קרון ללא סלולרי
יוצא לי לנסוע ברכבת משהו כמו ארבע-חמש פעמים בחודש. הנסיעות האלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן סיוט. לא בגלל הרכבת- היא דווקא בסדר גמור- אלא בגלל התרבות הסלולארית של הנוסעים. הימים היפים של פעם, בהם אפשר היה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה, הרהור או נימנום חלפו ואינם. כעת הפכה הרכבת לחמ"ל. בכל רגע נתון עשוי לצלצל, ואכן מצלצל, המכשיר הסלולרי של מישהו משכניך לקרון. מרגע זה אתה חשוף לשיחות רמות על מצב יחסיו של אותו שכן עם קרוביו וחבריו, על מצבו הפיננסי, על עסקיו או סתם על אירועי היום. זה מעניין: לכאורה אנשים חרדים לפרטיותם, אך דומה שאין להם שום בעיה לחשוף את ענייניהם האישיים ביותר בפני כלל נוסעי הקרון בו הם יושבים. לאחרונה, עקב הפרסומים על החשש מסרטן, לא נדיר שישימו את המכשיר על אופציית הרמקול, ויחשפו אותך בניגוד לרצונך גם לדברי הצד השני. הטרטור הזה, בין אם הוא נעשה ברמקול ובין אם לא, מונע ממך כל אפשרות למנוחה או לעבודה. אלא שבניגוד לעישון, לדוגמא, אין לך כל לגיטימציה לבקש מהדובר להפסיק. נגזר עליך לסבול בשקט, או לעבור מקום. בדרך כלל אני בוחר באופציה השניה, אך היא מתגלה תמיד כבעייתית: גם במקום החדש הצלצול הממאיר והשיחה הבלתי נגמרת שאחריו הם רק עניין של זמן.
אגב, זה לא חייב להיות ככה. ממה שאני מכיר באירופה, לדוגמא, המצב שונה. אנשים אמנם מקבלים שיחות, אך הן בדרך כלל קצרות וענייניות. קובעים איפה להיפגש ומתי, וסוגרים. זה די ברור לכולם שהשיחות האלו מפריעות לשכנים, ובניגוד לישראל, הפרעה לזולת היא לא דבר מובן מאליו.
רשימה צנועה זו מנסה להציע לרשות הרכבות, או איך שקוראים להם, פתרון מתבקש: קרון ללא סלולארי. רק קרון אחד בכל רכבת, לא משהו היסטרי. משהו כמו הבר ללא עישון שנפתח לאחרונה בת"א, שפועל בעיר בה כמעט כולם מעשנים וזוכה להצלחה עצומה. על הדפנות יופיע סמל של טלפון סלולארי עם פס אדום עליו. כללי המשחק הם כדלקמן: קיבלת שיחה? צא החוצה, נהל אותה, וכשתסיים חזור למקומך. רוצה ליזום שיחה? צא החוצה, דבר מכל קרון אחר, ותחזור כשתסיים. שם המשחק הוא התחשבות. תן לאנשים לישון, או לעבוד, או סתם לחלום בשקט, והם יתנו לך לעשות את זה בחזרה.
דעתי? שהקרון החדש הזה יזכה להצלחה גדולה, בדיוק כמו הבר ללא עישון בת"א. לאנשים נמאס שכופים עליהם דברים בניגוד לרצונם; פעם זה היה עישון, ולאט-לאט גם הסלולארי יכנס לרשימת המטרדים. אז גם תוכל הרכבת לחזור להיות משהו שאפשר לנסוע בו בלי אטמי אוזניים או מכשיר 3MP בפול ווליום.
בעיקר מוזיקה 
להתקין איזה מכשירון שישבש את הקליטה של הסלולרי בתוך הקרונות, ויאפשר שיחות רק במעברים בין קרון לקרון. נראה אנשים מקשקשים שעות עם רמקול כשהם עומדים בחוץ, ברוח.
איתך בסבלך.
וחושבת, בנסיעות ברכבת ובאוטובוס (שם, למרות שאסור, לא פעם גם הנהג מדבר בסלולרי).
אלא שאני חולמת על קרון שבו יושבים מי שאין לו מרעישני, או מדמים אותו, כמו בקונצרט.
כי אם תינתן האופציה לצאת אל המסדרון, גם יהיה רעש וגם יתעצלו לקום ולצאת.
בשל אלה גם בקונצרט או בסרט, הצגה, הפתרון האחד הוא, להדמים.
אני חושבת שזה יקרה רק כשיוכח מדעית שיש דבר כזה שנקרא, מוקרן פסיבי.
אני מוטרדת מזה מאד ובדיוק מאותן סיבות שנמנו כאן. אולי תשלח את המסר הזה להנההלת הרכבות? אולי זה יגרום להם לעשות משהו בעניין הזה
הרעיון כשלעצמו מצוין, והייתי מחילה אותו גם על הילדודס שהוריהם גוררים אותם לרכבת בחול המועד וחופשות החגים, שצווחותיהם ונטיותיהם ללקק חלונות אומללים גורמים לי שוב ושוב ליחל לאותו "קרון שקט" (אגב, יש כבר דבר כזה באמטרק, רשת הרכבות האמריקאית, בקווים מסוימים).
אבל כלום לא ייצא מזה.
עם כל הכבוד לשקט שלי, אני מעדיפה שכרגע הרכבת תתרכז בצמצום זמן הרעש – ובמילים אחרות: שהרכבת שלי תצליח מתיישהו, לעזאזל, להגיע ליעדה בזמן ולא 60-15 שעה אחריו תוך עצירות תמוהות, תקלות ותאונות שונות כפי שקורה לאחרונה. כשהם יצליחו להתמודד עם זה (כנראה לעולם לא), אז נתעסק בכל השאר.