"רוסלקה" מאת דבוז'אק באופרה הישראלית: ביצוע מוזיקלי נהדר, בימוי חלש

צילום: Yossi Zwecker

בסרט "לרומא באהבה" של וודי אלן יש קטע נהדר שבו אלן עצמו, שמגלם במאי אמריקאי נוירוטי, מגיע לרומא עם אשתו כדי לפגוש את משפחת הארוס האיטלקי של בתם. הוא מגלה שאבי המשפחה, קברן שהוא גם זמר טנור חובב, שר במקלחת בצורה פנומנלית. אלן מעודד אותו לשיר באופרה, אך למרבה הצער מתגלה שהטנור מצליח לשיר כראוי רק כשהוא מתקלח. אלן לא אומר נואש, ומביים את כל התפקיד הראשי באופרה "הליצנים" כשהגיבור שר מתחת למקלחת. השירה זוכה לביקורות נלהבות, הבימוי – פחות.

נזכרתי בתמונה המשעשעת הזו אמש ב"רוסלקה", בה נאלצו הזמרים לשיר חלק ניכר מהאופרה כשהם משכשכים/ צוללים/ הולכים במים. בניגוד ל"הליצנים" המים דווקא רלוונטיים לעלילה, אבל הבימוי וההעמדות (או בהרבה מקרים- ההשכבות) נעשו באופן שאינו מיטבי להקרנה הקולית של הזמרים, וגם לא תמיד אסתטי.

"רוסלקה" עלתה לראשונה באופרה הישראלית בשנת 2004, בבימוי ריאליסטי יפהפה שזכור לי עד היום. עשרים שנה חלפו מאז, וכעת עולה האופרה בבימוי של סטפנו פודה (Poda) ובניצוחו של דן אטינגר.

מבחינה מוזיקלית – מדובר בהצלחה כבירה. ראשית הסולנים בתפקידים הראשיים, שהיו מעולים אחד אחד. אלה וסיליביצקי היתה מרגשת ממש בתפקיד רוסלקה האומללה; זמר הבאס מקסים קוזמין-קרוואב (Kuzmin-Karavaev), בתפקיד ה"וודניק" (שד המים), הציג קול עשיר ומרשים; עדנה פרוחניק (Prochnick) היתה מעולה כיז'יבבה המכשפה, וכך גם אלכסיי דולגוב (Dolgov) בתפקיד הנסיך. השלימו אותם שורת זמרים ישראלים מצוינים בתפקידים המשניים. המקהלה מאחורי הקלעים נשמעה מעולה, והתזמורת צילצלה בסאונד עשיר ומלא גוונים. דן אטינגר הוביל – כדרכו- בניצוח אנרגטי ומדויק מאוד, וניכר היה שהוא יודע בדיוק למה הזמרים והנגנים זקוקים ממנו ומעניק אותו ביד רחבה. פשוט ניצוח מעולה.

הבימוי, למרבה הצער, היה סיפור אחר לגמרי. את סיפור האגדה של "רוסלקה" אפשר לביים בצורה מלאת צבע וחיים, עם הבדלים משמעותיים בין המערכות. אלא שכאן קיבלנו במה די זהה לאורך כל האופרה, כשהמשתנה העיקרי הוא האם יש מים בקונסטרוקציה שהוקמה על הבמה (כדי לדמות אגם) או שאין (כדי לדמות טירה). הבמה גם די מונוכרומטית, כך שלאורך זמן הצד הויזואלי די משעמם.

המערכה הראשונה מתרחשת באגם, שכאן הפך למעין בריכה מרובעת שהזמרים שרים מתוכה או מצידה. זה אומר שבקטעים מסוימים בקושי אפשר לראות אותם, וגם מבחינה אקוסטית מעמיד בפניהם אתגר גדול (מה שמעלה עוד יותר את ההערכה לזמרים ולבלאנס שיצר אטינגר). בנוסף לזמרים יש באגם קבוצת רקדנים, שאמורים לדמות את בנות ובני המים. הרקדנים מתפלשים במים או שוכבים בהם בלבוש אפור צמוד, והדימוי הראשון שקפץ לי לראש היה של עופות קפואים שהוצאו להפשרה. מקווה שלא יקומו מחר עם דלקת ריאות. עוד בולטות בתפאורה לאורך האופרה כפות ידיים ענקיות, שבחלק מהזמן תלויות מהתקרה ובחלק אחר מוצבות על הבמה. לא יודע מה תפקידן ולא דחוף לי לברר.

המערכה השנייה מתרחשת בארמון, כשברקע יש לוח שחור מהבהב שמזכיר לוח אם של מחשב. לתפאורה הזו יש שני יתרונות- ראשית, היא קצת יותר חיה, ושנית, סוף סוף אפשר לשיר ולרקוד על יבשה. במערכה השלישית שוב רובצים הרקדנים בתוך המים, ושמלת החתונה של רוסלקה הופכת לשקיות ניילון שמזהמות את האגם ונשלות ממנו על-ידי שניים מהזמרים. זה קסום בדיוק כמו שזה נשמע, למרות שהיו במערכה הזו גם כמה רגעים יפים שבהם הבימוי המינימלי דווקא הדגיש את התפקיד המרגש שכתב דבוז'אק לרוסלקה ולנסיך.

לסיכום- כל מה שקשור בצד המוזיקלי מעורר התפעלות (מנצח, סולנים, תזמורת, מקהלה- שאפו לכולם!). הצד הויזואלי- הרבה פחות, וחבל. זה היה יכול להיות ערב אדיר לו היתה האופרה חוזרת על הבימוי המקסים מ-2004.

והערת אגב למי שמצפה למחוא כפיים אחרי ה"אריה לירח" המפורסמת מהמערכה הראשונה- קחו בחשבון שאטינגר לא נותן מרווח למחיאות כפיים אחרי האריה, וממשיך מיד את המוזיקה כדי ליצור רצף אורגני. כך או כך, אלה וסיליביצקי שרה את האריה מעולה. האופרה הישראלית זכתה שיש לה זמרות בקנה מידה כזה.