ראיון עם המנצח הישראלי ברק טל

פורסם ב"גלובס", 1.11.2005

לפני חמש שנים, כשהיה בן 25, החליט המנצח הצעיר ברק טל לעשות מעשה נועז: הוא הקים הרכב קאמרי חדש, שכל חבריו מנהלים במקביל קריירה סולנית. ההרכב, "אנסמבל סולני תל-אביב", הפך בן-לילה לסיפור הצלחה. בקונצרטים הראשונים שלו היה צריך לשפשף את העיניים והאוזניים: מי היה מאמין שיהיה בארץ הרכב צעיר, עם צליל נקי ומבריק, שחבריו לא רק מנגנים מעולה אלא גם מלאי התלהבות ושמחת נגינה. איפה הם ואיפה נגני התזמורות הקאמריות האחרות בארץ, אלו עם הצליל הכבד והעיניים הכבויות, שמשכורתם מגרדת את שכר המינימום וככה הם גם נשמעים. הביקורות על האנסמבל החדש היו נלהבות, ורובן עדיין כאלו. היום כבר יש גם מעט ביקורת על האנסמבל, אבל עדיין צריך להיות חירש כדי לא להכיר בעובדה שמדובר בתזמורת הקאמרית הטובה ביותר בארץ.

"היה לי חלום ליצור משהו שלא היה קודם", מסביר ברק טל את המניע להקמת ההרכב. "רציתי להקים תזמורת שמורכבת מנגנים מצוינים, שכולם גם חברים ותיקים. הרעיון היה שלא נהפוך להיות מקום עבודה כמו יתר התזמורות, אלא שנעשה מוסיקה באהבה ובהתלהבות אמיתית". כדי לשמור את הניצוץ והרעננות האנסמבל מקפיד לבצע רק כחמישה פרויקטים בשנה, וכל חבריו מועסקים כפרילאנסים.

טל מספר שבזמן הקמת ההרכב חברים רבים שלו נסעו ללמוד בחו"ל, ונשארו שם. "מהחברים בחו"ל שמעתי כל הזמן שכאן אין למוסיקאי מה לעשות", הוא אומר. "מכיוון שאני עצמי חי בארץ, חשבתי שתזמורת סולנים כזו יכולה להיות עוגן מוסיקלי למי שרוצה לעשות גם בארץ מוסיקה ברמה גבוהה". באופן פרדוקסלי, הוא צדק רק חלקית: חלק מנגני האנסמבל חיים בשגרה בחו"ל, ומגיעים לכאן רק כשיש להרכב פרויקטים. וכמה שזה נשמע לא יאמן, הם באים רק בשביל הכיף: לאנסמבל אין כסף לשלם להם על הקונצרטים, אלא רק לממן את כרטיסי הטיסה לארץ וחזרה. וגם זה לא יאומן: טל עצמו, וגם המנהלת האדמיניסטרטיבית של ההרכב, עובדים בהתנדבות. "אין לנו אפשרות כלכלית לעמוד בהוצאות", הוא אומר. "וכדי שנוכל לשלם לנגנים אני לא מקבל כסף על הקונצרטים". רק בעונה הבאה יתחיל לראות מהעניין קצת כסף, בזכות מענק ממועצת הפיס שתאפשר לשלם לו שכר מנצחים.

למה לכם את כל הכאב ראש, ועוד בחינם?
"אנחנו עושים את זה בגלל האמונה באנסמבל", הוא אומר. "זה הרכב שנותן תשובה למוסיקאים ישראלים שלא רוצים להתייבש בתזמורות, וגם לכאלו שיושבים בחו"ל ורוצים קשר עם הארץ. אנחנו מקווים להגיע למצב שגם נצליח להתפרנס מזה, כמו שראוי לנגנים ברמה כזו".

התזמורת עובדת על כל פרויקט ברמת הכנה יוצאת דופן בארץ, כולל חזרות רבות של כל אחת מהחטיבות בנפרד. "יש המון מעורבות של הנגנים", אומר טל. "אנחנו בקשר מתמיד לגבי תהליך העבודה, וגם נפגשים הרבה בנסיבות חברתיות". בהרכב יש לא פחות מארבעה זוגות, כולל טל עצמו (אשתו רחל מנגנת בחטיבת הכינור הראשון). לעובדה שכל הנגנים חברים היה גם מחיר, איתו היו צריכים ללמוד להתמודד. "בהתחלה היתה הרבה יותר סחבקיה", הוא מספר. "זה היה מעין מפגש חברתי. היום אנחנו הרבה יותר מקצועיים מהבחינה הזו. החזרות מתנהלות כמו תזמורת מקצועית לכל דבר, וכולם מקבלים את זה".

ועם זאת, היתה באנסמבל תחלופת נגנים, שיש מי שטוען שהביאה לירידה ברמה.
"אני לא מרגיש שהיתה ירידה ברמה", אומר טל. "זה נכון שחברי רביעיית "אביב", שהיו איתנו בשנתיים הראשונות, עזבו. הקריירה שלהם נסקה, והיה קשה לתאם תאריכים שלא יתנגשו בלוח ההופעות שלהם. אבל עדיין יש בהרכב שתי רביעיות קבועות, רביעיית "כרמל" והרביעיה הישראלית למוסיקה עכשווית. רמת הבסיס של הנגנים היא מאד גבוהה".

בשבוע הבא פותח "אנסמבל סולני תל-אביב" את העונה החמישית שלו, שתתקיים בת"א ובחיפה. בקונצרט הראשון יתארח הישראלי לשעבר צבי מניקר, נגן פסנתר פטישים בעל שם עולמי (פסנתר פטישים הוא הגירסה המוקדמת לפסנתר המודרני). הוא ינגן עם האנסמבל את הקונצ'רטו מס' 15 לפסנתר ותזמורת של מוצרט, בקונצרט בו יבצעו גם יצירות מאת ברטוק, היידן ועמית גילוץ, מלחין ישראלי בן 24. שילוב היצירה של גילוץ בתכנית הוא חלק ממאמץ כללי של טל לשלב יצירות של מלחינים ישראליים צעירים בתכניות התזמורת. "בסופו של דבר, אנחנו תזמורת ישראלית", הוא אומר. "אם לא אנחנו נבצע יצירות של מלחינים ישראליים, אז מי כן? זה כך בכל העולם: תזמורות פיניות, לדוגמא, הכירו לעולם את ראוטווארה. תזמורות גרמניות הכירו לעולם את וולפגנג רים. חשוב לנו שהקהל ידע מה קורה פה בתחום היצירה המקורית". כך יבוצעו העונה גם יצירות של יחזקאל בראון, מנחם ויזנברג וציפי פליישר. יצירה ישראלית אחת בכל קונצרט, עטופה היטב במוצרט, מנדלסון או היידן.

כיוון רפרטוארי נוסף שטל שואף אליו הוא להפוך את התזמורת למומחית במוסיקה מתקופת הבארוק תוך שימוש במיתרי גיד ובקשתות בארוק, מה שקרוי בקיצור "כלי תקופה". כבר השנה יעשה צעד ראשון בכיוון, כשההרכב ינגן בהדרכתה של קתי דברצני, ישראלית לשעבר הנחשבת לאחת מכנרות הבארוק המובילות בעולם. בעונה הבאה כבר יהיו שני קונצרטי בארוק, ובעתיד טל מתכנן להפוך זאת למיני-סדרה. "באירופה, הביצוע התקופתי כבר מובן מאליו", הוא אומר. "זו נגינה קלילה וחיננית יותר, עם פחות ויבראטו (הרעדה של המיתרים) ובלי מניירות רומנטיות. במוסיקה מהתקופה הקלאסית, זו הפרשנות שלי גם היום. הרי רק כך אפשר להעביר את הרעננות, ההומור והדמיון של היידן ומוצרט. אבל במוסיקה מתקופת הבארוק צריך גם להכיר את העבודה עם הכלים השונים, עם מיתרי הגיד והקשתות הבארוקיות, ואנחנו הולכים להיכנס לעניין בכל הרצינות".

ומה בעתיד? הרי הקהל הישראלי למוסיקה קלאסית מבוגר מאד, וצעירים כמעט לא באים. אתה לא חושש שעוד שלושים שנה לא יהיה לך קהל?
"דווקא לא. יש לא מעט צעירים בקהל שלנו, שמתלהבים מהרוח הצעירה ומההרגשה שמדובר במשהו תוסס ורענן. אבל זה נכון שרובם מוזיקאים. לגבי הקהל הרגיל, באמת רובם מבוגרים. זו בעיה כללית בעולם, שרק מעט צעירים אוהבים מוסיקה קלאסית. כדי שיהיו יותר, צריך חינוך מגיל צעיר. האמת היא שגם האנסמבל התחיל לפעול בעניין. יצרנו תזמורת עתודה, שחבריה לומדים בקונסרבטוריונים של שטריקר בת"א וגבעתיים. היא עובדת איתנו, וחבריה לומדים הרגלי עבודה טובים בתזמורת. בנוסף התחלנו עכשיו פרויקט חינוכי בשיתוף מכללת לוינסקי, בו אנחנו מעבירים קונצרטים לבתי ספר, כולל מפגשי הכנה. אבל מה שהכי חשוב זה שאנחנו משדרים רעננות ומושכים קהל צעיר. התפקיד של מוזיקאי היום הוא לא רק לנגן, אלא גם לגייס קהלים. היום, לדעת לנגן טוב זה רק חלק מהעבודה. חלק לא פחות חשוב זה שיווק, יחסי ציבור ויזמות. רק בזכות זה הקהל לא יעלם".

"אנסמבל סולני ת"א". מנצח: ברק טל. הקונצרט הראשון יתקיים בקונסרבטוריון שטריקר בת"א, 6.11.2005