דילוג לתוכן

סרטים דוקומנטריים על מנצחים בפסטיבל "אפוס"

מירגה גרז'יניטה-טילה. צילום: דניאלה שמידט-לנגלס

בשבוע השני של מרץ יתקיים בת"א פסטיבל "אפוס", המתמקד בסרטים דוקומנטריים בתחומי התרבות השונים. בין סרטי המוזיקה שיוצגו בפסטיבל בולטים שניים העוסקים במנצחים. הראשון מציג את המנצח ההולנדי הותיק ברנרד הייטינק (Haitink), שמציין השנה את יום הולדתו התשעים. השני- את המנצחת הליטאית הצעירה מירגה גרז'יניטה-טילה (Gražinytė-Tyla), בת 34, מהמטאורים הבולטים של עולם הניצוח כיום.

שני הסרטים שונים מאוד בדינמיקה ובאנרגיה הנושבות מהם. הסרט על ברנרד הייטינק מתמקד בראיון עומק (בהולנדית), שנערך איתו בבית הכפר שלו בדרום צרפת. הייטינק היה בן 87 בעת קיום הראיון, ועדיין הופיע אז כמנצח (הוא פרש מניצוח רק בשנה שעברה). הסרט מציג אותו כמוזיקאי צנוע, מעמיק וביישן, שמספר כי למד להקיף את עצמו במעין "מעגל קסמים" כדי להתנתק מתשואות הקהל ולהיות מרוכז במוזיקה עצמה. הוא מודע מאוד לגילו ולאפשרות שיצטרך לפרוש מניצוח, ומדבר על כך בצורה מאופקת ונוגעת ללב. "המוזיקה זה הסיבה היחידה שבזכותה אני עדיין מתפקד", הוא אומר למראיין. "זה לא מובן מאליו לנצח על מהלר בגיל 87. ברור לי שמתישהו אצטרך לפרוש. אני סומך על אשתי שתגיד לי מתי הזמן הזה יגיע".

בתקופה בה צולם הראיון היה הייטינק עסוק בהכנות לקונצרטים של "השיר על הארץ" מאת מהלר, יצירה עליה ניצח פעמים רבות בעבר. הוא מראה למראיין את הדרך שלו לשמור על פרשנות רעננה: הוא לומד את היצירה עם פרטיטורה חדשה, נקייה, ללא הסימונים שאותם עשה בביצועים קודמים. הפעם הוא עובד עם הפרטיטורה שהיתה בשימושו של המנצח ההולנדי וילם מנגלברג, שהכיר את מהלר אישית וסימן בפרטיטורה הערות חשובות על הביצוע הרצוי.

הסרט עמוס בתובנות מעניינות שנותן הייטינק על מקצוע הניצוח. לדוגמא- כמה חשוב להקשיב למוזיקאים, ולהבין שאתה לא תמיד צודק. בין היתר הוא מספר שתזמורות תמיד מופתעות מהמנהג שלו להתחיל לעבוד רק אחרי שנתן להן לנגן פרק שלם בלי הערות, כדי לשמוע אותן ולהכיר את יכולתן. מצד שני, הוא מסביר גם על החשיבות של שמירת טמפו אחיד על ידי המנצח, גם אם הוא לא מושלם ("עדיף טמפו אחד רע מאשר מאה טובים").

נגני תזמורות רבים אמרו בעבר שהתזמורת שלהם "נשמעת אחרת" כשהייטינק מנצח עליה. כשהוא מתבקש להסביר כיצד הוא משיג את הצליל הייחודי שלו הייטינק מצחקק במבוכה, ואומר בפשטות שהוא לא יודע.

===============================

הסרט השני, על המנצחת הליטאית מירגה גרז'יניטה-טילה, שונה מאוד באופיו. הפעם מדובר במנצחת אישה, צעירה למדי (בת 34 כיום, בת 30 כשצולם הסרט). הסרט מלווה את כניסתה לתפקיד המנהלת המוזיקלית של התזמורת הסימפונית של בירמינגהם, תפקיד אותו מילאו לפניה שמות גדולים כמו סיימון ראטל ואנדריס נלסונס.

הסרט מציג תמונה רחבה מחייה: ילדותה כזמרת במשפחה מוזיקלית, הקשר ההדוק שלה למשפחתה ולליטא מולדתה, העבודה שלה עם מנצחים ומוזיקאים צעירים, החזרות שלה עם תזמורות, ההתמודדות עם עומס ההזמנות לנצח ברחבי העולם ועוד.  

לעומת הייטינק המאופק והביישן, גרז'יניטה-טילה מלאת אנרגיה וקסם אישי. "אני מרגישה שזו כמו תזמורת נוער", היא אומרת לנגנים מבירמינגהם. לרגע הם נראים נעלבים, אבל אז היא מסבירה שהתכוונה לרוח הנעורים המפעמת בתזמורת וכולם מחייכים. כשהנגנים באים ללחוץ לה יד היא מחבקת אותם, ובאופן כללי משרה על סביבותיה הרגשה של פתיחות ונעימות.

מרתק במיוחד לצפות בה עורכת חזרות: מצד אחד היא משתפת את הנגנים ומנהלת את החזרה ברוח חברית, אך מצד שני היא גם מדויקת וחדה להפליא. השמיעה שלה פנומנלית, ושפת הגוף שלה חסכנית ונמנעת ממניירות מיותרות. "תקשורת מוזיקלית רחוקה מאוד מתקשורת ורבלית", היא אומרת. "כבר אין 'אני' ברגע הזה. זה מאמץ קולקטיבי לקראת מטרה משותפת". ברוב הסרט היא משוחחת עם המראיינים בגרמנית, אותה היא דוברת ממש כשפת אם.

גם מהסרט הזה יוכלו מנצחים צעירים להפיק תובנות מעניינות. אחת מהן מופיעה בשיעור ניצוח שהיא נותנת למנצחת ליטאית צעירה על "חליל הקסם" של מוצרט. "התנועות שלך גדולות מדי", היא מסבירה לה. "את מנצחת על קטע שקוף ומהיר, ולכן עדיף לנצח בתנועות קטנות". דימוי נוסף שהיא מציעה לקוח מעולם הכדורגל: לסמן לנגנים כניסה, ואז לתת להם לנגן בלי להתערב יותר מדי. "זה כמו לתת לשחקנים כדור, ולאפשר להם לשחק איתו".

אחד הדברים היפים בסרט הוא שכמעט ואין בו דיון על כך שמדובר במנצחת אישה.  נשים מנצחות היו תופעה נדירה רק לפני עשרים שנה, וגם כיום הרוב המכריע של המנצחים הגדולים הם גברים. כאן, לעומת זאת, העבודה שמדובר במנצחת נתפסת כמציאות שאין אפילו צורך להרחיב עליה את הדיבור. כך נחסכות מהצופים סוגיות עבשות כמו "האם יש ניצוח נשי" או "האם יש הבדלי פרשנות בין נשים וגברים". מבחינת הסרט הזה לפחות, העולם כבר התקדם משם הלאה. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בבחורה נאה מאוד, ולתהות האם המראה החיצוני שלה לא מסייע לקריירה מעבר לכישרון המוזיקלי. הסרט, כאמור, לא מתייחס לשאלה זו כלל, אבל זו סוגייה שבוודאי תעלה לדיון אחרי הצפייה.

הערה חשובה למי ששוקל לבוא לראות- חשוב לציין שמדובר בסרטים דוקומנטריים, שלא מנסים להתחנף לצופים אלא פונים לחובבי מוזיקה "כבדים" שלא מצפים לזיקוקי דינור הוליוודיים. אם אתם שוקלים לבוא, כדאי לצפות בטריילרים ולראות אם הם מדברים אליכם.

הטריילר לסרט על ברנרד הייטינק:

הטריילר לסרט על מירגה גרז'יניטה-טילה:

שני הסרטים יוקרנו ברצף ב- 12 במרץ. הסרט על הייטינק בשעה 16:30, הסרט על גרז'יניטה-טילה בשעה 18:00. 

אתר פסטיבל אפוס:

https://www.filmart.co.il

סיור מוזיקלי לפסטיבל וורביה – קיץ 2020

אני שמח לעדכן כי פורסם הסיור המוזיקלי אותו אדריך בחודש יולי הקרוב לפסטיבל ורביה. הסיור הוא בפורמט של חופשה מוזיקלית בת שבוע, פורמט שזכה להצלחה רבה בשנה שחלפה.

בין האמנים שבהם נצפה: המנצחים אנטוניו פפאנו, להב שני, פאבלו הראס-קסאדו וכריסטוף אשנבאך; הפסנתרנים מרתה ארחריץ', אנדרש שיף, נלסון פרייר וקיט ארמסטרונג; הצ'לנים מיקלוש פרני וקלמנס האגן; הכנר המטאורי דניאל לוזקוביץ'; זמרת הסופרן סוניה יונצ'בה; רקדני הבלט הלאומי הגיאורגי; ורבים אחרים.

הסיור יתקיים בין 28 ביולי ל- 3 באוגוסט, בהפקת "קשרי תרבות- תבל".

פרטים מלאים- כאן.

ביקורת קונצרט: "הפילהרמונית בג'ינס" עם להב שני ומרתה ארחריץ'

להב שני. צילום: מרקו בורגרבה

סידרת "הפילהרמונית בג'ינס" פונה במוצהר לקהל מגוון יותר מאשר הקהל ה"רגיל" של הפילהרמונית. עם זאת, אמש נראה שקהל הג'ינס דווקא הכיר היטב את כללי הטקס הקונצרטיים. גם לטובה (לא מחאו כפיים בין פרקים, השתעלו רק במקומות הנכונים, לא צילמו)- וגם לרעה (רבים ברחו אחרי הצליל האחרון במקום להודות למבצעים). מבחינת הקהל, החוויה היתה בדיוק כמו בסדרות הרגילות של התזמורת. כנראה ששנים של חינוך עשו את שלהן.   

ודווקא משום שנראה שהקהל של ה"ג'ינס" התבגר לאורך עשרים שנות קיום הסידרה, התעוררה שוב השאלה לגבי הפורמט. סידרת הג'ינס מבוססת על קונצרט מקוצר, ללא הפסקה, עם הנחייה של סלבריטי שאמור למשוך קהל שאינו מבקר בקונצרטים באופן סדיר. בעיני, הרבה מהאווירה נקבעת לפי אופי ההנחיה. אמש המנחה היה הסטנדאפיסט תם אהרון, המוכר מתכניתו בערוץ הראשון. אהרון היה מלא בכוונות טובות, אבל העובדה שאינו מגיע מהתחום זעקה לשמיים. אין ספק שקרא קודם את דברי ההסבר שסיפקה לו התזמורת וחלק מהדברים שאמר היו דברי טעם, אבל הדברים נאמרו תוך ניסיון להצחיק שלא כל כך עבד. על בטהובן אי אפשר לדבר במושגים של "שכונה" ו"ערסים". זה פשוט לא מתחבר.

בהשוואה למנחים קודמים שזכיתי לראות בסידרת הג'ינס לאורך השנים אהרון היה דווקא זהב טהור: הוא היה צנוע ("אתם כנראה לא מכירים אותי, אני בערוץ הראשון"), הגה שמות בצורה מדויקת, וניכר שהתכונן היטב. אבל לדעתי הגיע הזמן שפורמט "הפילהרמונית בג'ינס" יעבור שידרוג ויונחה על ידי אנשים שבאים מהתחום ומדברים על מוזיקה בלי להתנצל. לדוגמא להב שני, שניצח אמש על הקונצרט, יכול היה גם להנחות אותו בצורה נהדרת. אפשר היה לנצל את הפורמט כדי להסביר קצת על הקשר בין הבלט "ציפור האש" למוזיקה שהלחין סטרווינסקי, לספר את הסיפור, להציג את הנושאים העיקריים, להראות את ההבדל בין המוזיקה ה"ארצית" לבין המוזיקה ה"שטנית", להדגים מה זה "פלז'ולט" במיתרים (אחת הדרכים של סטרווינסקי להשיג את האפקט ה"לא אנושי"), וכך הלאה. אין לי ספק שהקהל היה יוצא נשכר מכך בהרבה מאשר בדיחות על בטהובן.

ועכשיו לגבי הביצוע. הקונצ'רטו מספר 2 של בטהובן, עם מרתה ארחריץ', השאיר בי תחושה מעורבת. בצד החיובי, זו היתה פרשנות מעניינת: שני הוציא מהתזמורת קווים יפים ולא צפויים, והאיר בצורה נהדרת את התזמור בלי לכסות את התפקיד הסולני. ארחריץ', בת 79, היתה בכושר מלא וניגנה באופן יפה ויציב. מה שפחות אהבתי היתה העובדה שמבחינה סגנונית הביצוע נטה לכיוון ההירואי (בעוד שמדובר ביצירה מוקדמת של בטהובן, שנשמעת משכנעת יותר דווקא בפרשנות "קלאסית"). אפילו הרונדו בפרק השלישי בוצע בצורה רצינית וחסרת חיוך. בנוסף, פה ושם נראה שהתיאום בין הסולנית לבין התזמורת לא היה מושלם. אולי עקב השעה המאוחרת, ואולי עקב העובדה שארחריץ' נטלה לעצמה חופש פרשני וריתמי די משמעותיים. את ההדרן ניגנו השניים יחד בפסנתר בארבע ידיים, בביצוע מצוין. בעיקר אהבתי את הרגע בו החזיקה ארחריץ' את הפדל הימני בעוד שני מנגן בצד שמאל. באמת שיתוף פעולה יפה.

היצירה העיקרית בקונצרט היתה סוויטה מתוך "ציפור האש" של סטרווינסקי. עלילת הבלט המקורי מבוססת על אגדה רוסית עממית, המספרת את סיפורו של נסיך שמחסל מכשף רשע בעזרת ציפור אש קסומה. המוזיקה לבלט נעה בין חלקים טונאליים ועממיים, שמתארים את בני האנוש, לבין קטעים צורמניים יותר שמתארים את יצורי עולם האגדות.

לפני שנתיים ביצעה הפילהרמונית את הבלט המלא בניצוחו של ג'נאנדראה נו­ֹזֶדָה (Noseda), בביצוע אדיר. הפעם בוצעה רק הסוויטה שהתקין סטרווינסקי מתוך הבלט המלא, שאמנם כוללת את הנושאים העיקריים אבל קצרה יותר. שני, ללא פרטיטורה, הוביל ביצוע מרשים ומלא צבע, שהדגים יפה את היכולת המעולה בה נמצאת הפילהרמונית בשנים האחרונות. מצד שני, הביצוע של נוזדה מלפני שנתיים הרשים אותי יותר מבחינת בניית הנושאים, האיזון והאנרגיה. אולי בגלל שביצע אז את היצירה המלאה, ואולי בגלל שבשעה 11 בלילה כבר קצת מאוחר לשמור על אנרגיות גבוהות.

לסיכום:

מבחינת הביצוע- קונצרט מהנה אך לא מושלם. מבחינת פורמט הג'ינס- אולי הגיע הזמן שהפורמט יתבגר, ויקבל צורה שמתאימה יותר לקהל שמגיע אליו.

הפילהרמונית בג'ינס. מנצח: להב שני. סולנית: מרתה ארחריץ'. היכל התרבות ת"א, 2.1.2020.

ארחריץ' או ארגריך?

צילום: אדריאנו הייטמן

בסוף החודש תגיע לארץ הפסנתרנית הנפלאה מרתה ארחריץ' (Argerich), ילידת ארגנטינה, שתנגן כאן סידרת קונצרטים עם הפילהרמונית הישראלית. את שם משפחתה יש לבטא "ארחריץ", עם הטעמה על ההברה האחרונה (ריץ'). עם זאת, בכל פירסומי התזמורת היא מופיעה כמרתה "ארגריך".

אז איך הפכה ארחריץ' לארגריך? להערכתי, מדובר בשריד של "פסק הלכה" שהוציא לפני שנים רפי לביא ז"ל. לביא, שהיה מבקר המוזיקה הקלאסית המיתולוגי של עיתון "העיר", טען שיש לתעתק שמות של מוזיקאים לפי הדרך בה הם נכתבים ולא נהגים. כך הפך המנצח הבלגי פיליפ הרווחה (Herreweghe) ל"הרווג", מרתה ארחריץ' הפכה ל"ארגריך" וכך הלאה. הניחוש שלי הוא שהפילהרמונית בחרה אז שלא להיכנס למלחמות מיותרות עם לביא, ולכן "יישרה קו" עם פסק ההלכה הבעייתי.

מאז חלפו שנים, וכיום מקובל (ובצדק) לתעתק שמות כמו שהם מבוטאים ולא נכתבים. מכאן, שהגיע הזמן להחזיר לארחריץ' את שם משפחתה הנכון ולכתוב אותו כפי שהוא נהגה. מקווה שכך תעשה התזמורת בעתיד.

ואגב, אני מצפה בקוצר רוח לקונצרטים שלה (מתחילים ב-22.12). ארחריץ' היא פסנתרנית נהדרת, שלמרבה השמחה מופיעה בארץ בשנים האחרונות בקביעות ותמיד משאירה חוויות נפלאות.

ביקורת אופרה: "מאנון" מאת מאסנה באופרה הישראלית

"מאנון" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית מעלה בימים אלו, לראשונה בתולדותיה, את האופרה "מאנון" של ז'יל מאסנה. שורה תחתונה תחילה: זה לא מושלם, אבל החוויה הכללית מומלצת מאוד.

"מאנון" של מאסנה חוברה בשנת 1884, על פי רומן של אבה פרבו (Prevost). על בסיסו של אותו רומן הולחנה מאוחר יותר גם "מאנון לסקו" (Manon Lescaut) של פוצ'יני, המפורסמת בהרבה. העלילה בשתי האופרות שונה באופן משמעותי, אך הדמויות המרכזיות וסיפור המסגרת ניתנים לזיהוי בקלות. העובדה הזו דורשת תיאום ציפיות: המוזיקה של פוצ'יני טובה ומהודקת יותר מזו של מאסנה, וללא ספק גם יותר מרגשת. "מאנון" של מאסנה, לעומתה, ארוכה מדי (כמעט ארבע שעות ברוטו), ויש בה לא מעט רגעים מייגעים מבחינה מוזיקלית. מצד שני היא מלאה גם במוזיקה עשירה ורומנטית, עם מהלכים הרמוניים מעניינים ומלודיות מתוקות. הפנינה הבוהקת ביותר לטעמי היא "אריית השולחן" היפהפייה של מאנון במערכה השנייה, בה היא נפרדת מהשולחן שלידו חלקה רגעי אהבה עם הרוזן דה-גרייה. רק עבור הארייה הזו שווה לבוא.

ההערכה הכללית לביצוע אמש נטתה באופן מובהק לצד החיוב. הכוכב הראשון של הערב היה המנצח, דן אטינגר. האנרגיה והשליטה של אטינגר במתרחש בלטו כבר מהתיבות הראשונות, וניכר היה שהזמרים והנגנים סומכים עליו לגמרי. הניצוח שלו היה מדויק, נמרץ ובהיר, והצליח לשמור על מתח דרמטי גם בקטעים הפחות "חזקים" בפרטיטורה. תענוג לראות מקצוענות כזו. שמחתי גם לראות שנגמל קצת מתנועות הניצוח בידיים ישרות בסגנון דניאל ברנבוים, שאיפיינו אותו מאוד בעבר. מילים חמות מגיעות גם לתזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) ומקהלת האופרה, שעשו אמש עבודה מצוינת.

הסולנים בתפקידים המרכזיים המשיכו את החוויה החיובית. זמרת הסופרן הרוסייה יקטרינה בקנובה (Bakanova), בתפקיד מאנון, היתה נהדרת. היא הציגה קול יפה, שליטה טכנית מעולה, רגישות ושבריריות במקומות המתאימים, ונוכחות בימתית שמתאימה מאוד לתפקיד. הטנור האיטלקי לאונרדו קאיימי (Caimi), בתפקיד דה גרייה, השלים אותה מצוין. מעבר לעובדה הנוסטלגית שהוא מזכיר קצת את טוני דאנצה מימיו היפים ב"מי הבוס", קאיימי התגלה גם כזמר מרשים. יש לו קול יפה, חזק ומלא גוונים, שהצליח לשמור על גמישות גם בצלילים הגבוהים. השילוב של זוג הסולנים היה משכנע מבחינה בימתית ויפה מאוד מבחינה מוזיקלית.

אהבתי מאוד גם את יורי קיסין, בתפקיד בעל הפונדק. לטעמי קיסין הוא אחד מזמרי הבאס-בופו הבולטים שיש כיום, ואשמח לראות אותו כאן שוב בתפקיד יותר גדול. כוכב נוסף היה הבאס הישראלי הנהדר ולדימיר בראון, בתפקיד המרקיז דה-גרייה. בראון הוא ליהוק מושלם לתפקיד- הן מבחינת הגיל, והן מבחינת הנוכחות המרשימה והקול הסמכותי ומלא העומק. נהניתי גם מטריו השחקניות (בגילומן של יעל לויטה, שי בלוך וטל ברגמן), שהיה חביב וצבעוני כנדרש.

על יתר הסולנים לא היה ממש מה לכתוב הביתה, לא לטובה ולא לרעה. חריגה יחידה מכך היתה ליהוקו של איתן דרורי לתפקיד גיו, מחזרה העשיר והנכלולי של מאנון. דרורי הוא זמר טוב ושחקן קומי בחסד עליון, אבל הדיקציה הצרפתית שלו – אומר זאת בזהירות, יונית- פשוט לא מספיק טובה. וכשיש סולנים עמיתים ברמה כה גבוהה, זה בולט מאוד.

לגבי הצד הויזואלי- הבימוי והתלבושות נמצאים איפשהו על קו האמצע בין ריאליסטי ומודרני, עם הגיון פנימי ברור שמשרת היטב את העלילה. ראינו כבר במות יותר מרשימות באופרה הישראלית, אבל בסך הכל התפאורה יפה ואפקטיבית. מה שכן, הציקה לי קצת העובדה שהבמה נטויה. אני לא אוהב לשבת בהרגשה שצריך לדאוג כל הזמן שהסולנים לא ייפלו (זה לא קרה כמובן). אותה הערה נכונה גם לרגע בו מאנון שרה מהמעקה המוגבה ושולחת רגליים קדימה, כאילו מתגרה בגורל. אז נכון שברור שכלום לא יקרה, אבל הלב מחסיר פעימה בכל זאת. בכל זאת, זמרת נהדרת וחבל עליה.

לסיכום: רמות הריגוש לא תמיד מגיעות לאלו של "מאנון לסקו" של פוצ'יני, ואפשר היה לקצץ בכיף חצי שעה לפחות מהקטעים הפחות חזקים. אבל יש פה רגעים יפים למכביר, וביצוע ברמה שרובה גבוהה מאוד. שאפו לאטינגר, לסולנים בתפקידים הראשיים, למקהלה ולתזמורת. מומלץ.

וכמובן, זהו המקום לאזהרה הקבועה בנוגע לאופרה הישראלית: הביקורת נוגעת לקאסט הראשון, ואין לי מושג איזו חוויה יעבירו זמרי הקאסט השני. אם שמעתם אותם ותרצו לשתף- אתם מוזמנים לעשות זאת כאן בתגובות.

ביקורת קונצרט: זובין מהטה נפרד מהפילהרמונית הישראלית

זובין מהטה, אתמול בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

הפילהרמונית נפרדה אתמול מזובין מהטה, אחרי חמישים שנה בה כיהן כמנהלה המוזיקלי. וכצפוי, קשה לתאר במילים את עוצמת ההתרגשות, החום וההערכה שאיפיינו את הקונצרט הזה.

את הרגע המרגש ביותר בקונצרט יכול היה לראות רק מי שישב בצד שמאל של הבמה. זה קרה אחרי סוף הסימפוניה השנייה של מהלר, כשהקהל כולו עומד על רגליו בתשואות נרגשות. בסבב האחרון של התשואות נשארו הנגנים לשבת, כדי שמחיאות הכפיים ימוענו למנצח בלבד. יש להניח שהמחווה הזו תוכננה מראש, אבל מה שקרה אילץ את התזמורת לחרוג ממנה: מהטה כל כך התרגש מהמעמד, עד שהתחנן בעיניים דומעות לנגנים שיקומו גם הם. "פליז" ניתן היה לראות את שפתיו לוחשות בתחינה לכנר הראשי, איליה קונובלוב. קונובלוב נשאר בהתחלה לשבת, אבל ב"פליז" השני הבין שהמנצח הדומע שעומד מולו באמת זקוק לתמיכה מהנגנים כדי לא להרגיש לבד מול עוצמה כזו של רגש. קונובלוב אכן קם, ואחריו יתר התזמורת. הפעם לא כדי לקבל כבוד מהקהל כמו בדרך כלל, אלא כדי לתמוך רגשית במנצח האהוב שעומד מולם בפעם האחרונה כמנהל מוזיקלי ואולי אחרונה בכלל. איזה רגע מרגש ועצוב של פרידה.

והיתה גם מוזיקה בקונצרט הזה, ובאיכות מעולה. בחלק הראשון בוצע הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של ליסט, עם יפים (Yefim) ברונפמן כסולן. הקונצ'רטו הזה הוא יוצא דופן לזמנו מבחינה מבנית, כיוון שהוא בנוי מפרק רצוף אחד במקום שלושת הפרקים המסורתיים. זוהי יצירה שאינה מבוצעת בתדירות גבוהה, ואודה שעד אתמול היא לא היתה ברשימת המועדפים שלי. אחרי הביצוע של אתמול- היא נוספה לשם. ברונפמן, בתצוגת תכלית מרשימה, נע בין נגינה שירתית יפהפייה לתצוגת תכלית וירטואוזית, ששיאה ב"גליסנדי" העולים והיורדים לקראת סוף היצירה. בקטעים הליריים הציג ברונפמן רגעי "פיאנו" נהדרים, ובקטעי הבראבורה נראה בכושר שיא וניגן ללא כל מאמץ ניכר לעין. התוצאה היתה ביצוע עמוק ורב רבדים, כשמהטה- כדרכו- מלווה בהקשבה וברגישות. השיא הרגשי של היצירה היה כצפוי באפיזודה המקסימה עם הצ'לו הסולן, שמנגן בדו-שיח עם הפסנתר כאילו מדובר בקונצרט קאמרי. נפלא.

להדרן עלה ברונפמן עם להב שני, המנהל המוזיקלי הנכנס של התזמורת, לביצוע בארבע ידיים של אחד מהמחולות הסלאביים של דבוז'אק. היצירה חביבה ולא יותר, וכך היה גם הביצוע. הדבר שיישאר חרוט בזיכרוני מההדרן הזה הוא דווקא פניו האוהדות של מהטה כלפי השניים, כשהוא עוקב אחרי הנגינה מדוכן המנצח בחיבה מופגנת.

בחלק השני של הקונצרט בוצעה הסימפוניה השנייה של מהלר, "התחייה". בחירתה של היצירה לקונצרט הזה היא הרבה יותר מסימבולית: מהלר מתאר בה את המעבר מחיי העולם הזה- שכולו סבל וקושי- אל חיי הנצח המבורכים של העולם הבא. מעבר לנושא הטעון, "התחייה" היא גם אחת הסימפוניות המזוהות עם מהטה ביותר. הוא ניצח עליה פעמים רבות, באיכות כזו או אחרת, בקונצרטים חיים ובהקלטות. הפעם הזו, לטעמי, היתה יוצאת דופן באיכותה. מהטה הציע ביצוע מופנם, מרתק ובשל, שהלך ונבנה לקראת השיא ונמנע בקפדנות מהתלהמות גם במקומות שבהם מנצחים אחרים נוטים "ליפול" בה. נראה היה שמהטה נותן בתזמורת אמון מלא: הוא נתן כניסות רק איפה שממש צריך, וגם כאן העדיף כניסות עדינות ומרומזות ולא דרמטיות מדי. התוצאה יכולה ללמד את השיעור הכי חשוב בניצוח: כשמאמינים בנגנים ו"מזמינים" אותם לנגן במקום "להכניס" אותם מתוך תחושת צורך בשליטה, מאפשרים למוזיקה לזרום באופן הרבה יותר אורגני. כתוצאה, מצאתי את עצמי יושב רכון קדימה בהקשבה טוטאלית לאורך היצירה כולה.

לגבי הסולניות- זמרת המצו-סופרן אוקה פון דר דמראו הציגה קול מלא נוכחות ועומק, ושרה יפה מאוד. אבל הקסם האמיתי החל כאשר נכנסה לתמונה זמרת הסופרן חן רייס, ששרה בפשטות מקסימה וכובשת לב. איזו זמרת נהדרת. המקהלה הכפולה (מקהלת ברתיני והמקהלה הקאמרית של האקדמיה מירושלים) השלימה את התמונה בשירה מרשימה, שהיתה מלאת עוצמה מאופקת בלי לגלוש לצעקנות. אי אפשר היה לאחל למהטה אקורד סיום יפה יותר. בסיכומו של דבר זה היה קונצרט בלתי נשכח, אולי אחד המרגשים בהם ביקרתי בחיי.

ובנימה אישית, אני מנצל את הבמה הזו כדי למסור למהטה תודה אישית מעומק הלב. זובין אחראי להרבה מאבני הדרך המוזיקליות שלי, כולל כמה חוויות מכוננות שלא אשכח לעולם. אודה ואתוודה שמעולם לא מצאתי עניין גדול בפרשנותו לבאך, מוצרט ואפילו בטהובן. אבל בכל הנוגע למוזיקה שחוברה במחצית השנייה של המאה ה- 19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים – זו של וגנר, ברוקנר, מהלר, ורדי, ריכרד שטראוס, פוצ'יני ובני זמנם- הוא לטעמי אחד המנצחים הגדולים שיש. נוכחותו המבורכת תחסר כאן מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ליסט ומהלר. עם יפים ברונפמן (פסנתר), חן רייס (סופרן), אוקה פון דר דמראו (מצו-סופרן), המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 20.10.2019.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 21.10.2019

סוף לערוצי "מצו" בהוט?! (פרק 2)

לפני שלוש שנים בדיוק (ספטמבר 2016) הודיעה חברת "הוט" למנוייה כי שני ערוצי "מצו" (הרגיל וה- HD) יפסיקו את שידוריהם. בסופו של דבר זה לא קרה, והערוצים המשיכו כרגיל. אך לא לעולם חוסן: השבוע שוב הודיעה "הוט" כי שידורי שני ערוצי "מצו" יסתיימו ב- 18 בספטמבר. החלופה המתוכננת היא ערוץ "קלאסיקה" (המשודר כבר כעת ב"יס"), שאיכותו ירודה בהרבה.

נציגות "מצו" בארץ מסרה היום שהעניין במו"מ, כך שנראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה. כך שאם אתם מנויים של הוט, והעניין חשוב לכם, אנא הפציצו את "הוט" במיילים, בפייסבוק ובטלפון כדי למחות על ההחלטה. צריך שיהיה להם ברור שיש הרבה אוהבי מוזיקה שיעזבו את החברה אם יבוטלו ערוצי "מצו".

"אני מנסה ממש לגלם את היצירה בגוף": ראיון עם ברברה הניגן

ברברה הניגן. צילום: Elmer De Haas

לפני ארבע שנים חרך את הרשת סרטון ויראלי, שהציג אריה מתוך האופרה Le Grand Macabre של גיירגי ליגטי בניצוחו של סיימון ראטל. את האריה ביצעה זמרת לבושה כנערה שובבה ופתיינית, שהציגה איכויות שירה ומשחק פנטסטיות. כך הגיעה לתודעתם של רבים זמרת הסופרן הקנדית ברברה הניגן (Hannigan), שחובבי המוזיקה ה"כבדים" מכירים כבר שנים כמי שמנהלת קריירה מסחררת כזמרת סולנית וכמנצחת.

הניגן (48) מופיעה בקביעות כמנצחת וזמרת עם התזמורות ובתי האופרה המובילים בעולם. בין היתר הופיעה עם הפילהרמוניות של ברלין ושל מינכן, ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, האופרה של פריז, בית האופרה "קובנט גארדן" ורבים אחרים. אחד מהמאפיינים הבולטים של עבודתה הוא ביצוע שיטתי של מוזיקה מודרנית, החל מליגטי, נונו ובריו והמשך במלחינים בני-זמננו שכותבים יצירות עבורה.

את הראיון אנחנו מתחילים עם הביצוע המדהים שלה לאריה מהאופרה של ליגטי, ששותף באינטרנט על ידי המונים והביא לה חשיפה ענקית.

"מה שהעלו לאינטרנט היה שיתוף לא חוקי מערוץ מצו, והייתי בטוחה שאנשי הסימפונית של לונדון יפעלו כדי להוריד אותו", אומרת הניגן. "אבל לשמחתי הם לא עשו זאת, וזה הביא פרסום נהדר. כולם דיברו על הסרטון הזה וכולם רצו לראות אותו. כשאני מגיעה היום לתזמורת חדשה אני מגלה שהרוב המכריע של הנגנים ראו את הקליפ הזה וכבר יודעים מי אני".

מעבר לארייה הזו את מזוהה עם כמה תפקידים "כבדים" בהרבה, כמו לולו של ברג או אופליה ב"המלט" של ברט דין. את יכולה לתאר את תהליך העבודה שלך כשאת מתכוננת לתפקיד כזה?

"לולו היא באמת הדמות שמזוהה איתי יותר מכל. אני שרה אותה כבר שמונה שנים, והיא ממש שינתה את החיים שלי. השאלה על תהליך העבודה היא שאלה מעניינת מאוד, ומשתנה בין אמנים שונים. באופן אישי, אני לא מבודדת אספקטים שונים של עבודה, אלא מתייחסת להכל יחד כל הזמן. כלומר- לא לעבוד בנפרד על טכניקה, סגנון, רגש, טקסט וכדומה, אלא לנסות לראות איך כולם משתלבים יחד בזמן תהליך העבודה. כך המוח יוצר קשרים כל הזמן, ואת הקשרים האלו אני כותבת כהערות בפרטיטורה ומתייחסת אליהם בביצוע".

מה לגבי ביצוע של תפקידים טראגיים? איך את מצליחה שלא להתרגש 'מדי' על הבמה ברגעים קריטיים?

"אין ספק שאני מאוד מעורבת מבחינה רגשית עם דמויות טראגיות שאני מגלמת. זה משהו שמשפיע על החיים גם מעבר לבמה. מה שקורה להן הוא מאוד עצוב, וצריך להיזהר שלא לשקוע עמוק מדי בטרגדיה. אחד הדברים שאני מקפידה עליו הוא לא לשיר דמות שאני לא אוהבת. את הדמויות של לולו ואופליה אני מעריצה, ואני מנסה להכניס להן כוח דרך השירה שלי גם אם זה לא כתוב. זה כוח שרק אני יודעת ומעריכה, ואני מנסה להעביר אותו הלאה".

את חושבת שמבצעים של מוזיקה מודרנית צריכים לבצע רק יצירות שהם מתחברים אליהן באופן עמוק?

"באופן חד משמעי- כן. אם אתה מבצע משהו שאתה לא אוהב זה יעשה אותך חולה, בדיוק כמו אוכל. וגם כאן, כל אחד אוהב משהו אחר. אני באופן אישי אוהבת יצירות מורכבות שדורשות קול מעניין. אם אבצע משהו שאני לא מתחברת אליו הקהל ירגיש בזה מיד".

מה ההמלצה שלך למוזיקאי שניגש לבצע יצירה חדשה ורוצה שהיא תעבור לקהל בצורה הטובה ביותר?

"לכל אחד יש דרך משלו להגיע ליצירה. יש מי שיעדיפו ניתוח אנליטי, ויש מי שיעדיפו למצוא בה סיפור דרמטי או דימויים. אני עובדת יותר עם האופציה השנייה, של סיפור ודימויים. הדרך להביא מוזיקה בת-זמננו לקהל היא להפוך אותו לחלק ממה שקורה על הבמה, ממש לגלם את היצירה בגוף שלך. כדי לקדם מוזיקה מודרנית חייבים להיות מחוייבים לה לגמרי, ולכן אני מקפידה לאהוב כל יצירה שאני מבצעת".

כלומר בניית יחסי אמון?

"בדיוק. אני מופיעה כבר שלושים שנה, מגיל 18 ועד היום. בהתחלה הופעתי בפני קהל מועט בטורונטו, והיום בפני קהלים גדולים באולמות. הקהלים האלו פיתחו אמון ביצירות שאני מבצעת. אני מאמינה במה שאני מביאה להם, והם מאמינים באינטגריטי שלי בחזרה".

ומה קורה אם הזמנת יצירה, ומה שקיבלת לא מוצלח?

"צריך לאפשר ליצירה לא להצליח. גם אם אני בספק לגבי הצלחתה העתידית של יצירה שהזמנתי – עדיין אעלה אותה, כי חובתי כמבצעת היא לתמוך במלחין. אי אפשר להעריך איכות אמיתית של יצירה לפני שבוצעה. יתכן שהיא טובה יותר ממה שנראה על הנייר, ואולי היא זקוקה לעוד זמן או לעוד ביצועים. בכל מקרה זו חובה של מי שמבצע יצירות חדשות: אם הזמנתי יצירה עלי לבצע אותה. אני לא יכולה לסגת".

*****

הניגן מופיעה בקביעות כמנצחת וזמרת, עובדה שמחייבת אותה לנצח תוך כדי שירה. זהו מצב יוצא דופן ומאתגר, כיוון שכזמרת היא פונה אל הקהל בעוד שהנגנים מאחור צריכים לעקוב אחרי תנועות ידיה.

די נדיר לראות זמר/ת שגם מנצח/ת. זה לא קשה לנגנים לעקוב אחריך בצורה כזו, כשאת בעצם מנצחת עם הגב אליהם?

"יש הבדל גדול בין הקונצרט לבין החזרות. בהתחלת החזרות אני מסתכלת עליהם כמו מנצחת 'רגילה', ואנחנו מתחילים לעבוד. ככל שמתקדם תהליך העבודה הוא הופך להיות כמו עשיית מוזיקה קאמרית, רק שהפעם עושים אותה 85 אנשים. אני מעודדת את הנגנים לקחת יותר אחריות, כי בזמן שאני שרה אני לא יכולה לתת להם את כל מה שהם רגילים לקבל. בסוף החזרות יוצא שאני עושה פחות והם לוקחים יותר. רוב נגני התזמורות מאוד אוהבים את המצב הזה, כי אני משחררת את השליטה ואת הכוח ונותנת אותו להם. אנחנו יוצרים משהו יחד. זה משהו שלא קורה להם כל יום, ובקונצרטים רואים את התוצאות. זה תהליך מדהים".

וכשאת רק מנצחת ולא שרה?

"75% מהתכניות שאני מבצעת הן של יצירות תזמורתיות ללא שירה. במקרה כזה המודל באמת יותר קרוב למנצח רגיל".

תיארו אותך בעבר כ"מודל של מוזיקאי מודרני". את מתחברת לתיאור הזה?

"אני לא יודעת למה בדיוק התכוונו בזה", צוחקת הניגן. "אני חושבת שאני דווקא יותר קרובה למודל של המוזיקאי של פעם, שעשה הרבה דברים שונים. הרי בעבר היו מלחינים שגם ניהלו תזמורות, בנו תכניות קונצרטים וניגנו. המולטי-טסקינג הזה הוא לא דבר חדש".

"בנוסף יש כמובן את עניין הרפרטואר המודרני שאני מבצעת, אבל גם זה לא דבר חדש. הרי בתחילת המאה ה- 19 ביצעו בעיקר מוזיקה חדשה. רק בסביבות 1870 הקונצרטים הפכו להיות מבוססים על מוזיקה 'ישנה' – מוצרט, בטהובן וכדומה. כך שאולי אפשר לומר שאני מודל מודרני של מוזיקאי עתיק".

*******

בישראל תופיע הניגן לראשונה ב-4 בספטמבר הקרוב, במופע אינטימי עם הרקדנית הותיקה רנה שיינפלד והגיטריסט נדב לב. המופע הזה מפתיע מכל בחינה: הוא יתקיים במרכז סוזן דלל (שמזוהה עם מחול הרבה יותר מאשר עם מוזיקה), יעלה פעם אחת בלבד, ויהיו בו רק שלושה משתתפים. לא בדיוק מה שהתרגלנו לקבל מהניגן, שמופיעה בדרך כלל עם תזמורות או בבתי אופרה.

"זה באמת משונה, אבל עדיין טבעי לגמרי", אומרת הניגן. "הוא טבעי כי הייתי נוסעת לכל מקום כדי להופיע יחד עם רנה שיינפלד".

השתיים נפגשו באופרה של פאריז, שם הופיעו יחד באחת ההפקות. "היה מדהים עבורי לעבוד עם רנה, והחלטנו באופן ספונטני לעשות משהו יחד. את כל התקשורת בינינו לקראת המופע עשינו בוידאו מרחוק, ואת החזרות הפיזיות נעשה כשאגיע לישראל".

מה בעצם יהיה במופע שלכן?

"הנושא המאחד הוא דמותה של אופליה מתוך "המלט" של שייקספיר. אופליה מוצגת בדרך כלל כבחורה חלשה, שמתה מלב שבור. אנחנו נותנות לה יותר כוח ונוכחות. שתינו ננוע בחלל לכוריאוגרפיה שחיברה רנה, ואני גם אשיר יצירות של בריו, נונו, קייג', וילה-לובוס ועוד".

איך את מסבירה את החיבור החזק שנוצר ביניכן?

"אני עושה הרבה עבודה פיזית כשאני שרה באופרה. אחרי שראיתי את רנה התחברתי מאוד לשפת התנועה שלה: חלק מהתנועות נראות מאולתרות, אבל בעצם כולן מתוכננות. היא פשוט מספרת סיפור עם הגוף".

*****

לפני שלוש שנים הקימה הניגן את "אקוויליבריום", תכנית חניכה בינלאומית לזמרים ומנצחים צעירים. "בשנת 2016 החלטתי שאני כבר במעמד של לעזור לאמנים צעירים", היא מספרת. "לי עזרו הרבה לאורך השנים, והחלטתי להעביר זאת הלאה. לא רציתי תכנית חינוך, אלא 'מנטורינג' (חניכה): שיהיה לאמן הצעיר מישהו ששומר עליו בשנים הראשונות לקריירה".

הניגן פנתה לכמה תזמורות באירופה ולמספר דמויות בכירות מעולם המוזיקה הקלאסית, ביניהן המנצח דניאל הרדינג וזמרת הסופרן נטלי דסאיי. כולם הסכימו להשתתף. ההסכם היה שהזמרים הצעירים יבצעו בקונצרטים תפקידים תובעניים מאוד, ובדרך לשם יעברו סדנאות הכנה אינטנסיביות. לפרויקט נבחרו 18 זמרים ושני מנצחים, ולדבריה העונה החולפת הסתיימה בהצלחה גדולה.

"אחד הדברים הכי חשובים הוא לשמור על ההתלהבות המקצועית לאורך הקריירה, בעוד שלעיתים כל מה שמעניין את האמן הצעיר זה תשלום שכר הדירה", היא אומרת. "כעת אנו מתחילים עונה שנייה, ואליה יצטרפו עוד תזמורות. קודם התקשר אלי אחד מהמשתתפים בפרויקט, זמר צעיר משבדיה שהיה זקוק לעצה מקצועית. כשאתה בן 26 ובתחילת קריירה מקצועית, זה נפלא לדעת שיש מישהו שיתן לך עצה אמיתית מהלב. אין לי שום אינטרס פה- הדבר היחיד הוא שאני מאמינה בו ורוצה שיגשים את הפוטנציאל שלו".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 27.8.2019

ביקורת קונצרט: זובין מהטה מנצח על הרקוויאם של ורדי

זובין מהטה. צילום: שי סקיף

הפילהרמונית מסיימת את עונת המנויים שלה בימים אלו עם ה"רקוויאם" הכביר של ורדי, בניצוחו של זובין מהטה. זוהי העונה האחרונה של מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת, ולכן יש להופעתו חשיבות רגשית וסמלית מיוחדת. שמחתי להיווכח שמהטה נראה מצוין יחסית לשנה שעברה: הוא אמנם נעזר במקל הליכה ומנצח בישיבה, אבל נראה מאושש ושלט בביצוע בעל-פה וביד בוטחת. עם כניסתו לאולם רבים בקהל קמו במחיאות כפיים נרגשות, אך מהטה קטע את ההתלהבות והתחיל מיד בביצוע.

הרקוויאם של ורדי כתוב לארבעה סולנים ומקהלה גדולה, שהפעם מנתה כ- 120 זמרים משלוש מקהלות שונות (המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני, המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה בירושלים ומקהלת באך ממינכן). המאסה העצומה הזו השיגה צליל חזק ומדויק, אבל העובדה שלא מדובר במקהלה אורגנית שעובדת יחד ביומיום נשמעה היטב בכל מה שנוגע לגיבוש או ליטוש מקהלתיים.

לגבי הסולנים: ככה-ככה. זמרת המצו-סופרן הרוסייה אולסיה פטרובה (Olesya Petrova) היתה ללא ספק החזקה בצוות, עם קול עשיר, גמיש וחם. זמרת הסופרן מרי אליזבת ויליאמס הציגה שירה יפה והבעה עמוקה ומופנמת, אבל  בפרק האחרון המופלא שמעתי כבר סופרניות יותר מרגשות. מהסולנים הגברים התלהבתי פחות, ובמיוחד איכזב זמר הבאס החיוור אולג ציבולקו (Tsibulko). הכוכבת העיקרית של הערב היתה התזמורת עצמה, שנשמעה מבריקה ומלאת גוונים.

מבחינה פרשנית לא היה פה ביצוע מסעיר, אבל היה מרגש לראות את זובין מהטה מוביל את כל המאסה הזו בביטחון ובמיקוד מושלם למרות הקושי הפיזי. האיש פשוט אריה, ומהווה מקור השראה עצום. אין לי ספק שנתגעגע אליו מאוד בשנים שלאחר פרישתו.

נ.ב.

בניגוד לאופרות של ורדי, בהן התזמורת נמצאת ב"פיט", הרי שברקוויאם שלו התזמורת יושבת על הבמה באור הזרקורים. העובדה הזו מאפשר לראות כלי נדיר יחסית- ה"צ'ימבאסו" (Cimbasso), מעין טרומבון באס מוארך בו השתמש ורדי במקום טובה. הצ'ימבאסו מופיע באופרות רבות של ורדי (מ"אוברטו" ועד "אאידה"), ואחריו גם אצל פוצ'יני (ב- "Le Villi") ורספיגי (ב"אורני רומא"). כאן יש הזדמנות לראות אותו במלוא הדרו, יושב בקצה חטיבת הטרומבונים.

נ.ב. 2

הרבה מהאפקט הריגשי של סיום הרקוויאם של ורדי מושג בזכות רגע קצר של שקט אחרי הצליל האחרון, אחרי המילים Libera me. נראה היה שלזובין מהטה היתה כוונה מלאה לעשות את ההשהייה הזו, אבל מחיאות כפיים נחפזות של הקהל קטעו את הקסם באיבו. כמה חבל. הגיע הזמן שאנשים יכירו בעובדה שיצירה מסתיימת רק כשהמנצח הוריד את הידיים, ולא כשהמוזיקה מפסיקה להישמע…

רשמים וחוויות – פסטיבל באך בלייפציג

bach leipzig

פסלו של י.ס. באך בכניסה לכנסיית סט. תומאס, לייפציג

אמש (ראשון) הסתיים בלייפציג "פסטיבל באך", הנערך בעיר מדי שנה. אירועי הפסטיבל מתקיימים במגוון אתרים בעיר וסביבותיה, כולל שתי הכנסיות המזוהות עם באך יותר מכל (סט. תומאס וסט. ניקולאי).

הפעם נסעתי לפסטיבל לא כמבקר, אלא כמדריך מוזיקלי של קבוצה נפלאה של אוהבי מוזיקה מהארץ. מההיצע המוזיקלי העצום של הפסטיבל דגמנו חמישה מופעים. הראשון היה רסיטל של אנדרס שיף, מפרשני באך הבולטים בדורנו. שיף הופיע עם מכלול הפרטיטות של באך, תכנית זהה לזו שניגן בתל-אביב לפני מספר שבועות. כמו בתל אביב, גם כאן הפך שיף את סדר הפרטיטות, וניגן אותן לפי סדר סולמות עולה (במקום הסדר המקורי של באך, שמבוסס על עלייה וירידה במרווחים גדלים והולכים).

בניגוד לתל אביב, בוצע הרסיטל באולם לא ממוזג (לבקשת שיף עצמו, כיוון שרעש המזגן הפריע לו). התוצאה היתה ערב מאתגר בן קרוב לשלוש שעות, בו שיחק מזג האוויר החם תפקיד לא מבוטל. החוויה היתה לא רק מוזיקלית, אלא כזו של השתתפות ב"עבודת קודש" שאינה מתמקדת בהנאה חושית אלא בחוויה רוחנית כוללת. הפרשנות, כדרכו של שיף, היתה נקייה, מדויקת, ונטולת כל מוחצנות רגשית. הוא לא עשה שום ניסיון להתחנף לקהל, ואם לדייק- נראה שהקהל כלל לא מעניין אותו. מבחינה פרשנית, שוב כדרכו, שמר שיף כמעט לכל האורך על איזון בין הקולות השונים, בלי ניסיונות  להדגיש את קו הבאס או קולות פנימיים בסגנון גלן גולד. התוצאה היתה חוויה מוזיקלית טוטאלית, מעין גירסה ייחודית של אוהבי מוזיקה לריצת מרתון. הפעם לא ניגן הדרנים, אולי כי חלק מהקהל רץ כדי להספיק לביצוע של "יוהאנס פסיון" מיד אחרי הרסיטל. 

בערב השני ביקרנו באופרה של לייפציג, שהעלתה גירסה מודרנית לבלט "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת. לטעמי, זו היתה הפקה מדהימה. בפרשנות של הכוריאוגרף מריו שרדר הנסיך זיגפריד הוא בכלל נסיכה, שצריכה לבחור בין שתי אהובות שונות (לבנה או שחורה). הטוויסט הזה לוקח את העלילה לכיוון לסבי וטרנסג'נדרי מפתיע, עם כוריאוגרפיה מודרנית שמוותרת לחלוטין על אלמנטים קלאסיים (כולל ויתור על סיבובי ה"פואטה" המפורסמים). הסוף מרתק במיוחד: לרגע הוא רומז על אופציה פוליאמורית, אך בסופו הנסיכה נשארת לבדה. האם מבחירה או לא? את זה צריך לפרש לבד.

BF 2019Nr. 1

גוטהולד שוורץ. צילום באדיבות פסטיבל באך

את שני הערבים הבאים הקדשנו לקנטטות של באך. הפסטיבל העלה השנה על נס את הקנטטות המעולות שחיבר באך בתקופת עבודתו בויימאר, כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו. מתוך ארבעת הקונצרטים שהוקדשו ל"קנטטות ויימאר" דגמנו שניים. הראשון התקיים בכנסיית "תומאס",  עם תזמורת ה"גוונדהאוס" המפורסמת של לייפציג ומקהלת הילדים "תומאס". על הקונצרט ניצח גוטהולד שוורץ, מנהלה המוזיקלי של המקהלה, שביקר איתה גם בארץ לפני ארבע שנים. הם ביצעו את קנטטות 31, 172 ו- 21, כולן מתקופת ויימאר וכולן מהשורה הראשונה של הקנטטות שחיבר באך.

למרות שמדובר בתזמורת "מודרנית" ובמקהלת ילדים, ולמרות שמדובר באקוסטיקה של כנסייה, הפרשנות היתה נמרצת ובהירה בצורה מפתיעה. כשחזרתי לקרוא את הראיון שערכתי עם שוורץ לקראת ביקורו בארץ בעבר, הכול התברר: שוורץ הסביר שם שלמרות שהוא מנצח על מקהלת ילדים ועל תזמורת "מודרנית", הוא שואף להגיע להבעה רטורית מדויקת של הטקסטים ולביטוי מוזיקלי אינטנסיבי ובהיר כפי שאפשר לשמוע בביצועים של אנשי תנועת הביצוע ההסטורי (כלומר בכלי תקופה ופרשנות תקופתית). וזה בדיוק מה שאכן ששמענו. לטעמי, זה היה אחד משיאי הביקור.

RinaldoAlessandrin-4.jpg

רינלדו אלסנדריני. צילום: יח"צ

ערב הקנטטות השני, בכנסיית סט. ניקולאי, הציג פרשנות אחרת לביצועי באך. השתתפו בו הרכב מעולה של כלי תקופה (האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין) ומקהלת RIAS, גם היא מברלין. על הקונצרט ניצח רינאלדו אלסנדריני, והפעם בוצעו בו קנטטות 70a ,147a ,61 ו- 63. ה- "a" מסמן את העובדה שהן חוברו בויימאר, ולכן שונות במעט מהגירסאות המוכרות יותר שחיבר להן באך בלייפציג מספר שנים מאוחר יותר. ההבדל בולט במיוחד בקנטטה 147a, שבה אין את פרק המקהלה המפורסם החותם את קנטטה 147 ה"רגילה". פרק זה בוצע כהדרן, שנדרש מאוד לאור ההתלהבות של הקהל.

להפתעתי, נהניתי יותר דווקא ממקהלת הילדים בערב הקודם. התזמורת והמקהלה היו אמנם נפלאות, וזמרת האלט הסולנית (איגנבורג דאנץ) היתה נהדרת, אבל הפרשנות של אלסנדריני לא הבליטה מספיק את הניואנסים שאפשר להוציא מהקנטטות האלו. במיוחד דברים אמורים בקנטטה 63 הנפלאה, שאת הניואנסים שאפשר להפיק ממנה מדגימה היטב ההקלטה המושלמת של ג'ון אליוט גרדינר. ועדיין, איכות הנגינה והשירה המקהלתית הספיקו כדי ליצור ערב ברמה ביצועית פנטסטית.

BF 2019 Nr. 158

דוד שטרן מנצח על מקהלת נערי טלץ במיסה הגדולה של באך. צילום באדיבות פסטיבל באך

הערב האחרון, כצפוי, היווה שיא נוסף לביקור. המסורת של פסטיבל באך היא לסיים אותו עם המיסה בסי-מינור של באך ("הגדולה"), בכל שנה בביצוע אחר. הפעם נמסר הביצוע למנצח דוד שטרן ולהרכב שלו, "אופרה פואוקו", המנגן בכלי תקופה. איתם שרו מקהלת נערי טלץ וחמישה סולנים, שרובם היו מצוינים. שטרן, כזכור, כיהן תקופה קצרה כמנהל מוזיקלי של האופרה הישראלית, ומאז סיום כהונתו לא חזר לנצח בארץ. אם לשפוט מהופעתו בלייפציג- זה דווקא חבל. הוא הוביל ביצוע מרשים מאוד, שהדגים היטב הן את הצליל המבריק של "אופרה פואוקו" והן את הצליל המקהלתי הנפלא של מקהלת הנערים מטלץ. לטעמי, הם נשמעו טוב יותר אפילו ממקהלת תומאס. יש להם צליל בשל, מגובש ומלוטש, שזהר ממש באקוסטיקה המצוינת של הכנסייה.

בין הסולנים בלט כצפוי זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול, כולל ביצוע עוצר נשימה לפרק ה"Agnus Dei" המפורסם. עוד ראוי לציון זמר הבאס לורן נאורי, שהלך לגמרי לאיבוד באריה הראשונה שלו (Quoniam)  אבל חזר לעצמו בגדול באריה השנייה, Et in Spiritus Sanctus. שטרן עצמו נקט בכמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת- לדוגמא, הדגשה מופרזת של המילה "Pax" בתחילת פרק הגלוריה- אבל בסיכומו של דבר זה היה אחד הביצועים החיים המרשימים ביותר של המיסה ששמעתי.

למי ששוקל להגיע לפסטיבל בעתיד כדי לקחת בחשבון כמה המלצות. ראשית, לקחת בחשבון שהראות בכנסיות מוגבלת, למעט המקומות היקרים ביותר. אם רוצים לראות היטב- שווה להשקיע בכרטיסים היקרים.  שנית- הכנסיות לא ממוזגות, ואם נופלים על ימים חמים זה יכול להיות מאתגר. מצד שני, זה לגמרי חלק מהחוויה.