כשהמינימליזם פגש את הקהל הישראלי: קונצרט מיוחד ל- 16 פסנתרנים

אמש (שני) והערב (שלישי) עולה בתל-אביב מופע מיוחד, שכותרתו "שמונה פסנתרים ו- 16 פסנתרנים על במה אחת". הרעיון מקסים: לקבץ יחדיו 16 פסנתרנים ופסנתרניות ישראלים, שרובם מבוססים בחו"ל ולכולם קריירות מצליחות. בין ה- 16 יש שמות מוכרים מאוד מהצמרת המקומית והעולמית: עידו בר-שי, רומן רבינוביץ', אלון גולדשטיין, תמר הלפרין, עינב ירדן, דויד גרייסלאמר, בנימין הוכמן, דואו הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג ורבים אחרים. עוד בולט בהרכב שמו של שלומי שבן, שכזכור היה בעברו פסנתרן קלאסי. ברוב הקונצרט ניגן שבן כמו הסולנים האחרים, ובאחד ההדרנים גם שר את אחד משיריו כשהיתר מלווים אותו בנגינה.

את תכנית הערב ערכו דואו הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג, והיא כוללת יצירות מקוריות לצד עיבודים למספר משתנה של פסנתרנים. הרפרטואר נע בין פטיפורים נחמדים (הואלס המפורסם מ"סוויטת הג'אז" של שוסטקוביץ', "אלינור ריגבי" של לנון/מקרטני, "ממבו" של ברנשטיין ועוד) לבין יצירות משמעותיות יותר. בראשן של אלו ניצבה "מבוא, פוגה כרומטית ופולקת קרקס" מאת רון ויידברג, שלטעמי היתה שיא הערב מבחינת עומק ומשמעות מוזיקלית. ממש מוזיקה טובה. מלאכת הניצוח ביצירות שדרשו זאת נמסרה לדוד גריילסאמר, שהוא לא רק פסנתרן אלא גם מנצח מעולה. ההנחייה, של אביגיל ארנהיים, נעשתה בצורה מקצועית ועניינית.

הערב שפע כישרון וחדוות נגינה, וניכר היה שהפסנתרנים נהנים מאוד מהמפגש ומהעבודה המשותפת הנדירה. עם זאת, רגע מביך מאוד נרשם בביצוע היצירה Piano Phase של סטיב רייך (בעיבוד לשמונה פסנתרנים). זוהי יצירה מינימליסטית ארכנית שמאוד לא התאימה לקהל, שנראה שלפחות חלק ממנו הגיע כדי להתבדר ולאו דווקא כדי לחוות חוויה מוזיקלית. המפגש בין המינימליזם הנקשני של רייך לבין הוולגריות הישראלית היה קטסטרופלי: זמן מה לאחר תחילת הנגינה צעקה מישהו בקהל "בראבו" והתחילה למחוא כפיים, רמז עבה לכך שנמאס לה מהיצירה והגיע הזמן לסיים ולהתקדם. ככל שהתקדמה הנגינה הצטרפו עוד קולות ושריקות מהקהל, למבוכתם הרבה של הנגנים שנאלצו לסמן לקהל שיהיה בשקט. זה היה רגע מביש ממש – ומצד שני, אולי הוא מעיד גם על בחירה לא נכונה של רפרטואר לערב מהסוג הזה (בעיקר הערכת יתר של סבלנות הקהל שאינו קהל "קלאסי" רגיל). מקורבים להפקה הבטיחו שימצאו דרכים להציג את היצירה בצורה יותר ידידותית בקונצרט היום (שלישי), ונקווה שזה באמת יעבוד.

מעבר לצד המוזיקלי היה משמח ומרגש לראות את כל משתתפי הערב על הבמה, ולהיווכח בפעם האלף כמה כשרונות גדולים יצאו מישראל לעולם. השמחה הזו מהולה גם בעצב, כי רוב הפסנתרנים האלו מגיעים לארץ רק אחת לתקופה ועיקר חייהם נמצא בחו"ל – במקומות שבהם קל יותר לחיות ולהתפרנס ממוזיקה. כמה חבל.

צילום: יואל לוי