שירת הברבור? דניאל ברנבוים ולאנג לאנג בפסטיבל לוצרן

דרישת שלום מפסטיבל לוצרן, שבמסגרתו אני נותן הרצאות טרום קונצרט לקבוצה מקסימה של אוהבי מוזיקה מהארץ. אמש ביקרנו כאן בקונצרט בלתי נשכח של תזמורת "דיוואן מזרח מערב", בניצוחו של דניאל ברנבוים, עם לאנג לאנג כסולן.

ברנבוים סובל ממחלה נוירולוגית, שבגללה הפסיק להופיע כסולן בפסנתר וגם ביטל לאחרונה הופעות רבות. ואכן – כואב הלב לראות אותו. הוא נראה חלש, שביר ומבולבל, הולך בקושי, והניצוח שלו מינימלי. הוא אמנם אחז שרביט ביד ימין אבל בקושי הזיז אותה, ונראה שרוב ההנחייה שלו לנגנים התמקדה בג'סטות קלות של יד שמאל. למרבה הפלא- זה הספיק. התזמורת נשמעה מעולה, ונראה היה שהנגנים נותנים את הנשמה עבור מנצחם המבוגר והחולה. היה ממש מרגש לראות את זה.

שיא הקונצרט עבורי היה "מארש האבל" מהסימפוניה מספר 3 של בטהובן ("ארואיקה"), שבוצעה בחלק השני של הערב. ברנבוים לקח את הפרק בטמפו איטי ונמנע מהדגשות דינמיות חזקות, וכך יצר פרק אישי מאוד ש-עבורי לפחות- חיבר את "מארש האבל" עם מצבו הפיזי הירוד. זה היה פרק מלא הוד ויראת קודש, שהושג ללא שום "אפקטים" של סאונד אלא דרך בנייה עוצרת נשימה של מתח דרמטי. קצת כמו הקונצרטים האחרונים של קלאודיו אבאדו החולה, שהמוזיקה הפכה בהם לאישית מאוד וגילמה את הקושי הפיזי שאיתו התמודד בשנותיו האחרונות. גם אמש זה היה פרק חזק מאוד מבחינה רגשית, עם מסר שיש בו הרבה מעבר למוזיקה.

את הזיקוקים של הערב סיפק לאנג לאנג, בביצוע פנומנלי לקונצ'רטו הראשון לפסנתר של מנדלסון. התחושה היתה שלאנג לאנג הוביל את התזמורת לא פחות מברנבוים, ולכן הטמפי הפעם היו מהירים יחסית והביצוע זרם בצורה מושלמת. כפי שנוכחנו גם ברסיטל האחרון שלו בלונדון, לאנג לאנג התבגר: הוא שיחרר כמעט לגמרי את התיאטרליות היתרה שלו, ונשאר פשוט פסנתרן אדיר שחי את המוזיקה בכל תנועה ומחווה. להדרן ניגן את "חלום אהבה" מספר 3 של ליסט, בביצוע מקסים ומלא התרפקות רומנטית. פשוט תענוג לראות ולשמוע אותו, בוודאי כשמדובר באולם בעל אקוסטיקה מושלמת כמו האולם של לוצרן.

את הקונצרט פתחה "אידיליית זיגפריד" של ריכרד וגנר, שלא הופיעה בתכנית המקורית והוספה לתכנית ימים ספורים לפני פתיחת הסיור. זה היה ביצוע שהדגיש את יופייה של נגינת המיתרים של התזמורת, אך מבחינה פרשנית הוא נשמע לי שטוח ואפילו קצת משעמם.

בתקופה האחרונה יש דיון ער לגבי עתידה של תזמורת הדיוואן: ברנבוים לא טיפח יורש, וקשה לחשוב על מנצח אחר שיהיה מסוגל לתפוס את מקומו. בכל מקרה, המלצתי החמה עבורו (לא שהוא קורא אותי) היא לפרוש מהופעות כבר כעת. ברור שקשה למאסטר כמוהו לוותר על עשיית מוזיקה ועל אהבת הקהל, אבל כבר אמש מצבו נראה גבולי. הנוסטלגיה, הקהל המפרגן והתזמורת התומכת עשו את שלהן, ובאמת יצאתי מהקונצרט הזה נפעם; אבל יש חשש גדול שאם יתעקש להמשיך להופיע הרי שזקנתו תבייש את שבעים שנות עשיית המוזיקה המפוארות שמאחוריו.