"אני מעדיפה לנגן על כלי פשוט": ראיון עם נגנית הקלרינט שרון קם לקראת הופעותיה הקרובות בארץ

שרון קם. צילום: Maike Helbig

בשבוע הבא תופיע בארץ נגנית הקלרינט הנפלאה שרון קם (Kam), מהמוזיקאיות החשובות בתחומה שיצאו מישראל. בקונצרט, שיבוצע פעמיים בלבד, ניתן יהיה לשמוע אותה במסגרת הרכב קאמרי אינטימי ביצירות של מוצרט, שומאן, ברטוק ואחרים.

שרון קם היא בת למשפחה מוזיקלית מאוד: אימה רחל היא נגנית ויולה וותיקה, שיצאה לאחרונה לגימלאות אחרי שנים ארוכות של נגינה בפילהרמונית הישראלית. אחיה, אורי (Ori), הוא ויולן מעולה שניגן בפילהרמונית של ברלין וכעת מנגן ב"רביעייה הירושלמית". היא עצמה מוכרת היטב בארץ מהופעות רבות כסולנית עם הפילהרמונית. עם זאת, את עיקר הקריירה שלה היא עושה בחו"ל כבר שנים ארוכות.

קם החלה את לימודי הנגינה בישראל, ובהמשך למדה בביה"ס היוקרתי למוזיקה "ג'וליארד" בארה"ב. הקריירה שלה החלה לפרוח בשנת 1992, לאחר שזכתה בתחרות בינלאומית במינכן. מאז הופיעה כסולנית עם התזמורות הטובות בעולם, ביניהן הפילהרמונית של ברלין, הגוונדהאוס מלייפציג, הסימפונית של שיקאגו ורבות אחרות. במקביל היא מופיעה בקביעות כנגנית מוזיקה קאמרית, ושיתפה פעולה עם טובי המוזיקאים.

"עזבתי את הארץ לפני 27 שנים, כשיצאתי מכאן ללמוד", היא מספרת בראיון טלפוני מביתה בגרמניה. "אבל אני עדיין מגיעה לכאן הרבה, כדי לנגן או סתם לבקר עם הילדים והמשפחה. הילדים מדברים עברית, ומאוד חשוב לי שיהיה להם קשר טוב עם הארץ".

ההרכב במסגרתו תנגן קם כולל אותה עצמה בקלרינט, את אחיה אורי בוויולה, ואת הפסנתרן הישראלי המעולה מתן פורת, המתגורר גם הוא בגרמניה. "אנחנו מנגנים הרבה בהרכב הזה בשנים האחרונות", היא אומרת. "בשלב מסוים החלטנו שכדאי שנופיע גם בארץ. שלושתנו ישראלים, ורצינו שלא רק בחו"ל ייהנו מהטריו שלנו אלא גם כאן".

תכנית הקונצרט תכלול יצירות מאת מוצרט (שלישיית הקלרינט ק' 498, Kegelstadt), שומאן ("אגדות" לקלרינט, וויולה ופסנתר), ברהמס (שני שירים בעיבוד לשלישיית קלרינט), שוברט (שלושה "מומנטים מוזיקליים" לפסנתר) ובארטוק ("קונטרסטים").

"חלק מהיצירות מופיעות בצורה שונה מהמקור", מספרת קם. "השירים של ברהמס כתובים במקור לזמרת מצו-סופרן, ויולה ופסנתר, ואצלנו יבוצע תפקיד הזמרת בקלרינט. ה'קונטרסטים' של ברטוק כתובים במקור לשלישייה עם פסנתר, קלרינט וכינור, ואצלנו יבוצע תפקיד הכינור בוויולה. זו יצירה קשה מאוד לביצוע גם במקור, ובוויולה היא אפילו יותר קשה", היא צוחקת.

מקובל כיום לעשות שימוש בכלי נגינה עתיקים, שמותאמים לתקופה בה נכתבה המוזיקה. גם את מנגנת בכלי תקופה?

"לעיתים אני מנגנת בכלים שונים, כמו באסט-קלרינט שהיה נהוג בתקופתו של מוצרט. אבל צריך לזכור שבמאה ה- 18 לכל נגן היה כלי משלו, ולא היה בית חרושת מרכזי שייצר קלרינטים. מספרים שאנטון שטדלר (Stadler), שעבורו כתב מוצרט את היצירות שלו לקלרינט, שכח את הכלי שלו בכרכרה ולכן אנחנו לא יודעים בדיוק מה היו המאפיינים של הקלרינט הזה. בכל מקרה, בקונצרט בארץ אני אנגן בקלרינט רגיל".

מה השווי הכספי של כלי כמו זה שאת מנגנת עליו?

"אני מנגנת בקלרינט פשוט, שעולה משהו כמו 1800 אירו. ברור שיש כלים שעולים פי כמה, אבל אני לא אוהבת לנגן בהם. כשמנגנים בכלי יקר, למעשה היצרן מייצר חלק מהצליל עבורך. אני מסתדרת הכי טוב עם הכלי הפשוט, כי אני אוהבת לייצר את הצליל בעצמי".

היית ממליצה כיום למוזיקאי צעיר ללכת לקריירה מקצועית של סולן?

"קשה לומר. אפילו לבתי הגדולה, שרוצה להיות זמרת אופרה, אני לא בטוחה שאני ממליצה לעשות זאת. לי עצמי היתה נחיתה רכה לקריירה הסולנית, כי כבר בגיל 15 ניגנתי כסולנית עם זובין מהטה ובגיל 18 היה לי הרבה ניסיון. למדתי בג'וליארד על מילגה מלאה, ובגיל 22 זכיתי בתחרות בינלאומית. כך שהיו לי המון קבלות, אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד זה חשוב ללכת אחרי החלום, ועדיין יש מקום לאמנים. אבל זה לא מובן מאליו להצליח. יש כיום המון מרכיבים שמשפיעים על הצלחה גם אם אתה נגן מעולה. אף אחד בעולם לא מחפש היום עוד כוכבת קלרינט. ובאמת, יש הרבה סולנים שהעדיפו תפקיד קבוע בתזמורת. זה אולי פחות נוצץ, אבל ככה הם יכולים לדעת בוודאות שתהיה להם הכנסה קבועה".

איך את משווה את מצב המוזיקה הקלאסית בארץ לזה בגרמניה?

"יש בישראל אמנים נפלאים, אבל אם אתה לא מנגן בפילהרמונית קשה להחזיק מעמד. מי שרוצה להתפרנס ממוזיקה חייב לצאת מישראל. לי קל יותר בגרמניה, כי יש קהל קבוע והרבה יותר כסף למוזיקה קלאסית ואמנות בכלל. בגרמניה יש מסורת ארוכה של מוזיקה, והרשויות תומכות בבתי אופרה, תזמורות ותיאטראות. זו גישה שונה מאוד מאשר בארץ, שבה יש הרגשה שאין עניין מצד הממשלה במוזיקה קלאסית. זה יהיה עצוב מאוד אם התרבות הזו תיעלם".

הקונצרט יתקיים ב- 24.5 במוזיאון ת"א וב- 25.5 בקיבוץ נען.

פורסם ב"מעריב", 20.5.2016