הפקה חסומה אנרגטית: "דידו ואניאס" מאת פרסל באופרה הישראלית

איזה פיספוס. "דידו ואנאס" היא אופרה יפהפייה, ובהפקה הזו הצד המוזיקלי דווקא די טוב. אבל הבימוי הורס פה הכול. הבמאי סטפנו פודה (Poda)-  שאחראי גם על הכוריאוגרפיה, התפאורה, התלבושות והתאורה- יצר במה שפשוט לא מאפשרת להתחבר רגשית לדמויות. הבמה מדמה חוף ים מכוסה בחול, ובמהלך רוב האופרה היא חשוכה באופן שמקשה לזהות מי בכלל שר. רוב הדמויות מרוחות כולן באיפור ולבושות בבגדים משונים, מה שמקשה על הזיהוי עוד יותר. לכך מצטרפים רקדנים עירומים למחצה, גם הם משוחים כולם באיפור, שנעים על הבמה בתרגילי קונטקט אקרובטיים שלא קשורים לכלום. התוצאה- עומס ויזואלי לא אסתטי ומיותר, שרק פוגע במוזיקה. ויותר מהכול- הצבעים ה"מתים" של הבמה והיעדר התאורה גרמו לה להיות חסומה אנרגטית, כך שהרגשות פשוט לא עברו אל הקהל כפי שכנראה היה מאפשר ביצוע "נקי" יותר.

לטעמי, פודה נכשל כאן במבחן הבסיסי של במאי אופרה- לשרת את המוזיקה, את הזמרים ואת הקהל. איך אפשר להתחבר לדמות אנושית שאתה בקושי רואה? למה זמרים מוצבים במקומות שלא מאפשרים להם הקרנה אופטימלית של הקול? למה אי אפשר לתת למוזיקה לדבר- ולרגש – בלי להסיט את תשומת הלב לויזואליה מוגזמת?

כל זה דווקא חבל, כי הצד המוזיקלי היה כאמור די טוב. אנסמבל בארוקדה הוא הרכב מעולה, ולמרות שהאקוסטיקה של האולם לא החמיאה לו הוא עדיין נשמע טוב מאוד. מקהלת האופרה עשתה עבודה טובה כדרכה, וגם מרבית הסולנים היו טובים. המנצח גרד אמלונג (Gerd Amelung) הוביל את כולם ביד בוטחת, וההסתייגות היחידה שלי מהפרשנות שלו היתה נטייתו לעצור סופי משפטים מוזיקליים כדי להגביר מתח רגשי. לטעמי זה לא עבד, ורק פגם בזרימה הטבעית של המוזיקה.

אבל עיקר הבעיה, כאמור, היתה בבימוי. זו הפעם הראשונה שאני שומע את "דידו" בלי להתרגש עד דמעות מהקינה המפורסמת בסוף, ועוד יותר- מקטע המקהלה המרטיט שבא אחריה. לא בגלל שהזמרת (ענת צ'רני כנראה, היה קשה לזהות) לא שרה יפה, אבל היא היתה כל כך עסוקה בגירוף חול כדי לקבור את עצמה עד שקשה היה להתרכז במוזיקה. צ'רני היא זמרת מצוינת, וכל מה שפודה היה צריך לעשות כדי שהקהל יזלוג זה להעמיד אותה בקידמת הבמה ולתת לה לשיר את האריה בעדינות ובעוצמה הרגשית שהיא מסוגלת לה. בקיצור, לפעמים פחות זה הרבה יותר.

"דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל באופרה הישראלית. אנסמבל בארוקדה (בכלי תקופה מהבארוק), מקהלת האופרה הישראלית וסולנים. מנצח: גרד אמלונג. בית האופרה, 18.11.25. צילום: יוסי צבקר