על המשבר במוסיקה הקלאסית

פורסם ב"גלובס", 8.5.2007

האם יש משבר במוזיקה הקלאסית? תלוי את מי שואלים. כל מי שעוסק בתחום מכיר בעובדה שמוזיקאים קלאסיים ניצבים היום בפני בעיות קשות, אך יש גם כאלו שסבורים שלמוסיקה הקלאסית יש דווקא עתיד מזהיר.

את סממני המשבר במוסיקה הקלאסית ניתן לחלק למספר מרכיבים: גילו המתקדם של הקהל, היעדר העניין של הדור הצעיר, הרפרטואר המבוצע לעייפה של יצירות קלאסיות– רומנטיות, והשינוי בהרגלי הצריכה מבחינה טכנולוגית. בישראל נוספת לכך גם בעיה ספציפית של מדיניות לקויה ותקציבים דלים. בתנאים הקיימים בארץ, קשה להבין איך ממשיכות להתקיים כאן כל כך הרבה תזמורות.

אבי שושני (ברקע) עם זובין מהטה

"קשה לי לומר אם יש משבר", אומר אבי שושני, מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית. "אנחנו, לדוגמא, שומרים על מספר יציב של מנויים כבר שנים. אם יש משבר, הוא לא הגיע לפתחי". מצד שני, שושני מסכים עם התחושה הכללית שיש בתחום בעיה. "להערכתי מדובר במשבר תרבות כללי, ולא רק במוזיקה קלאסית", הוא אומר. "הדוגמא הבולטת ביותר היא הנתק בין הקהל לבין הבמה. הקהל היום לא רוצה שיחנכו אותו. אנשים באים היום קודם כל ליהנות, ומנותקים ממלחינים בני זמננו. כשמוצרט כתב סימפוניה חדשה, למחרת כל וינה שרקה אותה. זה לא המצב כיום".

מוסיקה למבוגרים

בעיה מרכזית שמאפיינת את השוק הקלאסי היא גילו המתקדם של הקהל. במרבית הקונצרטים בארץ, כמו גם בעולם, השוק הקלאסי פונה בעיקר לגיל הזהב. "זו תופעה כאובה", אומר אבי שושני מהפילהרמונית. "זה מאפיין את העולם כולו ולא רק את ישראל. גם הציפיות כבר קטנו. בעבר, שאפנו למשוך לפילהרמונית את בני ה- 35- 40. היום, מנוי בן 55 – 60 נחשב צעיר".

שושני סבור כי הבעיה מתחילה בחינוך. "במישור הרחב, זהו תפקידה של המדינה לחנך לאמנות ולמוסיקה", הוא אומר. "היום לא עושים את זה. בזמני, מוזיקה היתה חלק מתכנית הלימודים. מאז ימיו של יורם ארידור כשר אוצר זה כבר לא המצב".

החשש הגדול של מנהלי התזמורות הוא שעוד שלושים שנה הקהל המבוגר כבר לא יתקיים יותר, אך לא תהיה מסה קריטית של צרכנים מהדור הצעיר שיחליף אותו. הרבה מהתזמורות מקיימות תכניות חינוכיות בבתי ספר כדי לקרב ילדים למוזיקה, אך לדברי שושני מדובר בטיפה בים. לדבריו, מקוממת במיוחד היא העובדה שהמדינה לא תומכת בפעילויות אלו.

נעם שריף, מנצחה של התזמורת הסימפונית חיפה, סבור כי מדובר במשבר אמיתי. "הקונצרט הפסיק להיות רלוונטי, כי אפשר לשמוע מוסיקה בצורות רבות אחרות", הוא אומר. "הוא רלוונטי רק מבחינה חברתית. אנשים באים לקונצרט כי הוא מאפשר להם התחככות חברתית. מבחינה מוסיקלית, דווקא מוסיקת פופ יותר רלוונטית לתרבות של היום ולדרך השמיעה של היום".

לאנג לאנג

גם לאנג לאנג, הפסנתרן הסיני בן ה- 24 שנחשב כיום מגה-סטאר בעולם כולו, שותף לתחושות לגבי מצבה המתדרדר של המוזיקה הקלאסית בעולם. "כללית, מצב המוסיקה הקלאסית לא טוב", הוא אומר. "אבל אפשר לשפר את זה. המוזיקה עצמה הרי טובה. מה שצריך זה רק להעביר אותה לקהל בצורה כיפית. היום, צעירים חושבים שמוזיקה קלאסית זה עסק נוקשה ופורמלי. הבעיה היא לא במוזיקה, אלא בתדמית שלה. אני מאמין שדמויות מפורסמות יכולות לעזור בעניין הזה. אם מוזיקאים יהיו כמו כוכבים הוליוודיים, תהיה למוזיקה הקלאסית גם יותר חשיפה טלוויזיונית ובעידן שלנו זה דבר מצוין".

ליאון בוטשטיין, מנהלן המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים ושל התזמורת הסימפונית האמריקאית בניו-יורק, מתרגש פחות מהזדקנות הקהל. "הקהל למוזיקה קלאסית תמיד היה זקן", הוא אומר. מחקר שעשה על צריכת מוזיקה בווינה של סוף המאה ה- 19 גילה כי גם אז רק המבוגרים והמבוססים יכלו לבוא. "אם המחירים היו זולים יותר, אני מאמין שגם צעירים היו באים", הוא אומר.

גם אבנר בירון, מנהלה המוסיקלי של תזמורת הקמראטה ירושלים, מצביע על עלויות הקונצרט כמגבילות קהל צעיר. "כרטיס לתזמורות טובה עולה כ- 200 שקלים, ולאופרה אפילו יותר", הוא אומר. "רק אנשים בני ארבעים פלוס יכולים להרשות את זה לעצמם".

מדיניות תרבות? לא ממש
רוב העוסקים בתחום מסכימים שהיצע התזמורות בישראל עולה על הביקוש. עם זאת, מפתיע לראות שעד היום ממשיכות התזמורות הישראליות לשרוד למרות מגמה עולמית ברורה של סגירת תזמורות. לדעתו של אבי שושני מהפילהרמונית, העובדה שיש בארץ יותר מדי תזמורות נובעת מהיעדר מדיניות מכוונת. "כל אחד יכול להקים היום תזמורת ולבקש תמיכה", הוא אומר. "התוצאה היא שחותכים פרוסה דקה יותר לכולם, בלי לבדוק אם אכן יש צידוק לקיומן של התזמורות האלו".

נועם שריף, מנצח תזמורת חיפה, מצטרף לביקורת. "המדינה מחלקת סכום קטן להרבה אנשים", הוא אומר. "היום, כל אחד יכול לפתוח תזמורת ולבקש מימון. זה מצב לא נכון. הייתי מפסיק לתקצב חצי מהתזמורות הקיימות היום הארץ".

דובר חריף בעניין מדיניות התרבות בארץ, או יותר נכון היעדרה, הוא אבנר בירון מהקמראטה ירושלים. "הממשלה לא מגיבה לצרכים של השטח ובודאי שלא צופה אותם", הוא אומר. "התקציב הולך ומצטמצם, ואין שום מדיניות ציבורית שתקבע מי צריך לקבל ומי לא. יש תחושה של ואקום גמור. וכיש ואקום, בסופו של דבר ההחלטה על התקציבים מתקבלת על-ידי פקיד".

לדברי בירון, כל התזמורות בארץ כיום, למעט הפילהרמונית, נמצאות במשבר. "לפילהרמונית יש מסה קריטית של ריפוד, דרך תורמים וקרנות", הוא אומר. "כל היתר נמצאות בסכנת הכחדה".

בירון מציין גם את הנקודה הכואבת ביותר למוזיקאים- השכר. "ההתייחסות למוזיקאים בארץ היא נוראית", הוא אומר. "הסטנדרט של המשכורות נמוך מאד. זה לא כבוד גדול להיות מוזיקאי בישראל".

ומה קורה בחו"ל?
"בחו"ל לפחות המוזיקאי יודע מה יהיה מחר. פה אתה לא יודע כלום, כי מישהו מחליט באופן שרירותי. לנו, לדוגמא, קיצצו השנה תקציבים באמצע העונה. מצפים שתהיה רעב, מיוסר וחבוט. אחרת אתה לא אומן. כמובן שזה גורם להרבה אנשים מוכשרים לברוח מפה. המוזיקאים הישראליים הטובים אינם יושבים בארץ. הם רוצים להיות פה, אבל אין מקום".

תקועים במאה ה- 19

ליאון בוטשטיין

בעיה נוספת המטרידה רבים היא בעיית הרפרטואר. הרפרטואר המנוגן כיום במרבית התזמורות מבוסס על מוסיקה קלאסית-רומנטית, שנכתבה במאות ה- 18 וה- 19. מוסיקה מוקדמת יותר דורשת הרכבים מתמחים, ומוסיקה מהמאה העשרים מוקעת כ"מודרנית" ולא זוכה לפופולאריות גדולה. מקובל לחשוב שזה מה שהקהל רוצה, והתוצאה היא חזרה על רפרטואר קבוע שבבסיסו מוצרט-בטהובן-ברהמס. על רקע זה בולט ליאון בוטשטיין, מנצחה של הסימפונית ירושלים, שהתפרסם בשנים האחרונות בזכות מדיניות מוצהרת לבצע עם התזמורת הירושלמית רפרטואר נדיר ולא מוכר. את מדיניותו להביא יצירות חדשות לרפרטואר בוטשטיין מסביר דרך דימוי של מוזיאון. "אני לא מוריד את מה שיש על הקיר, אלא מקיף אותו ביצירות לא מוכרות", הוא אומר. "אנחנו בהחלט מבצעים גם רפרטואר מוכר, אבל במקביל מנגנים גם מוזיקה מודרנית, כולל של מלחינים ישראלים". לדבריו, הקהל הרבה יותר סקרן ונדיב מאשר חושבים. "אנחנו הרי לא קוראים את אותו ספר כל יום", אומר בוטשטיין, "וגם לא צופים באותו סרט. אז למה לבצע את אותה המוזיקה?"

דרושה קולגיאליות

בניגוד לעמיתיו בישראל, בוטשטיין אופטימי למדי לגבי עתיד המוזיקה הקלאסית. "הבעיה במערב היא שהחינוך המוסיקלי קרס. בארה"ב, הרבה פחות אנשים לומדים לנגן. אבל יש לכך פיצוי- והוא התפוצצות של מוזיקה קלאסית במזרח הרחוק. יש שם קהל עצום למוזיקה קלאסית. יש פשוט מעבר דרמטי של המוסיקה הזו מאירופה וארה"ב אל המזרח".

כמי שמנהל במקביל תזמורות בישראל ובארה"ב (הסימפונית האמריקאית בניו-יורק), בוטשטיין מתמרן בין הבדלי המנטליות. "בארה"ב, התמיכה היא אך ורק ע"י תורמים פרטיים", הוא אומר. "אין תמיכה של המדינה כלל. התזמורות שורדות רק בזכות פילנתרופים. זו גם הסיבה שאין סגירה משמעותית של תזמורות בארה"ב. להפך, רמת הביצוע עולה, ותזמורות בכל מיני מקומות איזוטריים הופכים למשמעותיות. אם פעם היו בארה"ב רק חמש תזמורות גדולות, היום יש להם הרבה תחרות".

בוטשטיין נמצא בארץ זו השנה הרביעית, ולדבריו הופתע מכך שיש כאן מעט מאד קולגיאליות. "אין בארץ כמעט קשר בין קולגות", הוא אומר. "המצב תחרותי, וזה חבל. התזמורות צריכות להתחרות על תמיכה ולא על קהל".

לדבריו, השינוי הגדול בתעשיה הוא מעבר מהקלטות להופעות חיות. "בשנות השישים והשבעים היתה צמיחה עצומה בהקלטות", הוא אומר. "שם היה הכסף. היום, עם ההורדות באינטרנט, זה נעלם. הבום הגדול של תעשיית ההקלטות ירד. היום, הקונצרט החי משמש אתר של קשר אנושי. הקונצרט החי נותן תחושת קהילה, כי אתה יושב עם אנשים אחרים שיש להם תחום עניין דומה. שום די.וי.די לא יחליף את החוויה הזו".