Skip to content

ביקורת אופרה: "פאוסט" מאת גונו באופרה הישראלית

Faust-Zwecker (93)

"פאוסט" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

ההפקה הזו ל"פאוסט" של גונו אינה מושלמת, אבל תיזכר כאחת ההפקות המרשימות שעלו באופרה הישראלית בשנים האחרונות. זמרים טובים בתפקידים הראשיים, במה יפה, ניצוח אנרגטי- בהחלט היה אמש ממה ליהנות. האופרה אמנם ארוכה מדי (ארבע שעות ברוטו) ולעיתים אפילו מתישה, אבל בסך הכול המאמץ שווה.

המרכיב הראשון שצד את העין אמש היה הצד הויזואלי, שעל כל מרכיביו (כולל כוריאוגרפיה) הופקד האיטלקי סטפאנו פודה (Poda). ככלל, בחירות הבימוי שעשה פודה אפקטיביות מאוד. המוטיב המרכזי בעיצוב הבמה הוא טבעת ענקית שעולה, יורדת ומסתובבת בהתאמה להתפתחות העלילה. זה היה יפה ומרשים, חוץ מכמה דקות מעצבנות בהם נשמע המנגנון שמסובב את הטבעת ברעש חזק ועקשני. יש להניח שזה יסודר בהצגות הבאות.

הצד התנועתי של האופרה מגיע לשיא בסצינת "ליל וולפורגיס" (Walpurgis), מעין אורגיה גיהנומית בה מופיעה להקת רקדנים ורקדניות עירומים צבועים בשחור. כמו יתר השיאים של האופרה הזו- גם המוזיקליים- זה קורה רק לקראת הסוף. אם אתם מתלבטים אם ללכת בהפסקה השנייה כי התעייפתם מהחלק השני המשמים- באמת שכדאי להישאר.

הבעיה העיקרית של "פאוסט", מעבר לאורכה המופלג, היא בכך שקשה להתחבר לסיפור מבחינה רגשית. פאוסט סובל ממשבר גיל העמידה, ועושה עיסקה עם השטן לחזור להיות צעיר ונחשק. מרגריטה לא סגורה על עצמה, וחושבת שאלוהים יעזור לה (הוא לא). דמויות המשנה לא יותר משכנעות. קשה להתחבר לסיפור מופרך שכזה, ועוד יותר קשה להתרגש ממנו. למי שלא מכיר את האופרה כדאי לעשות תיאום ציפיות: אין מה לצפות פה לחוויה של "לה טרוויאטה", "מאנון לסקו", "לה בוהם" או שלל אופרות אחרות, שדורשות קלינקס צמוד.

למרות כל זאת, הזמרים בתפקידים הראשיים היו טובים מאוד. גסטון ריברו (פאוסט) הציג קול חזק ועשיר, ומבחינה בימתית הצליח לשדר היטב את הנוכחות הלוזרית שדורש התפקיד. אורליה פלוריאן (מרגריט) היתה נהדרת, גם מבחינה קולית וגם מבחינה בימתית. אם היה משהו מרגש בערב הזה, אלו היו האריות הספורות שלה לאורך האופרה. עוד בלטו לטובה נעמה גולדמן (ב"תפקיד מכנסיים" של הנער סיבל), והבריטון הרומני בתפקיד ולנטין (אחיה של מרגריט).

לעומתם, פאולו בטאלייה (השטן) היה מאכזב מאוד. הקול שלו חסר עומק וברק, והוא לא הצליח לשדר את ה"שטניות" שנדרשת כל כך מהתפקיד הזה. מי שיראה פעם את ברין טרפל שר את התפקיד, עם כל הפרצופים וגווני הקול הכרוכים בכך, יבין מיד למה הכוונה.

בנוגע לניצוח- המנצח דן אטינגר, שחזר לאופרה הישראלית אחרי מספר שנות היעדרות, עורר ציפיות גדולות. התחלת הערב דווקא לא ניבאה טובות: התזמורת נשמעה לא נקייה, וגילתה בעיות אינטונציה ותיאום. באופן פלא, כל אלו הסתדרו במערכות המאוחרות יותר (יש חמש).  לקראת הסוף התזמורת כבר צילצלה יפה מאוד, וגם כאן, סביר להניח שהדברים ילכו וישתפרו ככל שהאופרה תועלה שוב. אטינגר הוביל ביצוע נמרץ ואנרגטי, וכתמיד, היה תענוג לראות אותו בעבודה. גם את מקהלת האופרה – כמו בהפקות קודמות- אהבתי מאוד.

כמה הערות:

  • שבחים למתרגם ישראל אובל על תרגום קולח וענייני.
  • ההיפך משבחים למי שכתב את תקציר העלילה בתכניה. זה נראה כמו עבודה של גוגל טרנסלייט. דוגמא: "נגעל מהיין המוגש, מפיסטופלס מעלה באוב בציר טוב יותר". לתחביר עברי יש כללים ("מפיסטופלס, שנגעל מהיין המוגש, מעלה באוב יין מבציר טוב יותר"). רבאק, אתם אופרה, לא חנות מכולת. אי אפשר סתם לתרגם מילולית.

"פאוסט" מאת גונו באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. בית האופרה, 6.3.17.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית

ביקורת קונצרט: ז'אנאנדראה נוזדה ויוליאן רחלין בפילהרמונית

Gianandrea Noseda Photo Sussie Ahlburg 2012 (1).jpg

ז'אנאנדראה נוזדה. צילום: סוזי אלבורג

מנויי הפילהרמונית פונקו עד כה בעונה מעולה. במיוחד דברים אמורים בפסטיבל ה- 80 של התזמורת, שהסתיים ממש לא מזמן וסיפק כמה חוויות מוזיקליות בלתי נשכחות. אי לכך, תנאי הפתיחה של המנצח ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) ושל הכנר הסולן יוליאן רחלין היו קשים מהרגיל. נתחיל מהשורה התחתונה: נוזדה, לטעמי, הצליח לספק את תחושת ההתעלות שהעניקו קודמיו בתקופה האחרונה. רחלין- הרבה פחות.

הקונצרט התחיל עם הסימפוניה ה"קלאסית" של פרוקופייב, יצירה קצרה ומקסימה שחוזרת אל המסורת הקלאסית של היידן ומוצרט עם "טוויסט" מודרני. הסימפוניה הזו היא ממתק אמיתי, ונגני הפילהרמונית בהובלת נוזדה הצליחו להוציא ממנה את כל החן שיש בה. פשוט כיף.

הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, שבוצע מיד אחר כך, היה החלק הפחות מעניין של הערב. קשה להבין מה מביא את הפילהרמונית לבצע שוב- בפעם המיליון ככל הנראה- את הקונצ'רטו השחוק הזה. כשבוצע לראשונה בשנת 1845 הוא היה חדשני ונועז, עם שורת חידושים מבניים שבוודאי זקפו בהפתעה את האוזניים של בני התקופה. אבל מאז 1845 חלפו הרבה שנים ואינסוף ביצועים ליצירה הזו, וכיום צריך ביצוע שיהיה באמת יוצא דופן כדי לחדש בה משהו.

אצל רחלין זה לא קרה. הוא הציג צליל אנמי, מאופק מדי ובלי "בשר". ומה שיותר חשוב, ללא הקרנה מספיקה של הצליל מהבמה לאולם. התזמורת בהובלת נוזדה נשמעה נמרצת ומשכנעת, אבל במקומות רבים כיסתה על הסולן. בהחלט לא ביצוע שייכנס לפנתיאון. עם זאת, גם פה היה ממה ליהנות, כמו לדוגמא הרגעים היפים שעיצבו נוזדה ורחלין לפני סופי משפטים.

את שיא הערב סיפקה המוזיקה לבלט "ציפור האש" של סטרווינסקי. עלילת הבלט מבוססת על אגדה רוסית עממית, המספרת את סיפורו של נסיך שמצליח לחסל קוסם רשע בעזרת ציפור אש קסומה. המוזיקה שכתב סטרווינסקי לבלט מגוונת מאוד, ומחולקת ל- 23 קטעים שמבוצעים ללא הפסקה. היא נעה בין חלקים טונאליים, שמתארים את בני האנוש, לבין קטעים דיסוננסטיים יותר (שמתארים את היצורים הדמיוניים). מומלץ להקשיב ליצירה לעומק לפני שבאים, כדי לדעת לשייך את הנושאים השונים ל"נאמברים" המוזיקליים לאורך היצירה. עם זאת, אפשר ליהנות כאן לגמרי גם בלי להכיר את העלילה. התזמורת- בהרכב ענק- צילצלה מעולה, והמוזיקה החושנית והצבעונית של סטרווינסקי שילהבה לאורך כל היצירה. כפי שנאמר פה לא אחת, הפילהרמונית נמצאת כעת ברמה גבוהה מאוד, ומצליחה לספק לקהל שלה חוויות מוזיקליות משמעותיות כמעט מדי סידרה. זה קרה גם הפעם.

נוזדה, כתמיד, הציג סגנון ניצוח שמזכיר מאוד את ה"מנטור" שלו, ואלרי גרגייב. הוא אולי קצת פחות כריזמטי מגרגייב, אבל תנועות הידיים שלו יותר ממוקדות וברורות. ביצירה מסובכת כמו "ציפור האש"- עם מקצביה המטורפים והמשתנים תדיר- זה ממש קריטי. הבדל נוסף שעומד לטובתו של נוזדה הוא שבניגוד לקיסם השיניים המגוחך של גרגייב הוא מנצח עם שרביט רגיל. גם זה משהו.

לסיכום- ערב מהנה מאוד ברובו, במיוחד בזכות פרוקופייב וסטרווינסקי. מומלץ.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ז'אנאנדראה נוזדה. היכל התרבות ת"א, 13.2.2017. 

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית

המנצח שהתפטר למען נגני התזמורת שלו: ראיון עם אוסמו ונסקה

vanska

אוסמו ונסקה. צילום יחצ

בשבועות האחרונים מתארח בארץ המנצח הפיני אוסמו ונסקה (Vanska), שמוביל שתי תכניות שונות עם הפילהרמונית הישראלית. התכנית הראשונה, בה התארח הקלרניתן השוודי מרטין פרוסט, זכתה לשבחים נלהבים. התכנית השנייה עולה בימים אלו, ומתארח בה נגן המנדולינה הישראלי אבי אביטל.

ונסקה, שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כקלרניתן והפך למנצח, מכהן כיום בשנית כמנהלה המוזיקלי של תזמורת מינסוטה בארה"ב. הוא הופיע עם מיטב התזמורות בעולם, ונחשב לפרשן מוביל למוזיקה של סיבליוס. אולם, מעבר להישגיו המוזיקליים, הוא התפרסם גם בהקשר חברתי. זה קרה בשנת 2013, כשכיהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת מינסוטה בפעם הראשונה וניצב לצד נגני התזמורת במאבקם כנגד ההנהלה.

"לתזמורת היה מנהל כללי שאיבד את אמונתו במוזיקה קלאסית", הוא מספר. "לכן, הוא ניסה לפרק את התזמורת ולבנות אותה מחדש עם נגנים זולים יותר שיקבלו חצי מהמשכורות הקודמות. הדרך של ההנהלה ללחוץ על הנגנים לקבל את הגזירות היתה השבתה יזומה, כלומר לסגור את התזמורת. כך נוצר מצב בו לא היו קונצרטים ולא היתה לנגנים עבודה. המצב הזה ארך שנתיים. אני הייתי אז המנהל המוזיקלי, וכשראיתי שהנגנים זוכים ליחס כל כך לא הוגן – בחרתי בצד שלהם. התפטרתי מהניהול המוזיקלי של התזמורת, והקמנו גוף חלופי בשם 'המוזיקאים של תזמורת מינסוטה'. כך יצרנו לנגנים הזדמנויות להמשיך להופיע".

איך הסיפור הזה נגמר?

"בסוף אוהבי המוזיקה ניצחו. המנהלים פוטרו, והתזמורת הוקמה מחדש. המשבר הוביל לכך שהנגנים כיום הרבה יותר מעורבים בתכנון, יותר מחויבים, וגם מנגנים הרבה יותר טוב".

לא חששת לקחת צעד כה נועז ולצאת נגד ההנהלה?

"השאלה הגדולה היא של כנות, ללכת אחרי מה שנכון. ידעתי שאני חייב לבחור עם איזה צד אני הולך, ואז להסתכל בראי ולהיות שלם עם הבחירה. היה לי ברור שההחלטות שעשתה ההנהלה במהלך המשבר היו לא הוגנות. אין ספק שהתזמורת היתה צריכה תיקונים, אבל כאן היה מדובר בהרבה יותר מאשר סתם תיקונים. בסופו של דבר, הבחירה בנגנים התגלתה כנכונה".

יכול להיות שהבחירה שלך נבעה מזה שבעבר היית בעצמך נגן בתזמורת?

"בוודאי. הייתי נגן קלרינט בתזמורות בפינלנד במשך 11 שנים. אני בא מתוך תזמורת ומרגיש מחובר לנגנים. לכן אני גם מאמין בכך שהנגנים יהיו מאורגנים. כשכל אחד צריך לדאוג לעצמו- זה לא טוב. אני רואה בתזמורת צוות, כמו קבוצת ספורט".

***************

ונסקה מתגורר מאז 2003 במיניאפוליס. לפני שנתיים נישא בשנית לכנרת הראשונה של תזמורת מינסוטה, ארין קיף. יש לו שלושה ילדים ונכדה מנישואיו הראשונים, כולם בפינלנד. "הבסיס שלי הוא בארה"ב, אבל אני מגיע לפינלנד בתדירות גבוהה כדי לראות את המשפחה", הוא אומר.

פינלנד היא מדינה קטנה, אבל הוציאה מקירבה שורה ארוכה של מנצחים וסולנים. איך זה מוסבר?

"לפינלנד יש מסורת קלאסית מאוד חזקה. השנה אנחנו חוגגים מאה שנה לעצמאות פינלנד, וסיבליוס היה דמות חשובה מאוד בתהליך הזה. כשפינלנד הכריזה על עצמאות היו הרבה שאלות- האם נסתדר כמדינה עצמאית, האם נצליח להיות כמו יתר המדינות וכדומה. סיבליוס היה אז מלחין מפורסם, והוא הפך לגיבור לאומי ומודל להצלחה. בזכותו אנשים האמינו שאם יעסקו במוזיקה יוכלו לפתח קריירה, והעיסוק במוזיקה קלאסית הפך לאופציה מושכת".

"עבור מנצחים פיניים, סיבליוס הפך להיות מקפצה לקריירה בינלאומית", הוא ממשיך. "תזמורות בעולם רצו אותנטיות, והזמינו מנצחים פיניים כדי לנצח על סיבליוס. אם עשית זאת טוב- היו מזמינים אותך לנצח בעונות הבאות גם על בטהובן ומלחינים אחרים. עד היום מבקשים ממני לנצח הרבה על סיבליוס, ואני מבקש לעשות אולי עוד משהו חוץ ממנו".

אתה חושב שבאמת יש יתרון למנצח פיני בביצועי סיבליוס?

"זה לא מזיק, אבל בוודאי לא הכרחי. הרי יש הקלטות נהדרות לסיבליוס גם עם מנצחים לא פיניים, כמו קולין דיוויס והרברט פון קראיאן. אבל זה נכון שאנחנו כפינים שמענו סיבליוס מאז שהיינו תינוקות, וגדלנו על המוזיקה הזו".

*******

בסידרה הנוכחית של הפילהרמונית מנצח ונסקה על הסימפוניה מספר 1 של שוסטקוביץ', מלחין שפעל בחשש מתמיד מתגובת השלטון הסובייטי ליצירותיו. "אני אוהב מאוד את היצירה הזו", אומר ונסקה. "שוסטקוביץ' כותב מוזיקה שבאה מתוך ליבו. הוא חיבר את הסימפוניה הזו בגיל צעיר, בשנות העשרים שלו. מצד אחד היא וירטואוזית ומלאת רגש, ומצד שני יש בה הרבה תמימות. כאילו הוא מאמין שבסוף הכול יהיה בסדר, אבל מציג גם צד אפל. זה מה שאני אוהב בה, שיש בה קיצוניות לכאן ולכאן".

כמנצח פיני, יש עבורך רגישות מיוחדת בביצוע יצירות של שוסטקוביץ'?

"זו שאלה טובה. בתקופת מלחמת העולם השנייה אבא שלי שירת בצבא הפיני, והוא וחבריו עצרו את הרוסים בגופם ומנעו ממנה להיכבש. אבל מבחינתי היצירות של המלחינים הרוסיים- מי שזה לא יהיה- הן קודם כל מוזיקה. בנוסף, צריך לזכור שגם שוסטקוביץ' סבל מאוד תחת ידו של סטאלין. המוזיקה שלו משקפת מאבק. מהבחינה הזו היא מאוד אנושית. לכולנו יש מאבקים בחיים, והדברים לא תמיד הולכים כמו שאנחנו רוצים. וזו בדיוק הסיבה ששוסטקוביץ' נוגע בנו, כי אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתוך המוזיקה שלו. לכולנו יש שנים קלות יותר, אבל השמש לא תמיד זורחת. אצל שוסטקוביץ', כמו אצל כול המלחינים הגדולים, המוזיקה היא הדרך למצוא את השמש הזו".

******

מדברים הרבה כיום בעולם על הצורך למשוך קהל צעיר לאולמות המוזיקה הקלאסית. מה עמדתך בעניין?

"הקהל למוזיקה קלאסית הוא קהל מבוגר בכל העולם, וזו באמת שאלה גדולה. יש לי שני דברים לומר על זה. הראשון- אין שום דבר רע בקהל מבוגר. אלו בדיוק האנשים שדואגים לתרבות הגבוהה, ולא רק במוזיקה. כשאדם צעיר, הוא עסוק בהרבה דברים. בשלב מסוים אנשים רוצים משהו אחר, וזה הזמן לאמנויות. הדבר השני הוא שמוזיקה קלאסית היא בדיוק מה שהיא. לא אופנות ולהיטים, אלא מוזיקה שתהיה רלוונטית תמיד. יחד עם זאת, מוסדות תרבות חייבים להשתנות וליצור עניין. אי אפשר להישאר במקום, ולכל זמן צריך פתרונות משלו".

"יש הרבה אופציות שמתאימות לתקופתנו ויכולות למשוך קהל צעיר", אומר ונסקה. "לדוגמא, קונצרט שיציג פסקולים מסרטים. כיוון נוסף הוא מוזיקה ממשחקי מחשב, כשבמקביל לנגינה רואים מסך ואנימציות. אני חושב שיש חשיבות גדולה גם לביצוע יצירות של מלחינים צעירים. הצעירים האלו מזמינים חברים שלהם, וכך נוצר קשר בינם לבין עולם המוזיקה הקלאסית. עם כל הכבוד למלחינים הגדולים של העבר, צריך לדאוג גם לדור שלנו ולמצוא את המלחינים הטובים בני זמננו".

אתה לא מזהה נטייה של תזמורות להתמקד ברפרטואר שמרני כדי לא לאתגר את הקהל?

"אם תזמורת מנגנת בקביעות מוזיקה חדשה, הקהל יצפה לזה ויפסיק לפחד מדיסוננסים. אם מנגנים רק מה שכבר ביצעו מאה פעם בעבר, הקהל לא יצפה למשהו חדש. מוצרט, בטהובן וברהמס זו מוזיקה גדולה, אבל מבחינה תכנונית זה משעמם. זה כמו ללכת למסעדה ולאכול כל פעם את אותו הדבר. כשאתה שומע מוזיקה חדשה אתה לא חייב לאהוב אותה, אבל זה נותן לך רעיונות חדשים. ומי יודע, אולי אפילו תהנה ממנה".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 28.1.2017

"אני לא מומחה בארוק, אני פשוט מאמין ביכולת המוזיקלית שלי": ראיון עם פול מקריש

mccreesh-paul-15credit-ben-wright

פול מקריש. צילום: יח"צ

בתחילת חודש פברואר יתקיים באילת הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית. פסטיבל זה מיצב את עצמו מאז הקמתו כפסטיבל אנין ואיכותי, ומארח בקביעות שמות מובילים מעולם המוזיקה הקלאסית. אחד האורחים הבולטים בפסטיבל השנה הוא  הרכב הבארוק האנגלי המצוין "גבריאלי קונסורט", בהובלת המנצח פול מקריש (McCreesh).

זהו ביקורו השני של ההרכב בפסטיבל אילת, ומקריש (56) שמח מאוד לקראתו. "פה יורד עכשיו שלג", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו באנגליה. "זה נחמד מאוד להגיע מהקור האנגלי לעיר נופש חמה".

תכנית הקונצרט תכלול יצירות מאת קורלי (קונצ'רטו גרוסו אופוס 6 מספר 4) והנדל (הקנטטה לסופרן Donna, che in ciel di tanta luce splendi וה"דיקסיט דומינוס" המפורסם). "הקנטטה של הנדל שנבצע אינה מוכרת יחסית, אבל היא יצירה מעניינת מאוד", אומר מקריש. "זו יצירה בת כחצי שעה, שחוברה בשנת 1707. הנדל היה אז ברומא, בחור צעיר בן 22.  הוא היה גרמני שהובא לרומא ע"י הפטרונים האיטלקים שלו, ורצה להיות יותר רומאי מהאפיפיור. בעיר היתה רעידת אדמה גדולה, ולמרבה הפלא רק אנשים ספורים נהרגו. הקנטטה הזו היא מעין "יצירת הודיה" על הנס. זו מוזיקה משוגעת של איש צעיר, יצירה מלאת אנרגיה עם שירת 'קולורטורה' ווירטואוזית של זמרת הסופרן. יש בה גם פרק איטי, שבו יש את המוזיקה הכי יפה".

נהוג לומר על הנדל שגנב רעיונות מוזיקליים מאחרים ומעצמו. מה דעתך על זה?

"זה דיון חסר חשיבות. התפיסה הזו נובעת מגישה פוריטנית מהמאה ה- 19, שהציגה את ההלחנה כמשהו שקשור להשראה. הנדל היה מלחין פרגמטי, והשתמש במה שהיה לו ביד. באותה תקופה היה מקובל לגמרי להשתמש במוזיקה קיימת ולארגן אותה מחדש. גם באך עשה זאת הרבה, ואפילו בטהובן. הרי לא היו אז זכויות יוצרים. אי אפשר לשפוט זאת בקריטריונים של ימינו".

מה דעתך על מה שקורה כיום בעולם ביצוע המוזיקה המוקדמת, יחסית לעבר?

"התחום הזה גדל מאוד. יש לזה הרבה צדדים טובים: התפתחו סגנונות שונים בתוך התחום, גילינו הרבה מוזיקה שהיתה זנוחה לגמרי, והמודעות לתחום כולו עלתה. אבל יש גם צדדים רעים. לדוגמא, במידה מסוימת הוא נעשה תעשייה והפסיק להיות חדשני. בעיה נוספת היא שאין להרכבי הבארוק את אותו הכסף שיש לתזמורות הגדולות. יש פחות תקציבים, ויש יותר מדי הרכבים יחסית לקהל. בעיה נוספת היא שמבצעים הרבה את היצירות המוכרות ולא מעזים לבצע יצירות נדירות. חלק ממנהלי הפסטיבלים מעזים עם רפרטואר לא מוכר, אבל רובם לא מוכנים להסתכן והולכים על בטוח".

"למרות כל הבעיות, יש היום הרבה אנשים שעוסקים במוזיקת בארוק", הוא מוסיף. "באופן מוזר כולם מתפרנסים. אבל זה תחום שקשה לשרוד בו. לשמחתי, אני מנצח גם על תזמורות גדולות, ומרוויח מספיק כדי שלא אצטרך לדאוג מבחינה פיננסית. אבל למי שעוסק רק בבארוק החיים יותר קשים".

אתה לא רואה את עצמך קודם כל כמומחה במוזיקה של הבארוק?

"ממש לא. הבסיס שלי הוא של רפרטואר מאוחר יותר, מהמאות ה- 19 וה- 20. הזיהוי שלי כמומחה בארוק הוא זיהוי שגוי. הוא נעשה רק כי את הרפרטואר המאוחר יותר לא הקלטתי, ורוב ההקלטות שלי היו למוזיקה מוקדמת. את חלק מההקלטות האלו אני אפילו אוהב", הוא מוסיף בהומור בריטי דק.

"כל מוזיקה זקוקה לביצוע בסגנון משלה", הוא אומר. "צריך להבין את התקופה, את הכלים, את התזמורת, את עבודת הקשת בכל תקופה וכדומה. אני לא מוזיקולוג ולא 'מומחה בארוק', אלא פשוט מאמין ביכולות שלי כמוזיקאי. אם להיות פוליטי לרגע, יש מנצחים צעירים שחושבים שאם יש להם בתזמורת שתי חצוצרות עתיקות הם יכולים לבצע ביצוע אותנטי. זה שטויות. כדי להבין את המוזיקה הסימפונית הגרמנית צריך להבין קודם כל את כל ההיסטוריה המוזיקלית שעליה היא צמחה. מי שלא מבין את פרטוריוס לא מבין את באך, ומי שלא מבין את באך לא מבין את כל המלחינים הגרמנים של המאה ה- 19. לשמחתי, חברת "דויטשה גרמופון" שילמה לי בזמנו כדי לעשות הקלטות של כל המלחינים האלו, כך שזכיתי לעסוק בזה ואני מבין איך המוזיקה עובדת".

פורסם ב"מעריב", 20.1.2017

עוד ערב באופרה- "לוצ'יה די למרמור" באופרה הישראלית

%d7%9c%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%a8_-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%a6%d7%91%d7%a7%d7%a8-09

לוצ'יה די למרמור באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker

האופרה "לוצ'יה די למרמור" של דוניצטי עלתה באופרה הישראלית רק לפני חמש שנים, בניצוחו של דניאל אורן. לא ברור מה כל כך בער לאופרה להעלות אותה שוב כעת, במיוחד כשמדובר בבימוי כה משעמם וחסר השראה כמו זה שקיבלנו אמש. מצד שני, מבחינה מוזיקלית מדובר בהצלחה. מקהלה, תזמורת, סולנים, ניצוח- כמעט הכול נשמע טוב בהפקה הזו. לולא הבימוי החיוור, ההמלצה עליה היתה הרבה יותר נלהבת.

"לוצ'יה די למרמור" מבוססת על רומן של סר וולטר סקוט, ועלילתה מתרחשת בסקוטלנד. היא מספרת את סיפור אהבתם הטראגית של לוצ'יה ואדגארדו, שלא מתממשת עקב שיקולים פוליטיים ומסתיימת במותם של הגיבורים (היא משתגעת ומתה, הוא מתאבד). המנצח דניאל קלגארי (Callegari) החליט הפעם לבצע במלואם את הקטעים שהושמטו בהפקה מ- 2012, כך שהאופרה ארוכה בחצי שעה לערך מאשר אז. כשהם מבוצעים – כפי שהתכוון המלחין- האופרה אמנם מעט ארכנית, אבל אפשר להבין ביתר קלות את השתלשלות העלילה ואת המוטיבציות של הדמויות.

המוזיקה שכתב דוניצטי נותנת משקל גדול ליכולת הקולית של  הסולנים בתפקידים הראשיים, במיוחד זה של לוצ'יה. זהו תפקיד "בל קנטו" קשה מאוד, שכתוב לסופרן "קולורטורה דרמטי" ודורש וירטואוזיות קולית מסחררת. בצוות שהופיע אמש (קאסט ראשון) שרה את התפקיד הזמרת הספרדיה מאריה חוסה מורנו (Moreno), זמרת מצוינת ששרה בצורה מרשימה מאוד ובקול חודר ומרגש. עם זאת, ב"אריית השיגעון" המפורסמת לא הצליחה להרטיב את העיניים כמצופה. מעניין איך תתמודד עם התפקיד הילה באג'יו הישראלית, ששרה בקאסט השני.

אלקסיי דולגוב (Dolgov), בתפקיד אדגרדו, התחיל עם קול מעט חזק ומתכתי מדי, אבל בהמשך הפך לאחד הכוכבים של הערב. התפקיד מיועד לטנור לירי, אבל הדרמטיות והעוצמה של דולגוב דווקא התאימו לדמותו הנסערת והטראגית של המאהב הצעיר. הבאס דאריו רוסו (Russo), בתפקיד ריימונדו, והבריטון מאריו קאסי (Cassi), בתפקיד אנריקו, היו טובים מאוד. גם המקהלה והתזמורת נשמעו מצוין תחת ידיו הבטוחות של דניאל קלגארי. בהחלט הישג מוזיקלי גדול לאופרה הישראלית.

הצד הוויזואלי, כאמור, הוא סיפור אחר לגמרי. "לוצ'יה" היא אופרה די סטטית, ובימוי נבון אמור לשבור את הסטטיות הזו ולתת לאופרה נפח וצבע. הפעם זה לא קרה. התפאורה נשארת זהה לאורך כל האופרה, עם שינויים מינוריים בלבד; ההעמדות בסיסיות מאוד, ולאורך רוב היצירה פשוט עומדים ושרים; ובנוסף לכל זה, התאורה בעייתית. במיוחד הפריעה הבחירה להקרין מהבמה לאורך דקות ארוכות אור מסנוור, שממש הציק בעיניים. מצד שני, האור הזה מנע מהקהל למשך כמה דקות מבורכות את שלל העיסוקים שניצפו יותר מאוחר בחסות האפילה (שיטוט בסלולרי, נימנום, ובשורה מאחורינו אפילו ארוחת ערב קלה).

לסיכום: הצלחה גדולה מבחינה מוזיקלית, בינוניות גדולה מבחינה בימתית, וחוויה כללית של "עוד ערב באופרה".

"לוצ'יה די למרמור" מאת דוניצטי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל קלגארי. בית האופרה, 17.1.17.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 18.1.17

סמינר מוזיקה ואמנות לברלין בפסח הקרוב

Barenboim

דניאל ברנבוים מנצח על תזמורת האופרה הממלכתית ברלין. צילום יחצ

אני שמח לעדכן שבפסח הקרוב אהיה המדריך המוזיקלי בסמינר מוזיקה ואמנות בברלין, מטעם חברת "קשרי תרבות". הסמינר יתקיים בין ה- 14- 8 באפריל 2017. בשעות הבוקר ייערכו ביקורים במוזיאונים בהדרכתו של רן שוהם, ובשעות הערב נבקר בקונצרטים מעולים במסגרת "חגיגות הפסחא" של האופרה הממלכתית של ברלין. תכנית המופעים כוללת את האופרה "האשה ללא צל" מאת ריכרד שטראוס בניצוחו של זובין מהטה, ושני קונצרטים סימפוניים בניצוחו של דניאל ברנבוים. הסולנית בקונצרט הסימפוני הראשון תהיה אן-סופי מוטר (שתנגן את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן), והסולן בשני יהיה ראדו לופו (שינגן את קונצ'רטו מספר 5, "הקיסר", של בטהובן).
פרטים מלאים אפשר למצוא באתר "קשרי תרבות". 

ביקורת קונצרט: יוג'ה וואנג ולהב שני בפילהרמונית

oa__0571

להב שני אמש בפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן

קונצרט אמש בפילהרמונית חתם את פסטיבל השמונים של התזמורת, והשאיר בי תחושה מעורבת. מצד אחד, הוא היה מאוד מרשים מבחינה טכנית. התזמורת נמצאת כיום ברמה חסרת תקדים (לפחות יחסית לעשרים השנה האחרונות), והיא מצלצלת נהדר. במיוחד כשמולה עומד מנצח אהוב ומוערך כמו להב שני, והסולנית היא וירטואוזית פנומנלית כמו יוג'ה וואנג. מצד שני, התכנית שנבחרה לא איפשרה לתזמורת להציג את יכולתה האמיתית באופן מלא. זו היתה תכנית עם ארבע יצירות קצרות יחסית, ללא "עוגן" משמעותי כמו סימפוניה או קונצ'רטו רומנטיים גדולים. למעשה, רק ביצירה האחרונה- הסוויטה השנייה מ"דפניס וכלואה" של ראוול- נשמעה הפילהרמונית במלוא עוצמתה והדרה. התוצאה היתה קונצרט יפה, מקצועי ומבריק, אבל עם אימפקט רגשי נמוך יחסית. וזה קצת חבל, כי להב שני כבר הוכיח בעבר את כוחו בפרשנות של יצירות סימפוניות גדולות, ולהערכתי הרושם של הקונצרט היה חזק יותר אם היה בוחר במשהו עם יותר "בשר" גם הפעם.

לפני הדיון בקונצרט עצמו יש מקום להתייחס לסוגיה הרבה יותר מהותית. בפסטיבל השמונים של הפילהרמונית היו תשעה קונצרטים, בהם הופיעו כמה מגדולי המנצחים והסולנים בעולם. באף אחד מהקונצרטים- אני חוזר, אף אחד- לא נוכח נציג של ממשלת ישראל. לא שרת התרבות, לא שר החינוך, לא ראש הממשלה. הנציגים הרשמיים היחידים שכיבדו את התזמורת בנוכחותם במהלך הפסטיבל היו הנשיא ראובן ריבלין וראש העיר ת"א רון חולדאי, שניהם ידידים ותיקים ונאמנים של התזמורת ממילא. אז נכון, סביר להניח שמירי רגב היתה זוכה לקבלת פנים צוננת למדי אם היתה מגיעה להיכל התרבות. זה לא המגרש הביתי שלה. אבל בכל זאת, זו חובתה. הפילהרמונית היא התזמורת הלאומית של ישראל, והתעלמות של שרת התרבות מפסטיבל כה חשוב מהווה הצהרה שקשה להתעלם ממנה. הברכה הכתובה ששלחה השרה לתכנייה לא יכולה להיות תחליף לנוכחות אישית. עצוב שהגענו למצב כזה.

וחזרה למוזיקה. את עיקר העניין בקונצרט הזה משכו האורחים, המנצח הצעיר להב שני (28) והסולנית יוג'ה וואנג (30). שניהם היו אמש מרשימים מאוד, לפחות מהבחינה הטכנית. כמנצח, נראה ששפת הגוף של להב שני עדיין בתהליך גיבוש. כרגע היא עדיין מושפעת מתנועות ניצוח אופייניות של המנטור שלו, דניאל ברנבוים, ובמידה מסוימת גם ממנצחי עבר גדולים כמו הרברט פון-קראיאן ואחרים. עם זאת, מבחינה אמנותית ברור לגמרי שמדובר במוזיקאי מעולה. הוא ניצח על רוב היצירות בעל-פה, היה בשליטה מלאה על התזמורת, והקרין הרבה אנרגיה וביטחון. ההיענות של התזמורת היתה פנטסטית, והיה תענוג לראות את ההערכה והחברות ההדדית ביניהם בסוף הערב.

היצירה המרכזית בחלק הראשון, לאחר הפתיחה ל"חליל הקסם" של מוצרט, היתה הקונצ'רטו לפסנתר וחצוצרה מאת שוסטקוביץ'. יוג'ה וואנג התגלתה פה כתופעת טבע של ממש: יש לה זריזות אצבעות פנטסטית, ולדעתי גם יותר עומק הבעה מאשר בשנים קודמות. רוב היצירה חלפה בהשתאות מול היכולות הטכניות שלה, ובפרק האיטי נרשמו גם כמה רגעים קסומים של רגש. גם החצוצרן הסולן, יגאל מלצר, מילא את תפקידו באופן מרשים. בהשתחוויה השתררה דאגה קלה לוואנג, לאחר שהטיחה בטעות את פניה בפסנתר ונראה שספגה מכה רצינית. אבל כנראה שהפנים שלה- בדיוק כמו האצבעות- עשויים מחמישים אחוז גומי, והיא חזרה להדרן (גירסא ג'אזית ל"מארש הטורקי" של מוצרט) כאילו לא קרה כלום. פשוט פסנתרנית מדהימה.

את החלק השני פתח שוב מוצרט, עם הקונצ'רטו לשני פסנתרים. אחרי שנים ארוכות של האזנה לביצועי מוצרט בכלי תקופה, תזמורת סימפונית "מודרנית" אינה הבחירה המועדפת עבורי למוזיקה הזו. זה היה נכון גם כאן: הצליל של הפילהרמונית היה מבריק מאוד, אבל פחות "פריך" ופחות מעניין מזה של תזמורות שמתמחות במוזיקה מהמאה ה- 18. להב שני מילא הפעם תפקיד כפול של מנצח וסולן, וגילה שליטה מרשימה בקונצ'רטו: הוא ניגן וניצח עליו בעל-פה (בניגוד לוואנג שנעזרה בתווים והיתה דומיננטית פחות), והוביל פרשנות מעניינת שהדגישה את היחסים בין הסולנים. בקדנצה לפרק השלישי הרשו השניים לעצמם גם קצת שובבות וחיוך, שהזכירו שעשיית מוזיקה היא קודם כל כיף גדול למבצעים. גם ההדרן המשותף שלהם ("ריקוד פיית הסוכר" מ"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי בגירסא לפסנתר בארבע ידיים) היה חמוד מאוד.

שיא הערב, כאמור, נרשם עם הסוויטה השנייה מ"דפניס וכלואה" של ראוול. אין מה לעשות: הפילהרמונית נשמעת במיטבה עם מוזיקה שחוברה אחרי 1850, שדורשת הרכב תזמורתי גדול. התזמורת על כל חטיבותיה צילצלה מעולה, עם צליל עשיר ומבריק. סולו החליל של גי אשד היה אחד מרגעי השיא של הערב כולו, והיה מרגש לראות את להב שני מודה לו בסוף הקונצרט כחבר ולא רק כמנצח. כאמור, את ההערכה והחיבה ההדדית בין שני לבין התזמורת בסוף הקונצרט אי אפשר היה להחמיץ. אין לי ספק שבעוד 15- 10 שנים, אחרי שיבשיל קצת ויצבור עוד ניסיון עם התזמורות הגדולות בעולם, הוא יהיה מועמד רציני לתפקיד המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 1.1.2017

"ברג ושנברג לא היו אידיוטים, אבל אני מאמין בטונאליות": ראיון עם מאריי פרהיה

Perahia_Murray_03_PC_Felix_Broede.jpg

מאריי פרהיה. צילום: פליקס ברודי

אם היו מבקשים ממדגם מייצג של אוהבי מוזיקה קלאסית למנות את שלושת הפסנתרנים הגדולים כיום בעולם, סביר להניח שמאריי פרהיה (Perahia) היה אחד מהם. את ההערכה הזו רכש דרך מאות הקלטות וקונצרטים לאורך השנים, בהם גילה שילוב מופלא של רגש, אינטלקט ועומק הבעה. השיחה איתו מספקת חוויה דומה: מדובר באיש שיחה נעים ורחב אופקים, שבניגוד לרבים מעמיתיו נהנה לדבר על מוזיקה הרבה יותר מאשר על עצמו.

את פרהיה אני פוגש יום אחרי הקונצרט המשותף שלו עם זובין מהטה בפילהרמונית, בו הועברה ההודעה הדרמטית על פרישתו העתידית של מהטה מהתזמורת. באופן טבעי, זהו גם הנושא שפותח את שיחתנו. "מאוד הצטערתי לשמוע על הפרישה הזו", אומר פרהיה. "זה יום עצוב, כי מהטה הביא לתזמורת תרומה רבת ערך. גם אני באופן אישי ניגנתי איתו הרבה במקומות שונים בעולם, בהקלטות ובקונצרטים חיים. צריך לשמוח שהפרישה תהיה רק עוד שנתיים, כך שלתזמורת יהיה זמן להסתגל ולבחור מנהל מוזיקלי חדש".

אתה רוצה להמר מי זה יהיה?

"ממש לא. אני לא מכיר מספיק את הנושא, ולא נכנס לזה".

הביצוע שלך לקונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן היה היחיד שלא שודר מהקונצרט ביום שני. מדוע?

"זה קונצ'רטו קשה, ולא ניגנתי אותו כבר שנתיים. כך שהייתי די מתוח לפני הביצוע, ולא רציתי להוסיף למתח הזה את הידיעה שהוא יוקלט".

=======

פרהיה, בקרוב בן שבעים, גיבש לעצמו מוניטין של פסנתרן מעמיק בעל גישה ייחודית למוזיקה שאותה הוא מבצע. גישה זו, כפי שהוא מסביר, מתבססת על ניתוח שנקריאני של הפרטיטורה. ניתוח זה פותח ע"י היינריך שנקר (Schenker), והוא מבוסס על  הולכת קולות, קונטרפונקט, הרמוניה, קשר בין משפטים מוזיקליים, התפתחות לינארית וכדומה. "בעזרת הניתוח המקדים הדברים מתבהרים עוד לפני שאני ניגש לפסנתר", הוא אומר. "ההבנה הזו משפיעה אחר כך על עיצוב המשפטים, על הטמפו ועל כל יתר מרכיבי הביצוע".

לדבריו, העיסוק שלו בניתוח השנקריאני החל בצורה אינטנסיבית לפני כ- 15 שנים, בתקופה בה היה פצוע ומושבת מנגינה. מאז החלים לחלוטין, אבל נשאר נאמן לרעיון של ניתוח יצירות לפני ביצוען.

"למדתי ב'מאנס קולג" בניו-יורק, בו לימדו התלמידים של שנקר. אלו היו תיאורטיקנים יהודים, שברחו מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. המורה שלי היה פליקס זלצר, שהיה נכד של ויטגנשטיין. בתקופת הקולג' למדתי את הניתוח השנקריאני, אבל הוא לא היה חלק ממני. רק כשנפצעתי התחלתי לפתח זאת יותר, וכיום הניתוח המקדים הזה הוא הדבר הראשון שאני עושה כשאני ניגש ליצירה".

כשאתה מאזין להקלטות שלך מלפני עשרים שנה אתה שומע הבדל בפרשנות יחסית להיום?

"אין הבדל גדול בביצוע, אבל אז הפרשנות לא נעשתה באופן מודע והיום כן.  שנקר נותן כיוון להרגיש רגשות שכבר היו קיימים קודם באופן תת-מודע".

אתה יכול להסביר איך נוצר הצליל הייחודי שלך?

"אני לא יודע להסביר איך הוא נוצר, אבל נראה לי שיש הרבה דברים שעיצבו אותו. לדוגמא הלינאריות, או החשיבה על נגינה כמו על שירה. זה גורם לשרירים להתנהג בצורה מסוימת".

אתה מזוהה בעיקר עם המלחינים שפעלו בין 1700 ל- 1850. באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן. יש לזה סיבה?

"אני מאמין בטונאליות. להרגשה שיש קשר בין דברים. הטונאליות נותנת כיוון- מאיפה באים ולאן הולכים. ברור שיש ערך למוזיקה בת זמננו. ברג ושנברג לא היו אידיוטים. אבל אני לא מרגיש בטוח במוזיקה הזו. כדי לנגן בצורה משכנעת אתה צריך לאהוב את מה שאתה מנגן".

=======

לפרהיה קשר עמוק וארוך לישראל. הוא נולד בניו-יורק לפני 65 שנים, למשפחה יהודית שמוצאה מסלוניקי ביוון. שם משפחתו הוא למעשה "פרחיה", והוא נצר למשפחת רבנים ששורשיה בימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין). שמו, מאריי, היה במקור "משה". "אבא שלי ברח מיוון לארה"ב בשנת 1935", הוא מספר. "בבית דיברו לאדינו וניהלו אורח חיים יהודי. אני עצמי גדלתי כנער דתי עד גיל 15, אבל בסופו של דבר התרחקתי מהדת לחלוטין. מצד שני אני שמח שלדת היה חלק בילדות שלי, כי היא פיתחה בי את הכבוד לדברים רוחניים. כדי להבין את המוזיקה של המלחינים הגדולים צריך קשר לתיאולוגיה נוצרית. לא צריך להאמין בה או לקבל אותה, אבל צריך להיות מסוגלים להרגיש אותה".

"אני לא אדם דתי", הוא אומר, "אבל אני נעשה דתי כשזה מגיע למוזיקה. יש לתפיסה הדתית השפעה על פרשנות מוזיקלית: לראות את העולם כיחידה אחת, לחשוב שיש משהו גדול יותר מאיתנו, לראות את האחדות שבתוך החוויה האנושית".

=======

בשנים האחרונות משמש פרהיה כנשיא המרכז למוזיקה ירושלים, ובמסגרת זו שוהה בישראל מספר פעמים בשנה. "אני מאוד אוהב את המרכז הזה", הוא אומר. "הוא נותן הרבה אפשרויות לנגנים צעירים, ואני נהנה מאוד לעבוד איתם. אלו מוזיקאי העתיד, ויש להם הרבה כישרון".

היית ממליץ להם לבחור במוזיקה כקריירה?

"עיסוק מקצועי במוזיקה פירושו חיים קשים. צריך להתאמן, לשאול שאלות, ללמוד כל הזמן. אבל זו לא בחירה, אלא משהו שכופה עליך לעסוק בו. ולמי שמגיע לעסוק בזה- אני רוצה לעזור".

למרות הקשר שלך לישראל אתה לא מרבה להביע דעות פוליטיות.

"אני לא עוסק בפוליטיקה. חשוב לי לדעת על מה אני מדבר, וזה לא תחום המומחיות שלי. פעם שאל אותי עיתונאי איטלקי על דיעותי הפוליטיות, ושאלתי אותו בחזרה אם היה שואל את ברלוסקוני על קונצ'רטי של מוצרט".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 28.12.2016

"תזמורת זו לא דמוקרטיה": ראיון עם ריקרדו מוטי

rmuti_ph_lelli_img_9810

ריקרדו מוטי. צילום: סילביה ללי

הערב (שלישי) יתקיים בהיכל התרבות בת"א קונצרט הפתיחה של פסטיבל השמונים של התזמורת הפילהרמונית. על הקונצרט ינצח ריקרדו מוטי (Muti), מגדולי המנצחים החיים היום ואחד מאחרוני "דור הנפילים" של מנצחי התזמורות בעולם. מוטי (75) מכהן כיום כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של שיקאגו, ובמקביל גם של התזמורת הצעירה "לואיג'י כרוביני" איתה הוא מקיים פרויקטים מיוחדים.

"הפילהרמונית הישראלית היא תזמורת טובה מאוד", מחמיא מוטי בסיום יום חזרות ארוך עם התזמורת. "בשנים שחלפו מאז הביקור האחרון שלי כאן היא אפילו השתפרה. יש בה נגנים חדשים ואנרגיה חדשה, ואני ממש מרגיש תחושת התלהבות ושמחת עשייה. החזרות עברו בתחושה מאוד נעימה ונינוחה".

אתה יכול לאפיין כיום את ההבדל בין תזמורות שונות בעולם?

"לפני שנים, לכל תזמורת היה צליל מובחן. כל תזמורת אירופאית גדולה שיקפה תרבות והסטוריה שונה. ניתן היה להבחין בין הצליל של התזמורות של וינה, ברלין, התזמורות הצרפתיות וכך הלאה. גם התזמורות האמריקאיות הוקמו ע"י מנצחים שהגיעו מאירופה, רבים מהם יהודים, שעיצבו את הצליל לפי המסורת שהכירו. בשלושים השנים האחרונות ההבדלים האלו נעלמו. תזמורות נעשו כמו פס ייצור של מוזיקה, והן מפיקות צליל שדומה להקלטות בדיסקים. זהו צליל אידאלי ומושלם, אבל גם קר ומיכני. למעשה, רוב התזמורות איבדו את המאפיין הייחודי שלהן. הפילהרמונית הישראלית היא מיוחדת מהבחינה הזו, כי היא מורכבת מנגנים שהגיעו מארצות שונות וכל אחד הביא תרבות משלו. היתרון הגדול של הפילהרמונית הוא שהיא מאוד גמישה, והנגנים מבינים את מה שאני מבקש ומצליחים לעקוב".

איזה עוד מגמות אתה מזהה כיום בעולם המוזיקה הסימפונית?

"יש היום נטייה לעשות אפקטים. מנגנים הכול חזק. יש פחות ופחות מנצחים שמנסים להפיק "פיאנו" או "פיאניסימו". חושבים יותר לכיוון של עוצמה. דבר נוסף הוא שהקהל נעשה יותר מוטה ויזואלית. יותר מעניין אותו מה שרואים ולא מה ששומעים. לכן אתה רואה את המנצחים של הדור הצעיר עושים פרצופים, זזים וקופצים. זה לא קשור למוזיקה".

גם לאונרד ברנשטיין היה קופץ על הפודיום.

"אצל ברנשטיין זה היה שונה. זה אף פעם לא היה אפקט. זה פשוט היה הטמפרמנט שלו".

מיהם המנצחים שאתה מעריך במיוחד?

"גדלתי על טוסקניני. הייתה לו כנות מוחלטת בכוונה לשרת את המלחין, במיוחד באופרות האיטלקיות. הוא היה קשוח, אבל ידע בדיוק מה הוא עושה. השני הוא הרברט פון קראיאן. היה לו קונספט מובחן של צליל עגול ועוטף, ללא זוויות. השלישי הוא וילהלם פורטוונגלר, שהצליח לתת רושם שהוא מאלתר על הפודיום".

מוטי מסביר כי הוא חייב לטוסקניני הרבה מסגנון הניצוח שלו. "מטוסקניני למדתי שהזרועות הן המשך של מה שקורה בראש. עבודת ניצוח זה לא רק לסמן זמן וכניסות, אלא להעביר לתזמורת גם רגשות ומבנה מוזיקלי. בתנועות הניצוח צריך לעצב משפט מוזיקלי, ולא רק לספור. המנצח הוא לא שוטר תנועה".

ומה לגבי סולנים?

"אני בא מה'אולד סקול", ולכן העדפתי תמיד סולנים מהדור הוותיק יותר כמו ריכטר, רובינשטיין, גיללס, סרקין או אראו. את אראו אני זוכר לטובה במיוחד. בקונצרט הראשון שעשינו יחד הוא כבר היה ענק, ואני מנצח צעיר. אבל לפני הקונצרט הוא החווה לי קידה, ואמר 'מצפה לעבוד איתך'. אני זוכר עד היום עד כמה הרגשתי נבוך שענק כזה נותן לי כבוד. זה עולם שנעלם".

ומהסולנים כיום? 

"גם כיום אני מעדיף סולנים כמו ראדו לופו, פרהיה, ברונפמן, אנדסנס ודומיהם. אלו פסנתרנים שבאים כדי לעשות מוזיקה ולא כדי לתת שואו. פסנתרן שיכול לנגן 20,000 תווים בדקה לא מרשים אותי".

**********

בשלוש השנים האחרונות החל מוטי לעסוק גם בהוראה. "אני מלמד איך לנצח על אופרות איטלקיות. לפני שאני עובר לעולם הבא, אם יש דבר כזה בכלל, אני רוצה להנחיל לדור הצעיר את מה שאני יודע. אני מלמד בפסטיבל ראבנה באיטליה, וגם בקוריאה, יפן וסין. מגיעים לפרויקט הזה מנצחים מכל העולם, ואנחנו עובדים על כל מה שמנצח צריך לדעת על ביצוע אופרות איטלקיות".

"בעולם האופרה היום יש מצב טראגי של הפרדה בין מנצח ובמאי", הוא אומר. "אצלי, לעומת זאת, המנצח אחראי לכל. הוא חייב לדעת כל פרט, ובזכות הידע הזה לקבל סמכות על ההפקה כולה. מה שקורה כיום בעולם האופרה הוא נורא. פעם במאים ידעו מוזיקה והבינו בתיאטרון, והצליחו ליצור הפקות חדשות שהיו גם יפות ולא הרסו את העבר. היום במאים ממציאים סיפור בלי קשר לכלום, ופשוט הולכים נגד המוזיקה".

**********

הדור הצעיר של המנצחים מדבר היום על דמוקרטיה בעבודה עם התזמורות. אתה מתחבר לזה?

"לחלוטין לא. מה זו דמוקרטיה? שהנגנים יקראו לי בשמי הפרטי? שאלך איתם לשתות בירה יחד? זה בולשיט. תזמורת זו חברה אנושית, והשאלה היא מה מצפים ממך כמנצח. מנצח צריך לדעת בדיוק מה הוא רוצה וצריך לתת כיוון. נגן תזמורת יודע מיד אם אתה יודע על מה אתה מדבר, ואם תציג רעיון משכנע- הוא ילך אחריך. מנצח לא אמור לעשות משאל ולשאול נגנים לדעתם. החופש היחיד שאני נותן לסולן בתזמורת הוא להתבטא באופן אישי בתוך מסגרת נתונה שאני מתווה. אחרת נוצר כאוס. הבעיה מתחילה כשהמוזיקאים מבינים שלמנצח אין רעיון לגבי מה שהוא עושה, והוא רק מסמן זמן וכניסות. מנצח כזה ילך עם הנגנים לשתות בירה וייתן להם לקרוא לו בשם פרטי כדי לקנות אותם, וזו חוכמה קטנה מאוד".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 20.12.2016

סיור מוזיקלי לזלצבורג- אוגוסט 2017

mitsuko_uchida-15

מיצוקו אושידה- השנה בזלצבורג

אני שמח לעדכן כי פורסם הסיור המוזיקלי אותו אדריך בקיץ הקרוב. הסיור הפעם יהיה לפסטיבל זלצבורג באוסטריה, ויכלול ביקור בשישה קונצרטים מעולים. החברה המארגנת היא "רואים עולם" (החברה להגנת הטבע), איתה אנו נוסעים בקביעות מדי קיץ. ויש גם בשורה משמחת- מדריך התיירות שילווה אותנו הוא יותם רגב האהוב, ששני הטיולים הקודמים שלנו איתו היו חוויה נהדרת.

כל הפרטים באתר "רואים עולם"- כאן.