כמה מילים מאוחרות על הסרט "המאסטרו" של ברדלי קופר על לאונרד ברנשטיין

לאונרד ברנשטיין היה אחד מגיבורי שנות הנעורים שלי. כמי שמוזיקה בכלל- וניצוח בפרט- היו העניין המרכזי בחייו מגיל צעיר, דמותו של ברנשטיין היתה עבורי השראה גדולה. ההתלהבות האקסטטית שלו על דוכן המנצחים, החום האנושי, החיבור הריגשי למוזיקה- כל אלו השתקפו בדמותו ובביצועיו, והפכו אותו לדמות להערצה ולחיקוי בעיני רבים.

ל"המאסטרו" של בראדלי קופר ציפיתי בסקרנות, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. צפיתי בסרט באיחור (הוא זמין לצפייה בנטפליקס ובקולנוע כבר מספר חודשים), אבל הפיספוס פה כל כך משמעותי שרציתי להתייחס אליו בכל זאת. מנקודת מבט של אנשי מוזיקה מקצועיים, ובוודאי אלו שאוהבים את ברנשטיין, "המאסטרו" הוא אכזבה מכל כיוון אפשרי. ברנשטיין היה מוזיקאי-על: מנצח, פסנתרן, מלחין, מגיש קונצרטים מוסברים ועוד. הסרט אמנם נוגע בכל אלו, אבל לא בצורה רצינית. הפוקוס בסרט הוא על יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, השחקנית פלישה מונטאלגרה, והמתח ביניהם סביב היותו הומוסקסואל. באחד מרגעי השיא של הסרט ברנשטיין נותן יד לאחד מאהוביו הגברים במהלך קונצרט, בעוד אשתו צופה בהם בעיניים כלות. רגע אחר מציג אותו עוֹגֵב במסיבה על תלמיד ניצוח, שרק דקה קודם השתתף בכיתת אמן בהובלתו. עם זאת, בסוף בוחר ברנשטיין להיות לצידה של אשתו החולה בסרטן, גם במחיר ביטול התחייבות מקצועית חשובה. מדובר פה באחד המנצחים והמוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, וההתמקדות דווקא ברכילות ובדרמה המומצאת, ולא במוזיקה, ממש מקוממת.

מעבר לפוקוס על הצד האישי והרכילותי, בעיה נוספת עם הסרט היא האותנטיות. ברנשטיין היה אחד מהמנצחים המצולמים ביותר בהסטוריה של המאה העשרים. אפשר לראות תיעוד שלו מאינספור קונצרטים, חזרות, הרצאות, מופעים מוסברים ועוד. הצפייה בחיקוי שעושה לו ברדלי קופר יוצרת תחושת החמצה גדולה. הדבר בולט במיוחד בסצינה בה רואים את ברנשטיין מנצח על הפינאלה של הסימפוניה השנייה של מהלר ("התחייה"), בקתדרלת איליי בלונדון. ה"ניצוח" של קופר הוא אחרי הפעמה ולא לפניה, כלומר מגיב לנגינה של התזמורת במקום להוביל אותה. ביצוע שהיה נסמך על "ניצוח" כזה היה מתפרק מיד. מה שנשאר היא רק כוריאוגרפיה שמחקה באופן מגוחך את המקור, עם מחוות הגוף המוגזמות וההתלהבות האקסטטית. לא פחות מעצבנת היא העובדה שבסרט רץ ברנשטיין מיד אחרי התו האחרון לחבק את אשתו, אפילו לפני שהרים את התזמורת להשתחוויה. שוב, הנרטיב הדרמטי המומצא מנצח את המציאות, את המוזיקה ואת האפשרות להתרגש ממוזיקה "נטו".

את הביצוע המצולם האמיתי של ברנשטיין לסימפוניה השנייה של מהלר אפשר לראות בלחיצה קצרה ביוטיוב, והוא באמת פנומנלי. כאמור, יש גם עוד אינספור הקלטות בהן אפשר לראות את הדבר האמיתי. מכאן עולה שאלה גדולה: האם באמת אפשר להיכנס לדמות אם מחקים את התנועות שלה, את הדיבור שלה, את העישון האינסופי, את הבעות הפנים שלה, את הבגדים שהיא לובשת ואפילו את גודל האף שלה (שהוארך במיוחד בהסכמת המשפחה)?

עבורי, הדבר המרכזי שלא הודגש בסרט הוא החדשנות הגדולה שהביא ברנשטיין לעולם המוזיקה כמנצח. סגנון הניצוח שלו, במיוחד בשנותיו הבשלות, היה משהו שלא נראה עד אז: התנועות המוגזמות, הריקוד על הדוכן, הבעות הפנים ששיקפו התמסרות טוטאלית למוזיקה, החינניות הנפלאה בקטעים הקלילים. בראדלי קופר – אולי בגלל שאינו מוזיקאי- מחקה בסך הכל את המניירות, לא את עשיית המוזיקה עצמה. עבור מי שבאמת מתעניין בברנשטיין כמנצח שיא הסרט מופיע במהלך הקרדיטים, שם רואים (סוף סוף) את ברנשטיין האמיתי בקטע ניצוח משנותיו האחרונות. ואפילו כאן, מודבקת על הקטע המצולם מוזיקת "סיום" שאינה קשורה לקטע המנוגן.

ושתי הערות טכניות. אחת, הצילום של הסרט הוא בפורמט 4:3, שהיה מקובל עד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. אפשר להבין את ההיגיון, אך התוצאה הוויזואלית לא משהו. שנייה, האירועים בחייהם של ברנשטיין ופלישה הצעירים מצולמים בשחור לבן, וגם לגבי סעיף זה ההערכה דומה.

לסיכום: מנקודת מבט של איש מוזיקה ש"גדל" על ברנשטיין, הסרט הזה הוא החמצה. הדרמה המרכזית ב"המאסטרו" היא סביב יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, ואם אכן היה הסרט מוצג בצורה זו ייתכן שגם אוהבי מוזיקה היו יכולים לחיות איתו בשלום. אבל נראה שבדרך להשיג סרט "ראוי" מבחינה הוליוודית עבר הפוקוס מברנשטיין המוזיקאי אל הדרמה האנושית סביבו, וככזה הפך למוצר הוליוודי ממוסחר – ויש להודות שבחלקים רבים שלו גם מעייף.