ביקורת קונצרט: ברבר ומהלר בפילהרמונית

ג'יימס אהנס. צילום: B Ealovega

סיכום קצר לקונצרט הפילהרמונית הערב: נהדר ומומלץ בחום. הגילוי המרכזי הפעם היה הכנר הקנדי ג'יימס אהנס (Ehnes), שניגן להפליא את הקונצ'רטו לכינור של סמואל ברבר. הקונצ'רטו הזה (שחובר ב- 1939) אינו מבוצע באופן תדיר, וחבל: זו יצירה יפה מאוד, בעיקר שני פרקיה הראשונים. הפרק השני מרגש במיוחד, הן בזכות שירתיות רבה והן בזכות תפקידים יפהפיים לכינור הסולן ולאבוב (בביצוע עילאי של האבובן דודו כרמל). אהנס הפיק מהכינור צליל נקי, יציב ומעודן, שבעייתו היחידה היתה נפח צלילי לא גדול שכוסה לעיתים על ידי התזמורת. לשמחתנו ישבנו קרוב כך שזה לא היה קריטי, אך לא יפתיע אותי לשמוע שיושבי השורות העליונות שמעו אותו חלש מדי. בכל מקרה, הפרק השני של הקונצ'רטו היה בעיני שיא הערב- הן בזכות המוזיקה היפהפיה של ברבר, הן בזכות הנגינה הרגישה של אהנס, והן בזכות נגינת האבוב המופלאה של דודו כרמל. ממש רגעים של חסד, מלאים רגש ויופי.

בחלקו השני של הערב בוצעה הסימפוניה הרביעית של מהלר. המנצח ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) הוביל ביצוע שהתחיל בפרשנות כמעט קאמרית, עם שקיפות נהדרת של הקווים השונים וגמישות קפיצית. הביצוע לא היה מושלם מבחינה טכנית ולא אחיד מבחינת המתח שיצר, אבל עדיין מהנה מאוד. הפעם, בנוסף לנשפנים, בלט הכנר הראשון דומיטרו פוצ'יטרי- במיוחד בפרק השני, בו הוא מנגן לחלופין בשני כינורות (אחד בכיוון רגיל ואחד בכיוון "סקורדטורה", שגבוה בטון מיתר הכלים ונועד לתת צליל צורמני שמזכיר את "החבר מוות"). זמרת הסופרן בפרק הרביעי, הרוסייה אנה דניסובה, היתה ככה ככה: יש לה קול יפה והגשה נעימה, אבל לא שמעתי אצלה הבנה עמוקה של האירוניה המהלרית שמשתקפת בפרק. מצד שני, הפרק הזה "הפיל" רבות וטובות לפניה אז אין יותר מדי מה להתלונן. מה שעוד טיפה הפריע לי היתה היצמדותו של נוזדה לתווים – ועוד במהדורה קטנה, שלעיתים נראה שהוא קצת מתקשה לדפדף בה.

סיום הסימפוניה היה דוגמא חיה מדוע אסור למחוא כפיים לפני הזמן: היצירה נגמרת בשקט רב, ונוזדה החזיק את הידיים למעלה עד שהצליל גווע לחלוטין. זהו בדיוק האפקט הרצוי כאן, אך רבים בקהל התחילו למחוא כפיים ברגע שהצליל נפסק וכל הקסם התנפץ ברגע. למרבה המזל נוזדה לא נכנע והשאיר את הידיים למעלה, הקהל הבין וחדל מהמחיאות, ורק אחרי כמה שניות הידיים ירדו ואפשר היה למחוא כפיים באמת.

לסיכום: כנר נהדר (בעיקר אם יושבים קרוב), קונצ'רטו נפלא שכדאי להכיר, וביצוע יפה מאוד למהלר. התכנית תבוצע שוב בימים הקרובים והיא מומלצת בחום.