ביקורת קונצרט: להב שני מנצח על מהלר ומנדלסון בפילהרמונית

להב שני. צילום: מרקו בורגרבה

הסימפוניה השישית של מהלר היא יצירה די טריקית. מבחינה צורנית היא שומרת במידה רבה על המסורת הקלאסית, אך בתוך הגבולות המבניים היא יצירה אישית מאוד שממש "מבקשת" לפרש אותה באופן ביוגרפי-נרטיבי. את הגרעין לניתוח כזה הניחה אשתו של המלחין, אלמה, שהתייחסה לשלוש מכות הפטיש בפרק האחרון כמתארות את שלוש מכות הגורל שנחתו על מהלר: מות בתו, פיטוריו מהאופרה של וינה, וגילוי המחלה הסופנית בליבו. הציטוט המפורסם מדבריה של אלמה טוען כי "בפרק האחרון מהלר תיאר את עצמו ואת נפילתו, או כפי שאמר מאוחר יותר- של גיבורו. זהו הגיבור שעליו נופלות שלוש מכות גורל, שהאחרונה שבהן גודעת אותו- כמו שגודעים עץ".

אלא שעיון בביוגרפיה של מהלר מראה דבר מעניין: שלוש מכות הגורל נחתו עליו רק מספר שנים אחרי חיבור הסימפוניה השישית. למעשה, התקופה בה חיבר את הסימפוניה הזו היתה המאושרת ביותר בחייו. הוא התחתן עם אלמה, והשניים הביאו יחד שתי בנות שאותן מהלר אהב בכל ליבו. לכן יש לראות בסימפוניה יצירה נבואית ולא ביוגרפית, מה שעושה אותה מטלטלת אפילו יותר. טוב עשתה כותבת המאמר בתכנייה, נוגה שלוש, בכך שפתחה את ההסבר שלה בציטוט של אלמה שמדגיש את האלמנט הנבואי של היצירה: "שנינו בכינו ביום ההוא. המוזיקה ומה שהיא ניבאה נגעה בנו עמוקות".

הביצוע של השישית אמש (חמישי) בפילהרמונית, תחת שרביטו של להב שני, היה מעולה. שני בחר לבצע את הסימפוניה בגירסה בה מופיע הסקרצו כפרק שני, והאנדנטה האיטי והיפהפה כפרק שלישי. זוהי גם הבחירה המועדפת עלי, כי היא מדגישה את הקשר הריתמי והסולמי בין הפרק הראשון לסקרצו (שניהם בלה-מינור כמו גם הפרק האחרון, לעומת האנדנטה שכתוב במי במול מז'ור).

שני, שניצח בעל-פה וללא שרביט, פתח את הסימפוניה בטמפו מהיר ובגישה נמרצת, שהייתי מגדיר כמעט כ"אנטי-רומנטית" במובן הטוב של המילה. הוא לא ניסה לייפות או לעדן את המוזיקה של מהלר, אלא הציג אותה במלוא הכאב והדרמה שיש בה. שני הפרקים הראשונים היו מלאי מתח, מסוג הביצועים שתופסים בגרון; הפרק השלישי, האיטי, היה מלא רגש אך בלי ליפול לרגשנות; ובפרק הרביעי, האחרון, הצליח שני להוביל קו מוזיקלי ברור עד הסוף המצמרר. לרגעים ספורים היתה בפרק האחרון הרגשה של ירידת מתח קלה, אך בסופו של דבר זה היה אחד הביצועים היפים והמרשימים שזכורים לי לסימפוניה הזו.

להצלחה היו שני גורמים עיקריים. הראשון- רמתה הפנטסטית של התזמורת, ובמיוחד חטיבות כלי הנשיפה שלהן יש תפקיד קריטי ביצירה. השני- הניצוח של להב שני, והקשר בינו לבין התזמורת. שני הוא מה שנקרא "מנצח של מוזיקאים": הוא מוביל את התזמורת בביטחון, מכיר את הפרטיטורה באופן מושלם ובעל-פה, מציג פרשנות מהודקת, והכי חשוב- הוא מנצח בלי אגו, שמשדר שמה שמעניין אותו זו רק המוזיקה והנגנים שמבצעים אותה. נקווה שהצניעות המבורכת הזו לא תעבור לו עם הגיל וההצלחה.

את שיא הערב, כצפוי, סיפק הפרק האחרון עם מכות הפטיש. מהלר ביקש שהפטיש יישמע "קצר וחזק, אבל לא מהדהד ובעל אופי לא מתכתי. כמו נפילה של גרזן". התזמורת השיגה את האפקט הזה באמצעות בניית תיבת עץ, שעליה מכה פטיש עץ ענק (אם קשה לכם לדמיין את הכלי תחשבו על פטיש שניצלים לפילים). בגירסה המקורית של היצירה מופיעות שלוש מכות פטיש, אך מאוחר יותר מהלר הוריד את השלישית (לדברי אלמה, מתוך פחד להתגרות בגורל). הגירסה עם שתי המכות היא גם זו שנבחרה הפעם, וכך הודגש המהלך הדרמטי האמיתי של הפרק- סיום מצמרר באקורד לה מינור, הפעם ללא הפיגורציה של מז'ור-מינור שהופיעה בפרק הראשון. אם לתרגם זאת למילים, סיום טראגי מובהק.

הסימפוניה השישית של מהלר, עם מכות הגורל המטלטלות שמתוארות בה, מתאימה מאין כמותה לתקופה הקשה ומלאת הכאב שבה אנו חיים. לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לחשוב על תרגום המכות למציאות בת-זמננו, וקל להתחבר דרך המוזיקה לרגשות שכולנו חווים בשנה האחרונה. התרגשתי ממש לראות את תגובת הקהל בסיום הסימפוניה- תשואות ארוכות בעמידה, בלי הריצה המסורתית כדי לצאת עם האוטו מהחנייה לפני כולם.

בחלקו הראשון של הקונצרט בוצע הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, עם הסולן הבלגי מארק בוצ'קוב (שהחליף את מקסים ונגרוב שנאלץ לבטל עקב שינוי תאריכי הסדרה). היצירה הזו לעוסה עד דק, וצריך ביצוע מופלא באמת כדי לומר בה משהו שעדיין לא נאמר. לצערי, זה לא קרה. שני הוביל ביצוע שהתחיל מהר מהמקובל, אולי כדי להתחמק מהרומנטיות המוגזמת שמאפיינת ביצועים ותיקים לקונצ'רטו. אבל, בניגוד למהלר, כאן המהירות וה"יובש" פחות שיכנעו. גם מארק בוצ'קוב התגלה ככנר מיומן ונעים, אבל הנגינה שלו היתה טכנית יחסית וחסרת נשמה יתרה. בקיצור, לא ביצוע שייכנס לפנתיאון הביצועים הגדולים. בכל מקרה, לקונצרט הזה הגענו בגלל מהלר ושם קיבלנו את כל מה שאפשר היה לבקש.

הקונצרט יבוצע שוב ביום שני, וזו תהיה ההזדמנות האחרונה לשמוע אותו. מומלץ בחום, ואם בגלל הפקקים ובעיות החנייה תגיעו רק לחלק השני- לא אסון. העיקר לא לפספס את המהלר.