ביקורת קונצרט: פתיחת העונה בפילהרמונית

הפילהרמונית פתחה אמש עונת קונצרטים חדשה בסימן חוסר וודאות: מעמדה הנוכחי של ישראל בעולם מעורר חשש שרבים מהאורחים מחו"ל יבטלו את הגעתם, והתזמורת תיאלץ לשנות את התכניות שלה בהתאם. מבחינה זו, העובדה שלהב שני מכהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת היא ברכה כפולה: מעבר לזה שמדובר במנצח נפלא, המחויבות שלו לתזמורת ולקהלה אינה מוטלת בספק ואינה תלויה בשיקולים חוץ-מוזיקליים. מה שלא פחות חשוב, כפי שראינו גם בעונה הקודמת, הוא שהתזמורת נמצאת בכושר שיא ומספקת לקהל שלה חוויות גדולות. כך היה גם בקונצרט אמש, שרגעים ממנו היו נפלאים ממש.

את שיא הערב עבורי סיפקה הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי, שזכתה לביצוע יוצא דופן מבחינת פרשנית וריגשית. לסימפוניה הזו יש בסיס תוכניתי ואוטוביוגרפי מובהק: הגורל גוזר על גיבור היצירה בדידות ודיכאון, ורק בפרק האחרון הוא מבין שהדרך היחידה להיחלץ מגורלו היא לצאת לחגוג עם אנשים אחרים ולשמוח איתם. אלא שבשיא החגיגה חוזר במפתיע מוטיב הגורל כדי ללמד את הגיבור מי שולט בעניינים, ומיד אחריו נשמע מוטיב שמזכיר את המשפט "האם זה חייב להיות" מהרביעייה אופוס 135 של בטהובן. לרגע ניתן לחשוב שצ'ייקובסקי יסיים את היצירה בטרגדיה, אבל הוא שומר את הטרגדיה לסיום הסימפוניה השישית ואת הרביעית מסיים דווקא בסיום אופטימי ומבריק בו חוזר נושא החגיגה העממית.

מנצחים רבים לאורך השנים – הבולט ביותר שעולה לי לראש הוא לאונרד ברנשטיין- ניסו ממש לספר את התכנית, הרבה פעמים עם רגשנות עודפת. אצל להב שני הגישה היתה שונה לגמרי: נדמה היה שהוא שיחרר לחלוטין את הסיפור, ושם את הדגש על המוזיקה. הפוקוס אצלו היה על ההרמוניות, על הריתמוס, על הבלטת קווים מלודיים לא צפויים מתוך החטיבות של התזמורת, וכל מה שעושה ביצוע למעניין. התוצאה היתה מסחררת, הרבה בזכות היכולת הפנומנלית של נגני התזמורת. ממש כמו לגלות מחדש יצירה שחוקה שכבר חשבתי שאי אפשר לחדש בה כלום. כל הכבוד ללהב שני (שניצח, כרגיל, ללא תווים וללא שרביט), וכל הכבוד לנגני הפילהרמונית.

את הקונצרט פתחה "פתיחה על נושאים עבריים" של פרוקופייב, יצירה חביבה שזכתה לביצוע סביר אך לא השאירה חותם מיוחד. אחריה- בסוף החלק הראשון- בוצע קונצ'רטו מספר 5 של בטהובן, "הקיסר", שגם הוא בוצע בפילהרמונית אינספור פעמים לאורך השנים. יפים ברונפמן ניגן יפה מאוד, וגם כאן להב שני הצליח להבליט קווים מעניינים ולא צפויים, אבל הפעם לא נוצר אפקט ה"וואו". אולי כי לא נוצרה הרגשה מספקת של אחדות בין הסולן והתזמורת, אולי בגלל האקוסטיקה, ואולי כי באמת קשה לחדש משהו עם יצירה כל כך מוכרת. מה שכן, ההדרן של ברונפמן ("ערבסק" של שומאן) היה קסם טהור.

נ.ב-

זו לא פעם ראשונה שהנושא עולה, ולצערנו הוא ממשיך להיות רלוונטי: התזמורת שולחת למנוייה תכנית דיגיטלית לקראת הקונצרט, עם מידע על היצירות והמבצעים. יש מנויים שקוראים את התכנייה בטלפון בזמן הקונצרט, כי הרי התזמורת שלחה את התכנייה ולכאורה "זה בסדר". אז לא, זה לא בסדר. כל פעילות עם הטלפון בזמן הקונצרט – בין אם זה "קנדי קראש" או קריאת תכנייה- מסיטה את תשומת הלב של מי שיושב לידכם או מאחוריכם. בטח אם מדובר בקריאה עם אור מסנוור לאורך זמן. התזמורת חייבת לשלוח עם התכנייה הדיגיטלית בקשה מפורשת וברורה שלא לקרוא אותה בזמן המופע. רובם המכריע של המבקרים בקונצרט מודעים לכך, אבל מספיק שיש אחד או שניים ברדיוס נראה לעין כדי לפגום בריכוז הנדרש כדי לחוות חוויה מוזיקלית מלאה.

ואם כבר בענייני טלפונים, גם לצלם את ההדרן בוידאו זה לא מגניב בכלל. זה יופי לשמור מזכרת מהקונצרט, אבל המזכרת הזו מפריעה לכל מי שיושב עשר שורות מאחורי המצלמים.. אנא, התחשבו.

מאחל לכולנו עונת קונצרטים נהדרת, והלוואי שנזכה לסיום המלחמה ולחזרת החטופים הביתה במהרה. הגיע הזמן שייגמר הסיוט הזה של כולנו.

שנה טובה!

בצילום: יפים ברונפמן // צילום: דאריו אקוסטה