Skip to content

ביקורת קונצרט: הפילהרמונית עם פאבלו הראס-קסאדו ואולגה שפס

PABLO_HERAS_CASADO-2015-by Dario Acosta

פאבלו הראס קסאדו. צילום: דאריו אקוסטה

קונצרט אמש בפילהרמונית הציג שני אורחים. הראשון- המנצח פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado), שכבר הופיע עם התזמורת בהצלחה בעבר. השנייה היתה אולגה שפס (Scheps), פסנתרנית רוסיה-גרמניה בת 31, בהופעת בכורה עם התזמורת. שניהם התמודדו בצורה מכובדת מאוד עם רפרטואר לא קל, בקונצרט שהגיע לשיאו בביצוע מרהיב ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי.

את הקונצרט פתחה היצירה "שבילי אור" של המלחין הישראלי ליאור נבוק (Navok), בביצוע ראשון בפילהרמונית. זו יצירה בת כ- 23 דקות, שכתובה בשלושה פרקים עם תיזמור עשיר מאוד. יש בה מספר רגעים יפים, אבל המכלול השאיר רושם של החמצה.

בפרק הראשון של "שבילי אור" אפשר לשמוע השפעות של ברטוק ("משחק הזוגות" מהקונצ'רטו לתזמורת), ובהמשך אפשר לדמיין גם השפעות של גרשווין ודביסי. בצד החיוב אפשר לציין גם ניסיונות סונוריים מעניינים, כמו מעבר מכלים בודדים (חליל, טרומבון, טובה, צ'לו) לתזמורת המלאה. פה ושם היו גם רגעים יפים במיתרים, שבהם היה פוטנציאל אמיתי ליצירת עניין (שלמרבה הצער לא מוצה). ועדיין, הרושם העיקרי היה שזו מוזיקה שיכולה להתאים אולי לסרט אבל לא לאולם קונצרטים. כיצירה סימפונית היא פשוט לא מחזיקה מים. היא מתקדמת בצורה אקראית וללא כיוון, ואין בה מספיק תוכן מלודי או פיתוחי כדי להחזיק 23 דקות של ביצוע. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים החיוורות, נראה שרוב הקהל חשב באופן די דומה.

היצירה הבאה בתכנית החזירה את קהל הפילהרמונית אל העולם הטונאלי המוכר והאהוב של המאה ה- 19, עם הקונצ'רטו מספר 1 של ליסט לפסנתר. הקונצ'רטו הזה רחוק מלהיות יצירות מופת מרגשת, אבל הוא מספק מנות גדושות של עניין בזכות דרישות וירטואוזיות מופלגות מהסולן. אולגה שפס, הפסנתרנית הסולנית, עמדה בהן בכבוד רב. היא נראתה כמו תואמת גל גדות (לפחות בכל הנוגע לסידור השיער), ובאמת ניגנה את הפסאז'ים המטורפים ואת המהלכים הפולי-ריתמיים של ליסט ממש כמו וונדר וומן. ועדיין, נהניתי במיוחד דווקא מהפרק השני, האיטי, שבתחילתו מנגן הפסנתר ללא ליווי תזמורתי. אין כמו קצת רגש בתוך הכאוס.

את הקונצרט חתם "פולחן האביב" של סטרווינסקי. קשה להאמין שכבר חלפו 104 שנים מאז שהבלט הזה עלה לראשונה: גם היום הוא עדיין נשמע בועט, סוחף ומלהיב. הבלט כתוב לתזמורת ענקית, ואיפשר לפילהרמונית להציג "תצוגת תכלית" של כוחה. הראס-קסאדו, ללא שרביט, הוביל ביצוע מבריק ומרשים, והוציא מנגני הפילהרמונית צבע תזמורתי נהדר. מבחינה פרשנית הביצוע נשמע לי בהתחלה קצת פחות מדי נמרץ וחסר "פלפל", אבל בהדרגה צבר עוצמה והפך למלהיב מאוד. מומלץ.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות נבוק, ליסט וסטרווינסקי. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. פסנתרנית: אולגה שפס. היכל התרבות ת"א, 18.11.17.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

 

 

 

 

התמודדות מכובדת עם יצירת מופת: "תפילות הערבית" של מונטוורדי עם תזמורת הבארוק ירושלים

reider

הבריטון גיא פלץ ונגני תזמורת הבארוק ירושלים אמש. צילום: מקסים ריידר

תזמורת הבארוק ירושלים כיוונה גבוה מאוד אמש, כשהעלתה לראשונה בתולדותיה את ה- VESPERS של מונטוורדי משנת 1610 (בשמן המלא: "תפילות הערבית לבתולה המבורכת"). אין גבול ליופי של היצירה הזו, המשלבת מזמורי תהילים, מוטטים, המנון ומגניפיקט. זו גם הסיבה שהיא הוקלטה בביצועים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות, ויש להניח שרבים בקהל הגיעו לקונצרט עם ציפייה לשמוע כיצד תצליח התזמורת הירושלמית להתמודד עם הזיכרונות המתוקים שלהם מהקלטות אהובות. התשובה, לדעתי: בכבוד, אם כי ברמת ביצוע לא מושלמת ובפרשנות מעודנת מדי.

אנדרו פארוט הוא מחשובי המנצחים של אסכולת ה- HIP (ביצוע בעל מודעות היסטורית), וגם אמש הוביל ביצוע עם מאפיינים ייחודיים שנסמכים על מחקר היסטורי. ההחלטה המשמעותית ביותר היתה שינוי סדר הפרקים, כך שבמקום ה"מגניפיקט" המפואר שובץ בסוף הערב הפרק העדין "דואו שרפים" ("שני מלאכים"). לטעמי זו היתה החלטה בעייתית, שסיימה את הערב באנטי-קליימקס. ציפיתי לפחות שבקטע זה יעמיד פארוט את הזמרים ביציע כדי להעצים את האפקט של המלאכים שקוראים זה לזה על תהילת האלוהים, אבל זה לא קרה והשניים נשארו על הבמה.

לגבי הביצוע- מדובר בהתמודדות מכובדת מאוד, בוודאי יחסית לגוף דל תקציב כמו תזמורת הבארוק. הערב התחיל עם חוסר ניקיון ותחושת אנסמבל לקויה (כלומר- תחושה שהזמרים לא מורגלים לשיר יחד), אבל השתפר מאוד ככל שהזמן חלף. גם רמת הסולנים היתה לא אחידה: חלק היו טובים מאוד, חלק פחות. מהזמרים הישראלים בלטו לטובה זמרת הסופרן הנהדרת עינת ארונשטיין,  זמרת הסופרן יובל אורן, המצו אביטל דרי, הטנור דורון פלורנטין והבריטון גיא פלץ (Pelc). תענוג להיווכח שיש בארץ זמרים שמסוגלים להתמודד עם המורכבות הסגנונית והקולית שהמוזיקה הזו מציבה. גם שלושת הזמרים האורחים מחו"ל הביאו לביצוע צבע מיוחד.

לגבי הפרשנות- לטעמי הגישה של פארוט היתה רכה מדי, בלי הניגודים העזים והקצוות החדים שמאפיינים מנצחים אחרים במוזיקה הזו. במקומות רבים חסרו לי מאוד ה"פלפל" והעוקצנות שאפשר לשמוע, לדוגמא, אצל גרדינר או גארידו. הפרשנות הרכה השיגה את האפקט הרצוי רק במקומות ספציפיים, במיוחד במזמור המריאני "אווה מאריס סטלה" ("הלל לכוכב הים"). מזמור זה דורש רכות וזרימה ענוגה, וכאן הצליחו הטמפו האיטי של פארוט והשירה הנהדרת להעניק רגע מרגש.

הביצוע יעלה שוב הערב (רביעי) בירושלים. מומלץ מאוד לבוא לשמוע, בעיקר אם אתם לא מטפחים ציפיות לביצוע שישתווה להקלטות שיש לכם בבית או מעדיפים את המונטוורדי שלכם עם הרבה פלפל.

הערת שוליים לגבי הנהלים באולם "צוקר" החדש בהיכל התרבות:

עקב המרתון התל-אביבי, הגיעו מספר צופים באיחור. לגיטימי לגמרי. מה שלא לגיטימי הוא שהם הוכנסו לאולם באמצע הקונצרט, תוך כדי שהסדרן מקים את המאזינים שכבר ישבו והקשיבו. זה פשוט הזוי. הרי בשביל זה בדיוק יש גלריה למעלה למאחרים. מקווה שמישהו בהנהלת היכל התרבות ייקרא את השורות האלו וייקח לתשומת ליבו.

קלאודיו מונטוורדי- "תפילות ערבית לבתולה המבורכת". תזמורת הבארוק ירושלים וסולנים. מנצח: אנדרו פארוט. אולם צוקר ת"א, 31.10.

ביקורת קונצרט: מרתה ארחריץ' ואחרים בפסטיבל הקאמרי בירושלים

IMG_3734

מרתה ארחריץ' בירושלים. צילום: דן פורגס

הפסטיבל הבינלאומי הקאמרי בירושלים, שמתקיים בימים אלו, מזמן לקהל הישראלי אפשרות לצפות בכמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. באופן פלאי, כל האורחים האלו מסכימים לנגן בפסטיבל בהתנדבות. כתוצאה, הפסטיבל מקבל מרווח נשימה כלכלי ויכול להרשות לעצמו לשלב רפרטואר נועז ומודרני בהרבה מהמקובל כאן. ואכן, עיון קצר בתכנית הפסטיבל מגלה יצירות של שניטקה, אוליברו, שולהוף, מרטינו, בריו, מסייאן, בולז ואחרים. אלו מלחינים שכמעט ואין סיכוי לשמוע בתכניות של גופים מוזיקליים שקיומם נשען על חסדי הקהל הרחב, ולכן נאלצים להתמקד במוכר והאהוב.

את הקונצרט במוצ"ש פיארו מספר שמות שכל חובב מוזיקה קלאסית מכיר היטב. ביניהם בלטו הפסנתרנית האגדית מרתה ארחריץ' (Argerich), הכנרים קוליה בלאכר, גיא בראונשטיין וטטיאנה סמואיל, זמר הבריטון דיטריך הנשל (Henschel) ואחרים. זו נבחרת שכל פסטיבל בינלאומי היה חולם שתופיע אצלו, ולהערכתי שמה של ארחריץ' לבדו הספיק כדי למלא את האולם עד אפס מקום.

עבורי, שיאו הריגשי של הערב היה עם "שירי ריקרט" מאת מהלר, בביצועו של הבריטון דיטריך הנשל ובליוויו המעולה של הפסנתרן שי ווזנר. המחזור הזה לא קל לשירה: חלק מהשירים כתוב קשה וגבוה, וכדי לשיר אותם בצורה חלקה נדרשים טכניקה מצוינת וקול משוחרר. להנשל אין לא את זה ולא את זה, אבל דווקא הקושי והמאמץ שלו הצליחו לנגוע ללב. השיא היה במשפט "לא עמד לי כוחי בחצות הלילה", שם התחברה השירה המאומצת לאווירה הריגשית שמעביר השיר. עבורי זה היה ביצוע בלתי נשכח, שמראה שמוזיקליות גדולה חשובה לא פחות- ואולי יותר – מטכניקה מושלמת. אולי כי יותר קל לנו להזדהות עם זמר אנושי, שמעביר חווייה של קושי, מאשר עם מכונת שירה מיומנת אך חסרת נשמה.

הנאה מלאה סיפקה גם רביעיית הפסנתר של מהלר, יצירת נעורים רומנטית ומלאת הבעה שמושפעת מאוד משומאן וברהמס. הרביעייה הזו כוללת פרק אחד בלבד, ולמרבה הצער לא הושלמה. היא בוצעה בצורה מרשימה מאוד, עם צוות מצוין שרובו ישראלי (הפסנתרנית עינב ירדן, הכנר גיא בראונשטיין והוויולנית שירה מיוני, ואיתם הצ'לן הספרדי פאבלו פרנדז).

שתי היצירות הפחות מוכרות בקונצרט הדגימו היטב את הדואליות שבביצוע יצירות משולי הרפרטואר. התשיעייה של מרטינו, שפתחה את הערב, היתה בחירה מוצלחת. היא לא אחידה ברמתה, אבל יש בה פרקים מהנים וזו בהחלט מוזיקה שראוי להכיר (בוודאי בהינתן רמת הביצוע הגבוהה לו זכתה). לעומתה, על שישיית כלי הקשת של ארווין שולהוף הייתי מוותר בשמחה. זו מוזיקה שמושפעת מכל-כך הרבה מקורות שונים, עד שהיא יוצרת רושם של היעדר חוט שידרה עצמאי. מעבר לכך, לטעמי היא לא מאוד מעניינת או יפה. מצד שני, זוהי העיסקה בפסטיבל הירושלמי: גם אם לא תאהב חלק מהיצירות, לפחות תתוודע לרפרטואר חדש בביצוע מצוין. למי שרוצה לשמוע רק מוצרט ובטהובן יש מספיק אופציות במקומות אחרים.

היצירה האחרונה בקונצרט, שלישיית הפסנתר מספר 2 של שוסטקוביץ', יצרה אצלי תחושה מעורבת. מצד אחד, היא הציגה שלושה סולנים חלומיים: מרתה ארחריץ' (פסנתר), גיא בראונשטיין (כינור) וקיריל זלוטניקוב (צ'לו). כולם ניגנו מעולה, אבל הרושם שהתקבל הוא של שלושה סולנים שמנגנים כל אחד לעצמו וללא תחושת חיבור מספקת. חסרה לי כאן תחושת האנסמבל, שמן הסתם היתה מושגת אם השלושה היו עובדים יותר יחד או לפחות עושים יותר חזרות. ובכל זאת, לשמוע את מרתה ארחריץ' בביצוע חי היתה חוויה גדולה.

הפסטיבל יימשך עד מוצ"ש ה- 9 בספטמבר, וגם בהמשכו צפויים לנגן אמנים מהשורה הראשונה בעולם. כדאי מאוד.

כמה הערות:

  1. הרעיון לשים קהל על הבמה הוא רעיון רע. תשאירו את הבמה לאמנים.
  2. מבחינה לוגיסטית, אולם ימק"א סובל מבעיות רבות. השירותים נמצאים בקומת המרתף (עם תור אינסופי לנשים), אין באולם מזנון, הכניסה והיציאה צפופים, והאולם עצמו מהוה ומיושן. האם אין מישהו בעיריית ירושלים שיכול לעשות משהו?
  3. כפי שכתבתי לא פעם, רוב הקונצרטים בפסטיבל ארוכים מדי. זוהי מדיניות מוצהרת של המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, אלנה בשקירובה, אבל אולי הגיע הזמן לחשוב עליה מחדש. ובינתיים, טיפ קטן: הגעה לקונצרט במוצ"ש היא פתרון נחמד. עקב מגבלות השבת הקונצרטים מתחילים ב- 20:15 (במקום 19:30), והאורך שלהם נשאר בגבול הסביר.

 

יצירות מאת מרטינו, מהלר, שולהוף ושוסטקוביץ' בפסטיבל הקאמרי בירושלים. מוצ"ש 2 בספטמבר 2017. פורסם ב"אופוס", 4.9.2017

 

כשמוזיקה ופוליטיקה נפגשות: המקרה של גוסטאבו דודאמל

OSSB La Phil Dudamel

גוסטאבו דודאמל. צילום: יח"צ

בתחילת השבוע הוכרז על ביטולו של סיור הקונצרטים המתוכנן של "תזמורת הנוער הלאומית של ונצואלה" לארה"ב. סיור זה תוכנן להתקיים בספטמבר, בניצוחו של גוסטאבו דודאמל האהוב. סיבת הביטול לא נמסרה, אבל לא קשה לנחש אותה: פוליטיקה, ומהסוג המלוכלך.

דודאמל (37) גר בשנים האחרונות בלוס-אנג'לס, שם הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של העיר. במקביל הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של "אל סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של מולדתו. לאורך השנים האחרונות הוא שמר על פרופיל נמוך מאוד בהקשר למהומות שמתקיימות בוונצואלה. הסיבות ברורות: "אל סיסטמה" מתוקצבת ע"י הממשלה, ויציאה כנגד הממשלה פירושה פגיעה אפשרית בציפור נפשו. דודאמל שילם מחיר כבד על השתיקה הזו, עליו אפשר ללמוד מעיון השוואתי בדף האמן שלו בפייסבוק. לפני פרוץ המהומות, התגובות כלפיו מוונצואלה היו מעריצות ומשבחות. אחרי פרוץ המהומות, כששמר על שתיקה ואפילו הגיע ללויית צ'אבס, זכה לשלל לתגובות זועמות והופנו כלפיו כינויי גנאי קשים כתומך במשטר.

בחודש מאי השנה חלה נקודת המפנה. באותו חודש נהרג במהומות אחד מתלמידי ה"אל סיסטמה", ארמנדו קניסאלס בן ה- 18. קניסאלס, ויולן שחלם ללמוד רפואה, חטף פצצת גז מדמיע בצווארו ומת מפצעיו. בתגובה פירסם דודאמל לראשונה מכתב פתוח לשלטונות ונצואלה, בו קרא להפסיק את האלימות ושפיכות הדמים. בחודש יולי, אחרי שהמצב במולדתו החמיר, פירסם דודאמל טור דעה ב"ניו-יורק טיימס" (באנגלית) וב"אל פאיס" (בספרדית). וכך כתב: "יש לי מחויבות כאזרח וונצואלי לצאת נגד ההחלטה הלא חוקתית של הממשלה לכנס ועדת נבחרים לאומית, ועדה שיהיה בסמכותה לא רק לשכתב את החוקה אלא גם לפרק את מוסדות המדינה".

נשיא וונצואלה, ניקולאס מאדורו, לא איחר להגיב. "ברוך הבא לפוליטיקה, גוסטאבו דודאמל", כך כתב, "אבל אל תוותר על האתיקה שלך ואל תיתן שירמו אותך". בהמשך דבריו עקץ מאדורו את דודאמל על מקום מושבו: "זה נכון שאני לא חי בחו"ל. אף אחד מאיתנו לא חי בחו"ל. איפה אנחנו כן חיים? בוונצואלה, ואנחנו עובדים עבור תושביה". מאדורו האשים את דודאמל שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, וסיים באיחול "שאלוהים יסלח לך".

===

כעת, כאמור, הגיעה עת הנקמה. ביטול הסיור המתוכנן של "תזמורת הנוער הלאומית" של וונצואלה הוא מכה גדולה עבור ה"סיסטמה", ומסר חד כלפי דודאמל ואנשיו. לא מדובר בתזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר" (שנחשבת כיום לאחת הטובות מסוגה וכבר נסעה לחו"ל פעמים רבות), אלא דווקא בתזמורת הנוער הצעירה יותר שעבורה נסיעה לחו"ל היא אירוע מרגש מאוד. הסיור היה אמור להתקיים בארבעה אתרים בארה"ב, וביטולו גרם מן הסתם מפח נפש גדול גם לקהל וגם לנגנים הצעירים.

דודאמל פירסם את תגובתו לביטול שלשום: "החלום שלי להופיע עם המוזיקאים הצעירים והנפלאים לא יתממש הפעם. אנחנו נמשיך לנגן ולהילחם עבור וונצואלה טובה יותר ועולם טוב יותר".

====

פרשת מאדורו/דודאמל מדגימה בצורה מעניינת שני דברים. ראשית, שהתלות של האמנות בממשלה אינה ייחודית לישראל. שנית, שהממשלה שמחה לנצל את התלות הזו כדי לאלץ את האמנים להיות "נאמנים" לה (לפחות ברמה ההצהרתית). מי שלא נאמן, כמו במקרה של וונצואלה, נשאר בבית.

ומי נדפק? כמו תמיד, החלשים. הרי דודאמל לא צריך את תזמורת הנוער של וונצואלה. הוא מנצח על התזמורות הכי טובות בעולם ומרוויח הון. אלו שנפגעים הם המוזיקאים הצעירים, שצריכים להישאר בבית בגלל משחק הורדת ידיים פוליטי מלוכלך שהמנצח בו ברור מראש.

 

"השינוי הגדול בפילהרמונית של וינה חל בגלל שהפכה לבינלאומית, לא בגלל צירוף הנשים": ראיון עם ריינר הונק, כנר ראשון בפילהרמונית הוינאית

Rainer Honeck-violin

ריינר הונק. צילום: יח"צ

בתחילת חודש ספטמבר הקרוב יופיע בארץ הכנר האוסטרי ריינר הונק (Rainer Honeck), המכהן ככנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית המהוללת של וינה. הונק יהיה אחד משורה ארוכה של מוזיקאים מעולים שיופיעו בפסטיבל הקאמרי הבינלאומי בירושלים, בניהולה המוזיקלי של הפסנתרנית אלנה בשקירובה (רעייתו של המנצח והפסנתרן דניאל ברנבוים).

הונק (56) מנגן בפילהרמונית הווינאית משנת 1981, ואת תפקיד הכנר הראשי הוא ממלא כבר 25 שנים. באופן טבעי, השאלה הראשונה אליו נוגעת לסוגיית הנשים בתזמורת. הפילהרמונית הווינאית היתה כלל-גברית עד תחילת שנות האלפיים, ורק בשנים האחרונות החלו להצטרף לשורותיה נשים. לדברי הונק, לסוגיית צירוף הנשים לא היתה כל משמעות מבחינה מוזיקלית. "התזמורת מאוד השתנתה בשנים האחרונות, אבל לא בגלל צירוף הנשים", הוא אומר. "ראשית, יש בתזמורת רק 12 נשים, וזה לא כל כך הרבה. בעתיד יהיו יותר, אבל זה לוקח זמן עד שמשרות מתפנות".

השינוי המשמעותי בתזמורת, לדבריו, נובע דווקא מכך שהתזמורת נעשתה צעירה בהרבה- וגם הרבה יותר בינלאומית. "זה נשמע מוזר, אבל יש סכנה בכך שהתזמורת נעשית בינלאומית מדי", הוא אומר. "מגיעים אלינו נגנים מכל העולם. הם מנגנים נהדר מבחינה טכנית, אבל הם לא מכירים את המסורת הווינאית. התפקיד שלנו, הוותיקים, הוא להנחיל להם את סגנון הנגינה הווינאי, וזה לא תמיד קל".

אותה "מסורת ווינאית", לדברי הונק, מתייחסת לסוגיות מוזיקליות בסיסיות: צליל יפה, בניית משפטים מוזיקליים בסגנון מסוים, ומה שהוא מגדיר כ"טעם טוב". "כשאני שומע הקלטות ישנות מלפני 40 – 30 שנה, עם מי שהיו אז מנצחי מוצרט מובהקים, יש הבדל משמעותי מהיום. הביצועים איטיים יותר, פחות נלהבים ולפעמים שטוחים, אבל הצליל היה מאוד יפה. חלק מזה הלך לאיבוד".

****

הונק הוא אחד מתשעה אחים ואחיות, חציים מוזיקאים מקצועיים. המוכר שבהם הוא המנצח הבינלאומי מנפרד הונק, שמוכר היטב גם מהופעותיו עם הפילהרמונית הישראלית. "כשהיינו ילדים, אני הייתי כנר יותר טוב", הוא מספר על אחיו המפורסם. "לא לימדתי אותו, אבל הוא תמיד העריך את היכולות שלי. גם היום יש בינינו הערכה הדדית גדולה, והוא שואל הרבה את דעתי".

********

בפסטיבל הקאמרי בירושלים ינגן הונק בשלושה קונצרטים (ב- 5, 7 ו- 9 בספטמבר). היצירות שישתתף בביצוען הן של שומאן (חמישיית הפסנתר המפורסמת אופוס 44), שוברט (השמינייה ד. 803) ומוצרט (דיברטימנטו מספר 17, שביצועיו נדירים למדי). לדבריו, קיים הבדל מהותי בין נגינת מוזיקה קאמרית לבין נגינה בתזמורת. "במוזיקה קאמרית נכנסים יותר לפרטים", הוא אומר. "כל הנגנים רוצים להגיע לפרשנות הכי טובה, וחותרים יחד להגיע לשם. בתזמורת, לעומת זאת, תמיד יש פשרות, וצריך להתיישר לפי רצונו של המנצח. מוזיקה קאמרית זה הדבר הכי כיף שיכול להיות. יש שם תקשורת ודיון, וזה מהנה במיוחד כשיש לצידך נגנים טובים".

בשניים מהקונצרטים תופיע בין יתר שותפיו לנגינה גם בת-זוגו, הכנרת אלבנה דנאילובה (Albena Danailova). גם היא, כמותו, מכהנת ככנרת ראשונה בפילהרמונית הווינאית (בתזמורת יש ארבעה כנרים ראשונים, המנגנים ברוטציה).

זה לא מוזר לנגן יחד עם בת הזוג שלך?

"ברור שאנחנו מדברים בצורה שונה זה עם זה מאשר עם קולגות, ומרשים לעצמנו סגנון הרבה יותר ישיר. אבל יש בינינו הרבה כבוד והערכה, אז זה עובד".

כמו יתר המוזיקאים שיופיעו בירושלים, גם הונק לא יקבל שכר על נגינתו בפסטיבל. "זה פסטיבל מיוחד", הוא מסביר את נכונותו להגיע לירושלים ללא תשלום. "הרמה האמנותית מאוד גבוהה, והארגון מעולה. מעבר לכך, יש בירושלים גם אווירה מיוחדת. הקונצרטים תמיד מלאים, האקוסטיקה טובה, ומזג האוויר נעים. זה כמו חופשה, רק שעובדים בחופשה הזו מאוד קשה", הוא צוחק.

פורסם ב"מעריב", 11.8.2017

ביקורת אופרה: "טוראנדוט" בפילהרמונית

Anna Pirozzi, soprano photo Victor Santiago

זמרת הסופרן אנה פירוצי (טוראנדוט). צילום: ויקטור סנטיאגו

נתחיל מהסוף: הפרמיירה של "טורנדוט" אמש בפילהרמונית היתה חווייה אדירה. סולנים טובים, ניצוח נפלא, מקהלה מצוינת ומוזיקה נהדרת. לא הכל היה "אפוי" עד הסוף, ולכן יש להניח שככל שההופעות ימשיכו האיכות עוד תלך ותשתפר. למי שאין כוח לקרוא הלאה- נסכם שמדובר בהמלצה בלב שלם.

ולחדשות בהרחבה. צירוף מקרים מעניין הביא לכך שבימים אלו עולות במקביל שתי האופרות ה"אוריינטליות" הגדולות של פוצ'יני בתל-אביב. האופרה הישראלית מעלה את האופרה ה"יפנית" שלו, "מדאם בטרפליי", יצירה יפהפיה מבחינה מוזיקלית אך בלתי נסבלת מבחינה רגשית. "מדאם בטרפליי" מציעה הדגמה מדכאת למנגנוני ההגנה עליהם מדבר פרויד, במיוחד מנגנון ההכחשה, בפרק זמן שנמשך כנצח. בשלב מסוים במערכה השנייה ממש בא לך לעשות שיחת ועידה שתחבר את בטרפליי האומללה עם ורדה רזיאל ז'קונט, שתצעק עליה "תזרקי אותו!!!" ותחבר אותה למציאות. אבל זה לא קורה, והסוף עצוב וטראגי.

ל"טורנדוט", האופרה ה"סינית" של פוצ'יני, יש אנרגיה שונה לגמרי. בניגוד לבטרפליי- התלותית והאומללה- הנסיכה טורנדוט היא ביץ' מהגיהנום, שבמהלך האופרה עוברת טרנספורמציה והופכת לאשה מלאת אהבה ותשוקה. במקור, גם אופרה זו הסתיימה במוות של הגיבורה: זוהי ליו (Liu) המשרתת, שמוסרת את נפשה למען הנסיך כלאף בו היא מאוהבת בחשאי. פוצ'יני מת בתום סצינת ההתאבדות של ליו, ובביצוע הבכורה המפורסם ב"לה סקאלה" הניח המנצח ארתורו טוסקניני את השרביט והודיע לקהל שכאן מת המלחין ולכן זהו הזמן ללכת הביתה. אבל בהופעה הבאה כבר ביצע טוסקניני את האופרה עם ההשלמה שהלחין פרנקו אלפאנו, וכך מקובל לבצע אותה מאז. ההשלמה של אלפאנו כתובה די גרוע, אבל לפחות שומרת אמונים לנושאים המוזיקליים של פוצ'יני וגם מסיימת את האופרה בסוף טוב וחגיגי.

היו אמש כמה גורמים שהפכו את ההפקה לכל כך מוצלחת. ראשית, הסולנים. אנה פירוצי (Pirozzi), בתפקיד טורנדוט, הציגה קול חם, יפה ולא צעקני. זו היתה טורנדוט אנושית באופן מפתיע, שכבר בהתחלה ניתן להבין שגם היא קורבן (היא מאמינה שהתגלגלה בה רוחה של אחת מאבות-אבותיה, שנאנסה ע"י נסיך זר). מה שכן, המפיקים חייבים לתת פיתרון ליציאה הרועשת של מקהלת הילדות בזמן הארייה הראשונה של טורנדוט ("בארמון זה"). הארייה הזו חייבת להתחיל בשקט גמור, והצעדים של הבנות מוציאים לגמרי מריכוז.

הכוכבת השנייה של הערב היתה חן רייס, בתפקיד ליו. קול יפהפה ומדויק, הופעה צנועה, נוכחות בימתית מקסימה- כל מה שצריך כדי לכבוש את הלב. בראבה. מאוד אהבתי גם את תפקידי ה"בופו" של שלושת שרי הממלכה, ובמיוחד הבריטון המצוין הרמן אולברה (Olvera) בתפקיד פינג.

את גרגורי קונדה (kunde), בתפקיד הנסיך כלאף, אהבתי פחות. יש לו קול מאוד "אמריקאי"- כלומר, גדול וחזק- אבל חסרה לו התשוקה וה"דרייב" שהתפקיד דורש. חלק מזה קשור לכך שהוא היה צמוד לתווים באופן מוגזם, עניין די תמוה בהתחשב בכך שמדובר באופרה (ביצוע קונצרטי אמנם, אבל עדיין אופרה). ובכלל, היו בביצוע הזה יותר מדי סולנים עם תווים, כולל טורנדוט ושלושת השרים. אופרה נשמעת במיטבה כשהיא זורמת בעל-פה, בדיוק כמו בביצועים בימתיים.

את תפקיד אביו של כלאף, טימור, אני אוהב במיוחד. זהו תפקיד באס די קטן, אבל עסיסי ויפה. הפעם שר אותו הבאס הסיני ליאנג לי (Liang Li), שאליו פחות התחברתי. יש לו קול ענק, חם ויפהפה, אבל כל מה שקשור למוזיקליות- ארטיקולציה, בניית משפטים וכדומה- לוקה מאוד בחסר.

מבין הסולנים ראוי לאיזכור גם גיא מנהיים, ששר את התפקיד התובעני של הקיסר אלטום. פוצ'יני כתב במפורש בתווים שאלטום צריך לשיר בקול של "קשיש מקומט". רק שהקהל לא יודע זאת, ולכן זמר שישיר לפי הוראות המלחין מסתכן בביקורות קטלניות. מנהיים עקף זאת בצורה מעולה: הוא שר בקול חזק ונוכח, ופשוט "ייבש" אותו מבחינת האנרגיה והצבע. התוצאה היתה מרשימה מאוד.

חוץ מהסולנים, הכוכבת הגדולה של הערב היתה המקהלה (שילוב של מקהלת ברתיני הישראלית והמקהלה הפילהרמונית מפראג). כבר הרבה זמן לא נשמע בהיכל התרבות צליל מקהלתי כל כך חזק ועוצמתי, ובמקביל גם גמיש ומדויק. תענוג של ממש, וגאווה גדולה על כך שיש מקהלה ישראלית (או יותר נכון, חצי-ישראלית) ששרה באיכות כזו. גם מקהלת הילדות אנקור, ששירתה מקדימה תמיד את הופעת הנסיכה טורנדוט, ריגשה כמצופה.

ועם כל זאת, הגיבורים הגדולים של אמש היו המנצח, זובין מהטה, והתזמורת הפילהרמונית עצמה. למהטה יש הסטוריה ארוכה של ביצועים ל"טורנדוט", כולל עם הפילהרמונית. ההקלטה שלו ל"טורנדוט" משנת 1972, עם לוצ'אנו פווארוטי בתפקיד כלאף, היא מהביצועים האהובים עלי עד היום. גם עכשיו, בגיל 81, מדובר במנצח אדיר. הוא ניצח על האופרה בעל-פה, תמך בזמרים בצורה מושלמת (כולל כאלו שהתווים מול עיניהם), והציג פרשנות סוחפת ומבריקה. התזמורת נמצאת בשנים האחרונות בכושר שיא, ועושר הצבעים שהפיקו כאן החטיבות השונות שלה יכול להתחרות בקלות בכל תזמורת גדולה בעולם. מדובר בחוויה טוטאלית, שכאמור, סביר שאפילו תשתפר ותלך ככל שהמבצעים "ישתפשפו" יותר. לא להחמיץ.

"טוראנדוט" מאת פוצ'יני. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 20.7.2017. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

קורסי מוזיקה בהנחייתי בשנת הלימודים הבאה

אני שמח לעדכן כי פורסמה רשימת קורסי המוזיקה לקהל הרחב אותם אלמד בסמסטר א' של שנת הלימודים הבאה (2018 – 2017). הרשימה כוללת קורסים מגוונים באוניברסיטת ת"א, "אסכולות", "זמן אשכול" ועוד.

למעבר לרשימה לחצו כאן. 

חדשים ומומלצים: אמיר כץ, אנדי פלדבאו

katzשני דיסקים חדשים של פסנתרנים ישראלים יצאו לאחרונה למדפים, ושניהם מומלצים מאוד. הראשון הוא של הפסנתרן הבינלאומי אמיר כץ (44), שמוכר היטב בזכות הקלטות מעולות משנים קודמות. כץ הוא פרשן מוביל למוזיקה של המחצית הראשונה של המאה ה- 19 (שוברט, שופן, מנדלסון ובני זמנם), וגם את הדיסק החדש שלו הוא הקדיש לשופן.

הדיסק כולל את שני מחזורי האטיודים ה"שלמים" של שופן, אופוס 10 ואופוס 25, שבכל אחד מהם 12 אטיודים (לשופן יש עוד שלושה אטיודים ללא מספר אופוס, שאינם מופיעים בדרך-כלל בהקלטות של האטיודים וגם לא כאן).

הפרשנות של כץ לאטיודים מהממת. היא משלבת וירטואוזיות עוצרת נשימה באטיודים המהירים, עומק הבעה ורגש באיטיים יותר, וצליל פסנתר יפהפה לכל אורך הדיסק. הפרשנות נמנעת בשיטתיות ממנייריזם: אין כאן השהיות מלאכותיות ומוגזמות או שימוש מופרז בפדאל, ובאופן כללי יש העדפה לטמפי מהירים וזרימה קולחת. חובבי שופן בסגנון הסנטימנטלי עשויים למצוא אותה לא מספיק "רומנטית", ובעיני זו דווקא מחמאה. גם איכות ההקלטה מעולה. בכל הנוגע לצד המוזיקלי- זהו דיסק נפלא, אולי למעט מקומות ספציפיים בהם הייתי מעדיף טמפי קצת פחות מהירים.

המינוס היחיד של האלבום הוא בחוברת המצורפת. הטקסט שמופיע בה (בגרמנית ובאנגלית) על האטיודים עשיר ומעניין, אבל ערוך בצורה לא ידידותית וכתוב בפונט מאוד לא נוח לקריאה. מצד שני, אני מתאר לעצמי שכל פסנתרן היה שמח שזה יהיה החיסרון היחיד שמוצאים באלבום שהוא מקליט.

שופן- אטיודים. אמיר כץ. דיסק Orfeo.

**********

andy.jpgLet's Get Wild– מכלול העיבודים של ארל ווילד למוזיקה של ג'ורג' גרשווין.  פסנתר: אנדי פלדבאו

הדיסק הזה הוא ממתק לכל אורכו, במיוחד אם אתם אוהבים את גרשווין. מדובר באלבום הבכורה של הפסנתרן הישראלי אנדי פלדבאו (Feldbau), בן 34, בוגר ביה"ס ג'וליארד בארה"ב. האלבום מוקדש כולו לעיבודים לפסנתר למוזיקה של גרשווין, אותם ערך הפסנתרן והמלחין ארל ווילד.

ויילד, שמת בשנת 2010 בגיל 94, התפרסם בעיקר כפסנתרן-מבצע וירטואוז. עם זאת, עסק במקביל גם בעיבודים לפסנתר והתמקד ביצירות של רחמנינוב וגרשווין. בדיסק מופיע מכלול העיבודים שלו למוזיקה של גרשווין: "פנטזיה גדולה על האופרה פורגי ובס", "שבעה אטיודים וירטואוזיים", ואילתור בצורת נושא ו-וריאציות על נושא השיר 'מישהו ששומר עלי'. העיבודים שומרים בדרך כלל על המסגרת המלודית של גרשווין, אבל לוקחים אותה למקומות חדשים ומפתיעים מבחינת ההרמוניה, האפקטים הפסנתרניים, עיצוב המשפטים המוזיקליים וכדומה.

פלדבאו מתגלה באלבום כפסנתרן נהדר. קודם כל בזכות יכולת טכנית מצוינת, אבל גם בזכות העובדה שהוא מצליח להוציא מהתווים מגוון עשיר של רגשות וצבעים. זהו דיסק שתענוג לשמוע, במיוחד לאוהבי גרשווין שישמחו לגלות את המוזיקה שלו ב"לבוש" פסנתרני מרתק.

המינוס היחיד באלבום- בדמיון מפתיע למצב אצל אמיר כץ- הוא בחוסר הידידותיות של החוברת המצורפת. גם כאן מדובר בטקסט עשיר ומעניין, ואפילו בעברית; אבל הוא כתוב בפונט זעיר על רקע כתום לא חלק, מה שהופך את הקריאה לאתגר. כאמור, שאלו יהיו הצרות שלנו.

 

 

ביקורת קונצרט: הקאמרטה ירושלים עם מקהלת "טפיולה"

Pasi Hyökki__photo Heikki Tuuli

פאסי האיוקי. צילום: יח"צ

נתחיל מהסיכום: הקונצרט הזה מומלץ בזכות כמה מרכיבים. הראשון- איכות השירה, ולא פחות ממנה גם תרבות השירה, של מקהלת הנערים "טפיולה" (Tapiola) מפינלנד. השני – היצירה "מזרח" של מיכאל וולפה (Wolpe), שמוכיחה שהצירוף "מוזיקה ישראלית בת-זמננו" לא חייב להיות מתכון בטוח לסבל. השלישי- שירתה היפה של שחר לביא, זמרת מצו-סופרן שעושה כעת צעדים ראשונים לקריירה מבטיחה בחו"ל. הרביעי- איכות הנגינה הגבוהה של התזמורת. הפעם היא ניגנה תחת שרביטו המדויק והנעים של פאסי היוקי (Pasi Hyökki), מנהלה המוזיקלי של המקהלה הפינית. בדרך צריך לעבור כמה רגעים פחות מוצלחים, בהם המקהלה לא נמצאה ב"אלמנט" שלה. עם זאת, בסך הכל החוויה מהערב הזה היתה חיובית מאוד.

"טפיולה" היא מקהלה צעירה בת כחמישים זמרים וזמרות, שגילם נע בין 9 ל- 18. את הערב פתחה המקהלה בלבד, עם ביצוע א-קאפלה למחזור "שישה שירים פיניים" של יאן סיבליוס. הם שרו בעל-פה ובצליל מדויק וצלול, ועוררו סימפטיה מיידית. הסימפטיה הזו התעוררה לא רק בגלל איכות הביצוע, אלא גם בזכות האופי של המקהלה: יש בה משהו משוחרר ואורגני, כאילו חבריה מרשים לעצמם לא רק לשיר יפה אלא גם ליהנות ממה שהם עושים. מי שמכיר מקהלות ילדים אירופאיות, יודע שזה שילוב די נדיר.

הביצוע החלש במהלך הערב, באופן מפתיע, היה דווקא למיסה הקצרה ק. 275 של מוצרט. זו יצירה שכתובה למקהלה מעורבת, כלומר אמורה לכלול גם טנורים ובאסים. בהיעדר גברים הושרו קולות אלו באוקטבה למעלה, והתוצאה היתה מצלול חיוור וגבוה מדי. החיוורון הזה נתמך באקוסטיקה היבשה של אולם "אסיה" במוזיאון ת"א, אולם שאינו עושה חסד עם זמרים באופן כללי.

את החלק השני פתח ה"מגניפיקט" של ווהן-וויליאמס, יצירה לא מוכרת שמציעה כמה רגעים יפים מאוד. היצירה כתובה למקהלה, תזמורת וזמרת מצו-סופרן, תפקיד אותו שרה שחר לביא בקול חם ויציב. ביום שלישי יבוצע הקונצרט באולם ELMA בזיכרון יעקב, בו יש הידהוד גדול יותר, ויש להניח ששם היצירה תשיג אפקט מרשים אפילו יותר.

את עיקר העניין בקונצרט עוררה הבכורה ליצירתו של מיכאל וולפה, "מזרח", הכתובה למקהלת ילדים ותזמורת קאמרית. היצירה מוגדרת כ"פואמה סימפונית", אבל כמעט כולה מושרת (חלקה באנגלית, חלקה בעברית). שנים של ניסיון מר הפכו את הקהל הישראלי לחשדן מאוד בכל הנוגע למוזיקה ישראלית בת-זמננו, אבל הפעם הסיפור שונה. "מזרח" היא יצירה נגישה וקומוניקטיבית, וקל להתחבר אליה. היא נעה בין סגנונות שונים מאוד: החל משיר דת אנגליקני פשוט ויפהפה, המשך בפסוקי תהילים בעברית, וכלה במוזיקה עם מוטיבים ערביים בליווי דרבוקה או פעמוני כבשים. יש בה גם רגעים יפים לסולנים מתוך התזמורת, כמו חליל, באסון, אבוב ועוד.

עם זאת, לא תזיק ל"מזרח" קצת עריכה. ראשית, האינטרלוד בו הוצגה המוזיקה הערבית ארוך מדי. שנית, יש בה חלק בו אמור הקהל להשתתף בשירה. רק שהקהל לא ממש שיתף פעולה, וכך נאלץ המנצח לנסות לעורר את המאזינים לשיר משל היה שרה'לה שרון. בנוסף, לא היה ברור מתי הקהל אמור להפסיק לשיר, כך שחלק ממנו המשיך להמהם באופן חופשי. בקיצור, פחות עבד.

הקאמרטה ביצעה את היצירה בצורה מעוררת הערכה, אבל מי שבאמת הדהימה היתה המקהלה: הילדים הפיניים שרו בדיקציה עברית מושלמת, ונראה היה גם שנהנו מאוד מהמוזיקה. עבורי, זה היה הרגע הקסום בו ממש ניתן לראות איך מוזיקה יכולה לחבר בין תרבויות באופן הכי ישיר, הרבה יותר ממילים גדולות.

הקונצרט יחזור שוב הערב (שני) בירושלים ומחר (שלישי) באולם ELMA בזכרון יעקב. מומלץ.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 12.6.2017

 

 

ביקורת אופרה: "נישואי פיגארו" מאת מוצרט בביצוע קונצרטי בפילהרמונית

 

ettinger©niedermueller

Dan Ettinger. Photo Credit: Thomas Niedermueller

זה יפה, אבל רחוק מלהיות מושלם. כדי ש"נישואי פיגארו" תעבוד, צריך שארבעת הסולנים בתפקידים הראשיים- הרוזן, הרוזנת, פיגארו, סוזאנה- יהיו מעולים. הפעם כל הארבעה איכזבו, איש בדרכו. מי שבלטו לטובה היו דווקא כמה מהזמרים בתפקידים המשניים, ולצידם התזמורת והמנצח.

למעשה, היו אמש רק זמר אחד שאפשר להגדיר כ"נפלא". זה היה הטנור רוברט מק'פירסון, בתפקיד המורה למוזיקה התככן והרכלן דון בזיליו. בעיני הוא היה כוכב הערב, עם קול חזק ויפהפה ויכולת משחק נהדרת. מאוד אהבתי גם את דניאלה סקורקה (Skorka), בתפקיד הסופר-שולי של ברברינה. השירה שלה מלאת חום, והנוכחות שלה על הבמה מעוררת סימפטיה מיידית.

ארבעת הסולנים בתפקידים הראשיים, לעומת זאת, היו לכל היותר "בסדר". במיוחד יחסית לסטנדרט הגבוה שאליו הרגילה אותנו הפילהרמונית בשנים האחרונות בביצועי אופרה קונצרטיים. רינת מוריה היתה סוזנה מלאכותית מדי, עם קול לא מספיק גדול והגשה שהדגישה בעיקר את הצד ה"ביצ'י" של התפקיד ופחות את הרכות שבו. דניאל אוקוליץ' (Okulitch) הקנדי, בתפקיד פיגארו, היה בסדר גמור אבל לא השתווה לביצועים השובביים ומלאי החן של מבצעים מתחרים. רומן טרקל (Trekel), בתפקיד הרוזן, היה אחד מנקודות התורפה של הערב. הוא הציג קול סגור ויבש, הופעה חדגונית, ודיקציה איטלקית לא משכנעת. אלכס פנדה (Penda) הבולגרייה, בתפקיד הרוזנת, פשוט לא מתאימה למוצרט: היא שרה בטכניקה טובה, אבל עם יותר מדי ויבראטו ובסגנון רומנטי שמתאים יותר לפוצ'יני או ורדי. במקומות בהם עשתה פחות שימוש בוויבראטו, כמו ברצ'יטטיבים, היא כבר נשמעה יותר טוב.

מהתפקידים המשניים יש לציין לטובה גם את רינת שחם ב"תפקיד המכנסיים" של כרובינו, ועדנה פרוחניק (Prochnik) בתפקיד מרצ'לינה. שתיהן ישראליות שעושות קריירה יפה בחו"ל, וגם הפעם הציגו קולות יציבים ויפים. הצטערתי מאוד שהאריות היחידות שכתב מוצרט לשניים מגיבורי הערב- הזמרים בתפקידי בזיליו ומרצ'לינה- הושמטו מטעמי חיסכון בזמן (שתיהן אמורות להיות מבוצעות במערכה הרביעית). המקהלה- בשני הקטעים הקצרים שמוצרט כתב לה- שרה יפה מאוד, ובעל-פה.

מי שהצטיינו בהחלט בערב הזה – למעט הסולנים שהוזכרו קודם- היו התזמורת והמנצח. דן אטינגר, הפעם בתספורת שהזכירה את "הנסיך הקטן", הוביל את הביצוע מהמקלדת של פסנתר פטישים בפרשנות תוססת ומלאת חיים. התזמורת נענתה לו בהתלהבות גלויה, ונראה שמדובר בשיתוף פעולה שעלה יפה מאוד (זו הופעת הבכורה של אטינגר עם הפילהרמונית). ובכלל, נעים לראות פעם אחת את "נישואי פיגארו" כשהתזמורת על הבמה, ככוכבת שוות זכויות, ולא תקועה ב"פיט" חשוך.

"נישואי פיגארו" היא אופרה ארוכה, ובביצוע אנמי היא יכולה להימתח כמו מסטיק. תחת ידו הבוטחת של אטינגר- ועם כל הרצ'יטטיבים- היא לא שיעממה לשנייה. אשמח מאוד לראות אותו עם התזמורת שוב. יהיה מעניין אם שיתוף הפעולה הבא ביניהם יתמקד באופרה מהתקופה הרומנטית (ורדי, פוצ'יני, וגנר ובני זמנם), מלחינים שללא ספק מתאימים לפילהרמונית מבחינה סגנונית יותר מאשר מוצרט. אם וכאשר יחליטו לבצע כאן סוף-סוף אופרה של וגנר, דן אטינגר צריך להיות מועמד רציני לנצח עליה.

שבחים מיוחדים מגיעים הפעם למתרגם ישראל אובל, שהוציא תחת ידו כמה הברקות תירגום. כך לדוגמא הפכה המילה האיטלקית PINI (עצי אורן) ל"זקוף", משחק מילים גם על המיצלול הדומה שלה למילה העברית וגם על הסיטואציה (הרוזן מלא התשוקה שמחכה למימוש תאוותו לסוזנה). בדומה לכך, הפך הצירוף האיטלקי COSA SON ל"איזה אסון" (פיגארו מזהיר את עמיתיו הגברים מהמין הנשי). תרגום חכם וקולע.

לסיכום: התזמורת והניצוח מצוינים, וכך גם כמה מהזמרים (במיוחד רוברט מק'פירסון). לגבי יתר הסולנים, מדובר בבחירה לא אופטימלית. בהחלט כדאי ללכת לשמוע, אבל אין מה לצפות לאיכות אליה הורגלנו בביצועים מוקלטים ל"נישואי פיגארו" או לאיכות הזמרים הרגילה בפילהרמונית.

"נישואי פיגארו" מאת מוצרט בפילהרמונית (נוסח קונצרטי). מנצח: דן אטינגר. היכל התרבות ת"א, יום א', 4.6.2017.