומלץ מכל הלב לנסות לבקר באחד הקונצרטים הקרובים שלו. זו חוויה גדולה.
ובשולי הדברים:
הפורמט של קונצרט הג'ינס כולל הנחייה של דמות מוכרת מעולם הבידור או התקשורת, שבדרך כלל אינה קשורה למוזיקה. אמש נמסרה ההנחייה לידיו של מתן חודורוב מערוץ 13, שהגיש את חלקו בצורה מכבדת ועניינית. חודורוב גם הפתיע בהתחלה בנגינת קטע ג'אז קצר בפסנתר, ברמת נגינה גבוהה למדי. מסתבר שלמד מוזיקה בשנות התיכון ופנה לעולם התקשורת רק מאוחר יותר. את דברי ההנחייה הוא הקריא מטלפרומפטר (לא הרגישו), והיה ברור שעשה עבודת הכנה קפדנית. חבל רק שהשאלות שהפנה לבטיסטוני היו די בנאליות (איך הקהל הישראלי לעומת קהלים בעולם וכדומה). אפשר להפיק מראיון כזה תוכן הרבה יותר מהותי, רק צריך לשאול את השאלות הנכונות. אני עדיין מאמין שפורמט הג'ינס היה מרוויח לו היתה נמסרת ההנחייה לידיו של איש מוזיקה שממש מגיע מהתחום, אבל אם כבר מישהו מפורסם מבחוץ- שיהיה ברמת ההגשה של חודורוב מבחינת הכבוד וההתאמה לקהל.
מתוך "אבירות כפרית". צילום: יוסי צבקר
ממש ממש נהניתי מהערב הזה. בעיקר מ"אלקו" (Aleko) של רחמנינוב, שהשיבוץ שלה לצד "קוולריה רוסטיקאנה" של מסקאני היה שיחוק אמיתי. הניצוח המעולה, הבימוי הגאוני שחיבר את שתי האופרות הקצרות ליחידה אחת, השירה המצוינת של רוב הסולנים ושל המקהלה, וכמובן המוזיקה עצמה- הכול חבר הפעם להישג בימתי ומוזיקלי יוצא דופן.
"קוולריה רוסטיקאנה" ("אבירות כפרית") של מסקאני מבוצעת בדרך כלל יחד עם פליאצ'י ("הליצנים") של ליאונקוואלו, שילוב שמוכר בכינוי החיבה CAV-PAG. אלא ש"אלקו", כמסתבר, מתאימה ל"קוולריה" לא פחות. זו אופרה קצרה ויפהפייה, שלמרות איכותה כמעט ואינה מוכרת. היא יותר עשירה מ"קוולריה" מבחינה מוזיקלית, אך דומה לה מבחינה עלילתית: בגידה שסופה מר. "אלקו" מושרת ברוסית ו"קוולריה" באיטלקית, אבל זה לא הפריע לבמאי חואן אנטון רקי (Rechi) לחבר ביניהן. אצל רקי שני הסיפורים מתרחשים באותו הכפר בסיציליה, ואפילו עם אותה התפאורה. התוצאה מבריקה: אלמנטים שנראים לא ברורים ב"אלקו" מתבררים רק ב"קוולריה"; אותן דמויות מופיעות בשתי האופרות, פעם כסולנים ופעם כשחקנים; ואפילו מעשי הרצח באופרות השונות נעשים באותו הסכין. באמת בימוי חכם.
על צמד האופרות ניצח אלסנדרו דה-מרקי, מנצח איטלקי מעולה שכבר זכה לביקורות נלהבות (גם ממני) כשניצח כאן בעבר על "הספר מסוויליה". הפעם הביקורת נלהבת אפילו יותר. אני חייב להודות שכבר הרבה זמן לא שמעתי את תזמורת ראשל"צ מנגנת ברמה כל-כך גבוהה, בעיקר ב"קוולריה". לרגע אפשר היה להאמין שיש באולם הגברה או "שיפור" טכני כלשהו של הסאונד. גם למקהלה היו רגעי קסם מפתיעים באיכותם- הפעם בעיקר ב"אלקו", עובדה לא מפתיעה בהתחשב באחוז הניכר של זמרים יוצאי רוסיה במקהלה. תמיד תענוג לשיר בשפת האם שלך, שלא לדבר על הדיקציה המושלמת. הרגע בו שרה המקהלה ב"אלקו" על רדת הלילה ("האורות כבו, הירח מאיר") היה אחד משיאי הערב בעיני, וכך גם פרק המקהלה המסיים.
כאמור, רוב הסולנים בתפקידים הראשיים היו טובים מאוד. ב"אלקו" אהבתי במיוחד את אלה וסיליביצקי (זמפירה), שהיתה מקסימה כתמיד; את יונוץ פאסקו (אלקו), שהאריה שלו על בגידתה של זמפירה היתה מרגשת ממש; ואת ולנטין דיטיוק (הצועני הצעיר), שהציג קול חזק ומבריק. ב"קוולריה" בלטו אלצ'ין אזיזוב (אלפיו), שרגעי הזעם שלו היו ממש מעולים, ואנסטסיה בולדירבה (סנטוצה), שהיתה מצוינת.
לסיכום: הנאה צרופה לאורך כל הערב, ולמי שלא מכיר את "אלקו"- גילוי מסעיר של אופרה נהדרת. אם הייתי יכול למצוא זמן הייתי הולך להפקה הזו שוב בשמחה. מומלץ מכל הלב.
נ.ב.
הצוות הגרפי של האופרה החליט השנה להתחכם, ושמות האופרות מוצגים בפרסומים בצורה קטועה. הפעם שילמה את המחיר "קוולריה רוסטיקאנה", שמופיעה בפרסומות כ"קוולריה רוסטי קנה". ההפקה הקודמת, "מדאם בטרפליי", הופיעה כ"מדאם בטר פליי". ההתחכמות הזו לא רק מעצבנת את העין אלא גם מעודדת טעויות הבנה והיגוי, בוודאי כשאין ניקוד. יהיה ממש נחמד אם האופרה תחדל ממנה. לא ככה משיגים לקוחות חדשים, אלא מקסימום מעצבנים את הלקוחות הקיימים.
שלום לכולם, אני שמח לבשר על חזרת סיורי המוזיקה שאני מדריך בחו"ל! בחודשים הקרובים צפויים שני סיורים כאלו, שניהם בהפקת חברת "קשרי תרבות- תבל":
- לונדון- 22 עד 27 באפריל 2023
שבעה ימים של אמנות ומוזיקה בלונדון בהנחייה משותפת שלי (מוזיקה) ושל גילית איבגי (אמנות). לצד גילית תדריך פרית'ה בנג'מין-מילר, מדריכה מקומית ותיקה דוברת עברית. בשעות הבוקר נבקר בתערוכות ונערוך סיורי חוצות, ובשעות הערב נצפה בארבעה קונצרטים מעולים עם הרצאה מקדימה שלי לכל אחד.
תכנית הקונצרטים בסיור אטרקטיבית במיוחד. שלושה מהם יוקדשו לסימפוניות גדולות של גוסטב מהלר, כל אחת עם תזמורת אחרת ומנצח אחר. בערב הראשון תנגן התזמורת הסימפונית של לונדון את הסימפוניה מספר 7 של מהלר, בניצוחו של סיימון ראטל. ביום א' נבקר בבית האופרה המלכותי "קובנט גארדן" ונצפה בבלט "סינדרלה" למוזיקה של סרגיי פרוקופייב. ערב לאחר מכן נבקר בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של לונדון בניצוח אדוארד גרדנר, שבמרכזו סימפוניה מספר 5 של מהלר. את הסיור יחתום קונצרט מהלר נוסף בו תבוצע סימפוניה מספר 3 – אחת הסימפוניות הגדולות והאהובות של כל הזמנים. את הסימפוניה תבצע התזמורת הפילהרמונית המלכותית ולצידה זמרת מצו-סופרן, מקהלת נשים ומקהלת ילדים. על הסימפוניה ינצח ואסילי פטרנקו, המוכר בארץ היטב מהופעות האורח שלו עם הפילהרמונית.
שימו לב- לסיור זה יש ביקוש רב והוא צפוי להתמלא בימים הקרובים.
פרטים מלאים על תכנית הסיור- כאן.
******************************************
2. פסטיבל ורבייה (שוויץ)- יולי 2023
במחצית השנייה של חודש יולי נחזור לפסטיבל וורביה האהוב, החוגג השנה 30 שנים להיווסדו. הפסטיבל יתקיים בין ה- 14 ל-30 ביולי, ואנו ניסע לשבוע מתוכו. אנחנו ממתינים לפירסום התכנית המלאה של הפסטיבל כדי לגבש את התכנית הסופית, ואז אוכל לעדכן בתאריכים המדויקים של הסיור. אעדכן בקרוב.
ובינתיים- מאחל לכולם חורף נעים…
קיריל פטרנקו. צילום: כריס כריסטודולו
איזה קונצרט נהדר. קיריל פטרנקו מכהן בשנים האחרונות כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ברלין, אולי המשרה היוקרתית ביותר בעולם הניצוח. צריך לצפות בו בעבודה רק כמה דקות כדי להבין את הבחירה של הברלינאים. האיש פשוט מנצח גדול: קפיצי, אנרגטי מאד אבל גם חסכוני בתנועות, אלגנטי, ומוזיקלי להפליא. אחד המאפיינים הבולטים בניצוח שלו הוא טווח קצר של "גירוי-תגובה"- כלומר, הוא מסמן לנגנים כניסות קרוב מאוד למועד הכניסה בפועל, עובדה שיוצרת תחושה של ספונטניות ומיידיות. וכשזה קורה עם תזמורת סופר-רספונסיבית כמו הפילהרמונית, שהיתה כולה דרוכה וקשובה, התוצאה מבריקה. ממש שיעור באמנות הניצוח.
את הקונצרט פתחו ה"וריאציות על נושא של היידן" מאת ברהמס. פטרנקו הוביל את התזמורת לביצוע מאופק, עמוק, ולא ראוותני בשום שלב. זו אולי לא יצירת מופת בהשוואה ליצירות המונומנטליות של ברהמס, אבל זה היה ביצוע מהנה מאוד לשמיעה (ובמקרה של פטרנקו, גם לצפייה).
גם היצירה השנייה בקונצרט היא מחזור של וריאציות, אך הפעם הרבה יותר קשה לעיכול. אלו הן ה"וריאציות לתזמורת" של שנברג, יצירה א-טונאלית שנכתבה לפני כמאה שנים. לרבים המוזיקה הזו נשמעת לא נגישה גם היום, ויפה עשתה הפילהרמונית כשבחרה להקדים לביצוע הסבר קצר ומצוין מפיו של הכנר אסף מעוז. מעוז, בליווי הדגמות של חבריו מהתזמורת, הציג את ההגיון מאחורי היצירה (בלשונו- "מחשבות מתימטיות" או "אלגוריתם שזורם בין חלקי התזמורת"), את הנושא העיקרי המנוגן בחטיבת הצ'לו, את הוריאציה המנוגנת במנדולינה, ואת הנושא B-A-C-H המופיע לאורך היצירה כולה. זה היה הסבר נעים מאוד שהוגש בגובה העיניים, וניתן היה להבין ממנו שגם התזמורת מרגישה חשש מסוים להגיש לקהל מוזיקה כזו. חבל ששנברג עדיין זקוק לאפולוגטיקה, אבל כנראה שזה אכן המצב: ואם כבר הסברים, אז ככה בדיוק נכון שיוגשו.
הביצוע עצמו, מיד לאחר מכן, היה מעולה. ה"וריאציות לתזמורת" היא בוודאי לא יצירה "יפה" מבחינה מלודית או הרמונית, ויכולה להיות אפילו מטרידה למי שלא מכיר את השפה של שנברג. מצד שני, מי שינסה להאזין לה בצורה חסרת שיפוטיות יגלה שהיא מעניינת מאוד, ולדעתי פחות קשה לשמיעה מהחשש הראשוני. יש קסם מסוים ברעיון שאין במה להיאחז, ואי אפשר לנבא מה יהיה המהלך ההרמוני, המלודי או התיזמורי הבא. אין ספק גם שזו יצירה שעדיף לשמוע באולם קונצרטים מאשר בהקלטה, בזכות האפשרות לראות את הכלים השונים (ולהיווכח, לדוגמא, שהמנדולינה שהוצגה בהסבר כמעט ולא נשמעת על רקע התזמורת הגדולה). שמחתי להיווכח שהקהל הגיב בסוף בתשואות ולא בהלם או מחאה. כנראה שהתבגרנו.
עם כל הכבוד לשנברג, שיא הקונצרט היה ללא ספק עם היצירה האחרונה- הסימפוניה השמינית של בטהובן. זוהי האופטימית והמחויכת מכל הסימפוניות של בטהובן, וגם הקצרה ביותר (כ- 25 דקות). היה פשוט תענוג לצפות בקיריל פטרנקו מוביל את התזמורת לביצוע זורם, אנרגטי, מלא חן ושמחת חיים. הפרק השני, בו שילב בטהובן מקצב המדמה תיקתוק של מטרונום, בוצע בטמפו מהיר והדגים בצורה מושלמת את התגובתיות המהירה של התזמורת לניצוח הקפיצי של פטרנקו. הפרק השלישי זכה לביצוע אדיר, בין היתר בזכות נגינה נהדרת של נגני כלי הנשיפה הסולניים בחטיבת הטריו. בפרק הרביעי עבר פטרנקו בצורה מופלאה בין נמרצות קיצבית לליריות, באחד ממפגני הניצוח המרהיבים שנראו כאן לאחרונה.
לסיכום: ערב מקסים עם מנצח גדול, במיוחד בחלק השני (בטהובן). אל תחמיצו.
נ.ב.
מאוד שמחתי להיווכח שנגן החצוצרה, שנהג לתקוע את מארש הניצחון מ"אאידה" ביציאה מכל קונצרט, עבר למכור בייגלה ליד כניסת האמנים. הוא מכריז על מרכולתו בקול עדין (בניגוד לקודמו שנהג לצעוק בקולי קולות), כך שבמידה רבה נראה שיש כאן זכייה כפולה (גם בלי חצוצרה, גם בלי צעקות). אם אתם בעניין של שני בייגלה בעשרה שקלים זה הזמן לתמוך בו, בתקווה שילך לו טוב ושיחליט להמשיך בתפקיד החדש.
צילום: יוסי צבקר
"מדאם בטרפליי" היא אופרה יפה ולעיתים מרגשת, אבל לצופה בן-זמננו יש בה גם יסוד מעצבן. קשה לקבל היום מצב שבו אישה מחכה שלוש שנים לבעל שנטש אותה, וממשיכה להאמין באובססיביות שהוא הולך לחזור בכל רגע. הסיפור הוא כמובן סיפורה של מדאם בטרפליי, גיישה יפנית שנישאה לקצין האמריקני פינקרטון. הוא התחתן איתה סתם כי אפשר, ועזב אותה ואת יפן בלי לחשוב פעמיים. בטרפליי מחכה לשובו בנאמנות עיוורת, ובינתיים מנהלת בית אמריקני למופת. היא נמצאת במצב כל כך עמוק של הכחשה, עד שאיפשהו באמצע המערכה השנייה בא לך לנער אותה ולרענן את בוחן המציאות שלה. הבעיה באופרה, שהודגמה בביצוע אמש, היא סטטיות יתרה. רוב המערכה השנייה של האופרה מוקדשת לבטרפליי העיוורת למציאות, ולאסון הידוע מראש שינבע מכך. בתנאים מסוימים ניתן לעקוף את הסטטיות הזו, אך הפעם זה לא כל כך עבד. לא מבחינת הבימוי וההעמדות, ולא מבחינת הפרשנות המוזיקלית.
שלושה מרכיבים בביצוע דווקא כן היו מעולים. הראשון- שימוש מופלא בתאורה, שברגעי השיא מציפה את הבמה בצבעי יסוד חזקים. זה היה באמת מרשים, וככל הנראה האלמנט הזכיר ביותר מהערב. שני המצטיינים הבאים היו מצוות הזמרים: הבריטון יונוץ פאסקו בתפקיד הקונסול האמריקאי שארפלס, וזמרת המצו-סופרן הצעירה שי בלוך בתפקיד המשרתת סוזוקי. פאסקו הציג- כתמיד- קול בריטון יציב ויפהפה, ושי בלוך התגלתה כזמרת עם קול עשיר ונעים. שניהם שיכנעו מאוד גם מבחינת יכולת המשחק והנוכחות הבימתית.
על האופרה ניצח דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית. תזמורת ראשל"צ נשמעה טוב, אבל לטעמי לקח אטינגר כמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת ש"תקעו" את הזרימה המוזיקלית. מדובר בעיקר במערכה השנייה, שהתפתחות העלילה בה היא בעיקר פנימית-פסיכולוגית ולכן קל מאוד ליפול בה לסטטיות מתישה.
לצערי לא התלהבתי גם מהזמרים בתפקידים הראשיים. אורליה פלוריאן (בתפקיד בטרפליי) ניחנה אמנם בקול יפה ומלא, אבל במערכה הראשונה היתה "כבדה" מדי ולא הצליחה להעביר את חן הנעורים התמים של בטרפליי (שאמורה להיות בת 15 במערכה זו). בנוסף, פלוריאן שרה עם הרבה ויבראטו שלא תמיד התאים. בקאסט השני תשיר את התפקיד אלה וסילביצקי הנהדרת, ולהערכתי החוויה איתה תהיה מוצלחת בהרבה. ולנטין דיטיוק, בתפקיד פינקרטון, שר בקול מתכתי יחסית בצלילים החזקים ונהניתי ממנו רק בקטעים הליריים. מהסולנים האחרים בלט לטובה אנתוני ווב, בתפקיד השדכן הנכלולי גורו. גם מקהלת האופרה נשמעה טובה ומדויקת.
ראוי לציון המתרגם ישראל אובל, שכמו בפעם הקודמת שבה עלתה האופרה (2008) הצליח להעלות חיוך עם השימוש במילה "בונזו". ה"בונזו" הוא הדוד המגעיל של בטרפליי, כוהן דת בודהיסטי שמחרים אותה לאחר שהתנצרה. כשהוא יורד לחייה על ההתנצרות, הוא זוכה לתגובה "אף בונזו לא ינבח עלי". נכון נחמד?
לסיכום: תאורה מהממת, במה יפה אך סטטית, ביצוע מוזיקלי ככה-ככה, וחוויה כללית קצת מתישה. יתכן שהקאסט השני יעניק חוויה אחרת.
"מאדאם בטרפליי" באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. בית האופרה, 4.12.2022
בעיקר מוזיקה 