דן אטינגר. צילום: יח"צ
החל ביום ראשון הקרוב תעלה הפילהרמונית ביצוע קונצרטי של האופרה "נישואי פיגארו" מאת מוצרט. על ההפקה ינצח דן אטינגר (46), מחשובי המנצחים שיצאו מישראל בעשורים האחרונים. זה יהיה ביקור העבודה השני שלו בארץ השנה: הראשון היה במרץ באופרה הישראלית, שם קצר שבחים על הפקת "פאוסט". הפילהרמונית, לעומת זאת, מהווה עבורו טריטוריה חדשה.
"זה נשמע מפתיע, אבל מעולם לא ניצחתי על הפילהרמונית באופן רשמי", הוא מספר. "הפעם היחידה שהופעתי איתם היתה לפני 15 שנים, כמחליף לאנטוניו פפאנו שביטל. כעת זו הפעם הראשונה שאני מופיע איתם באופן פורמלי".
אנחנו נפגשים לאחר אחת החזרות על "נישואי פיגארו", ואטינגר נראה זורח מנחת. "העבודה פה מעוררת אצלי רצון לחזור לעבוד יותר בארץ", הוא אומר. "זה התחיל בעבודה על 'פאוסט' באופרה. הרגשתי כמו ילד בר-מצווה לנצח שם שוב אחרי עשר שנים. זה תענוג לחזור לבית שגדלתי בו ולתקשר עם המוזיקאים בשפת האם שלי. כעת זה ממשיך עם העבודה עם הפילהרמונית. הם מגיבים בצורה מדהימה, ויש להם רצון מקסימלי להשיג תוצאות".
אטינגר ינצח על הפקת "נישואי פיגארו" מהמקלדת של פסנתר פטישים, וילווה בנגינה את הרצ'יטטיבים. "זו הפרקטיקה הרגילה שלי באופרות של מוצרט", הוא אומר. "זה נותן לי שליטה הרבה יותר גדולה על הביצוע. התפקיד הכפול דורש ריכוז מטורף, כי למעשה אין לי שנייה להפסקה או למנוחה. אבל זה גם נותן תוצאה יותר שלמה. במידה מסוימת זה גם יותר קל לי, כי ככה אין עליות וירידות במתח לאורך הביצוע. אני צריך להיות בריכוז מושלם כל הזמן".
**************************
אטינגר מתגורר בגרמניה כבר שנים ארוכות. כיום הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של שטוטגארט, ובמקביל מופיע בקביעות כמנצח אורח בבתי האופרה החשובים ביותר ועם התזמורות המובילות בעולם. למרבה הפלא, אין לו כל השכלה פורמלית בניצוח. אחרי שסיים לימודי תיכון בתלמה ילין המשיך ללימודים באקדמיה למוזיקה, אך פרש אחרי שנה אחרי שהבין שהמסגרת הפורמלית אינה מתאימה לו. הוא החל קריירה כזמר בריטון, ובמקביל החל לגלות עניין גובר בניצוח. "את מה שצריך לעשות עם הידיים – ספירה וכדומה- למדתי מאיזה ספר מצ'וקמק שקיבלתי", הוא מספר. "את כל היתר למדתי מניסיון ומעבודה עם מנצחים ששרתי איתם. כשהחיים הובילו אותי לניצוח, ראיתי שזה עובד". לדבריו, ניצוח זה מקצוע שאי אפשר ללמוד. "לפני שהפכתי למנצח שיחקתי בזה שנים מול המראה, אבל אתה יכול לרכוש ניסיון אמיתי בניצוח רק כשאתה עובד עם תזמורת".
בניגוד לפילהרמונית, שאיתה יופיע כעת לראשונה, הרי שעם האופרה הישראלית יש לו היסטוריה ארוכה. רק לאחרונה התמנה לאופרה מנכ"ל חדש, צח גרניט, ואטינגר מדבר על רוח חדשה שנושבת בין כתלי המוסד. "האופרה הישראלית נמצאת כעת בתהליך של שינוי והתחדשות", הוא אומר. "אי אפשר לצפות לניסים מיד בהתחלה, כי שינוי לוקח זמן. מעניין אותי לראות אם המנכ"ל החדש יצליח להחזיר עטרה ליושנה- כלומר, להביא לכך שזה יהיה בית אופרה שלא רק מביא הפקות קיימות אלא יוצר הפקות חדשות. מדובר כמובן בעניין כלכלי, כי בדרך כלל יותר זול להביא או לחדש הפקות קיימות. אני מקווה שהכיוון הזה ישתנה".
החוזה של דניאל אורן כמנהל מוזיקלי של האופרה הישראלית יסתיים עוד שנתיים וחצי. אם יציעו לך להחליף אותו- תסכים?
"לפני חמש שנים הייתי עונה על זה בשלילה. היום אני בפאזה אחרת, וזו בהחלט אופציה. היום אני פחות רודף אחרי מה ש'צריך', ויותר אחרי מה שטוב לי. הגעתי כבר לאן ש'צריך', וניצחתי בכל בתי האופרה הגדולים. היום אני יכול לבחור בין מה שעושה לי טוב ומפרה אותי לעומת מה ששוחק אותי, והעבודה בישראל שייכת ללא ספק לקטגוריה הראשונה. חשוב לי ליצור יותר בבית. מעבר לזה, פה נמצאים המשפחה והמעגל המצומצם של חברי האמת שלי, שחסרים לי מאוד בחו"ל".
**************************
אטינגר מציין כי ה'ביזנס' המוזיקלי היום בעולם שונה מהותית מהעבר, ולאו דווקא לטובה. "על התזמורות ובתי האופרה יש עומס כלכלי מתמיד, ולכן הרבה מהעבודה נעשית עם פחות חזרות ויותר לחץ", הוא אומר. "ההעדפה שלי היום היא לעבוד בבתי אופרה שמעלים הפקה אחת בכל פעם, כמו ה'באסטי' בפאריז, ה'קובנט גארדן' או האופרה הישראלית. זאת בניגוד לבתי 'רפרטואר', כמו וינה או מינכן, שמעלים אופרה אחרת כל יום. אני מעדיף לשבת חודש במקום אחד וליצור, גם אם המשמעות היא להרוויח קצת פחות כסף".
מיהו כיום בית האופרה המוביל בעולם, לדעתך?
"היום כבר אי אפשר לענות על השאלה הזו, כי העולם הפך לכפר גלובלי. כולם שרים בכל מקום. זמר מסוים יכול לשיר היום בקובנט גארדן, ובשבוע הבא בבית אופרה קטן ומקומי. פעם לבתי האופרה הגדולים היתה בלעדיות, אבל כיום ההגדרות הקשיחות נפרצו. חלק מההפקות הטובות ביותר שניצחתי עליהן היו דווקא בבתי אופרה קטנים".
מה צריך לעשות כדי שהאופרה הישראלית תהיה ב'לופ' של הזמרים הגדולים?
"זה תלוי קודם כל בניהול. אחת הציפיות העיקריות כיום ממנהל מוזיקלי היא שיפעיל את הקשרים האמנותיים והכלכליים שלו. גם בתקציבים שיש לאופרה הישראלית אפשר להביא זמרים טובים. כמובן שלא מדובר על הסטארים הגדולים, ששכרם יכול להגיע עד 25,000 אירו לערב. אבל יש מספיק זמרים טובים גם בשכר סביר".
יש היום עדיין דיוות כמו פעם, או שגם זה כבר חלף מהעולם?
"יש היום פחות ופחות דיוות, כי הביזנס כבר לא מקבל זאת. בדיוק מאותה סיבה כבר אין מנצחים רודניים. מעניין לציין שדווקא הזמרים הגדולים ביותר הם הכי פחות דיוות. הגדולים באמת, כמו אנה נטרבקו או יונאס קאופמן, הם אנשים נחמדים שבאים לעבוד קשה".
**************************
מה לגבי רפרטואר? כיום אתה מכהן כמנהל מוזיקלי של הפילהרמונית של שטוטגארט. הרפרטואר שאתה מרשה לעצמך לבצע שם שונה ממה שהיית מרשה לעצמך בארץ?
"לא בצורה מהותית. גם שם אני משלב רפרטואר שאנשים מכירים ואוהבים. היום כולם פוחדים על הקהל שלהם ורוצים לשמר אותו. כנראה שלא במקרה המילים 'שימור' ו'שמרנות' באות מאותו שורש. לא צריך לשלול את הרפרטואר המוכר, אבל צריך ליצור איזון. לדוגמא, לבצע סימפוניה מוכרת ולצרף לה יצירה חדשה".
"אנחנו עוסקים באמנות ארכאית", הוא מוסיף. "וברור שהקהל השתנה. הקהל רוצה תכניות קצרות יותר, ויש לו גם פחות יכולת להתמודד עם תכניות ארוכות. לכן אני לא מעמיס. בתכנית של קונצרט לא יהיו שלוש או ארבע יצירות, אלא שתיים. זה מתחבר היטב גם לזמן שיש לחזרות, שמתקצר בגלל שיקולים כספיים".
פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, יוני 2017
זובין מהטה. צילום: יח"צ
בעוד כשנתיים וחצי, באוקטובר 2019, יפרוש זובין מהטה מתפקיד המנהל המוזיקלי הכול-יכול של הפילהרמונית הישראלית. המועד אינו מקרי: מהטה (81) החל את כהונתו בפילהרמונית באוקטובר 1969, כך שפרישתו תהיה לאחר חמישים שנה בדיוק. "אני חושב שזו התקופה הארוכה ביותר שהיתה בהיסטוריה למנצח כלשהו עם תזמורת", הוא אומר. "אבל כשנכנסתי לתפקיד לא תיכננתי שזה מה שיקרה".
ההחלטה על הפרישה היתה שלך, או באה מהתזמורת?
"זו היתה בחירה שלי במאה אחוז. קמתי בוקר אחד, ואמרתי שזהו זה. אני אמשיך לנצח הרבה כאורח, אבל לא כמנהל מוזיקלי. רק השבוע פרשתי גם מהניהול המוזיקלי של "מאג'ו מוזיקאלה" (בית האופרה של פירנצה), לאחר 32 שנים בתפקיד. הופעת הסיום שלי שם היתה עם האופרה "דון קרלו" של ורדי, ובסוף, כשסימנתי לנגנים לקום להשתחוויה, כולם זרקו עלי ורדים. הם החביאו אותם היטב, כך שלא היה לי מושג שזה מה שהולך לקרות. זה היה מאוד מרגש".
ומה עכשיו?
"לאחר הפרישה מהפילהרמונית אתמקד יותר בהופעות כמנצח אורח. אני מתוכנן להופיע ב'לה סקאלה' במילאנו, באופרה הממלכתית של ברלין, ועם התזמורות הפילהרמוניות של ברלין, וינה ולוס אנג'לס".
===========
מה אתה מחשיב כהישג הגדול ביותר שלך עם הפילהרמונית הישראלית?
"תקשיב לתזמורת! רמת הנגינה של הנגנים כיום נהדרת, ואני מאוד גאה בהם על כך. ההישגים האלו הם בזכותם, לא בזכותי. יש לנו היום קבוצת נגנים מגובשת וחברית, וכך הם גם עושים מוזיקה".
מהטה מציין בגאווה שהשיפור הוא לא רק בתזמורת כמכלול, אלא גם בחטיבות השונות בנפרד. "חטיבת כלי הנשיפה מעץ של התזמורת היא מהטובות בעולם. בחטיבת כלי הנשיפה ממתכת חלה התפתחות עצומה, עד שממש קשה להשוות אותה לזו של העבר. רק תקשיב לקרנות כיום, איזה יופי הן נשמעות. הכינורות היו טובים תמיד, אבל כיום מדובר ממש בווירטואוזים. הדור הצעיר כיום מנגן בצורה יותר וירטואוזית מקודמיו".
יש לך כבר רעיון לגבי מי שיחליף אותך?
"כשיגיע הזמן לכך, הועד של התזמורת ישאל לדעתי. עוד לא הגענו לזה. זה תהליך דמוקרטי שהתזמורת תצטרך לעשות. זו תהיה התנסות מעניינת, כי הם מעולם לא עשו זאת."
יש לך המלצה עבורם?
"אני מקווה שיבחרו מישהו שמתאים לצרכים של התזמורת, ולאו דווקא בגלל שהוא מפורסם. אני מקווה שהמחליף, יהיה מי שיהיה, ימשיך את בחירת הרפרטואר שהתוויתי. לדעתי, לב הרפרטואר חייב להישאר ווינאי. שם נמצא המרכז של המוזיקה הסימפונית. הרבה מהמנהלים המוזיקליים היום רוצים להיות מודרניים בכל מחיר, ומבצעים דברים לא נדרשים. כשמזניחים את ווינה- הסאונד התזמורתי נעלם. וכשאני אומר 'וינה' אני כולל גם את מה שנקרא 'האסכולה הווינאית השנייה'- שנברג, ווברן, ברג. זה חייב להיות חלק אינטגרלי מרפרטואר של כל תזמורת. בנוסף, חשוב להציג מוזיקה של מלחינים ישראליים. יש מי שמתלונן שאנחנו לא מבצעים מספיק מוזיקה ישראלית, אבל צריך לזכור שאנחנו חייבים להיות קשובים גם לדרישות הקהל".
======
מהטה מציין ברשימת ההישגים שלו עם הפילהרמונית גם את הסיורים הרבים שערכו יחד בחו"ל, אך לנקודה הזו מתווספת ביקורת קשה. "אנחנו מסיירים בחו"ל יותר מכל תזמורת אחרת, אבל הממשלה לא עוזרת לכך", הוא אומר באכזבה גלויה. "שגרירי ישראל שמחים לקחת את הקרדיט על ההופעות האלו, אבל בפועל הם לא עושים כלום כדי לעזור לנו. הופענו כבר בפרו, טוקיו, ברלין ואינספור מקומות אחרים. ממשלת ישראל לא עושה שום דבר כדי לקדם את הסיורים האלו".
שרת התרבות לא יצרה איתך קשר מאז נבחרה לתפקיד?
"אני לא מכיר את גברת רגב. היא מעולם לא באה לקונצרט שלי ומעולם לא דיברה איתי. הכרתי כל שר חינוך לפניה, אבל אותה מעולם לא פגשתי. אני לא אומר זאת כביקורת, אלא רק מציין עובדה. ראיתי כעת את הפירסומים עליה סביב ההופעה על השטיח האדום בקאן. הפילהרמונית זוכה לשטיחים אדומים בכל העולם. זה לא ראוי להוקרה ופירסום"?
======
אתה נחשב כמנצח שסולנים מאוד אוהבים לעבוד איתו. אבל מה קורה כשיש חילוקי דיעות בינך ובין הסולן?
"זה לא קורה הרבה, כי רוב הסולנים שעובדים איתי גדלו איתי ובאים בגישה דומה. כשיש חילוקי דיעות- אני משתדל ללכת עם הסולן. הסולן עבד על היצירה הרבה שעות לפני שהגיע אלי, ומגיע עם גישה משלו. אז אני משתדל להיות גמיש".
אז לא היה קורה אצלך אירוע כמו אצל לאונרד ברנשטיין וגלן גולד, כשברנשטיין יצא לבמה והודיע שהפרשנות של הסולן לא מקובלת עליו?
"דווקא יצא לי לנצח על גלן גולד, וגם אני לא הסכמתי עם הפרשנות שלו", הוא צוחק. "רק שאני לא עשיתי מזה כזה עניין גדול".
===========
אפשר לומר שלמעשה גדלת כמוזיקאי יחד עם הפילהרמונית. אתה זוכר משהו מיוחד מהשנים הראשונות שלך עם התזמורת?
"כשהגעתי לתזמורת הייתי בן 25, ולמדתי המון מהמוזיקאים הנפלאים שלה. מרדכי רכטמן, חיים טאוב ורבים אחרים. אמרתי להם אז שהדלת שלי פתוחה תמיד, ושאני רוצה ללמוד. הכול היה אז בשבילי חדש. לדוגמא, זו היתה הפעם הראשונה שניצחתי על הסימפוניה השביעית של בטהובן. הם הסבירו לי שאני מנצח על הפרק השני לאט מדי: זה אמנם פרק שני, אבל הוראת הביצוע היא אלגרטו! זה מסוג הדברים שאני זוכר עד היום."
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית"
"כוחו של הגורל" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
לפני שמתחילים- רגע של איטלקית. בספרו המצוין על האופרות של ורדי, מסביר פרופ' יהואש הירשברג כי התרגום המקובל בעברית לאופרה הזו – "כוחו של גורל"- איננו מדויק, מכיוון שהשם האיטלקי (La Forza del Destino) מדבר במפורש על הגורל, בה"א הידיעה. קשה להכחיד הרגלים ישנים, אבל מה לעשות, הוא צודק. אז מעתה – "כוחו של הגורל".
ורדי מתח ב"כוחו של הגורל" ביקורת קשה על שלושה עקרונות חברתיים מרכזיים באירופה המעמדית של המאה ה- 18: כבוד המשפחה, נקמת הדם, ועליונות הגזע הלבן. הגורל הטראגי המופיע בשם היצירה מוצג כבר במערכה הראשונה. המרקיז קלטראווה הוא אציל ספרדי נשוא פנים, ולו בת ענוגה בשם לאונורה. הבת אוהבת מאוד את אביה, אבל נקרעת בין חובתה אליו לבין אהבתה לאלווארו- אינדיאני צעיר ונאה, שמוצאו מבית המלוכה של האינקה. המרקיז מתנגד לנישואי בתו עם הצעיר הזר, ומאשים את לאונורה במזימה להערים עליו. אלווארו לוקח עליו את האשמה, ומכריז כי ישליך את אקדחו. אבל, אבוי: מהאקדח נפלט כדור שהורג את המרקיז. לפני מותו המרקיז מקלל את בתו, והקללה מתגשמת כאשר אחיה, דון קרלו, רוצח אותה רגע לפני שהוא מת מפצעיו בדו-קרב אותו כפה על אלווארו. בעלילה הסיפור הזה לוקח כעשר שנים, ובאופרה – כשלוש שעות.
הביצוע הנוכחי ל"כוחו של הגורל" באופרה הישראלית, בניגוד לקודמו מלפני שמונה שנים בערך, מומלץ מאוד. התפאורה נהדרת, התזמורת והמקהלה נשמעות טוב מאוד, ורוב הזמרים טובים עד מעולים. אם בביצוע הקודם הייתה תחושה שהעסק לא זז, הרי שהפעם האופרה חולפת ביעף.
שלושה מהזמרים בלטו אמש במיוחד. הראשונה היא זמרת הסופרן אירה ברטמן (Bertman), בתפקיד המרכזי של לאונורה. היא שרה בצורה נוגעת ללב, ששילבה בצורה מושלמת בין דרמטיות ורכות. באמת אמנית גדולה. השני היה ג'ורג'יו ג'וזפיני בתפקיד אב המנזר, עם באס יציב ועמוק באיכות יוצאת דופן. השלישי- והפייבוריט שלי בערב כולו- היה זמר הבאס בוריס סטאטסנקו (Statsenko), בתפקיד החצי-קומי של הנזיר מליטונה (Melitone). יש לו קול נדיר בעוצמתו וגמישותו, ויכולת משחק נפלאה שרלוונטית מאוד לתפקיד. בראבו.
הפתעה נעימה סיפק הפעם גם הטנור יוסף ארידן, בתפקיד הקומי של הרוכל טראבוקו (Trabuco). הוא אמנם נשמע חלש יחסית (כי שר גבוה ו"מעוות" בכוונה), אבל סיפק רגעים קומיים מבדרים מאוד. גוסטאבו פורטה (Porta), בתפקיד דון אלווארו, התחיל את הערב בקול לוחץ ובגישה תיאטרלית מדי, אבל השתפר מאוד בהמשך הערב. בסיכומו של דבר, שמענו אמש צוות זמרים ברמה גבוהה בהרבה מהממוצע הרגיל בהפקות האופרה הישראלית.
שבחים נוספים מגיעים לצד הויזואלי. הבימוי הפעם ריאליסטי ומסורתי, במובן הטוב של המילה. יש בו הרבה משחקי אור וצל, ושימוש נבון בהקרנה כדי ליצור דימויים ויזואליים מורכבים על הבמה. הבמה אמנם אפלה כמעט לאורך הערב כולו, אבל אין מה לעשות: האופרה הזו היא לא "הספר מסביליה".
תזמורת ראשל"צ והמקהלה צילצלו יפה מאוד תחת שרביטו של דניאל אורן, שלשם שינוי לא נהם וזעק הפעם יחד עם המוזיקה (בכל אופן לא שמענו אותו ממקומנו בשורה 13). הפתעה נעימה.
לסיכום: מומלץ מאוד בזכות הסולנים, התפאורה והצד המוזיקלי. ההמלצה נוגעת כמובן לקאסט הראשון: החוויה יכולה להיות שונה באופן משמעותי עם הצוותים האחרים (לרוב התפקידים יש שניים ואפילו שלושה קאסטים שונים).
"כוחו של הגורל" באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 15.5.
פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 17.5.2017
זמרת האלט דיאנה מור. צילו: פיטר סמית'
הקאמרטה ירושלים היא התזמורת הקאמרית היחידה בארץ שמקפידה לארח בקביעות מקהלות אורחות מחו"ל בחלק מסדרות הקונצרטים שלה. בסידרה הנוכחית מדובר בהרכב בשם "אקדמיית הקולות האנגליים", בו חברים כשלושים זמרים וזמרות. איכות ההרכב היא הסיבה העיקרית לבקר בקונצרט הזה: מדובר בגוף ווקאלי מלוטש, צלול ואיכותי, שסיפק הרבה רגעים יפים. יש להניח שהבאתם לארץ היתה החלטה ניהולית לא פשוטה- בכל זאת, להלין ולהאכיל שלושים חברי מקהלה זה דבר שעולה הרבה כסף. מצד שני, ניכר שהקהל ידע להעריך את המאמץ. המקהלה קיבלה תשואות ממושכות בסוף הקונצרט, והיה תענוג לראות את הסיפוק על הפנים של הזמרים למול התודה הזו.
במרכז הקונצרט עמדו שתי יצירות קוליות של באך, "אורטוריית העלייה לשמיים" ו"אורטוריית חג הפסחא". שתיהן כתובות למקהלה מעורבת וסולנים, ושתיהן מציעות לא מעט רגעים מרוממי נפש. שיא הקונצרט, לטעמי, היה בארייה היפהפייה "הו נפשי, הסירי את בושמך מעליך" מאורטוריית חג הפסחא, הכתובה לזמרת סופרן (אלינור רולף-ג'ונסון) בליווי חליל. הליווי בוצע בנגינתה המרגשת של חלילנית הקאמרטה אסתי רופא, שזכתה גם היא לתשואות ממושכות בסוף הקונצרט. עוד ראויה לציון אריית האלט ב"אורטוריית העלייה למרום", שהנושא המוזיקלי שלה זהה לזה של ה"אגנוס דאי" המפורסם מהמיסה בסי-מינור.
הביצוע: המקהלה, כאמור, טובה מאוד. צלולה, מלוטשת, שרה בדיקציה טובה, כל מה שצריך. לליווי התזמורתי של הקאמרטה במוזיקת בארוק צריך להתרגל בכל פעם מחדש. עבור מי שמכיר את היצירות האלו מביצועים מוקלטים בכלי תקופה הצליל שלה נשמע חזק ונוכח "מדי", בניגוד לכלי התקופה העדינים. ועם זאת, בפרשנות ניכרה עבודת הכנה מדוקדקת של המנצח אבנר בירון. היא באה לידי ביטוי בהדגשות מעניינות, בניית משפטים עם היגיון מוזיקלי ברור, ושמירה על אנרגיה מתמדת בביצוע. שום דבר לא היה סתמי בקונצרט הזה, וזה לא מובן מאליו בכלל.
לגבי הסולנים: כולם מחו"ל, רובם טובים ומעלה. הבולטת מכולם היתה זמרת האלט דיאנה מור (Moore), עם אלט עמוק וחם שמזכיר את זמרות המצו הגדולות של העבר. זמרת הסופרן אלינור רולף-ג'ונסון יצרה הערכה מעורבת: יש לה קול "בארוקי" עדין ויפה, אבל קצת מוגבל מבחינה טכנית והבעתית. בצלילים הגבוהים היא נשמעה מאומצת, וגם בטווח הקולי הנוח חסרה לה נוכחות רגשית עמוקה יותר. שני הבנים (הבריטון הבריטי אלכסנדר רובין בייקר והטנור הספרדי חורחה נבארו-קולוראדו) היו בסדר גמור.
עוד בוצעה בקונצרט, בבכורה עולמית, יצירה קצרה של המלחין הישראלי זיו קוז'וקארו (Cojocaru). כמו שאומרים הצעירים: לא התחברתי. היצירה מציגה מעין "מרבד צלילי" עם צבעים תזמורתיים יפים, אבל חסרים בה יסודות הקיום של מוזיקה שמעניין לשמוע: מלודיה מובהקת, פיתוח נושאים, משהו שיעורר רצון לשמוע את היצירה שוב. לצד הגאונות של באך זה ממש לא כוחות.
לסיכום: מקהלה מצוינת, סולנים טובים ברובם, ליווי ראוי ומוזיקה מעולה (של באך). כדאי.
הקונצרט יבוצע שוב במוזיאון ת"א (מוצ"ש 1.4 ויום א' 2.4), באולם ELMA בזיכרון יעקב (יום ב' 3.4) ובאולם הנרי קראון בירושלים (יום ג' 4.4).
הקאמרטה ירושלים עם אנסמבל "אקדמיית הקולות האנגליים" וסולנים. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א, 31.3.2017.
"פאוסט" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
ההפקה הזו ל"פאוסט" של גונו אינה מושלמת, אבל תיזכר כאחת ההפקות המרשימות שעלו באופרה הישראלית בשנים האחרונות. זמרים טובים בתפקידים הראשיים, במה יפה, ניצוח אנרגטי- בהחלט היה אמש ממה ליהנות. האופרה אמנם ארוכה מדי (ארבע שעות ברוטו) ולעיתים אפילו מתישה, אבל בסך הכול המאמץ שווה.
המרכיב הראשון שצד את העין אמש היה הצד הויזואלי, שעל כל מרכיביו (כולל כוריאוגרפיה) הופקד האיטלקי סטפאנו פודה (Poda). ככלל, בחירות הבימוי שעשה פודה אפקטיביות מאוד. המוטיב המרכזי בעיצוב הבמה הוא טבעת ענקית שעולה, יורדת ומסתובבת בהתאמה להתפתחות העלילה. זה היה יפה ומרשים, חוץ מכמה דקות מעצבנות בהם נשמע המנגנון שמסובב את הטבעת ברעש חזק ועקשני. יש להניח שזה יסודר בהצגות הבאות.
הצד התנועתי של האופרה מגיע לשיא בסצינת "ליל וולפורגיס" (Walpurgis), מעין אורגיה גיהנומית בה מופיעה להקת רקדנים ורקדניות עירומים צבועים בשחור. כמו יתר השיאים של האופרה הזו- גם המוזיקליים- זה קורה רק לקראת הסוף. אם אתם מתלבטים אם ללכת בהפסקה השנייה כי התעייפתם מהחלק השני המשמים- באמת שכדאי להישאר.
הבעיה העיקרית של "פאוסט", מעבר לאורכה המופלג, היא בכך שקשה להתחבר לסיפור מבחינה רגשית. פאוסט סובל ממשבר גיל העמידה, ועושה עיסקה עם השטן לחזור להיות צעיר ונחשק. מרגריטה לא סגורה על עצמה, וחושבת שאלוהים יעזור לה (הוא לא). דמויות המשנה לא יותר משכנעות. קשה להתחבר לסיפור מופרך שכזה, ועוד יותר קשה להתרגש ממנו. למי שלא מכיר את האופרה כדאי לעשות תיאום ציפיות: אין מה לצפות פה לחוויה של "לה טרוויאטה", "מאנון לסקו", "לה בוהם" או שלל אופרות אחרות, שדורשות קלינקס צמוד.
למרות כל זאת, הזמרים בתפקידים הראשיים היו טובים מאוד. גסטון ריברו (פאוסט) הציג קול חזק ועשיר, ומבחינה בימתית הצליח לשדר היטב את הנוכחות הלוזרית שדורש התפקיד. אורליה פלוריאן (מרגריט) היתה נהדרת, גם מבחינה קולית וגם מבחינה בימתית. אם היה משהו מרגש בערב הזה, אלו היו האריות הספורות שלה לאורך האופרה. עוד בלטו לטובה נעמה גולדמן (ב"תפקיד מכנסיים" של הנער סיבל), והבריטון הרומני בתפקיד ולנטין (אחיה של מרגריט).
לעומתם, פאולו בטאלייה (השטן) היה מאכזב מאוד. הקול שלו חסר עומק וברק, והוא לא הצליח לשדר את ה"שטניות" שנדרשת כל כך מהתפקיד הזה. מי שיראה פעם את ברין טרפל שר את התפקיד, עם כל הפרצופים וגווני הקול הכרוכים בכך, יבין מיד למה הכוונה.
בנוגע לניצוח- המנצח דן אטינגר, שחזר לאופרה הישראלית אחרי מספר שנות היעדרות, עורר ציפיות גדולות. התחלת הערב דווקא לא ניבאה טובות: התזמורת נשמעה לא נקייה, וגילתה בעיות אינטונציה ותיאום. באופן פלא, כל אלו הסתדרו במערכות המאוחרות יותר (יש חמש). לקראת הסוף התזמורת כבר צילצלה יפה מאוד, וגם כאן, סביר להניח שהדברים ילכו וישתפרו ככל שהאופרה תועלה שוב. אטינגר הוביל ביצוע נמרץ ואנרגטי, וכתמיד, היה תענוג לראות אותו בעבודה. גם את מקהלת האופרה – כמו בהפקות קודמות- אהבתי מאוד.
כמה הערות:
- שבחים למתרגם ישראל אובל על תרגום קולח וענייני.
- ההיפך משבחים למי שכתב את תקציר העלילה בתכניה. זה נראה כמו עבודה של גוגל טרנסלייט. דוגמא: "נגעל מהיין המוגש, מפיסטופלס מעלה באוב בציר טוב יותר". לתחביר עברי יש כללים ("מפיסטופלס, שנגעל מהיין המוגש, מעלה באוב יין מבציר טוב יותר"). רבאק, אתם אופרה, לא חנות מכולת. אי אפשר סתם לתרגם מילולית.
"פאוסט" מאת גונו באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. בית האופרה, 6.3.17.
פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית
ז'אנאנדראה נוזדה. צילום: סוזי אלבורג
מנויי הפילהרמונית פונקו עד כה בעונה מעולה. במיוחד דברים אמורים בפסטיבל ה- 80 של התזמורת, שהסתיים ממש לא מזמן וסיפק כמה חוויות מוזיקליות בלתי נשכחות. אי לכך, תנאי הפתיחה של המנצח ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) ושל הכנר הסולן יוליאן רחלין היו קשים מהרגיל. נתחיל מהשורה התחתונה: נוזדה, לטעמי, הצליח לספק את תחושת ההתעלות שהעניקו קודמיו בתקופה האחרונה. רחלין- הרבה פחות.
הקונצרט התחיל עם הסימפוניה ה"קלאסית" של פרוקופייב, יצירה קצרה ומקסימה שחוזרת אל המסורת הקלאסית של היידן ומוצרט עם "טוויסט" מודרני. הסימפוניה הזו היא ממתק אמיתי, ונגני הפילהרמונית בהובלת נוזדה הצליחו להוציא ממנה את כל החן שיש בה. פשוט כיף.
הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, שבוצע מיד אחר כך, היה החלק הפחות מעניין של הערב. קשה להבין מה מביא את הפילהרמונית לבצע שוב- בפעם המיליון ככל הנראה- את הקונצ'רטו השחוק הזה. כשבוצע לראשונה בשנת 1845 הוא היה חדשני ונועז, עם שורת חידושים מבניים שבוודאי זקפו בהפתעה את האוזניים של בני התקופה. אבל מאז 1845 חלפו הרבה שנים ואינסוף ביצועים ליצירה הזו, וכיום צריך ביצוע שיהיה באמת יוצא דופן כדי לחדש בה משהו.
אצל רחלין זה לא קרה. הוא הציג צליל אנמי, מאופק מדי ובלי "בשר". ומה שיותר חשוב, ללא הקרנה מספיקה של הצליל מהבמה לאולם. התזמורת בהובלת נוזדה נשמעה נמרצת ומשכנעת, אבל במקומות רבים כיסתה על הסולן. בהחלט לא ביצוע שייכנס לפנתיאון. עם זאת, גם פה היה ממה ליהנות, כמו לדוגמא הרגעים היפים שעיצבו נוזדה ורחלין לפני סופי משפטים.
את שיא הערב סיפקה המוזיקה לבלט "ציפור האש" של סטרווינסקי. עלילת הבלט מבוססת על אגדה רוסית עממית, המספרת את סיפורו של נסיך שמצליח לחסל קוסם רשע בעזרת ציפור אש קסומה. המוזיקה שכתב סטרווינסקי לבלט מגוונת מאוד, ומחולקת ל- 23 קטעים שמבוצעים ללא הפסקה. היא נעה בין חלקים טונאליים, שמתארים את בני האנוש, לבין קטעים דיסוננסטיים יותר (שמתארים את היצורים הדמיוניים). מומלץ להקשיב ליצירה לעומק לפני שבאים, כדי לדעת לשייך את הנושאים השונים ל"נאמברים" המוזיקליים לאורך היצירה. עם זאת, אפשר ליהנות כאן לגמרי גם בלי להכיר את העלילה. התזמורת- בהרכב ענק- צילצלה מעולה, והמוזיקה החושנית והצבעונית של סטרווינסקי שילהבה לאורך כל היצירה. כפי שנאמר פה לא אחת, הפילהרמונית נמצאת כעת ברמה גבוהה מאוד, ומצליחה לספק לקהל שלה חוויות מוזיקליות משמעותיות כמעט מדי סידרה. זה קרה גם הפעם.
נוזדה, כתמיד, הציג סגנון ניצוח שמזכיר מאוד את ה"מנטור" שלו, ואלרי גרגייב. הוא אולי קצת פחות כריזמטי מגרגייב, אבל תנועות הידיים שלו יותר ממוקדות וברורות. ביצירה מסובכת כמו "ציפור האש"- עם מקצביה המטורפים והמשתנים תדיר- זה ממש קריטי. הבדל נוסף שעומד לטובתו של נוזדה הוא שבניגוד לקיסם השיניים המגוחך של גרגייב הוא מנצח עם שרביט רגיל. גם זה משהו.
לסיכום- ערב מהנה מאוד ברובו, במיוחד בזכות פרוקופייב וסטרווינסקי. מומלץ.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ז'אנאנדראה נוזדה. היכל התרבות ת"א, 13.2.2017.
פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית
אוסמו ונסקה. צילום יחצ
בשבועות האחרונים מתארח בארץ המנצח הפיני אוסמו ונסקה (Vanska), שמוביל שתי תכניות שונות עם הפילהרמונית הישראלית. התכנית הראשונה, בה התארח הקלרניתן השוודי מרטין פרוסט, זכתה לשבחים נלהבים. התכנית השנייה עולה בימים אלו, ומתארח בה נגן המנדולינה הישראלי אבי אביטל.
ונסקה, שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כקלרניתן והפך למנצח, מכהן כיום בשנית כמנהלה המוזיקלי של תזמורת מינסוטה בארה"ב. הוא הופיע עם מיטב התזמורות בעולם, ונחשב לפרשן מוביל למוזיקה של סיבליוס. אולם, מעבר להישגיו המוזיקליים, הוא התפרסם גם בהקשר חברתי. זה קרה בשנת 2013, כשכיהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת מינסוטה בפעם הראשונה וניצב לצד נגני התזמורת במאבקם כנגד ההנהלה.
"לתזמורת היה מנהל כללי שאיבד את אמונתו במוזיקה קלאסית", הוא מספר. "לכן, הוא ניסה לפרק את התזמורת ולבנות אותה מחדש עם נגנים זולים יותר שיקבלו חצי מהמשכורות הקודמות. הדרך של ההנהלה ללחוץ על הנגנים לקבל את הגזירות היתה השבתה יזומה, כלומר לסגור את התזמורת. כך נוצר מצב בו לא היו קונצרטים ולא היתה לנגנים עבודה. המצב הזה ארך שנתיים. אני הייתי אז המנהל המוזיקלי, וכשראיתי שהנגנים זוכים ליחס כל כך לא הוגן – בחרתי בצד שלהם. התפטרתי מהניהול המוזיקלי של התזמורת, והקמנו גוף חלופי בשם 'המוזיקאים של תזמורת מינסוטה'. כך יצרנו לנגנים הזדמנויות להמשיך להופיע".
איך הסיפור הזה נגמר?
"בסוף אוהבי המוזיקה ניצחו. המנהלים פוטרו, והתזמורת הוקמה מחדש. המשבר הוביל לכך שהנגנים כיום הרבה יותר מעורבים בתכנון, יותר מחויבים, וגם מנגנים הרבה יותר טוב".
לא חששת לקחת צעד כה נועז ולצאת נגד ההנהלה?
"השאלה הגדולה היא של כנות, ללכת אחרי מה שנכון. ידעתי שאני חייב לבחור עם איזה צד אני הולך, ואז להסתכל בראי ולהיות שלם עם הבחירה. היה לי ברור שההחלטות שעשתה ההנהלה במהלך המשבר היו לא הוגנות. אין ספק שהתזמורת היתה צריכה תיקונים, אבל כאן היה מדובר בהרבה יותר מאשר סתם תיקונים. בסופו של דבר, הבחירה בנגנים התגלתה כנכונה".
יכול להיות שהבחירה שלך נבעה מזה שבעבר היית בעצמך נגן בתזמורת?
"בוודאי. הייתי נגן קלרינט בתזמורות בפינלנד במשך 11 שנים. אני בא מתוך תזמורת ומרגיש מחובר לנגנים. לכן אני גם מאמין בכך שהנגנים יהיו מאורגנים. כשכל אחד צריך לדאוג לעצמו- זה לא טוב. אני רואה בתזמורת צוות, כמו קבוצת ספורט".
***************
ונסקה מתגורר מאז 2003 במיניאפוליס. לפני שנתיים נישא בשנית לכנרת הראשונה של תזמורת מינסוטה, ארין קיף. יש לו שלושה ילדים ונכדה מנישואיו הראשונים, כולם בפינלנד. "הבסיס שלי הוא בארה"ב, אבל אני מגיע לפינלנד בתדירות גבוהה כדי לראות את המשפחה", הוא אומר.
פינלנד היא מדינה קטנה, אבל הוציאה מקירבה שורה ארוכה של מנצחים וסולנים. איך זה מוסבר?
"לפינלנד יש מסורת קלאסית מאוד חזקה. השנה אנחנו חוגגים מאה שנה לעצמאות פינלנד, וסיבליוס היה דמות חשובה מאוד בתהליך הזה. כשפינלנד הכריזה על עצמאות היו הרבה שאלות- האם נסתדר כמדינה עצמאית, האם נצליח להיות כמו יתר המדינות וכדומה. סיבליוס היה אז מלחין מפורסם, והוא הפך לגיבור לאומי ומודל להצלחה. בזכותו אנשים האמינו שאם יעסקו במוזיקה יוכלו לפתח קריירה, והעיסוק במוזיקה קלאסית הפך לאופציה מושכת".
"עבור מנצחים פיניים, סיבליוס הפך להיות מקפצה לקריירה בינלאומית", הוא ממשיך. "תזמורות בעולם רצו אותנטיות, והזמינו מנצחים פיניים כדי לנצח על סיבליוס. אם עשית זאת טוב- היו מזמינים אותך לנצח בעונות הבאות גם על בטהובן ומלחינים אחרים. עד היום מבקשים ממני לנצח הרבה על סיבליוס, ואני מבקש לעשות אולי עוד משהו חוץ ממנו".
אתה חושב שבאמת יש יתרון למנצח פיני בביצועי סיבליוס?
"זה לא מזיק, אבל בוודאי לא הכרחי. הרי יש הקלטות נהדרות לסיבליוס גם עם מנצחים לא פיניים, כמו קולין דיוויס והרברט פון קראיאן. אבל זה נכון שאנחנו כפינים שמענו סיבליוס מאז שהיינו תינוקות, וגדלנו על המוזיקה הזו".
*******
בסידרה הנוכחית של הפילהרמונית מנצח ונסקה על הסימפוניה מספר 1 של שוסטקוביץ', מלחין שפעל בחשש מתמיד מתגובת השלטון הסובייטי ליצירותיו. "אני אוהב מאוד את היצירה הזו", אומר ונסקה. "שוסטקוביץ' כותב מוזיקה שבאה מתוך ליבו. הוא חיבר את הסימפוניה הזו בגיל צעיר, בשנות העשרים שלו. מצד אחד היא וירטואוזית ומלאת רגש, ומצד שני יש בה הרבה תמימות. כאילו הוא מאמין שבסוף הכול יהיה בסדר, אבל מציג גם צד אפל. זה מה שאני אוהב בה, שיש בה קיצוניות לכאן ולכאן".
כמנצח פיני, יש עבורך רגישות מיוחדת בביצוע יצירות של שוסטקוביץ'?
"זו שאלה טובה. בתקופת מלחמת העולם השנייה אבא שלי שירת בצבא הפיני, והוא וחבריו עצרו את הרוסים בגופם ומנעו ממנה להיכבש. אבל מבחינתי היצירות של המלחינים הרוסיים- מי שזה לא יהיה- הן קודם כל מוזיקה. בנוסף, צריך לזכור שגם שוסטקוביץ' סבל מאוד תחת ידו של סטאלין. המוזיקה שלו משקפת מאבק. מהבחינה הזו היא מאוד אנושית. לכולנו יש מאבקים בחיים, והדברים לא תמיד הולכים כמו שאנחנו רוצים. וזו בדיוק הסיבה ששוסטקוביץ' נוגע בנו, כי אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתוך המוזיקה שלו. לכולנו יש שנים קלות יותר, אבל השמש לא תמיד זורחת. אצל שוסטקוביץ', כמו אצל כול המלחינים הגדולים, המוזיקה היא הדרך למצוא את השמש הזו".
******
מדברים הרבה כיום בעולם על הצורך למשוך קהל צעיר לאולמות המוזיקה הקלאסית. מה עמדתך בעניין?
"הקהל למוזיקה קלאסית הוא קהל מבוגר בכל העולם, וזו באמת שאלה גדולה. יש לי שני דברים לומר על זה. הראשון- אין שום דבר רע בקהל מבוגר. אלו בדיוק האנשים שדואגים לתרבות הגבוהה, ולא רק במוזיקה. כשאדם צעיר, הוא עסוק בהרבה דברים. בשלב מסוים אנשים רוצים משהו אחר, וזה הזמן לאמנויות. הדבר השני הוא שמוזיקה קלאסית היא בדיוק מה שהיא. לא אופנות ולהיטים, אלא מוזיקה שתהיה רלוונטית תמיד. יחד עם זאת, מוסדות תרבות חייבים להשתנות וליצור עניין. אי אפשר להישאר במקום, ולכל זמן צריך פתרונות משלו".
"יש הרבה אופציות שמתאימות לתקופתנו ויכולות למשוך קהל צעיר", אומר ונסקה. "לדוגמא, קונצרט שיציג פסקולים מסרטים. כיוון נוסף הוא מוזיקה ממשחקי מחשב, כשבמקביל לנגינה רואים מסך ואנימציות. אני חושב שיש חשיבות גדולה גם לביצוע יצירות של מלחינים צעירים. הצעירים האלו מזמינים חברים שלהם, וכך נוצר קשר בינם לבין עולם המוזיקה הקלאסית. עם כל הכבוד למלחינים הגדולים של העבר, צריך לדאוג גם לדור שלנו ולמצוא את המלחינים הטובים בני זמננו".
אתה לא מזהה נטייה של תזמורות להתמקד ברפרטואר שמרני כדי לא לאתגר את הקהל?
"אם תזמורת מנגנת בקביעות מוזיקה חדשה, הקהל יצפה לזה ויפסיק לפחד מדיסוננסים. אם מנגנים רק מה שכבר ביצעו מאה פעם בעבר, הקהל לא יצפה למשהו חדש. מוצרט, בטהובן וברהמס זו מוזיקה גדולה, אבל מבחינה תכנונית זה משעמם. זה כמו ללכת למסעדה ולאכול כל פעם את אותו הדבר. כשאתה שומע מוזיקה חדשה אתה לא חייב לאהוב אותה, אבל זה נותן לך רעיונות חדשים. ומי יודע, אולי אפילו תהנה ממנה".
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 28.1.2017
פול מקריש. צילום: יח"צ
בתחילת חודש פברואר יתקיים באילת הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית. פסטיבל זה מיצב את עצמו מאז הקמתו כפסטיבל אנין ואיכותי, ומארח בקביעות שמות מובילים מעולם המוזיקה הקלאסית. אחד האורחים הבולטים בפסטיבל השנה הוא הרכב הבארוק האנגלי המצוין "גבריאלי קונסורט", בהובלת המנצח פול מקריש (McCreesh).
זהו ביקורו השני של ההרכב בפסטיבל אילת, ומקריש (56) שמח מאוד לקראתו. "פה יורד עכשיו שלג", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו באנגליה. "זה נחמד מאוד להגיע מהקור האנגלי לעיר נופש חמה".
תכנית הקונצרט תכלול יצירות מאת קורלי (קונצ'רטו גרוסו אופוס 6 מספר 4) והנדל (הקנטטה לסופרן Donna, che in ciel di tanta luce splendi וה"דיקסיט דומינוס" המפורסם). "הקנטטה של הנדל שנבצע אינה מוכרת יחסית, אבל היא יצירה מעניינת מאוד", אומר מקריש. "זו יצירה בת כחצי שעה, שחוברה בשנת 1707. הנדל היה אז ברומא, בחור צעיר בן 22. הוא היה גרמני שהובא לרומא ע"י הפטרונים האיטלקים שלו, ורצה להיות יותר רומאי מהאפיפיור. בעיר היתה רעידת אדמה גדולה, ולמרבה הפלא רק אנשים ספורים נהרגו. הקנטטה הזו היא מעין "יצירת הודיה" על הנס. זו מוזיקה משוגעת של איש צעיר, יצירה מלאת אנרגיה עם שירת 'קולורטורה' ווירטואוזית של זמרת הסופרן. יש בה גם פרק איטי, שבו יש את המוזיקה הכי יפה".
נהוג לומר על הנדל שגנב רעיונות מוזיקליים מאחרים ומעצמו. מה דעתך על זה?
"זה דיון חסר חשיבות. התפיסה הזו נובעת מגישה פוריטנית מהמאה ה- 19, שהציגה את ההלחנה כמשהו שקשור להשראה. הנדל היה מלחין פרגמטי, והשתמש במה שהיה לו ביד. באותה תקופה היה מקובל לגמרי להשתמש במוזיקה קיימת ולארגן אותה מחדש. גם באך עשה זאת הרבה, ואפילו בטהובן. הרי לא היו אז זכויות יוצרים. אי אפשר לשפוט זאת בקריטריונים של ימינו".
מה דעתך על מה שקורה כיום בעולם ביצוע המוזיקה המוקדמת, יחסית לעבר?
"התחום הזה גדל מאוד. יש לזה הרבה צדדים טובים: התפתחו סגנונות שונים בתוך התחום, גילינו הרבה מוזיקה שהיתה זנוחה לגמרי, והמודעות לתחום כולו עלתה. אבל יש גם צדדים רעים. לדוגמא, במידה מסוימת הוא נעשה תעשייה והפסיק להיות חדשני. בעיה נוספת היא שאין להרכבי הבארוק את אותו הכסף שיש לתזמורות הגדולות. יש פחות תקציבים, ויש יותר מדי הרכבים יחסית לקהל. בעיה נוספת היא שמבצעים הרבה את היצירות המוכרות ולא מעזים לבצע יצירות נדירות. חלק ממנהלי הפסטיבלים מעזים עם רפרטואר לא מוכר, אבל רובם לא מוכנים להסתכן והולכים על בטוח".
"למרות כל הבעיות, יש היום הרבה אנשים שעוסקים במוזיקת בארוק", הוא מוסיף. "באופן מוזר כולם מתפרנסים. אבל זה תחום שקשה לשרוד בו. לשמחתי, אני מנצח גם על תזמורות גדולות, ומרוויח מספיק כדי שלא אצטרך לדאוג מבחינה פיננסית. אבל למי שעוסק רק בבארוק החיים יותר קשים".
אתה לא רואה את עצמך קודם כל כמומחה במוזיקה של הבארוק?
"ממש לא. הבסיס שלי הוא של רפרטואר מאוחר יותר, מהמאות ה- 19 וה- 20. הזיהוי שלי כמומחה בארוק הוא זיהוי שגוי. הוא נעשה רק כי את הרפרטואר המאוחר יותר לא הקלטתי, ורוב ההקלטות שלי היו למוזיקה מוקדמת. את חלק מההקלטות האלו אני אפילו אוהב", הוא מוסיף בהומור בריטי דק.
"כל מוזיקה זקוקה לביצוע בסגנון משלה", הוא אומר. "צריך להבין את התקופה, את הכלים, את התזמורת, את עבודת הקשת בכל תקופה וכדומה. אני לא מוזיקולוג ולא 'מומחה בארוק', אלא פשוט מאמין ביכולות שלי כמוזיקאי. אם להיות פוליטי לרגע, יש מנצחים צעירים שחושבים שאם יש להם בתזמורת שתי חצוצרות עתיקות הם יכולים לבצע ביצוע אותנטי. זה שטויות. כדי להבין את המוזיקה הסימפונית הגרמנית צריך להבין קודם כל את כל ההיסטוריה המוזיקלית שעליה היא צמחה. מי שלא מבין את פרטוריוס לא מבין את באך, ומי שלא מבין את באך לא מבין את כל המלחינים הגרמנים של המאה ה- 19. לשמחתי, חברת "דויטשה גרמופון" שילמה לי בזמנו כדי לעשות הקלטות של כל המלחינים האלו, כך שזכיתי לעסוק בזה ואני מבין איך המוזיקה עובדת".
פורסם ב"מעריב", 20.1.2017
לוצ'יה די למרמור באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker
האופרה "לוצ'יה די למרמור" של דוניצטי עלתה באופרה הישראלית רק לפני חמש שנים, בניצוחו של דניאל אורן. לא ברור מה כל כך בער לאופרה להעלות אותה שוב כעת, במיוחד כשמדובר בבימוי כה משעמם וחסר השראה כמו זה שקיבלנו אמש. מצד שני, מבחינה מוזיקלית מדובר בהצלחה. מקהלה, תזמורת, סולנים, ניצוח- כמעט הכול נשמע טוב בהפקה הזו. לולא הבימוי החיוור, ההמלצה עליה היתה הרבה יותר נלהבת.
"לוצ'יה די למרמור" מבוססת על רומן של סר וולטר סקוט, ועלילתה מתרחשת בסקוטלנד. היא מספרת את סיפור אהבתם הטראגית של לוצ'יה ואדגארדו, שלא מתממשת עקב שיקולים פוליטיים ומסתיימת במותם של הגיבורים (היא משתגעת ומתה, הוא מתאבד). המנצח דניאל קלגארי (Callegari) החליט הפעם לבצע במלואם את הקטעים שהושמטו בהפקה מ- 2012, כך שהאופרה ארוכה בחצי שעה לערך מאשר אז. כשהם מבוצעים – כפי שהתכוון המלחין- האופרה אמנם מעט ארכנית, אבל אפשר להבין ביתר קלות את השתלשלות העלילה ואת המוטיבציות של הדמויות.
המוזיקה שכתב דוניצטי נותנת משקל גדול ליכולת הקולית של הסולנים בתפקידים הראשיים, במיוחד זה של לוצ'יה. זהו תפקיד "בל קנטו" קשה מאוד, שכתוב לסופרן "קולורטורה דרמטי" ודורש וירטואוזיות קולית מסחררת. בצוות שהופיע אמש (קאסט ראשון) שרה את התפקיד הזמרת הספרדיה מאריה חוסה מורנו (Moreno), זמרת מצוינת ששרה בצורה מרשימה מאוד ובקול חודר ומרגש. עם זאת, ב"אריית השיגעון" המפורסמת לא הצליחה להרטיב את העיניים כמצופה. מעניין איך תתמודד עם התפקיד הילה באג'יו הישראלית, ששרה בקאסט השני.
אלקסיי דולגוב (Dolgov), בתפקיד אדגרדו, התחיל עם קול מעט חזק ומתכתי מדי, אבל בהמשך הפך לאחד הכוכבים של הערב. התפקיד מיועד לטנור לירי, אבל הדרמטיות והעוצמה של דולגוב דווקא התאימו לדמותו הנסערת והטראגית של המאהב הצעיר. הבאס דאריו רוסו (Russo), בתפקיד ריימונדו, והבריטון מאריו קאסי (Cassi), בתפקיד אנריקו, היו טובים מאוד. גם המקהלה והתזמורת נשמעו מצוין תחת ידיו הבטוחות של דניאל קלגארי. בהחלט הישג מוזיקלי גדול לאופרה הישראלית.
הצד הוויזואלי, כאמור, הוא סיפור אחר לגמרי. "לוצ'יה" היא אופרה די סטטית, ובימוי נבון אמור לשבור את הסטטיות הזו ולתת לאופרה נפח וצבע. הפעם זה לא קרה. התפאורה נשארת זהה לאורך כל האופרה, עם שינויים מינוריים בלבד; ההעמדות בסיסיות מאוד, ולאורך רוב היצירה פשוט עומדים ושרים; ובנוסף לכל זה, התאורה בעייתית. במיוחד הפריעה הבחירה להקרין מהבמה לאורך דקות ארוכות אור מסנוור, שממש הציק בעיניים. מצד שני, האור הזה מנע מהקהל למשך כמה דקות מבורכות את שלל העיסוקים שניצפו יותר מאוחר בחסות האפילה (שיטוט בסלולרי, נימנום, ובשורה מאחורינו אפילו ארוחת ערב קלה).
לסיכום: הצלחה גדולה מבחינה מוזיקלית, בינוניות גדולה מבחינה בימתית, וחוויה כללית של "עוד ערב באופרה".
"לוצ'יה די למרמור" מאת דוניצטי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל קלגארי. בית האופרה, 17.1.17.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 18.1.17
בעיקר מוזיקה 