דיסקים חדשים: גוסטבו דודאמל, עידו בר-שי, כריסטופר הוגווד

פורסם ב"גלובס", 29.8.2006

לחברת "דויטשה גרמופון" יש מסורת, לפיה בכל פעם שמאתרים מנצח מטאורי נותנים לו להקליט את הסימפוניות מס' 5 ו- 7 של בטהובן. עשו את זה לקלייבר, טילמאן ואחרים, ועכשיו הגיע תורו של הסופר-סטאר החדש, גוסטבו דודאמל.
את דודאמל (Dudamel) כבר הזכרתי כאן לא פעם: צעיר בן 25 מונצואלה, שהגיע לארץ לראשונה בשנה שעברה לנצח על הפילהרמונית והפך בן לילה ללהיט. הוא בחור מקסים ומלא כריזמה, והניצוח שלו מוציא מהנגנים תוצאות מדהימות. תזמורת הבית שלו, קשה להאמין, היא תזמורת נוער מונצואלה, והיא גם זו המשתתפת בדיסק. ההקלטה נעשתה בפברואר השנה, והגיעה לארץ השבוע ממש.
הביצוע החדש מרשים מאד, אבל לא מושלם. לצד הזכות אפשר למנות את האנרגיה והכריזמה העצומות של דודאמל, שניכרות היטב בשתי היצירות. יש בביצוע הרבה אנרגיה לטינית סוחפת, ולא מעט בחירות פרשניות יחודיות. יתרון נוסף הוא בכך שמדובר בנגנים צעירים מונצואלה, שעבורם, בניגוד לעמיתיהם האירופאים, המוסיקה השחוקה הזו של בטהובן היא משהו חדשני ומסקרן. קשה להאמין, אבל דודאמל מספר שזו היתה הפעם הראשונה שרובם נחשפו למוסיקה הזו.
עם זאת, יש כאמור גם צד חובה. הבעיה המרכזית היא שהתזמורת של דודאמל ענקית, והצליל שלה מעט גס מדי. לטעמי, גם איכות הנגינה של הנגנים הונצואליים הצעירים נופלת מזו של נגני התזמורת האירופאיות והאמריקאיות הגדולות. ועם זאת, אני בטוח שההייפ הגדול סביב דודאמל וחדוות המוסיקה העצומה שמופגנת כאן תהפוך את הדיסק הזה ללהיט. האמת? מגיע לו.

היידן- סונטות לפסנתר. עידו בר-שי. דיסק MIRARE (יבוא: MCI).
תמיד נחמד לראות מוסיקאים ישראלים שמצליחים בזירה הבינלאומית, ונראה שעידו בר-שי מצטרף בהדרגה לרשימה. בר-שי הוא פסנתרן ישראלי בן 29, לשעבר תלמיד של פנינה זלצמן באקדמיה למוסיקה בת"א. הדיסק שלו יצא בחברת MIRARE הצרפתית, שעצם ההשתתפות בקטלוג שלה הוא הישג נאה: זוהי חברה קטנה ואיכותית, המקליטה בין השאר שמות גדולים כמו פיליפ פיירלו, פייר הנטאי, בוריס ברזובסקי ואחרים.
הדיסק של בר-שי כולו היידן. במרכזו ארבע סונטות לפסנתר, ובסופו קטע קצר של אנדנטה ווריאציות. המוסיקה עצמה, כמובן, עומדת מעל לביקורת. היא מעודנת, עשירה ברעיונות, ונעימה מאד לאוזן. יתרון נוסף הוא בהקלטה של "מירארה", המאופיינת בצליל נקי ועשיר. אלא שלגבי הביצוע נראה לי שהדעות יהיו חלוקות. בגדול, בר-שי מנגן כמו ילד טוב: צליל מלא וסימפטי, סאונד עם הרבה נפח, ופרשנות שמרנית וסטנדרטית יחסית. הבעיה היא, שמבחינה סגנונית הפרשנות שלו מתאימה יותר למוסיקה רומנטית מאשר להיידן הקלאסי. חסרו לי אצלו רגישות לדקויות הסגנוניות של התקופה, וגישה קצת יותר קלילה ויצירתית. הדיסק אמנם יפה מאד, אבל נראה לי שבר-שי יהיה פרשן מעניין יותר במוסיקה מבטהובן וצפונה. 

מוצרט הסודי- יצירות לקלאוויקורד. כריסטופר הוגווד. דיסק "דויטשה הרמוניה מונדי" (יבוא: הד ארצי).
כריסטופר הוגווד (Hogwood) הוא מגדולי המנצחים ונגני המקלדת של הזרם התקופתי, אבל כאן הוא הלך עם השאיפה לאותנטיות קצת רחוק מדי. לכאורה, הפרויקט מעניין: יש כאן מגוון יצירות של מוצרט למקלדת, שמנוגנות על מספר קלאוויקורדים אותנטיים. הקלאוויקורד הוא כלי מקלדת עתיק (ראשיתו במאה ה-15), שצלילו קטן ועמום. עקב צלילו המוגבל הוא שימש בעיקר לנגינה בחדר קטן, ולקונצרטים באולמות השתמשו בצ'מבלי ופסנתרים.
הרעיון של הוגווד בפרויקט הזה הוא להשמיע את המוסיקה של מוצרט כמו שנשמעה בתקופתו, באינטימיות ביתית, ועל כלים שהוא עצמו ניגן בהם. זה באמת רעיון נחמד, אבל מה לעשות שהצליל של הקלאוויקורד נשמע מוגבל ולא יפה במיוחד? התוצאה היא שאחרי כמה דקות מבינים את הפואנטה, ונשארים עם סאונד עמום ומעצבן. מדהים שמוצרט הפיק מוסיקה כל כך יפה מכלי כל כך מוגבל, אבל כיום הרבה יותר הגיוני לשמוע אותה בפסנתר. אגב, למי שאוהב דברים כאלו ישמח ודאי לדעת שמדובר בחלק מסידרת דיסקים שלמה, בה מנגן הוגווד בקלאוויקורד גם יצירות של באך, הנדל ובטהובן.