דילוג לתוכן

ביקורת קונצרט: מנפרד הונק מנצח על ויינברג וברהמס בפילהרמונית

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300.jpg

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

שורה תחתונה תחילה- לא מושלם, אבל יופי של קונצרט. מנפרד הונק הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, והפעם ניצח על שתי יצירות: הקונצ'רטו לכינור בסול מינור של מייצ'יסלאב ויינברג, ו"רקוויאם גרמני" הכביר מאת ברהמס (לסולנים, מקהלה ותזמורת).

ויינברג, יהודי-פולני בן המאה העשרים, היה מיודד מאוד עם שוסטקוביץ' וראה בו מעין מנטור מוזיקלי. ואכן, הקונצ'רטו שלו לכינור מזכיר מאוד את סגנונו של שוסטקוביץ'. אפשר למצוא בו גם השפעות של מהלר, ברטוק, ומוזיקה יהודית ממזרח אירופה. יש בקונצ'רטו ארבעה פרקים- השניים החיצוניים מהירים ואנרגטיים, והפנימיים מלודיים יותר ומאופקים. לטעמי, שני הפנימיים אפקטיביים בהרבה, במיוחד פרק האדאג'ו שמאופיין בקווים ארוכים ואווירה מעודנת. זו מוזיקה רומנטית מאוד בסגנונה, אבל אינה גולשת לסנטימנטליות ולעיתים מצליחה ממש לרגש.

את הביצוע הסולני של הכנר דוד רדזינסקי, נגן ראשי בפילהרמונית, אהבתי מאוד. פעמים רבות, חברי תזמורת שמופיעים כסולנים מתאפיינים בנגינה עצורה וחסרת ברק- כאילו נמנעים מ"להשוויץ" ביכולות שלהם מול הקולגות. רדזינסקי, לעומת זאת, משדר צניעות טבעית מהסוג שמעורר אהדה מיידית. יש לו נוכחות בימתית נעימה וכובשת, ונגינתו היתה בעלת אופי מופנם ומרגש בפרקים האיטיים ונסערת כנדרש בפרקים האחרים. להדרן ניגן יצירה קצרה שחיבר אביו, יאן, על בסיס הנושאים של הקונצ'רטו מאת ויינברג. גם כאן, הכל נעשה באיפוק ובטעם טוב.

אבל, עם כל הכבוד למייצ'יסלב ויינברג, לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את ברהמס. "רקוויאם גרמני" היא אחת היצירות האהובות עלי ברפרטואר הווקאלי, והציפיות היו גבוהות בהתאם. הן הוגשמו ברובן, אם כי לא במאה אחוז. "רקוויאם גרמני" כתוב ברובו למקהלה, ולכן איכות המקהלה קובעת רבות את התוצאה הסופית. הפעם מתארחת בסידרה המקהלה הפילהרמונית מפראג, אורחת ותיקה בהיכל התרבות. זו מקהלה מקצועית ברמה גבוהה, עם קולות עוצמתיים, מדויקים ויפים (כולל של חטיבות הגברים, שבמקהלות ישראליות נוטות להיות החוליה החלשה). למעט בעיות מינוריות בניואנסים של דיקציה גרמנית (לדוגמא, v שנשמע כ- ו' במקום כ-פ'), זה היה ביצוע מקהלתי מצוין שקל ליהנות ממנו.

לגבי הסולנים- ככה ככה. הבאס-בריטון הסיני שניאנג הזכיר לי קליפ שראיתי לא מזמן, בו רואים רובוט שתוכנת כך שיהיה מסוגל לקלוע לסל מכל פינה במגרש. גם שניאנג הצליח להגיע בלי מאמץ ניכר לתווים הגבוהים שדורש ברהמס (כולל פה דיאז באוקטבה האמצעית), ובנוסף הציג נוכחות בוטחת וקול נעים וחזק. מה שחסרו לי אצלו הם הבעה סגנונית מעמיקה, ואותה איכות חמקמקה שאפשר להגדיר כ"נשמה יתרה". ואגב, גם אצלו היתה תקלת דיקציה מוזרה, בה בוטאה המילה Steht עם ס' בהתחלה. מוזר שהונק לא תיקן זאת בחזרות.

הסולנית השנייה היתה זמרת הסופרן הדרום קוריאנית סונהיי אים, שלמדה הן במולדתה והן בגרמניה. ברהמס כתב לסופרן ברקוויאם שלו תפקיד קטן למדי, בפרק החמישי בלבד. הוא בוצע בשירה נקייה, שאמנם לא השאירה רושם מיוחד אבל עשתה את העבודה כראוי.

והחשוב ביותר- הפילהרמונית, תחת שרביטו המדויק והובלתו מלאת ההשראה של מנפרד הונק, נשמעה בערב הזה מצוין. זו התרשמות די קבועה ביחס לתזמורת כבר תקופה ארוכה, ומשמח מאוד שזה המצב.

הערה לסיום: מכת הסלולריים, שדומה שפסחה עד כה על היכל התרבות, החלה להיכנס גם לשם. קשה לשבת היום בקונצרט בלי ששכן אקראי יחליט לבדוק הודעות או לקרוא מיילים בדיוק באמצע פרק, ויסנוור אגב כך את כל שכניו. אנא, ידידים יקרים, העירו לשכנים שזה מפריע לכם. אחרת הנורמה תשתרש ובאמת שכבר לא יהיה טעם ללכת לקונצרטים. בלי ריכוז מוחלט במוזיקה הולך לאיבוד הרבה מטעמו של הקונצרט החי, ואי אפשר להתרכז כשלידך מבזיק כל כמה דקות הווטסאפ של השכן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ויינברג וברהמס, עם המקהלה הפילהרמונית מפראג וסולנים. מנצח: מנפרד הונק (Honeck). היכל התרבות ת"א, 13.4.2019.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 14.4.2019

 

״אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה": ראיון עם המנצח כריסטוף אשנבאך

כריסטוף אשנבך קרדיט - _©LucaPiva.jpg

כריסטוף אשנבאך. צילום: Luca Piva

השבוע תתחיל בפילהרמונית סידרת קונצרטים בניצוחו של כריסטוף אשנבאך (Eschenbach), בן 79, מהמנצחים המעניינים והמעמיקים הפועלים כיום בעולם.

סיפורו האישי של אשנבאך מרגש במיוחד, ומסביר את הקשר העמוק שחש למוזיקה. הוא נולד בשנת 1940 בברסלאו, שהיתה אז בשטחה של גרמניה הנאצית. אביו, הריברט רינגמן, התנגד נמרצות למשטר הנאצי והתבטא נגדו בצורה גלויה. כעונש, גוייס בכפייה ל"חטיבת העונשין" של הוורמאכט: יחידה צבאית של אסירים, שנשלחו לאיזורי הקרבות המסוכנים ביותר. אביו נשלח עם יחידתו לחזית כדי להילחם נגד הצבא הרוסי, וכצפוי- לא חזר.

הטרגדיה של אשנבאך לא הסתיימה שם. אמו מתה עקב סיבוכים בלידה, והוא נותר יתום משני הוריו. עם תום המלחמה עבר עם סבתו למחנה פליטים, ושם, למרבה המזל, הצליחה דודתו לאתר אותו. היא ובעלה החליטו לאמץ את הילד, שנקרא מאז בשם משפחתם אשנבאך.

לדבריו, תפקידה המרכזי של המוזיקה בחייו עוצב בדיוק בתקופה נוראה זו. "הייתי ילד בתקופה הקשה ביותר של הדורות האחרונים, הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה", הוא מספר בקול שעדיין מסגיר התרגשות וכאב. "המוזיקה היתה זו שריפאה אותי ונתנה לי חיים. הייתי חולה, פליט. ראיתי מוות בכל מקום. הייתי אז בטראומה, ובמשך תקופה ארוכה לא יכולתי לדבר. אימי החורגת היתה פסנתרנית וזמרת, וכשראתה כמה המוזיקה מרגשת אותי הציעה לי לנגן. אמרתי מיד 'כן'. זו היתה המילה הראשונה שאמרתי מזה שנה. הייתי אז ילד בן שש".

מעניין שאתה זוכר בצורה כל כך בהירה חוויות מגיל שש.

"החוויות אז היו כל כך קשות שאי אפשר לשכוח אותן. ואני גם לא יכול לשכוח איך המוזיקה היתה ההצלה שלי. היא החזירה אותי לחיים".

=================

בסידרת הקונצרטים הקרובה ינצח אשנבאך על הסימפוניה התשיעית של מהלר, הסימפוניה האחרונה אותה הספיק המלחין להשלים לפני מותו בשנת 1911. בסוף הפרק האחרון שלה נפרד מהלר מהעולם בצלילים בלתי נשמעים, באחד הרגעים המטלטלים ביותר שחוברו בתולדות המוזיקה.

רבים מאוהבי מהלר סבורים שהסימפוניה התשיעית שלו היא המרגשת ביותר מבין יצירותיו. אתה שותף לדעה הזו?

"כן. זו יצירה בעלת עוצמה רגשית מהממת. הסימפוניה הזו מורכבת מאוד, בין היתר כי ארבעת הפרקים שלה שונים מאוד. הפרק הראשון אדיר, ומציג את הנושא של "פעמות הלב הפגומות" (מוטיב מוזיקלי שמשקף את בעיית הלב שממנה סבל מהלר בשנותיו האחרונות, ע.ש.). הפרק השני הוא סקרצו, שבו מהלר משלב נעימות עממיות. השלישי הוא ה"בורלסקה", שמשלבת רב-קוליות עם פרודיה ואופייה יותר וירטואוזי. ואז מגיע פרק האדאג'יו האחרון, עוצר הנשימה, שמסתיים בתחושה של אובדן".

אתה יכול לתאר את הגישה שלך ליצירה?

"מאוד קשה לדבר על היצירה הזו במילים. כמו שאמר בטהובן פעם על ה'מיסה סולמניס', זו מוזיקה שבאה מהלב והולכת אל הלב".

בשתי ההקלטות המצולמות שלו לתשיעית, קלאודיו אבאדו מרים את ידיו בסיום ומשאיר אותן באוויר למשך רגע ארוך של דממה. זו תפיסה שאתה מתחבר אליה?

"האמת היא שאני עושה אותו דבר", מחייך אשנבאך. "זה סיום שבו אי אפשר לסבול מחיאות כפיים מיד. הסאונד של הצלילים האחרונים חייב להישאר בלב של האנשים".

קרה לך פעם שמחאו שם כפיים מוקדם מדי?

"יש לי דרך שלא לתת לזה לקרות. זה מקום שבו הזמן עומד מלכת, וזוהי גם הג'סטה שאני מחווה בניצוח".

==========

כמנצח ותיק ומוערך, אשנבאך הוא מכרה זהב של ידע וניסיון בנושא הניצוח. התובנה הראשונה שלו עולה כשהוא נשאל מיהם המנצחים שהשפיעו עליו ביותר. "שמעתי הרבה מנצחים ולמדתי מהם הרבה, אבל הקפדתי שלא לתת לזה להשפיע על הניצוח שלי. אם יש דבר שאסור למנצח לעשות, זה לחקות מישהו אחר או לתת למישהו אחר לתרגם את המוזיקה בשבילו".

עם זאת, אשנבאך מזכיר שני מנצחים מהם למד הרבה. "הראשון הוא ג'ורג' סל (Szell). הוא היה מנצח מאוד אנליטי, ששם דגש על שקיפות ועל ארטיקולציה. השני היה הרברט פון-קראיאן, שהיה מאסטר של הפקת צבע תזמורתי ושל עיצוב קווים מוזיקליים ולגאטו".

לא היתה בעיה עם זה שניצח בעיניים עצומות?

"זו שאלה עדינה", צוחק אשנבאך. "זו אכן היתה בעיה, פחות עבורו ויותר עבור הנגנים. לנושא עצימת העיניים אני לא מתחבר. אני רוצה להיות בקשר עם הנגנים".

מהו בעיניך מנצח טוב?

"קודם כל, מנצח טוב צריך להיות מוזיקאי מעולה. הוא צריך לדעת לנתח פרטיטורה לא רק מבחינה אנליטית, אלא גם מבחינת צבע ורגש. שנית, הוא צריך שתהיה לו סמכות טבעית מול התזמורת ויכולת להעביר את התפיסה שלו בצורה ברורה. שלישי הוא כל מה שקשור לשפת גוף. זה משהו שאו שיש או שאין".

מה לגבי שימוש בפרטיטורה? עד כמה משמעותי שהמנצח ינצח בע"פ?

"אני לא מנסה בהכרח לנצח בעל-פה. אני אמנם כמעט לא מסתכל בפרטיטורה בזמן הניצוח, אבל היא נותנת לי השראה. זה כמו חבר טוב שנמצא איתך. מה שחשוב הוא שהפרטיטורה לא תפריע לקשר עין עם התזמורת".

עד כמה אתה מקפיד לתת ביט או לספור בצורה ברורה?

"אם יש לך דעה ברורה על המוזיקה, ואתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אז גם ההבעה תהיה ברורה".

"החוכמה הגדולה היא לא רק לנצח בקונצרט, אלא לפתח טכניקה טובה של ניהול חזרות", מסביר אשנבאך. "כשאני עוצר את התזמורת בחזרה אני מסביר במילה אחת או שתיים מה אני רוצה שיתקנו, בלי לדבר יותר מדי. את התיקון צריך לומר במילים ברורות, לא רק במושגים של אווירה אלא גם מבחינה טכנית-אנליטית. ודבר אחרון- צריך לזכור שאנחנו עושים מוזיקה יחד. התיקון הוא גם עבורי".

במערכת היחסים שלך עם התזמורת, עד כמה אתה כופה את דעתך המוזיקלית על נגנים סולנים בתוך התזמורת? וכמה אתה מוכן להתגמש כדי שהם ירגישו שהם עושים איתך מוזיקה ביחד ולא מתוך הוראות מלמעלה?

"זה עניין של תן וקח. אני מביא לתזמורת את האינטרפרטציה שלי, אבל גם מאוד פתוח לרעיונות. אם יש פרשנות של סולן שיכולה להיכנס לקונספט שלי, אני מקבל אותה בשמחה. עם הפילהרמונית הישראלית זה קל, כי כל המוזיקאים שם הם אמנים. כולנו עושים מוזיקה מאותה סיבה, ולכולנו יש אותה אינטליגנציה ואותה יכולת רגשית. זו תזמורת שאני שואב עונג מהמוזיקה שהיא עושה".

ואם יש התנגשות בין הדעה שלך לבין מישהו מהנגנים?

"אין נכון או לא נכון במוזיקה. אם נגן ינגן משהו שלא יתאים לקונספט שלי אסביר למה זה לא מתאים לדעתי, ואנסה לשכנע למה אני צודק".

מדברים היום הרבה על תהליך הגלובליזציה, שמחק את הצליל המובחן של תזמורות שונות והפך את כולן לדומות. מה דעתך בדיון הזה?

"הנושא הזה לא מעסיק אותי כל כך. אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה. החוכמה בביצוע מוזיקלי היא ליצור סאונד מתאים לדביסי, מוצרט או כל מלחין אחר, ולא להתמקד דווקא בשאלה איך נשמעת תזמורת כזו או אחרת".

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 1.4.2019. 

 

 

 

 

 

ביקורת אופרה: "נשף מסיכות" באופרה הישראלית

נשף מסיכות צילום יוסי צבקר (2)

"נשף מסכות". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית סימנה סטנדרט גבוה מאוד עם ההפקה הקודמת שלה, "סלומה" של ריכרד שטראוס. ההפקה הנוכחית- "נשף מסיכות" של ורדי- אינה מתעלה אמנם לאותה רמת הריגוש, אך גם היא מהנה ומומלצת.

עלילת האופרה בקצרה: ריקרדו הוא מושל בוסטון, אי שם במאה ה- 18. רנאטו הוא המזכיר שלו, וגם חברו הנאמן והקרוב ביותר. את האידיליה הזו מפרה העובדה שריקרדו (המושל) מאוהב באמליה, אשתו של רנאטו (המזכיר). אמליה מאוהבת בו בחזרה, אך שומרת אמונים לבעלה. רנאטו טועה לחשוב שאמליה בוגדת בו עם ריקרדו, וברוב קינאתו מחליט לרצוח אותו. הוא, יחד עם שני קושרים אחרים, מנצלים את נשף המסכות שעורך המושל כדי להסתיר את זהותם ולרצוח את ריקרדו ביתר קלות. כמקובל באופרות דרמטיות, מגלה רנאטו שחשדו היה מוטעה רק אחרי שדקר את חברו היקר למוות. מסך.

על ההפקה הנוכחית מנצח דניאל אורן, מנהלה המוזיקלי היוצא של האופרה הישראלית. אורן הוא מאסטר אמיתי ברפרטואר האיטלקי הרומנטי, והיה ניכר שהוא שוחה באופרה הזו כמו דג במים. הוא הוביל כדרכו ביצוע דרמטי, עשיר ונמרץ, וחבל רק שלא נמנע מהנהמות האופייניות לו בזמן הביצוע. הנהמות האלו בלטו במיוחד בקטע המקהלה בו לועגים הקושרים לרנאטו על כך שלא ידע את זהותה של אשתו. כשהזמרים שרו חלש את המילה Citta ("עיר"), ניתן היה לשמוע את ה"לחישה" התומכת של דניאל אורן חזק לא פחות מהשירה שלהם. זה כיף לראות מנצח שכל-כך מושקע במוזיקה, אבל הנהמות האלו די מפריעות למי שיושב מקדימה.

בכל הנוגע למבצעים, היה כאן הרבה ממה להתפעל. ראשית, זה היה ערב מפואר של מקהלת האופרה הישראלית. היא נשמעה מצוין, עם צליל מקהלתי מגובש וחזק כפי שכבר הרבה זמן לא שמעתי. שאפו. גם תזמורת האופרה נשמעה היטב.

מבין הסולנים בלטו שניים. הראשון היה הטנור האוקראיני ולנטין דיטיוק (Dytiuk), בתפקיד המושל ריקרדו. לטעמי הוא היה מסמר הערב, עם טנור עשיר, חם ומלא הבעה. הנוכחות הבימתית שלו מעט עצית, אבל מבחינה קולית הוא נפלא. הכוכבת השנייה היתה אירה ברטמן הישראלית, בתפקיד המרכזי של אמליה (Amelia). כדרכה, היא הציגה קול מרגש, הופעה נוגעת ללב ושליטה קולית מרשימה. אריית התחנונים הגדולה שלה לבעלה, המבקש להרוג אותה בגלל שהוא טועה לחשוב שבגדה בו, היתה אחד הרגעים החזקים באופרה. גם הדואטים שלה עם דיטיוק סימנו כמה משיאי הערב.

הבריטון הרומני יונוץ פסקו (Pascu), בתפקיד רנאטו, היה השלמה מעניינת לדיטיוק: הנוכחות והמשחק שלו מרשימים מאוד, הקול- קצת פחות. ועדיין, זו היתה שלישייה ברמה גבוהה מאוד. הזמרים בתפקידים המשניים יותר, כמו בדרך כלל, נעו בין "טוב מאוד" ל"סביר מינוס". בין המוצלחים יותר בלטה זמרת המצו-סופרן הרוסייה אגונדה קולאבה (Agunda Kulaeva) בתפקיד מגדת העתידות אולריקה, בעיקר אחרי שהתחממה קצת.

האזהרה הקבועה לאופרה הישראלית רלוונטית כאן כמו תמיד- הביצוע ששמענו ביום חמישי היה של הקאסט הראשון, ומובן מאליו שתיתכן חוויה שונה לגמרי עם הקאסט השני.

הבימוי הפעם הוא של מיכאל זנאנייצקי, שמוכר היטב מעבודותיו הקודמות באופרה הישראלית. זהו בימוי ריאליסטי יחסית, אסתטי ואפקטיבי. המרכיב הזכור ביותר בו הוא הרגע בו מופיע פסלו של המושל ללא ראש- מעין רמז לסוף ידוע מראש.

לסיכום: מקהלה מצוינת, סולנים טובים מאוד בתפקידים הראשיים, בימוי מוצלח, וניצוח נלהב (שלא לומר נלהב מדי) של דניאל אורן. מומלץ מאוד.

****

והערה לסיום:

היה מרתק לראות את קרב המוחות בין דניאל אורן לבין הקהל בשלב ההשתחוויה. אורן מנסה בקביעות לחנך את הקהל הישראלי להתנהג כמו בני אדם- כלומר, להישאר למחוא כפיים ולא לברוח החוצה אחרי שנדם הצליל האחרון. כדי להשיג זאת, הוא מחזיק את שורת הזמרים ואת התזמורת בעמידה לאורך זמן ולא נותן להם לרדת. לרבים בקהל זה לא ממש מזיז, והם נוהרים בהמוניהם אל הדלתות כדי להיות הראשונים בחנייה. הזמרים עומדים נבוכים ומתים לרדת מהבמה, אבל אורן מחזיק אותם שם עד שהאולם כבר חצי ריק. למרבה הצער, רבים בקהל מסרבים להבין את הרמז.

"נשף המסכות" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. יום חמישי, 7.2.2019. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

ביקורת אופרה: "סלומה" באופרה הישראלית

סלומה צילום יוסי צבקר

"סלומה" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

המלצה חמה: ההפקה הזו ל"סלומה" של ריכרד שטראוס היא אחת המוצלחות שראיתי בשנים האחרונות באופרה הישראלית. זו הפקה שכמעט הכל עובד בה: הניצוח (דן אטינגר), התזמורת (הסימפונית ראשל"צ), הבימוי (איתי טיראן), הסולנים בתפקידים הראשיים, התפאורה, התלבושות והתאורה. וכמובן, מעל כולם, הטקסט הגאוני של אוסקר ויילד והמוזיקה הכבירה של ריכרד שטראוס.

הסיפור מאחורי "סלומה" מציג את הנפש האנושית על שלל יצריה האפלים: תשוקה אובססיבית שמובילה לאסון (סלומה), העמדת נהנתנותו האישית של השליט מעל טובת הממלכה (הורדוס), דבקות דתית הזויה (יוחנן), חוסר יכולת או רצון לראות את האחר (כולם) וכך הלאה. יש פה גם הצגה מופלאה של ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין אמונה דתית חסרת פשר לבין יצרים אנושיים נורמליים. עיצוב הדמויות שעשה איתי טיראן נפלא, במיוחד זו של הורדוס שעוצבה באופן שהזכיר את Doctor evil מסדרת "אוסטין פאוארס".

כל האינטרסים והתשוקות שמפעילים את הדמויות ב"סלומה" מועברים בצורה ישירה לגמרי, ללא שום אריות מתייפייפות. שטראוס הלחין את הטקסטים האלו במוזיקה סוחפת, מטלטלת, שדורשת מהזמרים יכולות על-אנושיות (בין היתר, הצורך להתגבר על תזמורת גדולה). למרבה השמחה מערכת האיזון האקוסטי המותקנת באולם עשתה עבודה טובה מאוד, והזמרים נשמעו היטב למרות הסאונד התזמורתי החזק.

שלושת הזמרים בתפקידים הראשיים היו מצוינים: אליזבט סטריד (Strid) בתפקיד סלומה, כריס מריט (Merritt)  כהורדוס, ועדנה פרוחניק (Prochnik) כאשתו הרודיאס. דן אטינגר הוביל את כולם, כולל התזמורת, ביד בוטחת ומלאת אנרגיה. בכל הנוגע למוזיקה, זה היה ערב ברמת ביצוע שלא נשמעה באופרה הישראלית כבר זמן רב. אטינגר מונה זה לא מכבר למנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, והערב הזה סיפק הוכחה ניצחת לכך שמדובר במינוי מעולה. כאמור, שבחים רבים מגיעים גם לבימוי, התפאורה והתאורה. ההסתייגות היחידה שלי היתה מהאלמנט הריקודי, שנפל מעט מיתר המרכיבים. מעבר לכך, ההפקה מומלצת בחום רב. טיפ קטן: כדאי לזכור שהאופרה אורכת כשעה ו- 45 דקות, ומבוצעת ללא הפסקה.

בהזדמנות זו אני משתף כאן את אחד הסרטונים החביבים עלי בהקשר ל"סלומה": בחור צעיר, שללא ספק מאוד אוהב מוזיקה, מבצע ליפ-סינק לאריה האחרונה של סלומה בעודו חובש לראשו מטלית רצפה. פרייסלס. לצפייה לחצו כאן. 

"סלומה" מאת ריכרד שטראוס באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. במאי: איתי טיראן. בית האופרה ת"א, 8.1.2019. 

שירים ללא מילים: תומאס המפסון (בריטון) ומאצ'יי פיקולסקי (פסנתר) באולם צוקר בת"א

תומס המפסון-קרדיט Jiyang Chen

תומס המפסון. צילום: Jiyang Chen

הרסיטל הזה השאיר אותי ברגשות מעורבים: תשואות לאמן, הסתייגות עמוקה משיקולי המארגנים. מבחינה מוזיקלית, הרגש היה של הודיה והתפעלות. תומאס המפסון הוא זמר נהדר ואמן במה מהמעלה הראשונה, וההאזנה לו סיפקה חוויה אמנותית עמוקה. כלפי המארגנים, לעומת זאת, התחושה היתה בעיקר של כעס. הסיבה: הדף היחיד שחולק בקונצרט היה של שמות המלחינים והשירים. בלי מילות השירים, בלי תרגומים. התוצאה: מי שאינו מכיר את השירים, או שאינו דובר גרמנית, היה צריך לנחש במה מדובר. איך אפשר לשלוח ככה אמן לבמה?

מסתבר שאפשר. כדי לשמור על קשב של קהל עם טקסט שהוא לא מבין צריך זמר קוסם, והמפסון היה אכן כזה. הוא אמנם כבר לא ילד (הוא בן 63), אבל עדיין שר בקול מלא עוצמה והבעה. ולא פחות חשוב, יש לו יכולת מופלאה ליצור אווירה חמה ואינטימית עם הקהל. כבר בפתיחת הרסיטל הצליח לשבור את הקרח בעזרת הערה מחויכת על הטלפונים, ולאורך הערב כולו יצר דינמיקה של קשב מתוך אהבה למוזיקה. פשוט אמן גדול.

הרסיטל כלל שירים מאת שוברט, ליסט ומהלר. הפתיחה, עם שישה שירים מתוך "שירת הברבור" של שוברט, היתה לטעמי החלק הפחות מסעיר של הערב. בין היתר, בגלל זימזום מטריד ובלתי פוסק באולם (מכשיר שמיעה סורר? רעש מאחורי הקלעים? כנראה שלא נדע לעולם). למרות זאת, הצליח המפסון להפיק רגעים עוצרי נשימה בשיר "תמונתה" (Ihr Bild), שביצועו היה אחד משיאי הערב.

את החלק הראשון המשיכו שלושה שירים מאת ליסט, שהשירים האמנותיים שחיבר אינם מבוצעים תדיר. בלט ביניהם השיר "בריין, הנהר הקדוש", לטקסט של היינריך היינה. השיר הזה מוכר היטב בזכות המוזיקה שהלחין לו שומאן, שמופיעה במסגרת המחזור "אהבת משורר". אצל ליסט הוא שיר נפרד, ולטעמי לא פחות מוצלח מזה המפורסם של שומאן. כדאי מאוד להכיר. עוד בלט השיר "שלושה צוענים" של ליסט, על-פי פואמה של ניקולאוס לנאו (Lenau). היעדרו של טקסט מתורגם היה פה בולט מאוד, כיוון שמדובר בפואמה ארוכה ולא מוכרת והצורך לנחש את הסיפור היה ממש מעצבן.

החלק השני של הרסיטל היה כולו מהלר, רובו ככולו מתוך המחזור "קרן הפלא של הנער". המפסון מחובר לשירים של מהלר כבר מתחילת הקריירה שלו, וגם הפעם הביצוע שלו סיפק חוויה עמוקה. מצד אחד הוא שר באופן מעורב ודרמטי מאוד, אבל מצד שני הגיש את השירים בצורה אישית וב"גובה העיניים". התחושה המתקבלת היא של זמר שמשתף אותך בחוויה האישית שמעבירה המוזיקה, ולא מנסה "לחנך" אותך. וכשמישהו משתף אותי בחוויה שהוא מרגיש בכל ליבו, אני שמח מאוד להקשיב.

בניית השירים בחלק השני הביאה לשיא אחרי שיא. אחד מהם היה הביצוע לשיר "חיי שמיים", שמוכר יותר בגירסה לזמרת סופרן מהסימפוניה הרביעית. שיא נוסף היה בשיר האחרון, "אור קדמון", שגם הוא מוכר יותר בגירסה למצו-סופרן (מסימפוניה מספר 2). הפעם הוא בוצע בבריטון הלירי של המפסון, בשירה והגשה נפלאות. כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה בקונצרט.

את הרסיטל חתמו שני הדרנים, "אגדת ריין" של מהלר והשיר האמריקאי "שננדואו", שהשאירו את הקהל נרגש ונלהב. מילה טובה מגיעה גם לפסנתרן מאצ'יי פיקולסקי (Maciej Pikulski), שליווה ברגישות ובלי לקחת לעצמו את הפוקוס מהזמר שלשמו התכנסנו. יופי של רסיטל.

הערה אחרונה לגבי התרגום: בקונצרט זה לא חולק תרגום כלל, וכאמור זה מעצבן מאוד. אבל חשוב לציין שבדרך כלל מחולקים לקהל בקונצרטי "לידר" התרגומים מספרה הוותיק של עדה ברודסקי, וזה מעצבן לא פחות. אלו תרגומים מיושנים ונמלצים, שהמאזין צריך לנסות לפענח לעברית מודרנית בזמן הקונצרט. בקיצור, קיים צורך אמיתי בתרגומים חדשים ועדכניים, שידברו בשפתו של דובר עברית בן-ימינו. דוגמא נהדרת היא התרגומים שעשה בזמנו זמר הבריטון אסף לויטין ל"אהבת משורר" של שומאן: כשקראתי אותם הבנתי לראשונה על מה השירים האלו מדברים. מישהו/י מרימ/ה את הכפפה?

רסיטל של תומאס המפסון (בריטון) עם הפסנתרן מאצ'י פיקולסקי. אולם צוקר, היכל התרבות ת"א, יום שני 10.12.2018.

ביקורת קונצרט: שופן ומהלר בפילהרמונית

SKIFF_0012

שימון נרינג אמש בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

היצמדותה של הפילהרמונית לחיקו של הרפרטואר האהוב והמוכר הביא אמש שוב לבימת היכל התרבות את שופן (קונצ'רטו לפסנתר מספר 1) ואת מהלר (סימפוניה מספר 5). את הריגוש שבביצוע הקונצ'רטו של שופן בפעם האלף אמור היה לספק הפסנתרן הפולני הצעיר שימון נרינג (Szymon Nehring), זוכה תחרות רובינשטיין בשנה שעברה. גם החלק הסימפוני סיקרן, כי המנצח פאבלו הראס-קסאדו אינו "מהלריסט" מושבע והיה מעניין לראות כיצד יתמודד עם יצירה כה משמעותית ורבת פנים. בקיצור, היה למה לצפות.

הציפיות הוגשמו, אך באופן חלקי בלבד. נתחיל משופן: הקונצ'רטו בוצע בצורה מעניינת, אך לא ברמת מתח אחידה בין הפרקים. הראשון והשני היו יפים מאוד, השלישי- פחות. באופן כללי נראה שהראס-קסאדו השקיע הרבה עבודה פרשנית ביצירה, ושום דבר בה לא נשמע "רגיל". לדוגמא, הוא פתח את הפרק הראשון בטמפו מהיר ובגישה נמרצת, ולעומתו הציג את הנושא השני בליריות יתרה. נקודה נוספת היתה הבלטת קווים לא צפויים בתזמורת, כמו לדוגמא זה של הבאסון בפרק השני (בנגינתו היפה של עוזי שלו). ברוב הביצועים נדיר לשמוע את קו הבאסון בולט כל-כך, באופן שיוצר ממש דו-שיח בינו לבין הפסנתר.

לגבי נרינג- שמעתי כבר פסנתרנים יותר מדויקים ויותר מרגשים, אבל גם לנרינג היו רגעים יפים מאוד. העובדה הזו באה לידי ביטוי כבר בפרק הראשון, שהנושא העיקרי בו שימש לימים את נורית הירש כהשראה לשיר "פרח הלילך". נרינג ביצע אותו בפרשנות לא סנטימנטלית אלא כואבת ורגישה, שבעיני שיכנעה מאוד. גם בפרק השני, שנכתב ככל הנראה בהשראת אהבתו הנכזבת של שופן לזמרת סופרן שהכיר, יצרו נרינג והמנצח דרמה מעניינת. הפרק השלישי היה דווקא פחות מעניין וסבל מנפילת מתח, אבל גם בו היו נקודות יפות של הארת התיזמור באור יוצא דופן. לאורך כל היצירה הוצג שופן ללא השתפכויות רומנטיות מוגזמות, ועל כך יש לברך.

ההדרנים שניגן נרינג היו נושא מתוך "פטרושקה" של סטרווינסקי ומזורקה של קרול שימנובסקי. שניהם בוצעו לעילא, ועוררו רצון לשמוע אותו ברסיטל סולני (ואולי גם עם רפרטואר קצת יותר נועז משופן).

לגבי החמישית של מהלר- ככה ככה. החמישית היא אורחת קבועה בפילהרמונית, וכבר שמענו לה ביצועים אדירים בהיכל התרבות. הפעם, הביצוע לא התעלה. הראס-קסאדו, שניצח עם תווים ובלי שרביט, הוביל ביצוע זורם ויפה, אבל בהחלט לא מושלם. אפילו מבחינה טכנית נרשמו מספר תקלות ניקיון משמעותיות לאורך היצירה, במיוחד בחטיבת הקרנות. לאורך הסימפוניה היו רגעים יפים מאוד, כמו לדוגמא בסיום הפרק הראשון או בשיא הרגשי של הפרק השני. אבל ה"אדג'ייטו" המפורסם בפרק הרביעי לא הצליח לרגש, ובפרק החמישי כבר התקבלה תחושה שקסאדו לא מצליח לשמור על מתח מספק. החמישית של מהלר יכולה להיות ארוכה למדי אם לא "מחזיקים" אותה, והפעם היתה תחושה שזה המצב.

לסיכום: לא קונצרט שישנה את חייכם, אבל יש בו לא מעט רגעים יפים. יש להניח גם שככל שיבוצעו קונצרטים נוספים בסידרה הביצוע "יתחמם" וישתפר (הביקורת היא על הקונצרט הראשון בסידרה).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות שופן ומהלר. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado). היכל התרבות ת"א, 3.11.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 5.11.2018

 

 

 

איך שרים באך: ראיון עם ג'ושוע ריפקין

rifkin with jbo13

ג'ושוע ריפקין עם תזמורת הבארוק ירושלים. צילום: יח"צ

כמה זמרים צריכים להשתתף בביצוע היצירות הקוליות הגדולות של באך? האם מדובר במקהלה גדולה, במקהלה קאמרית, או אולי בכלל בסולנים? השאלה הזו העסיקה רבות את עולם המוזיקולוגיה לאורך העשורים האחרונים. בשנת 2000 זכיתי להשתתף בסימפוזיון שנערך בעיר לייפציג בגרמניה, שנערך במסגרת "פסטיבל באך" המקומי. אחד מאורחי הסימפוזיון היה המנצח והמוזיקולוג האמריקאי ג'ושוע ריפקין, מחשובי חוקרי באך בעולם. ריפקין הגיע לסימפוזיון כדי לספר על המחקר המהפכני שערך בשנות השמונים, לפיו ייעד באך את המוזיקה המקהלתית שלו לביצוע על-ידי סולן אחד בלבד בכל תפקיד. עמיתיו לפאנל, כולם גרמנים, הפגינו כלפיו סלידה מנומסת אך גלויה. אחרי הכול, הטיעון שלו שומט את הקרקע מתחת למסורת הטוענת שאת היצירות המקהלתיות של באך צריכה לבצע מקהלה גדולה, ובמיוחד מקהלת הנערים "תומאס" שפועלת בעיר כבר מאות שנים.

"הגרמנים היו תמיד שליליים כלפי הגישה שלי, וזו לא היתה הפעם היחידה", אומר ריפקין בראיון מיוחד ל"אופוס". "הופעתי אז בלייפציג עם ההרכב שלי במסגרת פסטיבל באך, ולמחרת קראתי בעיתון מקומי את אחת הביקורות המרושעות ביותר שנכתבו עלי אי פעם. כותרת הביקורת היתה "עכשיו הוא רוצה להיכנס גם לסט. תומאס" (הכנסייה המזוהה ביותר עם באך ועם מקהלת הנערים "תומאס" בלייפציג). זו ביקורת שבעיני היא לא רק מוזיקלית, אלא כמעט אנטישמית".

את הטיעון לפיו באך ייעד את המוזיקה הקולית שלו לזמר אחד בלבד לכל תפקיד ביסס ריפקין על מחקר מעמיק, אותו המשיך לימים המנצח האנגלי אנדרו פארוט. "המחקר שלי התבסס על בדיקת כתבי היד של באך", מספר ריפקין. "בדקתי את כתבי היד של תפקידי הזמרים, שכולם שרדו במלואם. הסתבר לי שלכל זמר היה תפקיד משלו, כלומר, שהיה רק זמר אחד ששר מכל דף תווים. העובדה הזו עולה בוודאות מכתב היד".

ריפקין מספר שהתיאוריה שלו זכתה להסתייגות גורפת מצד אנשי המוזיקה בגרמניה. "באחת ההרצאות שלי שם הראיתי הדגמה של הטיעון שלי על מסך שהיה מאחורי שולחן הפאנל, ואחד מחוקרי באך החשובים שישב לידי אפילו לא סובב את הראש כדי לראות את המסך. הוא פשוט לא היה מוכן להקשיב".

אם ביצעו את יצירות באך עם זמר אחד לכל תפקיד אז מה היה תפקידה של מקהלת הילדים המפורסמת "תומאס", שהיתה קיימת מאז ועד היום?

"המקהלה אמנם היתה קיימת, רק שתפקידה היה שונה. היום זהו מוסד מודרני, שנבנה על המודל של המקהלה הרומנטית מראשית המאה ה-19. בתקופתו של באך, המקהלה הזו נועדה לספק זמרים לטקסים הדתיים בכנסיות בלייפציג. גייסו לשם נערים בעלי כישרון מוזיקלי, כמו שנותנים היום מילגות לספורטאים לקולג'ים בארה"ב. בימיו של באך היו במקהלה הזו 55 נערים, שפוצלו למקהלות משנה ששרו במקביל בטקסים בכנסיות השונות בעיר".

"הטעות הגדולה שגרמה למבצעים בני-זמננו לחשוב שבאך העדיף מקהלה היא מכתב מפורסם שלו משנת 1730, שנשלח למועצת העיר לייפציג. באך מציין שם שכל אחת ממקהלות המשנה צריכה לכלול לפחות 12 זמרים. אבל אנשים פשוט לא הבינו את המכתב הזה נכון: זה לא אומר שכל 12 הקולות שרים יחד! הרי יש יצירות שכתובות למקהלה כפולה, וצריך לוודא שיהיה גם מי שישיר במקרה שמישהו חולה".

גם אם הטיעון שלך נכון הסטורית, יש מי שיאמר שבאך נשמע הרבה יותר טוב במקהלה גדולה.

"מי שאוהב גישות אחרות- זו זכותו. לדעתי, בגישה של 'קול אחד בכל תפקיד' המוזיקה נשמעת הכי טוב. זה כמו שלא נוסיף כלים לרביעיית מיתרים".

"אני אדם פלורליסט ומאמין שאפשר לעשות מה שרוצים", הוא מוסיף. "יש רק  יוצא מן הכלל אחד, והוא שאני לא יכול לקבל ביצועים של המוזיקה הקולית של באך עם מקהלה גדולה שאותה מלווה הרכב של כלים תקופתיים. זה פשוט לא אתי לבצע כך. אם מנצחים בגישה הזו היו אומרים משהו כמו 'זה שגוי מבחינה הסטורית, אבל אני אוהב את זה'- זה היה בסדר. אבל צריך להיות כנים".

יש סיפור מקובל שאומר שמאות מהקנטטות של באך הלכו לאיבוד, כיוון שאנשים השתמשו בדפי התווים כדי לעטוף דגים בשוק. זה נכון?

"לא. ככל הנראה כמעט כל הקנטטות הדתיות של באך שרדו. גם הסיפור על הדגים הוא שטויות. הוא מגיע מאנקדוטה על ברהמס דווקא, שהוא וחבר נוסף עשו מעשה קונדס לחבר מוזיקאי: הם נתנו למוכר הדגים בשוק תווים של רביעייה של בטהובן, וביקשו ממנו לעטוף בהם את הדגים שקנה החבר. החבר פתח את העטיפה וכמובן שהיה בהלם. אבל אולי גם זו אגדה".

========================

בימים אלו מתארח ריפקין בישראל, ויופיע בימים הקרובים כמנצח-אורח על תזמורת הבארוק ירושלים ואנסמבל זמרי ססיליה. התכנית מבוססת על יצירותיו הקוליות היפהפיות של היינריך שיץ (1585-1672), מגדולי מלחיני הבארוק האמצעי בגרמניה. "התכנית קשורה למלחמת שלושים השנה", אומר ריפקין. "יהיו בה יצירות להרכב של קולות מעורבים, שקשורות לאירועים הדרמטיים שהתרחשו באותה תקופה".

כל היצירות שתבצעו יהיו קוליות?

"כן. באותה תקופה היתה אבחנה פוליטית בין סוגי יצירות. המוזיקה הקולית נחשבה לגבוהה ביותר בהיררכיה, והמוזיקה הכלית היתה בתחתית. שיץ היה האחראי על המוזיקה בחצר החזקה ביותר בגרמניה הפרוטסטנטית, ולכן היה מלחין בעל מעמד. זה לא היה לרמה שלו לכתוב מוזיקה כלית".

========================

כמוזיקאי מבצע, איך אתה רואה את עולם המוזיקה המוקדמת היום?

"הדברים מאוד השתנו בשנים האחרונות. בעבר, אפשר היה לשרוד רק בזכות הקלטות וקונצרטים וללא שום תמיכה חיצונית. כיום עולם ההקלטות כבר לא קיים, וגם הסכומים שמקבלים הרכבי מוזיקה מוקדמת עבור קונצרטים ירדו. ה'הייפ' שהיה סביב המוזיקה המוקדמת לפני ארבעים שנה ירד. זה כבר לא חדש ולא אופנתי. מצד שני אפשר לומר שהתחום הזה התקבע והפך לממוסד יותר, בעיקר באירופה".

"אי אפשר לדמיין היום את עולם המוזיקה בלי הרכבי מוזיקה מוקדמת", הוא מסכם, "אבל זו כבר לא סנסציה גדולה. מצד שני, מוזיקה קלאסית זו כבר לא סנסציה גדולה באופן כללי".

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

ביקורת קונצרט: זובין מהטה ומרתה ארחריץ' בפתיחת העונה בפילהרמונית

360x260_7-1

מרתה ארחריץ'. צילום יח"צ

זובין מהטה חזר אמש לנצח על הפילהרמונית אחרי שנת היעדרות מטעמי בריאות, וקשה לתאר כמה מרגש היה המעמד. כניסתו של מהטה לבמה לוותה במחיאות כפיים סוערות ובקימה ספונטנית של הקהל כולו, והעוצמה הקולקטיבית של גילוי האהבה הזה היתה רגע בלתי נשכח. העמידה הנרגשת המשיכה עם ביצוע ה"תקווה" לרגל פתיחת העונה, עם מקהלת באך ממינכן שהציגה איכות שירה מצוינת והיגוי עברי מושלם.

שני חלקי הערב היו שונים מאוד מבחינת רמת ההתלהבות שעוררו. החלק הראשון, לטעמי, היה מצוין. הוא התחיל עם יצירה בשם "הנביא", פרי עטו של המלחין הישראלי אורי ברנר (44). זו יצירה קצרה למדי (כעשר דקות), שמהווה חלק ממחזור סימפוני בן 12 פרקים. היא כתובה לתזמורת, פסנתר ומקהלה, כשאת תפקיד הפסנתרן מילא המלחין עצמו. היצירה מושפעת באופן ישיר מה"נוקטורנים" של דביסי, כולל מקהלה ששרה ווקאליזות (הברות ללא מילים, בדומה לפרק ה"סירנות" אצל דביסי). גם כאן, היה ביצועה של המקהלה הגרמנית מעולה.

הפילהרמונית נמנעת בדרך כלל מביצוע יצירות ישראליות לפרק זמן של יותר מעשר דקות, ככל הנראה עקב אמונה בסיסית שהקהל יעדיף תמיד צ'ייקובסקי ובטהובן על מוזיקה בת-זמננו. הפעם, החשש אינו מוצדק. "הנביא" היא יצירה יפה, נגישה ומעניינת, ואשמח לשמוע אותה שוב עם פרקים נוספים מהמחזור ממנו נלקחה.

את שיא הקונצרט סימן, כצפוי, ביצועם של מרתה ארחריץ', זובין מהטה והפילהרמונית לקונצ'רטו לפסנתר של שומאן. נכון, הוא לא היה מושלם מבחינה טכנית, ופה ושם היו גם סוגיות של תיאום וארטיקולציה שנויות במחלוקת. אבל כל אלו התגמדו מול החוויה הכללית. הפסנתרנות של ארחריץ' נמצאת בליגה בפני עצמה: מדובר באישיות מוזיקלית מדהימה, שמציגה נגינה אישית מאוד ומלאת נוכחות. ה"פיאנו" (צלילים שקטים) שלה מדהימים ממש, ובפרק השני היא הפיקה בזכותם כמה רגעי קסם בלתי נשכחים. לא פחות מרגש היה לראות את מהטה, שניצח בעל-פה וליווה את ארגריך בהרבה כבוד והקשבה.

מחיאות הכפיים הסוערות הביאו את ארחריץ' להעניק שני הדרנים יפהפיים, שאת שניהם היא מרבה לבצע בקונצרטים. הראשונה היתה הסונטה ק. 141 של סקרלטי, שסיפקה את הצד הווירטואוזי. השנייה היתה "על ארצות ואנשים רחוקים" מהקובץ "תמונות ילדות" של שומאן, שסיפקה את הצד החלומי והרך והציגה שוב את היכולת המופלאה שלה לנגן "פיאנו" שלא מהעולם הזה. כשמדברים על רגעי קסם במוזיקה, מדברים על דברים כאלו בדיוק.

אחרי כל הטוב הזה, החלק השני ("מיסת ההכתרה" של מוצרט) היה בגדר נפילת מתח משמעותית. קודם כל, בגלל בחירת הרפרטואר. לטעמי, "מיסת ההכתרה" רחוקה מלהיות אחד משיאיו של מוצרט. היא חוברה בתקופה מייאשת למדי בחייו של המלחין, בעת שניסה לעבוד כשכיר בעיר הולדתו זלצבורג תוך יחסי שנאה הדדיים עם מעסיקו. ואכן, למעט רגעים ספורים אין בה את ההשראה היתרה שיש ביצירות הליטורגיות הגדולות באמת שלו (המיסה בדו-מינור, ה"רקוויאם" ועוד). שנית, מוצרט הוא לא המלחין ש"יושב" הכי טוב על מהטה והפילהרמונית מבחינה סגנונית. התזמורת הזו הרבה יותר משכנעת בכל מה שהוא צפונה מבטהובן.

אז איך היה? כצפוי: התזמורת ניגנה היטב, המקהלה היתה מצוינת, הסולנים היו בסדר, ופה ושם היו גם רגעים נוגעים ללב. בלט במיוחד הפרק "שה האלוהים", בשירתה הרגישה של זמרת הסופרן מויצה ארדמן (Mojca Erdmann). עם זאת, החוויה הכללית היתה די משמימה, בוודאי בהשוואה לחלק הראשון הפנטסטי.

מהקונצרט הזה אקח קודם כל את הביצוע הבלתי נשכח של מרתה ארחריץ', ואת ההתרגשות הגדולה סביב חזרתו של מהטה לדוכן המנצחים (שמלווה בשלט Welcome home Maestro באחורי הבמה). רק שיהיה בריא.

קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. פסנתר: מרתה ארגריך. מקהלת באך ממינכן וסולנים. היכל התרבות ת"א, 4.10.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית 

 

ביקורת קונצרט: מוצרט, דלפיקולה, מהלר ובאך בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים

Dan Porges photographer

הצ'לן טים פארק אמש בירושלים. צילום: דן פורגס

אחד המאפיינים הבולטים של הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים הוא בחירת רפרטואר יוצא דופן, שנבחר תוך מינימום התחשבות במה שנקרא "דעת הקהל". היתרון- למאזינים סקרנים זה מצוין, כי כך אפשר להיחשף ליצירות שבדרך כלל לא מבוצעות בארץ. החיסרון- לא תמיד היצירות המבוצעות הן מהטובות ביותר שיש.

הקונצרט אמש (שישי בערב) הדגים את הדואליות הזו היטב. הוא התחיל עם סונטה לבסון וצ'לו של מוצרט, שלהערכתי אינה מוכרת גם לחובבי מוצרט מושבעים. לטעמי, זו היתה בחירה לא מוצלחת לפתיחת קונצרט. שילוב הכלים לא הפיק נפח צלילי מספק, והיצירה עצמה לא מאוד מעניינת. מה שכן, רמת הביצוע של קלאוס טונמן (בסון) וטים פארק (צ'לו) היתה מצוינת. ההערכה הזו, יש לציין, נכונה גם לכל יתר הביצועים במהלך הערב.

לאור הנטייה של הנהלת הפסטיבל לבחור יצירות משולי הרפרטואר, השילוב של "מוזיקת לילה זעירה" של מוצרט בקונצרט היה כמעט חתרני. הסרנדה הגלאנטית הזו היא אמנם פנינה קומפוזיטורית, אבל גם אחת היצירות הכי שחוקות ברפרטואר הקלאסי. הצידוק היחיד לבצע אותה בקונצרט חי הוא אם יש למבצעים משהו חדש לומר. לתזמורת המיתרים של הפסטיבל, שניגנה ללא מנצח, לא היה. מצד אחד זה היה ביצוע מהוקצע וברמה גבוהה מאוד, אבל מצד שני נשמע כמו מישהו שהולך על ביצים: זהיר, מאופק וחסר "פלפל". רק בפינאלה הגאוני יצא סוף-סוף קצת מהקסם המוצרטי לאור. אולי מנצח נלהב היה מצליח ליצור כאן משהו יותר מרומם נפש.

השיא הראשון של הערב נרשם מיד לאחר מכן, עם "מוזיקת לילה זעירה" של האיטלקי לואיג'י דלפיקולה. זהו בדיוק סוג היצירות שהופכות את הפסטיבל הירושלמי למה שהוא: אפשרות להתוודע למוזיקה לא מוכרת אך יפהפייה, שהתזמורות ה"רגילות" לא מעזות לבצע מחשש שהקהל לא יבוא. היצירה כתובה להרכב קאמרי לא גדול, שכולל צ'לסטה, נבל, מיתרים וכלי נשיפה מעץ. אין בה מלודיה מוגדרת שאפשר לזמזם בדרך הביתה, אלא שילוב מרתק של מצלולים וצבעים. המוזיקה עצמה סטטית, חלומית, מהורהרת ומסתורית. זוהי אולי אחת היצירות הנגישות ביותר שנכתבו בטכניקת 12 הטונים, וכדאי מאוד להכיר אותה. הביצוע היה מעולה, והמנצח דניאל כהן הוביל אותו בצורה מעוררת הערכה. גילוי מרתק.

את החלק הראשון חתם המחזור "שירי שוליה נודד" מאת מהלר, בתזמורו של ארנולד שנברג לתזמורת קאמרית. התיזמור של שנברג נאמן יחסית למקור, אבל מהלר המקורי מוצלח לדעתי בהרבה. זה לא פלא, בהתחשב בכך שהעיבוד של שנברג נעשה מאילוצים כלכליים ולא מתוך גאונות יצירתית. הוא כתוב להרכב קאמרי מוגבל, ואין בו כלי נשיפה ממתכת, נבל או טימפני. במקומם העשיר שנברג את צבעי הליווי באמצעות הרמוניום ופסנתר. למי שמכיר היטב את המקור, זה נשמע קצת צולע.

לגבי הביצוע: לבריטון גיולה אורנדט (Gyula Orendt) יש קול יפה, והוא הגיע לצלילים הגבוהים בקלות. עם זאת, ההיבט הריגשי של השירים הוחמץ במידה רבה. אורנדט שר בארטיקולציה מוזרה, ובהבעה שעבורי חסרה הרבה מהכאב והעומק של מהלר. אולי גם לתיזמור המוגבל היתה יד בתוצאה הסופית הלא משכנעת.

את הערב חתם עוד עיבוד מסקרן- "וריאציות גולדברג" של באך, בעיבוד של דמיטרי סיטקוביצקי לשלישיית מיתרים. "וריאציות גולדברג" חוברה במקור לצ'מבלו, ומוכרת בעיקר בביצועים בפסנתר (סיטקוביצקי כתב את העיבוד לזיכרו של הפסנתרן גלן גולד, שביצועיו ליצירה זכו למעמד מיתולוגי). עיקר העניין הפעם היה סביב סוגיית הצבע, כלומר- כיצד נשמעת היצירה, על המורכבות הרב-קולית שלה, בכלי מיתר במקום בצ'מבלו. התשובה: מעניינת, אבל גם קצת חסרת ברק. כצפוי, שיא הביצוע היה בפרק ה"סרבאנד", שהיה ממש עוצר נשימה. חלק מהפרקים האחרים, יש להודות, היו די משעממים. הניסיון להעביר את היצירה למיתרים מעניין ללא ספק, אבל קצת ארוך לשעה פלוס. בכל מקרה, הביצוע היה פנטסטי: קוליה בלאכר (כינור), אורי קם (ויולה) וטים פארק (צ'לו) נשמעו כאן כמו הרכב שמנגן יחד שנים, ולא כמו שלושה סולנים שנפגשו אד-הוק לצורך הפרויקט. שאפו.

לסיכום: ערב מעניין, עם שני שיאים בולטים ("מוזיקת לילה זעירה" של דלפיקולה והסרבאנד מ"וריאציות גולדברג"). את היתר אפשר לסכם כביצועים מעולים אך לא נוגעים במיוחד.

ועוד הערה. בשנים קודמות, היו הקונצרטים בפסטיבל הקאמרי בירושלים ארוכים מאוד (לעיתים למעלה משלוש שעות). אלנה בשקירובה, המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, הסבירה בעבר שמדובר במדיניות מכוונת. הפעם, אולי בגלל שמדובר בערב שישי, הקונצרט ארך שעתיים וחצי "בלבד". ובכן: זה מספיק לגמרי, ולטעמי גם הרבה יותר נכון. קונצרט לא צריך להיות מרתון, וכשיש ביצועים טובים כמו בירושלים עדיף לתת לקהל מוזיקה בכמויות שניתן להכיל. בקיצור, לפעמים פחות זה יותר. לתשומת ליבה של אלנה בשקירובה לשנים הבאות.

מוצרט, דלפיקולה, מהלר ובאך בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים. אולם ימק"א, יום שישי 7.9 בשעה 20:30.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית

 

ביקורת אופרה: "כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית

Carmen-Zwecker (235)

"כרמן" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

משרדי הכרטיסים של בתי האופרה בכל העולם אוהבים מאוד את השילוב "כרמן" ו"זפירלי". השילוב הזה גורם אולי לפיהוק אצל חובבי אופרה "מקצועיים", אבל הקהל הרחב מצביע ברגליים ומגיע בהמוניו. אם לשפוט לפי ההצגה של אתמול (קאסט ראשון), מי שיבוא לשמוע את "כרמן" באופרה הישראלית לא יצטער. זו הפקה יפה ועשירה, עם איכות נגינה סבירה וכמה סולנים טובים מאוד. המכלול אמנם רחוק משלמות, אבל זהו עדיין מופע שקל ליהנות ממנו.

ההפקה מבוססת על הבימוי של פרנקו זפירלי, שהועלה ב"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק בשנת 1996 וכבר הוצג גם בארץ. לאחר שנים של צפייה בהפקות אופרה מודרניות, בעיקר אירופאיות, אני חייב להודות שפיתחתי סימפטיה מחודשת לזפירלי. הבימוי שלו אולי מיושן ומוגזם, אבל הוא מהווה משב רוח מרענן לעומת הרבה מהזוועות המודרניסטיות שרואים היום על הבמות. זה גם המצב ב"כרמן" הנוכחית: בימוי היפר-ריאליסטי, צבעוני ועשיר מאוד, שמציג את העלילה כמו שהיתה אמורה להיראות בתקופה ובמקום בו היא מבוצעת. אין סאב-טקסט, אין משמעויות נסתרות שצריך לפענח ואין סימבוליזציה. מה שאתה רואה זה מה שיש, ואפשר לשחרר את הראש ופשוט לזרום עם המוזיקה. איזה כיף.

לגבי הביצוע- צפינו אמש בקאסט הראשון, עם אלנה מקסימובה בתפקיד כרמן ונג'מדין מבליאנוב (Mavlyanov) בתפקיד דון ז'וזה. שניהם היו טובים מאוד, הן מבחינה קולית והן מבחינה בימתית. זה לא מובן מאליו: תפקיד "כרמן" הוא מאתגר למדי, כיוון שהוא דורש מזמרת אופרה "קלאסית" – שלמדה כל חייה לשיר בצורה נקייה ו"מחונכת"- לשיר בסגנון צועני ומחוספס. אצל מקסימובה, בניגוד לזמרות רבות שחלקן אפילו מהצמרת העולמית, זה עבד היטב ועם הרבה אופי. בין היתר, לטעמי, בזכות צבע נהדר של הצלילים הנמוכים. גם למבליאנוב יש טנור חזק ומבריק, והחיבור ביניהם היה מצוין.

מבין הישראלים הרבים שהשתתפו בהפקה בלטו במיוחד שלושה. הראשונה היא זמרת הסופרן הנפלאה הילה באג'יו, שריגשה ממש בתפקיד מיכאלה (המייצגת את העולם הכפרי ה"מהוגן", בניגוד לכרמן הפרועה). השני הוא ולדימיר בראון הוותיק, שהיה מרשים כתמיד בתפקיד הקצין זוניגה. השלישי היה הטנור גיא מנהיים בתפקיד המבריח דנקאירו, שהופעתו המובחנת האירה היטב את האופי הקומי של התפקיד. מי שאיכזב מבין הסולנים היה דריו סולארי מאורוגוואי, בתפקיד לוחם השוורים אסקמיו. הוא הציג קול חלש וחסר נוכחות, ההיפך הגמור ממה שנדרש מהתפקיד. מי שעוד איכזבה יחסית היתה מקהלת האופרה הישראלית, בשירה שלא היתה מספיק מדויקת ומלוטשת. יש לקוות שהדברים יסתדרו קצת ככל שההופעות יתקדמו.

נקודה מעניינת נוספת היא שהדיקציה הצרפתית של הרבה מהזמרים הישראלים לא נשמעת מספיק מדויקת, בעיה שכמעט ואינה קיימת בשירה של איטלקית או גרמנית. זה נכון גם למקהלות (מקהלת האופרה ומקהלת הילדים החמודה "בת-קול"), וגם לחלק מהסולנים. ההבדל נשמע משמעותי במיוחד בהשוואה לסולנים מחו"ל, שהצרפתית שלהם דווקא נשמעה הרבה יותר משכנעת. זה לא קריטי כמובן, אבל למי שיש אוזן רגישה למבטאים זה עשוי להפריע.

לגבי הצד התזמורתי- המנצחת האמריקאית קרן קמנסק (Kamensek) הפתיעה פה ושם עם בחירות מעניינות (כמו טמפו מהיר מהמקובל בפתיחה), אבל בדרך כלל זה היה ביצוע קורקטי ונטול ניצוצות. גם את תזמורת ראשל"צ שמעתי כבר בהפקות מרשימות ומעודנות יותר מבחינת המצלול. אבל תלונות של ממש אין.

לסיכום: ההפקה אמנם ארוכה (קרוב לארבע שעות ברוטו) ואינה מושלמת מבחינה מוזיקלית, אבל מהנה בהחלט. אם יש לכם מכרים שאתם רוצים לחשוף לעולם האופרה בפעם הראשונה, זוהי הזדמנות פז.

"כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית. מנצחת: קרן קמנסק. בית האופרה, 16.7.2018. פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית