ראיון עם רוברט לוין, משופטי תחרות רובינשטיין

תחרות רובינשטיין תסתיים ביום חמישי בערב, ואז נדע סוף סוף את זהות הזוכה. את הזרקור מקבלים באופן טבעי המתחרים, אבל לא פחות מעניינים הם חלק מהשופטים. המעניין שבהם הוא ככל הנראה רוברט לוין, שהתפרסם בזכות ביצועיו המהפכניים למוזיקה של מוצרט ובטהובן. לוין ביצע והקליט קונצ'רטי קלאסיים על פסנתרי פטישים (הגירסה המוקדמת של הפסנתר המודרני), תוך שהוא מאלתר על התווים באופן חופשי כפי שהיה מקובל באותה תקופה. למעשה, הוא השופט היחיד בתחרות ששייך- לפחות חלקית- לזרם ה"אותנטי" לביצוע מוזיקה מהמאה ה- 18.

למרות שהוא מזוהה בעיקר עם ביצועים נאמנים לרוח התקופה, לוין מסביר שהמציאות מורכבת יותר. "זה נכון שאני מקליט קונצ'רטי על פסנתרי פטישים, אבל יש לי בבית גם שלושה פסנתרי סטיינווי מודרניים. סוג הכלי פחות משנה. מה שמשנה זו הפרשנות".

לוין רואה את התפתחות התנועה ה"אותנטית" לביצוע מוזיקה מוקדמת ככרוכה באופן ישיר בשיקולים מסחריים. "תנועת המוזיקה המוקדמת, שעיקרה ביצועים בכלים אותנטיים, תודלקה בזכות עניין מסחרי של חברות הקלטה בשנות השמונים והתשעים", הוא אומר. "זו היתה הזדמנות פז עבורן לגרום לחובבי מוזיקה לקנות שוב את הרפרטואר המוכר שכבר היה לו בספרית התקליטים, כי הפעם היה מדובר בביצועים בכלי תקופה. זו היתה תחבולה שיווקית נבונה, שבאמת הביאה למכירות יפות. לכן התזמורות האותנטיות מומנו אז בעיקר חברות ההקלטה. אבל כל זה השתנה כששוק התקליטים נכנס למשבר. עם כניסת הדיסקים הצרובים, ההעתקות הפיראטיות והמחשבים העסק הפסיק להשתלם. בסוף שנות התשעים החלה ירידה משמעותית בהכנסות, וחברות ההקלטה התחילו לבטל פרויקטים וחוזים. כיום המצב בשוק הזה הרבה יותר קשה. התזמורות של כלי התקופה מאד לא רווחיות. חלק מהן אימצו את המודל האמריקאי ומצאו תומכים מסחריים, וחלק השכירו את עצמן לכל מיני פרויקטים. דווקא התזמורות הותיקות, שניגנו בכלים רגילים, שרדו יותר טוב בזכות הוותק והתמיכה המוסדית".

הרקע שלך כמומחה למוזיקה תקופתית לא יוצר מערך ציפיות שונה מהמועמדים בתחרות רובינשטיין?
"ממש לא. אני לא מוחק את הרקע שלי, אבל זו לא תחרות של ביצועים תקופתיים. פסנתרנים שונים מנגנים על-פי אסכולות שונות, ואני מקבל את זה. מה שחשוב לי זו קודם כל האמירה האישית, האופי. אני מעדיף מישהו שמנגן מוצרט עם יותר מדי פדאל אבל עם אישיות מאשר מישהו שמחשב באופן טכני מתי בדיוק צריך פדאל. אחרת זו לא מוזיקה אלא חשבונאות".

לוין נולד בברוקלין, למשפחה יהודית. בנוסף לקריירה שלו כפסנתרן, הוא מכהן גם כפרופסור למוזיקה באוניברסיטת הרווארד. הוא נשוי לאשה טיוואנית בודהיסטית, פסנתרנית קונצרטים בעצמה שאף התחרתה בזמנו בתחרות רובינשטיין. הוא שופט בתחרות בפעם הראשונה, אך מעולם לא השתתף בתחרויות בעצמו. "כמעט התחרתי בתחרות רובינשטיין הראשונה, ב- 1974", הוא משחזר. "האמא היהודיה שלי שאלה למה לי לעשות את זה, ועניתי שזה מה שיעשה אותי פסנתרן יותר גדול. תשובתה הייתה שלא צריך לנסוע לתל-אביב בשביל להיות פסנתרן גדול. זה שיכנע אותי. מעולם לא הלכתי לתחרויות פסנתר. את הקריירה שלי עשיתי בדרכים אחרות".

אז למה באת לכאן כשופט?
"זה באמת קונפליקט. נכון שאני קצת אאוטסיידר בקרב השופטים, כי אני עצמי לא תוצר של תחרויות. אבל אני פה כי אני חושב שדווקא בגלל שאני בא מבחוץ אני יכול לתת פרספקטיבה שיכולה לעזור".

מהם בעצם הקריטריונים לשיפוט?
"השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא "האם זה מישהו שהייתי רוצה לשמוע שוב". בעשייה מוזיקלית הרי אין נכון ולא נכון. אני מחפש מישהו שיש לו אמירה אישית, שמצליח להעביר רגש. מישהו שמעוניין במה שהוא עושה באופן עמוק. אני יכול להבדיל מיד בין מישהו שנמצא בתוך המוזיקה לבין מישהו שסתם דופק על הפסנתר".

זכייה בתחרות מסדרת את הזוכה מבחינת קריירה?
"לא בהכרח. זו תחרות יוקרתית וזכייה בפרס הראשון ללא ספק מקדמת קריירה, אבל עם מספר התחרויות שיש כיום בעולם קצת קשה למצוא מקום לכולם באולמות הקונצרטים. השוק מוצף היום בזוכי תחרויות, ויש להם מקום על הבמות בעולם רק עד שיגיע מישהו אחר. זה עצוב, כי אנשים עובדים שנים כדי להגיע לזה ושכבר מגיעים זה לא תמיד עוזר. לעומת זאת, לפעמים יוצא שדווקא מי שזכה במקומות נמוכים יותר יהיה זה שייפתח קריירה גדולה. אין חוקים בעניין הזה".

פורסם ב"גלובס", 27.3.2008