Skip to content

"אני לא מומחה בארוק, אני פשוט מאמין ביכולת המוזיקלית שלי": ראיון עם פול מקריש

mccreesh-paul-15credit-ben-wright

פול מקריש. צילום: יח"צ

בתחילת חודש פברואר יתקיים באילת הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית. פסטיבל זה מיצב את עצמו מאז הקמתו כפסטיבל אנין ואיכותי, ומארח בקביעות שמות מובילים מעולם המוזיקה הקלאסית. אחד האורחים הבולטים בפסטיבל השנה הוא  הרכב הבארוק האנגלי המצוין "גבריאלי קונסורט", בהובלת המנצח פול מקריש (McCreesh).

זהו ביקורו השני של ההרכב בפסטיבל אילת, ומקריש (56) שמח מאוד לקראתו. "פה יורד עכשיו שלג", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו באנגליה. "זה נחמד מאוד להגיע מהקור האנגלי לעיר נופש חמה".

תכנית הקונצרט תכלול יצירות מאת קורלי (קונצ'רטו גרוסו אופוס 6 מספר 4) והנדל (הקנטטה לסופרן Donna, che in ciel di tanta luce splendi וה"דיקסיט דומינוס" המפורסם). "הקנטטה של הנדל שנבצע אינה מוכרת יחסית, אבל היא יצירה מעניינת מאוד", אומר מקריש. "זו יצירה בת כחצי שעה, שחוברה בשנת 1707. הנדל היה אז ברומא, בחור צעיר בן 22.  הוא היה גרמני שהובא לרומא ע"י הפטרונים האיטלקים שלו, ורצה להיות יותר רומאי מהאפיפיור. בעיר היתה רעידת אדמה גדולה, ולמרבה הפלא רק אנשים ספורים נהרגו. הקנטטה הזו היא מעין "יצירת הודיה" על הנס. זו מוזיקה משוגעת של איש צעיר, יצירה מלאת אנרגיה עם שירת 'קולורטורה' ווירטואוזית של זמרת הסופרן. יש בה גם פרק איטי, שבו יש את המוזיקה הכי יפה".

נהוג לומר על הנדל שגנב רעיונות מוזיקליים מאחרים ומעצמו. מה דעתך על זה?

"זה דיון חסר חשיבות. התפיסה הזו נובעת מגישה פוריטנית מהמאה ה- 19, שהציגה את ההלחנה כמשהו שקשור להשראה. הנדל היה מלחין פרגמטי, והשתמש במה שהיה לו ביד. באותה תקופה היה מקובל לגמרי להשתמש במוזיקה קיימת ולארגן אותה מחדש. גם באך עשה זאת הרבה, ואפילו בטהובן. הרי לא היו אז זכויות יוצרים. אי אפשר לשפוט זאת בקריטריונים של ימינו".

מה דעתך על מה שקורה כיום בעולם ביצוע המוזיקה המוקדמת, יחסית לעבר?

"התחום הזה גדל מאוד. יש לזה הרבה צדדים טובים: התפתחו סגנונות שונים בתוך התחום, גילינו הרבה מוזיקה שהיתה זנוחה לגמרי, והמודעות לתחום כולו עלתה. אבל יש גם צדדים רעים. לדוגמא, במידה מסוימת הוא נעשה תעשייה והפסיק להיות חדשני. בעיה נוספת היא שאין להרכבי הבארוק את אותו הכסף שיש לתזמורות הגדולות. יש פחות תקציבים, ויש יותר מדי הרכבים יחסית לקהל. בעיה נוספת היא שמבצעים הרבה את היצירות המוכרות ולא מעזים לבצע יצירות נדירות. חלק ממנהלי הפסטיבלים מעזים עם רפרטואר לא מוכר, אבל רובם לא מוכנים להסתכן והולכים על בטוח".

"למרות כל הבעיות, יש היום הרבה אנשים שעוסקים במוזיקת בארוק", הוא מוסיף. "באופן מוזר כולם מתפרנסים. אבל זה תחום שקשה לשרוד בו. לשמחתי, אני מנצח גם על תזמורות גדולות, ומרוויח מספיק כדי שלא אצטרך לדאוג מבחינה פיננסית. אבל למי שעוסק רק בבארוק החיים יותר קשים".

אתה לא רואה את עצמך קודם כל כמומחה במוזיקה של הבארוק?

"ממש לא. הבסיס שלי הוא של רפרטואר מאוחר יותר, מהמאות ה- 19 וה- 20. הזיהוי שלי כמומחה בארוק הוא זיהוי שגוי. הוא נעשה רק כי את הרפרטואר המאוחר יותר לא הקלטתי, ורוב ההקלטות שלי היו למוזיקה מוקדמת. את חלק מההקלטות האלו אני אפילו אוהב", הוא מוסיף בהומור בריטי דק.

"כל מוזיקה זקוקה לביצוע בסגנון משלה", הוא אומר. "צריך להבין את התקופה, את הכלים, את התזמורת, את עבודת הקשת בכל תקופה וכדומה. אני לא מוזיקולוג ולא 'מומחה בארוק', אלא פשוט מאמין ביכולות שלי כמוזיקאי. אם להיות פוליטי לרגע, יש מנצחים צעירים שחושבים שאם יש להם בתזמורת שתי חצוצרות עתיקות הם יכולים לבצע ביצוע אותנטי. זה שטויות. כדי להבין את המוזיקה הסימפונית הגרמנית צריך להבין קודם כל את כל ההיסטוריה המוזיקלית שעליה היא צמחה. מי שלא מבין את פרטוריוס לא מבין את באך, ומי שלא מבין את באך לא מבין את כל המלחינים הגרמנים של המאה ה- 19. לשמחתי, חברת "דויטשה גרמופון" שילמה לי בזמנו כדי לעשות הקלטות של כל המלחינים האלו, כך שזכיתי לעסוק בזה ואני מבין איך המוזיקה עובדת".

פורסם ב"מעריב", 20.1.2017

עוד ערב באופרה- "לוצ'יה די למרמור" באופרה הישראלית

%d7%9c%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%a8_-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%a6%d7%91%d7%a7%d7%a8-09

לוצ'יה די למרמור באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker

האופרה "לוצ'יה די למרמור" של דוניצטי עלתה באופרה הישראלית רק לפני חמש שנים, בניצוחו של דניאל אורן. לא ברור מה כל כך בער לאופרה להעלות אותה שוב כעת, במיוחד כשמדובר בבימוי כה משעמם וחסר השראה כמו זה שקיבלנו אמש. מצד שני, מבחינה מוזיקלית מדובר בהצלחה. מקהלה, תזמורת, סולנים, ניצוח- כמעט הכול נשמע טוב בהפקה הזו. לולא הבימוי החיוור, ההמלצה עליה היתה הרבה יותר נלהבת.

"לוצ'יה די למרמור" מבוססת על רומן של סר וולטר סקוט, ועלילתה מתרחשת בסקוטלנד. היא מספרת את סיפור אהבתם הטראגית של לוצ'יה ואדגארדו, שלא מתממשת עקב שיקולים פוליטיים ומסתיימת במותם של הגיבורים (היא משתגעת ומתה, הוא מתאבד). המנצח דניאל קלגארי (Callegari) החליט הפעם לבצע במלואם את הקטעים שהושמטו בהפקה מ- 2012, כך שהאופרה ארוכה בחצי שעה לערך מאשר אז. כשהם מבוצעים – כפי שהתכוון המלחין- האופרה אמנם מעט ארכנית, אבל אפשר להבין ביתר קלות את השתלשלות העלילה ואת המוטיבציות של הדמויות.

המוזיקה שכתב דוניצטי נותנת משקל גדול ליכולת הקולית של  הסולנים בתפקידים הראשיים, במיוחד זה של לוצ'יה. זהו תפקיד "בל קנטו" קשה מאוד, שכתוב לסופרן "קולורטורה דרמטי" ודורש וירטואוזיות קולית מסחררת. בצוות שהופיע אמש (קאסט ראשון) שרה את התפקיד הזמרת הספרדיה מאריה חוסה מורנו (Moreno), זמרת מצוינת ששרה בצורה מרשימה מאוד ובקול חודר ומרגש. עם זאת, ב"אריית השיגעון" המפורסמת לא הצליחה להרטיב את העיניים כמצופה. מעניין איך תתמודד עם התפקיד הילה באג'יו הישראלית, ששרה בקאסט השני.

אלקסיי דולגוב (Dolgov), בתפקיד אדגרדו, התחיל עם קול מעט חזק ומתכתי מדי, אבל בהמשך הפך לאחד הכוכבים של הערב. התפקיד מיועד לטנור לירי, אבל הדרמטיות והעוצמה של דולגוב דווקא התאימו לדמותו הנסערת והטראגית של המאהב הצעיר. הבאס דאריו רוסו (Russo), בתפקיד ריימונדו, והבריטון מאריו קאסי (Cassi), בתפקיד אנריקו, היו טובים מאוד. גם המקהלה והתזמורת נשמעו מצוין תחת ידיו הבטוחות של דניאל קלגארי. בהחלט הישג מוזיקלי גדול לאופרה הישראלית.

הצד הוויזואלי, כאמור, הוא סיפור אחר לגמרי. "לוצ'יה" היא אופרה די סטטית, ובימוי נבון אמור לשבור את הסטטיות הזו ולתת לאופרה נפח וצבע. הפעם זה לא קרה. התפאורה נשארת זהה לאורך כל האופרה, עם שינויים מינוריים בלבד; ההעמדות בסיסיות מאוד, ולאורך רוב היצירה פשוט עומדים ושרים; ובנוסף לכל זה, התאורה בעייתית. במיוחד הפריעה הבחירה להקרין מהבמה לאורך דקות ארוכות אור מסנוור, שממש הציק בעיניים. מצד שני, האור הזה מנע מהקהל למשך כמה דקות מבורכות את שלל העיסוקים שניצפו יותר מאוחר בחסות האפילה (שיטוט בסלולרי, נימנום, ובשורה מאחורינו אפילו ארוחת ערב קלה).

לסיכום: הצלחה גדולה מבחינה מוזיקלית, בינוניות גדולה מבחינה בימתית, וחוויה כללית של "עוד ערב באופרה".

"לוצ'יה די למרמור" מאת דוניצטי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל קלגארי. בית האופרה, 17.1.17.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 18.1.17

סמינר מוזיקה ואמנות לברלין בפסח הקרוב

Barenboim

דניאל ברנבוים מנצח על תזמורת האופרה הממלכתית ברלין. צילום יחצ

אני שמח לעדכן שבפסח הקרוב אהיה המדריך המוזיקלי בסמינר מוזיקה ואמנות בברלין, מטעם חברת "קשרי תרבות". הסמינר יתקיים בין ה- 14- 8 באפריל 2017. בשעות הבוקר ייערכו ביקורים במוזיאונים בהדרכתו של רן שוהם, ובשעות הערב נבקר בקונצרטים מעולים במסגרת "חגיגות הפסחא" של האופרה הממלכתית של ברלין. תכנית המופעים כוללת את האופרה "האשה ללא צל" מאת ריכרד שטראוס בניצוחו של זובין מהטה, ושני קונצרטים סימפוניים בניצוחו של דניאל ברנבוים. הסולנית בקונצרט הסימפוני הראשון תהיה אן-סופי מוטר (שתנגן את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן), והסולן בשני יהיה ראדו לופו (שינגן את קונצ'רטו מספר 5, "הקיסר", של בטהובן).
פרטים מלאים אפשר למצוא באתר "קשרי תרבות". 

ביקורת קונצרט: יוג'ה וואנג ולהב שני בפילהרמונית

oa__0571

להב שני אמש בפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן

קונצרט אמש בפילהרמונית חתם את פסטיבל השמונים של התזמורת, והשאיר בי תחושה מעורבת. מצד אחד, הוא היה מאוד מרשים מבחינה טכנית. התזמורת נמצאת כיום ברמה חסרת תקדים (לפחות יחסית לעשרים השנה האחרונות), והיא מצלצלת נהדר. במיוחד כשמולה עומד מנצח אהוב ומוערך כמו להב שני, והסולנית היא וירטואוזית פנומנלית כמו יוג'ה וואנג. מצד שני, התכנית שנבחרה לא איפשרה לתזמורת להציג את יכולתה האמיתית באופן מלא. זו היתה תכנית עם ארבע יצירות קצרות יחסית, ללא "עוגן" משמעותי כמו סימפוניה או קונצ'רטו רומנטיים גדולים. למעשה, רק ביצירה האחרונה- הסוויטה השנייה מ"דפניס וכלואה" של ראוול- נשמעה הפילהרמונית במלוא עוצמתה והדרה. התוצאה היתה קונצרט יפה, מקצועי ומבריק, אבל עם אימפקט רגשי נמוך יחסית. וזה קצת חבל, כי להב שני כבר הוכיח בעבר את כוחו בפרשנות של יצירות סימפוניות גדולות, ולהערכתי הרושם של הקונצרט היה חזק יותר אם היה בוחר במשהו עם יותר "בשר" גם הפעם.

לפני הדיון בקונצרט עצמו יש מקום להתייחס לסוגיה הרבה יותר מהותית. בפסטיבל השמונים של הפילהרמונית היו תשעה קונצרטים, בהם הופיעו כמה מגדולי המנצחים והסולנים בעולם. באף אחד מהקונצרטים- אני חוזר, אף אחד- לא נוכח נציג של ממשלת ישראל. לא שרת התרבות, לא שר החינוך, לא ראש הממשלה. הנציגים הרשמיים היחידים שכיבדו את התזמורת בנוכחותם במהלך הפסטיבל היו הנשיא ראובן ריבלין וראש העיר ת"א רון חולדאי, שניהם ידידים ותיקים ונאמנים של התזמורת ממילא. אז נכון, סביר להניח שמירי רגב היתה זוכה לקבלת פנים צוננת למדי אם היתה מגיעה להיכל התרבות. זה לא המגרש הביתי שלה. אבל בכל זאת, זו חובתה. הפילהרמונית היא התזמורת הלאומית של ישראל, והתעלמות של שרת התרבות מפסטיבל כה חשוב מהווה הצהרה שקשה להתעלם ממנה. הברכה הכתובה ששלחה השרה לתכנייה לא יכולה להיות תחליף לנוכחות אישית. עצוב שהגענו למצב כזה.

וחזרה למוזיקה. את עיקר העניין בקונצרט הזה משכו האורחים, המנצח הצעיר להב שני (28) והסולנית יוג'ה וואנג (30). שניהם היו אמש מרשימים מאוד, לפחות מהבחינה הטכנית. כמנצח, נראה ששפת הגוף של להב שני עדיין בתהליך גיבוש. כרגע היא עדיין מושפעת מתנועות ניצוח אופייניות של המנטור שלו, דניאל ברנבוים, ובמידה מסוימת גם ממנצחי עבר גדולים כמו הרברט פון-קראיאן ואחרים. עם זאת, מבחינה אמנותית ברור לגמרי שמדובר במוזיקאי מעולה. הוא ניצח על רוב היצירות בעל-פה, היה בשליטה מלאה על התזמורת, והקרין הרבה אנרגיה וביטחון. ההיענות של התזמורת היתה פנטסטית, והיה תענוג לראות את ההערכה והחברות ההדדית ביניהם בסוף הערב.

היצירה המרכזית בחלק הראשון, לאחר הפתיחה ל"חליל הקסם" של מוצרט, היתה הקונצ'רטו לפסנתר וחצוצרה מאת שוסטקוביץ'. יוג'ה וואנג התגלתה פה כתופעת טבע של ממש: יש לה זריזות אצבעות פנטסטית, ולדעתי גם יותר עומק הבעה מאשר בשנים קודמות. רוב היצירה חלפה בהשתאות מול היכולות הטכניות שלה, ובפרק האיטי נרשמו גם כמה רגעים קסומים של רגש. גם החצוצרן הסולן, יגאל מלצר, מילא את תפקידו באופן מרשים. בהשתחוויה השתררה דאגה קלה לוואנג, לאחר שהטיחה בטעות את פניה בפסנתר ונראה שספגה מכה רצינית. אבל כנראה שהפנים שלה- בדיוק כמו האצבעות- עשויים מחמישים אחוז גומי, והיא חזרה להדרן (גירסא ג'אזית ל"מארש הטורקי" של מוצרט) כאילו לא קרה כלום. פשוט פסנתרנית מדהימה.

את החלק השני פתח שוב מוצרט, עם הקונצ'רטו לשני פסנתרים. אחרי שנים ארוכות של האזנה לביצועי מוצרט בכלי תקופה, תזמורת סימפונית "מודרנית" אינה הבחירה המועדפת עבורי למוזיקה הזו. זה היה נכון גם כאן: הצליל של הפילהרמונית היה מבריק מאוד, אבל פחות "פריך" ופחות מעניין מזה של תזמורות שמתמחות במוזיקה מהמאה ה- 18. להב שני מילא הפעם תפקיד כפול של מנצח וסולן, וגילה שליטה מרשימה בקונצ'רטו: הוא ניגן וניצח עליו בעל-פה (בניגוד לוואנג שנעזרה בתווים והיתה דומיננטית פחות), והוביל פרשנות מעניינת שהדגישה את היחסים בין הסולנים. בקדנצה לפרק השלישי הרשו השניים לעצמם גם קצת שובבות וחיוך, שהזכירו שעשיית מוזיקה היא קודם כל כיף גדול למבצעים. גם ההדרן המשותף שלהם ("ריקוד פיית הסוכר" מ"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי בגירסא לפסנתר בארבע ידיים) היה חמוד מאוד.

שיא הערב, כאמור, נרשם עם הסוויטה השנייה מ"דפניס וכלואה" של ראוול. אין מה לעשות: הפילהרמונית נשמעת במיטבה עם מוזיקה שחוברה אחרי 1850, שדורשת הרכב תזמורתי גדול. התזמורת על כל חטיבותיה צילצלה מעולה, עם צליל עשיר ומבריק. סולו החליל של גי אשד היה אחד מרגעי השיא של הערב כולו, והיה מרגש לראות את להב שני מודה לו בסוף הקונצרט כחבר ולא רק כמנצח. כאמור, את ההערכה והחיבה ההדדית בין שני לבין התזמורת בסוף הקונצרט אי אפשר היה להחמיץ. אין לי ספק שבעוד 15- 10 שנים, אחרי שיבשיל קצת ויצבור עוד ניסיון עם התזמורות הגדולות בעולם, הוא יהיה מועמד רציני לתפקיד המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 1.1.2017

"ברג ושנברג לא היו אידיוטים, אבל אני מאמין בטונאליות": ראיון עם מאריי פרהיה

Perahia_Murray_03_PC_Felix_Broede.jpg

מאריי פרהיה. צילום: פליקס ברודי

אם היו מבקשים ממדגם מייצג של אוהבי מוזיקה קלאסית למנות את שלושת הפסנתרנים הגדולים כיום בעולם, סביר להניח שמאריי פרהיה (Perahia) היה אחד מהם. את ההערכה הזו רכש דרך מאות הקלטות וקונצרטים לאורך השנים, בהם גילה שילוב מופלא של רגש, אינטלקט ועומק הבעה. השיחה איתו מספקת חוויה דומה: מדובר באיש שיחה נעים ורחב אופקים, שבניגוד לרבים מעמיתיו נהנה לדבר על מוזיקה הרבה יותר מאשר על עצמו.

את פרהיה אני פוגש יום אחרי הקונצרט המשותף שלו עם זובין מהטה בפילהרמונית, בו הועברה ההודעה הדרמטית על פרישתו העתידית של מהטה מהתזמורת. באופן טבעי, זהו גם הנושא שפותח את שיחתנו. "מאוד הצטערתי לשמוע על הפרישה הזו", אומר פרהיה. "זה יום עצוב, כי מהטה הביא לתזמורת תרומה רבת ערך. גם אני באופן אישי ניגנתי איתו הרבה במקומות שונים בעולם, בהקלטות ובקונצרטים חיים. צריך לשמוח שהפרישה תהיה רק עוד שנתיים, כך שלתזמורת יהיה זמן להסתגל ולבחור מנהל מוזיקלי חדש".

אתה רוצה להמר מי זה יהיה?

"ממש לא. אני לא מכיר מספיק את הנושא, ולא נכנס לזה".

הביצוע שלך לקונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן היה היחיד שלא שודר מהקונצרט ביום שני. מדוע?

"זה קונצ'רטו קשה, ולא ניגנתי אותו כבר שנתיים. כך שהייתי די מתוח לפני הביצוע, ולא רציתי להוסיף למתח הזה את הידיעה שהוא יוקלט".

=======

פרהיה, בקרוב בן שבעים, גיבש לעצמו מוניטין של פסנתרן מעמיק בעל גישה ייחודית למוזיקה שאותה הוא מבצע. גישה זו, כפי שהוא מסביר, מתבססת על ניתוח שנקריאני של הפרטיטורה. ניתוח זה פותח ע"י היינריך שנקר (Schenker), והוא מבוסס על  הולכת קולות, קונטרפונקט, הרמוניה, קשר בין משפטים מוזיקליים, התפתחות לינארית וכדומה. "בעזרת הניתוח המקדים הדברים מתבהרים עוד לפני שאני ניגש לפסנתר", הוא אומר. "ההבנה הזו משפיעה אחר כך על עיצוב המשפטים, על הטמפו ועל כל יתר מרכיבי הביצוע".

לדבריו, העיסוק שלו בניתוח השנקריאני החל בצורה אינטנסיבית לפני כ- 15 שנים, בתקופה בה היה פצוע ומושבת מנגינה. מאז החלים לחלוטין, אבל נשאר נאמן לרעיון של ניתוח יצירות לפני ביצוען.

"למדתי ב'מאנס קולג" בניו-יורק, בו לימדו התלמידים של שנקר. אלו היו תיאורטיקנים יהודים, שברחו מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. המורה שלי היה פליקס זלצר, שהיה נכד של ויטגנשטיין. בתקופת הקולג' למדתי את הניתוח השנקריאני, אבל הוא לא היה חלק ממני. רק כשנפצעתי התחלתי לפתח זאת יותר, וכיום הניתוח המקדים הזה הוא הדבר הראשון שאני עושה כשאני ניגש ליצירה".

כשאתה מאזין להקלטות שלך מלפני עשרים שנה אתה שומע הבדל בפרשנות יחסית להיום?

"אין הבדל גדול בביצוע, אבל אז הפרשנות לא נעשתה באופן מודע והיום כן.  שנקר נותן כיוון להרגיש רגשות שכבר היו קיימים קודם באופן תת-מודע".

אתה יכול להסביר איך נוצר הצליל הייחודי שלך?

"אני לא יודע להסביר איך הוא נוצר, אבל נראה לי שיש הרבה דברים שעיצבו אותו. לדוגמא הלינאריות, או החשיבה על נגינה כמו על שירה. זה גורם לשרירים להתנהג בצורה מסוימת".

אתה מזוהה בעיקר עם המלחינים שפעלו בין 1700 ל- 1850. באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן. יש לזה סיבה?

"אני מאמין בטונאליות. להרגשה שיש קשר בין דברים. הטונאליות נותנת כיוון- מאיפה באים ולאן הולכים. ברור שיש ערך למוזיקה בת זמננו. ברג ושנברג לא היו אידיוטים. אבל אני לא מרגיש בטוח במוזיקה הזו. כדי לנגן בצורה משכנעת אתה צריך לאהוב את מה שאתה מנגן".

=======

לפרהיה קשר עמוק וארוך לישראל. הוא נולד בניו-יורק לפני 65 שנים, למשפחה יהודית שמוצאה מסלוניקי ביוון. שם משפחתו הוא למעשה "פרחיה", והוא נצר למשפחת רבנים ששורשיה בימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין). שמו, מאריי, היה במקור "משה". "אבא שלי ברח מיוון לארה"ב בשנת 1935", הוא מספר. "בבית דיברו לאדינו וניהלו אורח חיים יהודי. אני עצמי גדלתי כנער דתי עד גיל 15, אבל בסופו של דבר התרחקתי מהדת לחלוטין. מצד שני אני שמח שלדת היה חלק בילדות שלי, כי היא פיתחה בי את הכבוד לדברים רוחניים. כדי להבין את המוזיקה של המלחינים הגדולים צריך קשר לתיאולוגיה נוצרית. לא צריך להאמין בה או לקבל אותה, אבל צריך להיות מסוגלים להרגיש אותה".

"אני לא אדם דתי", הוא אומר, "אבל אני נעשה דתי כשזה מגיע למוזיקה. יש לתפיסה הדתית השפעה על פרשנות מוזיקלית: לראות את העולם כיחידה אחת, לחשוב שיש משהו גדול יותר מאיתנו, לראות את האחדות שבתוך החוויה האנושית".

=======

בשנים האחרונות משמש פרהיה כנשיא המרכז למוזיקה ירושלים, ובמסגרת זו שוהה בישראל מספר פעמים בשנה. "אני מאוד אוהב את המרכז הזה", הוא אומר. "הוא נותן הרבה אפשרויות לנגנים צעירים, ואני נהנה מאוד לעבוד איתם. אלו מוזיקאי העתיד, ויש להם הרבה כישרון".

היית ממליץ להם לבחור במוזיקה כקריירה?

"עיסוק מקצועי במוזיקה פירושו חיים קשים. צריך להתאמן, לשאול שאלות, ללמוד כל הזמן. אבל זו לא בחירה, אלא משהו שכופה עליך לעסוק בו. ולמי שמגיע לעסוק בזה- אני רוצה לעזור".

למרות הקשר שלך לישראל אתה לא מרבה להביע דעות פוליטיות.

"אני לא עוסק בפוליטיקה. חשוב לי לדעת על מה אני מדבר, וזה לא תחום המומחיות שלי. פעם שאל אותי עיתונאי איטלקי על דיעותי הפוליטיות, ושאלתי אותו בחזרה אם היה שואל את ברלוסקוני על קונצ'רטי של מוצרט".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 28.12.2016

"תזמורת זו לא דמוקרטיה": ראיון עם ריקרדו מוטי

rmuti_ph_lelli_img_9810

ריקרדו מוטי. צילום: סילביה ללי

הערב (שלישי) יתקיים בהיכל התרבות בת"א קונצרט הפתיחה של פסטיבל השמונים של התזמורת הפילהרמונית. על הקונצרט ינצח ריקרדו מוטי (Muti), מגדולי המנצחים החיים היום ואחד מאחרוני "דור הנפילים" של מנצחי התזמורות בעולם. מוטי (75) מכהן כיום כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של שיקאגו, ובמקביל גם של התזמורת הצעירה "לואיג'י כרוביני" איתה הוא מקיים פרויקטים מיוחדים.

"הפילהרמונית הישראלית היא תזמורת טובה מאוד", מחמיא מוטי בסיום יום חזרות ארוך עם התזמורת. "בשנים שחלפו מאז הביקור האחרון שלי כאן היא אפילו השתפרה. יש בה נגנים חדשים ואנרגיה חדשה, ואני ממש מרגיש תחושת התלהבות ושמחת עשייה. החזרות עברו בתחושה מאוד נעימה ונינוחה".

אתה יכול לאפיין כיום את ההבדל בין תזמורות שונות בעולם?

"לפני שנים, לכל תזמורת היה צליל מובחן. כל תזמורת אירופאית גדולה שיקפה תרבות והסטוריה שונה. ניתן היה להבחין בין הצליל של התזמורות של וינה, ברלין, התזמורות הצרפתיות וכך הלאה. גם התזמורות האמריקאיות הוקמו ע"י מנצחים שהגיעו מאירופה, רבים מהם יהודים, שעיצבו את הצליל לפי המסורת שהכירו. בשלושים השנים האחרונות ההבדלים האלו נעלמו. תזמורות נעשו כמו פס ייצור של מוזיקה, והן מפיקות צליל שדומה להקלטות בדיסקים. זהו צליל אידאלי ומושלם, אבל גם קר ומיכני. למעשה, רוב התזמורות איבדו את המאפיין הייחודי שלהן. הפילהרמונית הישראלית היא מיוחדת מהבחינה הזו, כי היא מורכבת מנגנים שהגיעו מארצות שונות וכל אחד הביא תרבות משלו. היתרון הגדול של הפילהרמונית הוא שהיא מאוד גמישה, והנגנים מבינים את מה שאני מבקש ומצליחים לעקוב".

איזה עוד מגמות אתה מזהה כיום בעולם המוזיקה הסימפונית?

"יש היום נטייה לעשות אפקטים. מנגנים הכול חזק. יש פחות ופחות מנצחים שמנסים להפיק "פיאנו" או "פיאניסימו". חושבים יותר לכיוון של עוצמה. דבר נוסף הוא שהקהל נעשה יותר מוטה ויזואלית. יותר מעניין אותו מה שרואים ולא מה ששומעים. לכן אתה רואה את המנצחים של הדור הצעיר עושים פרצופים, זזים וקופצים. זה לא קשור למוזיקה".

גם לאונרד ברנשטיין היה קופץ על הפודיום.

"אצל ברנשטיין זה היה שונה. זה אף פעם לא היה אפקט. זה פשוט היה הטמפרמנט שלו".

מיהם המנצחים שאתה מעריך במיוחד?

"גדלתי על טוסקניני. הייתה לו כנות מוחלטת בכוונה לשרת את המלחין, במיוחד באופרות האיטלקיות. הוא היה קשוח, אבל ידע בדיוק מה הוא עושה. השני הוא הרברט פון קראיאן. היה לו קונספט מובחן של צליל עגול ועוטף, ללא זוויות. השלישי הוא וילהלם פורטוונגלר, שהצליח לתת רושם שהוא מאלתר על הפודיום".

מוטי מסביר כי הוא חייב לטוסקניני הרבה מסגנון הניצוח שלו. "מטוסקניני למדתי שהזרועות הן המשך של מה שקורה בראש. עבודת ניצוח זה לא רק לסמן זמן וכניסות, אלא להעביר לתזמורת גם רגשות ומבנה מוזיקלי. בתנועות הניצוח צריך לעצב משפט מוזיקלי, ולא רק לספור. המנצח הוא לא שוטר תנועה".

ומה לגבי סולנים?

"אני בא מה'אולד סקול", ולכן העדפתי תמיד סולנים מהדור הוותיק יותר כמו ריכטר, רובינשטיין, גיללס, סרקין או אראו. את אראו אני זוכר לטובה במיוחד. בקונצרט הראשון שעשינו יחד הוא כבר היה ענק, ואני מנצח צעיר. אבל לפני הקונצרט הוא החווה לי קידה, ואמר 'מצפה לעבוד איתך'. אני זוכר עד היום עד כמה הרגשתי נבוך שענק כזה נותן לי כבוד. זה עולם שנעלם".

ומהסולנים כיום? 

"גם כיום אני מעדיף סולנים כמו ראדו לופו, פרהיה, ברונפמן, אנדסנס ודומיהם. אלו פסנתרנים שבאים כדי לעשות מוזיקה ולא כדי לתת שואו. פסנתרן שיכול לנגן 20,000 תווים בדקה לא מרשים אותי".

**********

בשלוש השנים האחרונות החל מוטי לעסוק גם בהוראה. "אני מלמד איך לנצח על אופרות איטלקיות. לפני שאני עובר לעולם הבא, אם יש דבר כזה בכלל, אני רוצה להנחיל לדור הצעיר את מה שאני יודע. אני מלמד בפסטיבל ראבנה באיטליה, וגם בקוריאה, יפן וסין. מגיעים לפרויקט הזה מנצחים מכל העולם, ואנחנו עובדים על כל מה שמנצח צריך לדעת על ביצוע אופרות איטלקיות".

"בעולם האופרה היום יש מצב טראגי של הפרדה בין מנצח ובמאי", הוא אומר. "אצלי, לעומת זאת, המנצח אחראי לכל. הוא חייב לדעת כל פרט, ובזכות הידע הזה לקבל סמכות על ההפקה כולה. מה שקורה כיום בעולם האופרה הוא נורא. פעם במאים ידעו מוזיקה והבינו בתיאטרון, והצליחו ליצור הפקות חדשות שהיו גם יפות ולא הרסו את העבר. היום במאים ממציאים סיפור בלי קשר לכלום, ופשוט הולכים נגד המוזיקה".

**********

הדור הצעיר של המנצחים מדבר היום על דמוקרטיה בעבודה עם התזמורות. אתה מתחבר לזה?

"לחלוטין לא. מה זו דמוקרטיה? שהנגנים יקראו לי בשמי הפרטי? שאלך איתם לשתות בירה יחד? זה בולשיט. תזמורת זו חברה אנושית, והשאלה היא מה מצפים ממך כמנצח. מנצח צריך לדעת בדיוק מה הוא רוצה וצריך לתת כיוון. נגן תזמורת יודע מיד אם אתה יודע על מה אתה מדבר, ואם תציג רעיון משכנע- הוא ילך אחריך. מנצח לא אמור לעשות משאל ולשאול נגנים לדעתם. החופש היחיד שאני נותן לסולן בתזמורת הוא להתבטא באופן אישי בתוך מסגרת נתונה שאני מתווה. אחרת נוצר כאוס. הבעיה מתחילה כשהמוזיקאים מבינים שלמנצח אין רעיון לגבי מה שהוא עושה, והוא רק מסמן זמן וכניסות. מנצח כזה ילך עם הנגנים לשתות בירה וייתן להם לקרוא לו בשם פרטי כדי לקנות אותם, וזו חוכמה קטנה מאוד".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 20.12.2016

סיור מוזיקלי לזלצבורג- אוגוסט 2017

mitsuko_uchida-15

מיצוקו אושידה- השנה בזלצבורג

אני שמח לעדכן כי פורסם הסיור המוזיקלי אותו אדריך בקיץ הקרוב. הסיור הפעם יהיה לפסטיבל זלצבורג באוסטריה, ויכלול ביקור בשישה קונצרטים מעולים. החברה המארגנת היא "רואים עולם" (החברה להגנת הטבע), איתה אנו נוסעים בקביעות מדי קיץ. ויש גם בשורה משמחת- מדריך התיירות שילווה אותנו הוא יותם רגב האהוב, ששני הטיולים הקודמים שלנו איתו היו חוויה נהדרת.

כל הפרטים באתר "רואים עולם"- כאן. 

"כיום הקהל בארץ מקבל אמנים ישראלים ברצון": ראיון עם אבי שושני, מזכ"ל התזמורת הפילהרמונית הישראלית

1%d7%90%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%a0%d7%99_%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%99

אבי שושני. צילום: אבשלום לוי

ביום שלישי הקרוב (20 בדצמבר) ייפתח פסטיבל השמונים של התזמורת הפילהרמונית, שיכלול תשעה קונצרטים בהם יתארחו כמה מחבריה הוותיקים של התזמורת. "אלו ימים מטורפים עבורנו", מספר אבי שושני, מזכ"ל הפילהרמונית. "מדובר באירוח של הרבה אמנים בעלי שם, שחלקם מגיע לכאן במקביל. זה מצב שדורש הרבה תשומת לב לפרטים".

יש טענות שהפסטיבל הפעם חיוור יחסית לעשורים קודמים, ושרוב האורחים – למעט אולי ריקרדו מוטי ויבגני קיסין- מופיעים פה בקביעות ממילא.

"אני לא מסכים איתך. יופיעו בפסטיבל המוזיקאים הכי טובים שיש. עשינו בחירה מודעת להזמין את האמנים שמופיעים איתנו במשך העונה הרגילה, כאלו שהם חלק מהחיים היומיומיים של התזמורת. זה נכון שהיו עוד אמנים שרצינו שיגיעו, אבל הפסטיבל נופל על תקופת חג המולד בה יוצאים הרבה אנשים לחופשות משפחה".

דווקא נהוג לחשוב שאצל האמנים הגדולים הקריירה באה לפני הכול.

"הזמנים השתנו. לפני שלושים שנה כולם רצו להיות חלק מ'חוג הסילון' ולטוס בלי הפסקה מקונצרט לקונצרט. היום החיים הפרטיים נמצאים במקום הרבה יותר גבוה בסדרי העדיפות. האופנה היום היא לומר 'קבעתי עם המשפחה'. גם רוב האמנים שיגיעו לפסטיבל יבואו עם המשפחות שלהם".

זה לא יקר להטיס ולהלין את המשפחות?

"לשמחתנו, כל האמנים האורחים מגיעים בחינם או כמעט בחינם. כך שהעלות היחידה עבורנו היא הטיסה והמלון".

בולט בהיעדרו בפסטיבל לאנג לאנג, שהיה אורח קבוע בתזמורת עד לפני מספר שנים.

"לאנג לאנג מבקש היום סכומי כסף עצומים עבור הקונצרטים שלו. גם אם הוא היה מסכים לבוא, לא הייתי מוכן לשלם סכומים כאלו. אין לזה שום צידוק".

+++++++++

נחזור רגע לעונה הרגילה. העונה שלכם נפתחה בסידרת ביטולים של מנצחים: מהטה, דוחנני, טמירקנוב. איך זה מוסבר?

"הם ביטלו גם אצל התזמורות האחרות. מהטה סבל משלבקת חוגרת. דוחנני עבר ניתוח והרופא שלו אסר עליו לטוס. טמירקנוב ביטל ואפילו לא בדקתי למה. הפסקנו להתרגש מהביטולים האלו. ברגע שאני מקבל הודעה על ביטול אני פשוט יוצר קשר עם מנצח מחליף, והכל מסתדר. אנחנו חיים היום בעולם שבו כולם יודעים על כולם, וקל מאוד למצוא תחליפים".

היכל התרבות עבר שיפוץ מאסיבי, אבל בחלק מהמקומות בו יש עדיין אקוסטיקה בעייתית. גם המצב הפיזי של האולם בעייתי, ויש מקומות שבהם ממש ניתן לראות סדקים בקירות. זה אבוד, או שיש עוד סיכוי לשיפורים?

"גם כאן אני חולק על הביקורת. האקוסטיקה באולם השתפרה לאין ערוך לאחר השיפוץ. גם כל האמנים האורחים חושבים כך. לגבי המצב הפיזי, מה שמתפרק- מטופל. יש לאולם הנהלה שדואגת מאוד לעניינים האלו".

132

הדמיית האולם הקאמרי החדש. ההדמייה באדיבות התזמורת הפילהרמונית

שושני מציין כי בשנה הקרובה יפתח בצמוד להיכל אולם קאמרי חדש, תת-קרקעי, בו יהיו 400 מושבים. לאולם הזה תעבור הסידרה הקאמרית של הפילהרמונית, שמתקיימת כיום במוזיאון תל-אביב. "האולם החדש יהיה העתק של במת היכל התרבות, רק בקטן יותר", אומר שושני. "יתקיימו בו קונצרטים קאמריים וגם ניסיונות אמנותיים, הרצאות, מפגשי שיחה ועוד. לשם תעבור גם תכנית "מפתח" של הפילהרמונית. עם הזמן הוא יתמלא בעוד ועוד תכנים".

+++++

נעבור לשאלת מיליון הדולר: זובין מהטה משמש כמנהל מוזיקלי של התזמורת קרוב לחמישים שנה. לא הגיע הזמן לשינוי?

"מהטה יהיה באפריל בן 81, ואני מניח שמתישהו הפרידה הזו תתרחש. אבל אי אפשר להתנבא. כרגע יש למהטה ולתזמורת מערכת יחסים הדוקה וטובה,  ובינתיים הנושא לא עלה לדיון. במקביל, התזמורת מארחת בקביעות שורה ארוכה של מנצחים צעירים ומצוינים, שיכולים להיות מתאימים לתפקיד בבוא העת".

גם אתה עצמך ממלא את התפקיד כבר שנים ארוכות.

"אני בתפקיד כבר 43 שנים, מאז 1973, ונהנה ממנו מאוד. העשייה המשותפת עם זובין נהדרת".

++++++++++++++

בזמנו היתה תפיסה לפיה הקהל מעדיף אמנים מחו"ל. זה עדיין נכון?

"הקהל השתנה מאוד בהתייחסות לסולנים ולמנצחים. בעבר היתה תפיסה סנובית, ולא היו מוכנים לקבל ישראלים. נקודת המפנה היתה מלחמת המפרץ, כשאמנים מחו"ל התחילו להדיר את רגליהם מהארץ והקהל הפך אסיר תודה לישראלים שבאו ומילאו את השורות. כיום מקבלים את המוזיקאים הישראלים ברצון, ובאמת יש רבים כאלו לאורך העונה. ועדיין, המדיניות המוצהרת שלנו היא להביא את השמות הכי גדולים. לא נביא ישראלי רק כי הוא ישראלי, אלא כי הוא מוזיקאי טוב".

מה לגבי רפרטואר? התחושה היא שאתם נשארים נאמנים לרפרטואר מוגבל ונגיש יחסית, ונמנעים מיצירות מודרניות או מאתגרות.

"ברגע שהכנסות התזמורת מבוססות על מכירת כרטיסים, צריך להיזהר מאוד עם הרפרטואר. לכן כמעט שלא נבצע תכנית שכולה מוזיקה מודרנית.  הפילהרמונית מקבלת מהמדינה בקושי 10% מהתקציב, לעומת 60-70% שמקבלות תזמורות אירופאיות. חצי מהתקציב שלנו מתבסס על מכירת כרטיסים. כל עוד לא תגדל התמיכה הממשלתית, אנחנו חייבים לבצע תכניות שימשכו קהל רחב".

"אני זוכר שלאונרד ברנשטיין התעקש פעם לעשות ערב שכולו הינדמית', ולמרות האהבה הגדולה אליו – האולם היה חצי ריק. אם היינו נתמכים יותר, היינו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. אבל גם אז הבחירה היתה זהירה, כי אף אחד לא רוצה להופיע מול אולם ריק. תסתכל על מה שעשה כריסטוף אשנבך בפילדלפיה. הוא הטיף למוזיקה מודרנית והתעקש לבצע אותה, ובסוף- הקהל לא קנה כרטיסים ואשנבך נאלץ לעזוב".

כמה מנויים יש לתזמורת כיום, יחסית לעבר?

"כיום יש לתזמורת כ- 25,000 מנויים. המצב די יציב, אבל ברור שלאורך העשורים יש מגמת ירידה. לשם השוואה, בשנת 1986 היו לנו 36,000 מנויים".

מקובל לומר שהאמנים מקבלים בארץ הרבה פחות מאשר בחו"ל. זה עדיין נכון?

"בהחלט. השכר שהם מקבלים בישראל עומד בדרך כלל על משהו כמו חמישית ממה שיקבלו בחו"ל. התשלום שאנחנו יכולים להציע לאמנים הוא בעיה מתמדת. בשנות השישים, מדינת ישראל היתה להיט וכולם רצו לבוא להופיע כאן. מאז היה שינוי שברור לכולם. למרות זאת, כשאני בא להשוות את התכנית השנתית שלנו לזו של הפילהרמונית של ניו-יורק או של ברלין, אנחנו נמצאים במקום לא פחות טוב. אני עדיין מקבל כמעט כל אמן שאני רוצה".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 16.12.2016

 

ביקורת קונצרט: "בריאת העולם" של היידן עם הקאמרטה ירושלים

gan-ya-ben-gur-axelrod-photo-prsmalll

גן-יה בן-גור אקסלרוד. צילום: יח"צ

הקאמרטה ירושלים מעלה בימים אלו סידרת קונצרטים בהם מבוצעת האורטוריה "בריאת העולם" של היידן. על הביצוע מנצח אבנר בירון, מנהלה המוזיקלי של התזמורת, ומתארחים בו שלושה סולנים מצוינים והמקהלה הקאמרית "Ave Sol" מלטביה. שורה תחתונה תחילה: לא נרשמה התעלות נפש, אבל מדובר בביצוע טוב מאוד שכדאי ללכת לשמוע.

"בריאת העולם" היא אורטוריה תנ"כית. שני חלקיה הראשונים מספרים בצלילים את סיפור הבריאה, והשלישי- את סיפורם של אדם וחווה (מינוס הנחש, כדי לשמור על אווירה אופטימית). את הטקסט חיבר הברון גוטפריד ואן סוויטן (van Swieten), על בסיס שילוב של פסוקים מהתנ"ך (בראשית ותהילים) עם פיסקאות נבחרות מהפואמה "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. המוזיקה שחיבר היידן לטקסט צבעונית מאוד, ועמוסה בשלל המצאות קומפוזיטוריות מבריקות שמתארות את מעשי הבריאה בצלילים. היידן איתגר את מאזיניו בכך שהאפקטים המוזיקליים מקדימים את הטקסט עליו הם מדברים, ומי שעוקב אחר המוזיקה ללא טקסט יכול לשחק בניחושים לגבי מעשה הבריאה שיתואר מיד לאחר האפקט (השמש, החיות השונות, הצמחים וכן הלאה). התוצאה היא שעתיים וחצי מהנות, שחולפות ביעף.

הקאמרטה בחרה לבצע את "בריאת העולם" בגירסתה האנגלית דווקא. ממבט ראשון, הבחירה הזו איכזבה. לטעמי, המוזיקה של היידן עובדת טוב יותר במקור הגרמני. אולי כי הוא נשמע עוצמתי יותר, ואולי סתם כי אליו אנחנו רגילים. עם זאת, ככל שהתקדם הביצוע הבחירה באנגלית הפריעה פחות. יש משהו נחמד לשמוע את היצירה בשפה שקל להבין.

בכל הנוגע לרמת הביצוע לא נרשמו הפתעות. הקאמרטה היא תזמורת טובה מאוד, וגם הפעם ניגנה כדרכה בצליל מהודק ואחיד. לעיתים היו לי חילוקי דעות לגבי הפרשנות של בירון, ויש להודות שהיו מקומות בהם כלי הנשיפה ממתכת נשמעו מעט צעקניים. מעבר לכך, ההערכה לביצוע התזמורתי היתה גבוהה בהחלט.

שלושת הזמרים הסולנים התגלו כבחירה מצוינת. המוזיקה הזו זקוקה לסולנים שאינם "דיוות", אלא כאלו שיכולים להשתלב באנסמבל ולשיר בסגנון קולי מאופק יחסית (ללא ויבראטו אופראי מוגזם, לדוגמא). כל השלושה ענו לדרישה באופן מושלם. את תפקידי הגברים מילאו שני זמרים אנגלים נהדרים, הבאס פיטר הארווי והטנור תומאס הובס, שניהם עם קולות מטופחים והופעה מלאת טעם טוב. את תפקיד הסופרן מילאה הישראלית גן-יה בן-גור אקסלרוד, שבשנים האחרונות עושה קריירה מבריקה בחו"ל. היא שרה בקול מעודן וגמיש, נסקה בקלות יחסית לצלילים הגבוהים, והציגה כתמיד נוכחות בימתית צנועה ונעימה. היה תענוג לשמוע אותה.

לפני עשרים שנה לערך, כשלתזמורות בארץ עוד היה קצת כסף, הקמראטה הביאה לארץ בקביעות כמה מהמקהלות הטובות באירופה. תור הזהב הזה חלף מזמן, אבל הייבוא של מקהלת Ave Sol מלטביה הזכיר אותו לרגע. המקהלה הלטבית מונה 25 זמרים וזמרות, ואיכות שירתה עולה ללא ספק על זו של רוב המקהלות המקומיות. לטעמי ניתן היה לשפר את האיזון בין המקהלה לבין התזמורת (שלעיתים קצת כיסתה על השירה), אבל גם כך קל היה ליהנות מרמת השירה המקהלתית.

לביצוע התווסף הפעם הקריין הוותיק בני הנדל, שהקריא בעברית את הפסוקים הרלוונטיים מספר בראשית. לטעמי, זו היתה תוספת מיותרת. הרעיון לשלב קריינות עברית ביצירה הזו מעניין, אבל בדיעבד מוטב היה לתת למוזיקה להישמע ללא הפרעות.

לסיכום: מוזיקה יפה ומלאת המצאות, ביצוע תזמורתי טוב, מקהלה טובה מאוד, וסולנים מעולים. כדאי.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 29.10.2016

עידכון: ערוצי "מצו" ימשיכו כרגיל

עידכון חם: מ"הוט" עידכנו אותי כעת כי ערוצי "מצו" ימשיכו לפעול כרגיל גם לאחר ה- 21.9. הכל בסדר ואפשר לחזור לשיגרה 🙂